ג'יימס בונד, החוצפן הזה, תמיד מקבל את הצעצועים הכי שווים. אף פעם לא ראינו אותו מתווכח בשאלה האם אנדרואיד יותר שווה מאייפון, או מחפש נואשות את הסיסמה של הווי-פיי המקומי, ובכל זאת הוא תמיד מצויד במיטב הטכנולוגיה של התקופה. כמובן, "התקופה" השתנתה בהרבה עם הזמן. בונד התחיל לבצע את תפקידו לפני חמישים שנה, כשצירוף המילים "מחשב אישי" היה מופרך כמעט כמו המושג "טלויזיה 31 אינץ'". חלק מההשכלולים, הגיזמואים, המכונות והפיצ'פקעס של בונד נראים, במבט לאחור, מציאותיים למדי; חלקם – לא ממש.
הריאליסטי
ב"מרוסיה באהבה" (1963), סרט ג'יימס בונד השני, בונד משתמש במעין גאדג'ט משוכלל, שמודיע לו בעזרת צפצוף כשהוא צריך להתקשר לבוסים ב-MI6. במילים אחרות: יש לו סוג פרימיטיבי של ביפר. זימוניות היו כבר קיימות בתקופה שבה הסרט יצא, אבל עדיין לא היו נפוצות, וביפר נראה כמו מכשיר עתידני ומשוכלל מספיק כדי שסוכן-על ירשים איתו בחורות. לאחר שהוא מקבל את ההודעה, בונד הולך למכונית שלו, מרים טלפון ומתקשר למשרד! יש לו – קבלו את זה – טלפון במכונית!
הרבה מהגאדג'טים שבהם השתמש בונד בן ה-50 היו משוכללים ומגניבים לזמנם, אבל השנים והתפתחות הטכנולוגיה הפכו אותם לפריטים יומיומיים. דוגמה נוספת לגאדג'ט שמידת הייחודיות שלו צנחה במהירות אפשר לראות ב"חיה ותן למות" (1973): שעון דיגיטלי.
הרבה מאותם גאדג'טים היו פשוט מזעורים של חפצים שימושיים אל תוך חפצים שימושיים אחרים: טייפ-רקורדר מוחבא בתוך ספר ("כדור הרעם"), טייפ-רקורדר מוחבא בתוך מצלמה ("גולדפינגר"), ובעיקר שעונים שעושים כל מיני דברים. ב"המרגלת שאהבה אותי" בונד קיבל שעון שיכול להדפיס הודעות שנשלחות אליו דרך האויר(!) על פיסות פלסטיק זעירות; ב"לעיניך בלבד" היה לו שעון שיכול לתפקד גם כטלפון; וב"אוקטופוסי" זה הגיע לשיא האבסורד, כשבונד יכול להשתמש בשעון כבמסך טלויזיה קטן כדי לצפות בוידאו המשודר אליו בזמן אמיתי. במילים אחרות, כל השעונים הכל כך משוכללים של בונד גם יחד, פלוס טייפ-רקורדרים בתוך מצלמות ולהיפך, מסתכמים היום במכשיר אחד, שלו אנחנו קוראים "סמארטפון". והוא גם מראה את השעה.
הלא ממש
צעצועים אחרים של בונד לא הפכו לנחלת הכלל כיוון שהם פחות שימושיים בחיי היומיום – בעיקר דברים שיורים: סיגריה שיורה טילים, עט קטלני, חמת חלילים עם להביור בילט-אין. חברת אפל לא מייצרת כאלה עדיין.
רעיונות רבים בסרטים הם בין המטופש לפרקטי; כן, ברור שבמציאות זה לא באמת מעשי, ולא באמת קיים, אבל בתנאים הנכונים אפשר היה – אולי – בערך – לעשות את זה. ב"גולדפינגר", למשל, מופיעה לראשונה המכונית בעלת כיסא המפלט – שימושי מאוד כשצריך לעזוב את המכונית ממש במהירות. "מכסחי המיתוסים" בדקו ומצאו שעם קצת מאמץ ועיגול פינות, כיסא מפלט במכונית הוא דווקא רעיון ישים. הבעיה הקשה יותר מתעוררת אחרי שאתה והכיסא כבר באויר. בניגוד למטוסים, בהם נחיצותם ויעילותם של כסאות מפלט אינן מוטלות בספק, במקרה של מכונית המרחק בין הסוכן הפלוט ובין הקרקע לא יהיה גדול מספיק כדי לפתוח מצנח, הנחיתה צפויה להיות קשה.
ב"כדור הרעם", בונד נמלט מהרעים התורנים באמצעות ג'ט-פאק – "תרמיל" סילוני שמרים אותו לשמים ומאפשר לו לעוף. ג'ט-פאקים הם סימן ההיכר של עתיד שהפך לרטרו: בסרטי מדע בדיוני ישנים הם היו נפוצים, אבל מאז הם נעלמו, כשכולנו הכרנו בכך שאנחנו לא הולכים לעוף לעבודה בקרוב. אלא שהג'ט-פאק הוא למעשה לא מדע בדיוני אלא מציאות, והיה כזה כבר בזמנו של בונד; לצרכי הצילומים השתמשו בהתקן אמיתי לגמרי, שהחיסרון העיקרי שלו היה שזמן התעופה שלו היה 20 שניות. באופן מאוד לא טיפוסי, בונד – שבדרך כלל לא ממש מקפיד על כללי הבטיחות – מבזבז שניות יקרות מהמרדף כדי ללבוש קסדה לפני שהוא ממריא בג'ט-פאק; הסיבה היא שהכפיל שהטיס את הג'ט-פאק האמיתי סירב, ובצדק רב, לעשות זאת ללא קסדה.
והמטופש
ככל שעברו העשורים, והטכנולוגיה הלכה והשיגה את הסדנה של Q, יוצרי הסרטים נאלצו למשוך את הגאדג'טים של בונד רחוק יותר ויותר אל תוך הבלתי סביר והאבסורדי כדי להרשים את הקהל, עד שכמה מהם הגיעו לתחום הפנטזיה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ה"ואניש" – המכונית של בונד מ"למות ביום אחר", שיכולה להפוך לבלתי נראית. R, יורשו של Q, מסביר ש"מצלמות זעירות בשני צידי המכונית מקרינות לצידה השני, מה שהופך אותה מעשית לבלתי נראית", מה שהיה יכול להיות הגיוני אילו רק המכונית היתה מצופה במסכי LCD, ואילו אותן מצלמות היו מכוונות בו-זמנית לכל זווית אפשרית ויודעות בדיוק מאיזו זוית מסתכלים עליהן. כשמרצדס, במסגרת פרסומת ויראלית, חזרה על התרגיל במציאות, זה הדגים היטב שהמכונית היא "בלתי נראית", בערך, רק אם מסתכלים עליה מזוית אחת מאוד מסוימת, וגם אז – אם שום דבר לא מתקרב יותר מדי למצלמות. ברגע שזזים טיפה הצידה זאת רק מכונית עם מסך עליה. בקיצור, גלימת ההיעלמות של הארי פוטר היתה אמינה יותר.
באותו סרט מוצגת גם טכנולוגית "מציאות וירטואלית" פוטו-ריאליסטית לחלוטין, שאי אפשר להבדיל בינה לבין מציאות אמיתית. גם כאן, עם כל הכבוד לטכנולוגיה של שירות הוד מלכותה, כל גיימר יכול להגיד לכם שהאנימציה וההדמיה הממוחשבות אמנם מרשימות מאוד, אבל הדמיה ריאליסטית של סקס עם פירס ברוסנן הן לא יכולות לספק.
אולי בעקבות האירועים הקצת מביכים האלה, סרטי בונד שאחרי הריבוט של "קזינו רויאל" משתמשים פחות בגאדג'טים, וב"סקייפול" זה נאמר במפורש: אנחנו כבר לא עושים דברים כאלה. כבר קשה מאוד להדהים את הקהל עם גאד'טים משוכללים כשהאייפון שלנו מדהים יותר.
פורסם במקור בוואלה
אז בעצם כבר יש לנו את כל הטכנולוגיה העתידנית-לייט?
כלומר, יש המון דברים עתידניים שאפשר להראות בסרט שמציג את העתיד הרחוק (שיגור, מהירות גדולה ממהירות האור, מגיני אנרגיה…), אבל כשרוצים להציג עולם של שלושים שנים קדימה, מה נשאר?
נניח העולם של לופר (של גג"ל, לא של וויליס) – חוץ מכמה אנשים עם טלקינזיס, ואופנוע/רחפת די מקרטע, זה בעצם היה העולם שלנו. קצת מדכא, שאין לכאורה לאן לשאוף…
רובוטים רובוטים רובוטים
העולם של לופר הוא לא בדיוק עולם עתידני אופטימי, הוא עולם הרוס וחלוד. תחשוב יותר בכיוון של סרטים כמו אני רובוט, אבל לא רק עם רובוטים דמויי אנוש – אלא גם נחילים של מיני-רובוטים קטנים מעופפים, ותוסיף לזה את האפשרות להדפיס מוצרים פיזיים במהירות ובקלות.
דו"ח מיוחד,
שגם יחסית אליו אנחנו מדביקים את הקצב די מהר בחלק מהדברים.
(אם כי יש לציין שמלכתחילה הוצגו שם דברים שהיו יחסית בהישג יד, רק שחלק עדיין נראים רחוקים מספיק כדי להתאים למושג "עתידניים")
את הבעיה בג'ט פאק כבר הגדירו ב-Better Off Ted
Phil: This jet pack project is going to be so exciting. Jet packs are the ultimate dream of every scientist. Skies teeming with ordinary citizens strapped to rockets.
Lem: Flying through the air at 60 miles an hour in any direction… A lot of people are going to die
אני מניחה שאפשר לפתור זאת
אפילו מטוסים, מכוניות ואופנועים מצליחים לנוע במהירות בלי להתנגש (רוב הזמן). זה ידרוש חוקי תעבורה חדשים, אבל זו בעיה פתירה.
כבר היום מתכננים את הפתרון
והוא כנראה יהיה מערכות ניווט אוטומטיות (וייז שגם נוהג בשבילך, ויודע להתחמק מכלי רכב אחרים)
ובקידום עצמי חסר בושה, כתבה שלי בנושא (לקראת האמצע יש התייחסות לכלי תחבורה מעופפים אישיים).
גו גו גאדג'ט
אכן גאדג'טים מגניבים היו לו, לבונד. ובסוף הפסקה הרביעית לא יכלתי שלא להיזכר ב"ספיי קידס" (שעון שעושה הכל חוץ מלהראות את השעה![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
)
יש גם סרטון נחמד שמציג את הגאדג'טים של בונד לאורך השנים:
http://www.youtube.com/watch?v=t_9HOuSZaDY (אני עדיין מחכה לקרב בין אודג'וב וקונג-לאו מ"מורטל קומבט")
נ.ב. מה זאת אומרת כסאות מפלט באוטו לא נחוצים? לא ראית "הצרעה הירוקה"?
הצרעה הירוקה?
אתה בטח מתכוון לכיסאות מפלט באולם הקולנוע.
סתם לידע כללי
יש טכנולוגיה בפיתוח שנקראת cloaking ש"מכופפת" גלים א"מ באור הנראה בצורה כזו שעבור עין רחוקה מספיק מהמטרה היא בלתי נראית.
מעניין
בהתחשב בכך שלגלי אור אין מטען חשמלי, הדרך היחידה לכופף אותם היא באמצעות כבידה.
מישהו בנה מכונה ששולטת על הגרביטציה ולא סיפר?
אין לי מושג איך ה-cloaking הזה עובד,
אבל אני מכיר לפחות עוד שיטה אחת לכופף קרני אור.
על עדשות שמעת?
התמונה בראש הכתבה
גרמה לי לחשוב שקרי גרנט שיחק את בונד באיזשהו שלב (לפי ויקיפדיה היה אפילו רעיון ללהק אותו בתור הבונד המקורי).
עוד דבר: חלק גדול מהכיף של הסרטים הישנים היו הגאדג'טים המופרכים. הגאדג'טים "הריאליסטיים" בסרטים החדשים הם ניסיון לקרב בונד לגיבורי אקשן מודרניים (בעיקר ג'ייסון בורן), וזה מוריד משהו מהכיף שבסרטים.
משום מה חשבתי שסקייפול אמור להיות יותר דומה לבונדים הקלאסיים, פחות ל"קאזינו רויאל" או "קוונטום של נחמה", היותר רציניים. נקווה שאיזשהו גאדג'ט מטורף בכל זאת נכנס לסרט.
מזכיר לי פעם מערכון של יוצאי הקומדי סטור ("כוכבי השכונה") שבו יש שני סוכניל של פלאפונים שמנסים למכור למישהו טלפון ובסוף לא זוכרים איך מתקשרים ממנו… (וזה עוד היה לפני 11-12 שנה).
Know your 90's
כוכבי השכונה הייתה תכנית של אבי גרייניק ועידן אלתרמן, עם תפקיד קטן לתומר יוסף. כולם יוצאי פלטפוס ולא קשורים בכלל לקומדי סטור. חשבתי שמלמדים דברים כאלה בבית ספר.
לא מלמדים.
עוד סממן למצבה הכושל של מערכת החינוך.
נטפוק טכני: מכסחי המיתוסים פישלו לגמרי עם הסיפור של כסא
המפלט.
יש כסאות מפלט מודרניים שמדורגים 0-0, לאמור – הם יכולים לחלץ טייס במהירות אפס ובגובה אפס (למרות שרוב הזמן אין למישהו על הרצפה סתם אינטרס לפלוט. אלא אם הוא נתקע בתא). לא רק שאלה הכיסאות המודרניים, אלא שהם קיימים כבר חמישים שנה. ולא רק שהם קיימים כבר חמישים שנה, אלא שכבר ב-1965 נעשה ניסוי מוצלח שבו טייס ניסוי הפעיל כסא מפלט שהוצב על האדמה, הותז לשמיים וצנח לגמרי בשלום חזרה:
http://www.youtube.com/watch?v=Z5xXg61IBhM
השאלה היא האם אפשר להכניס מנגנון כזה לתוך מכונית.
אם יש פאשלה, היא לא של מכסחי אלא שלי: הם בדקו האם אפשר להכניס מנגנון של כסא מפלט לתוך מכונית, וגילו שבמגבלות מסוימות – כן, אפשר. הטענות לגבי הגובה הלא מספיק שאליו הכסא מגיע הן שלי.
מן הסתם אפשר. כמובן, אם מכסחי המיתוסים היו שמים
כסא מוקטן ורקטה אמיתית בתוך הרכב לצד הנהג, היינו מקבלים נהג צלוי מעט.
בעית הנחיתה מגובה נמוך פתירה בקלות
רק צריך להוסיף משהו שירפד את הנחיתה, כמו כרית מתנפחת או משהו בסגנון
ואז הנחיתה תהיה רכה.
קלי קלות.
(ל"ת)
או כדורסל מתנפח?
אחח… סרטי הטראש של ואן דאם – איזו נוסטלגיה.
לא ראיתי את הפרק האמור אבל...
תזכירו לי אם אני טועה: למיטה זכרוני כסא המפלט לא היה של הנהג – כלומר הסוכן – אלא של הכסא ליד הנהג, ושימש כדי להיפטר מאדם זר שחדר למכונית ואיים על בונד. זה לפחות מה שזכור לי שקרה בסרט (למרות שליצור אמצעי חירום לתסריט כל כך ספציפי נשמע הזוי ומופרך במבט לאחור, אבל נו, בונד), ואם כך, למי אכפת בכלל מה קורה לאדם שמופלט מהרכב, הוא קיבל מה שהגיע לו.
דווקא את אמצעי החירום הזה מאוד קל לסספנד,
אם מניחים שכל המכונית מצויידת בכסאות מפלט למקרה חירום, ובונד הפעיל רק את זה שלידו. אחרי הכל, אי אפשר לדעת אם 007 לא ייקח טרמפיסט* מועיל שצריך לשמור עליו מתישהו.
*ולא טרמפיסטית, כמובן: הרי אמצעי המניעה של בונד הוא שכל גברת שחולקת איתו את מיטתו מוצאת את מותה כמה דקות אחר כך.
בונד הוא הילד הזה בכיתה שלך עם הצעצועים הכי מגניבים,
שתמיד באת אליו כדי לשחק בהם, אבל אז הוא לא רצה כי כבר נמאס לו מהם.
לא ראיתי את גולדפינגר
ככה שאני לא יודע באיזה הקשר שם הוצע כסא מפלט, אבל בהנחה שהוא נועד לנהג כדי לברוח מסיטואציות מסכנות חיים… זה רעיון דיי מטומטם. נניח שאתה נוסע במהירות של… 80 קמ"ש היישר אל קיר בטון, ואתה במרחק מטרים ספורים ממנו ובחרת להשתמש בכסא המפלט, בתאוריה, כסא המפלט אמור לנוע קדימה במהירות הדומה למהירות של המכונית ולכן אתה בכל זאת תתנגש בקיר (עם הפרצוף…), ואם אתה במרחק רב מהקיר אין סיבה בכלל להשתמש בכסא כי אתה יכול להשתמש בהמצאה השימושית שנקראת ברקסים. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב שתצדיק כסא מפלט שכזה היא שאיזה נבל מרושע ניתק לך את הבלמים.
או שאתה הולך ליפול מצוק, או להיכנס בקיר בטון נמוך, או..
בקיצור, לא חסרים מצבים שבהם זה יכול להועיל (כמו שלא חסרים מצבים שבהם זה לא).
לא ראיתי את זה כבר המון זמן אבל אני זוכר ש..
בגולדפינגר הוא לא משתמש בכיסא המפלט עבור עצמו, אלא עבור איזה נבל שיושב לידו וחוטף אותו באיומי אקדח. ככה לא צריך היה לדאוג האם בונד יתרסק או ימעך, אלא פשוט כדי להציל אותו מחטיפה.
כאשר הוא נוהג.
באוטו שלו.
כן, זה עם כל הגאדג'טים.
בחיי שהנבלים האלה אידיוטים.
המכונית לא באמת בלתי נראית של מרצדס
אמנם נראית, אבל מגניבה לחלוטין :-)
בדיוק שודר ספיישל של 'טופ גיר' בנושא הזה.
לכבוד 50 שנות בונד, הם הציגו סקירה של המכוניות והפעלולים השונים לאורך הסדרה.
– אסטון מרטין במקור סירבו להשאיל רכב להפקה של גולדפינגר, ולמזלם שוכנעו בסוף.
– פירס ברוסנן קיבל "נזיפה" מהפקת 'טופ גיר', כי חוץ מהסרט האחרון עם המכונית הבלתי נראית שפועלת על שלט סמארטפון, מסתבר ששאר הסרטים שלו היו דלים מאוד באקשן ממונע.
– באחד הסרטים, בונד נוסע עם המכונית שלו על שני גלגלים דרך סמטה, ואיכשהו יוצא מהסמטה על שני הגלגלים האחרים. מסתבר שהבמאי השאיר את המפיק אחראי על צילום הכניסה לסמטה…
– אנשי ההפקה של 'טופ גיר' בנו את מכונית הצוללת של בונד (שבמקור הייתה שילוב של צוללנים עם דגם מוקטן).
ועוד כל מיני סיפורי פעלולים, בשלל ראיונות. שווה צפיה, למי שמתעניין.