העולם תמיד מגיע לקיצו. נביאי הזעם תמיד ידברו על איזה מטאור, הר געש, באג, נבואה תנ"כית או לוח שנה אינדיאני שיביאו עלינו את קיצנו ממש עוד מעט. גם בסרטים אפוקליפטיים אף פעם לא היה מחסור, בין אם מדובר במתקפת זומבים, חייזרים, מגיפות או עונש בלתי מוסבר מהשמים. אבל נדמה שלאחרונה סרטי סוף העולם שינו אופי: במקום חרדה, הם מלאים במלנכוליה. (ואחת הדוגמאות לכך היא, כמובן, "מלנכוליה"). במקום לצעוק שכולנו אבודים ושנשלם על חטאינו, ולאגור נשק, אנחנו עוסקים במחשבה על מה שאיבדנו.
"Perfect Sense" (שלא הוקרן בארץ מסחרית, אבל ניתן להשיג ב-DVD) הוא דוגמה נהדרת לסרט אפוקליפטי מסוג כזה. מגיפה מסתורית לוקחת מבני האדם את חושיהם בזה אחר זה: בהתחלה הם מאבדים את חוש הריח, אחר כך הטעם, וכך זה ממשיך. כל אובדן כזה מלווה בהתפרצות פרועה של רגש, הרסנית בפני עצמה – ואחריו השלמה, כשאנשים מנסים לחזור אל חייהם, לשכוח את מה שאיבדו ולהעריך מחדש את מה שעוד יש, כל עוד יש.
הסרט מתרכז בסיפור אהבה גנרי למדי של שף (יואן מקגרגור) הדוגל בשיטת דפוק וזרוק, ומדענית במרכז לחקר מחלות (אוה גרין) בגלאזגו, שהקשר בינהם משקף את הטלטלה שעוברת על העולם כולו. הוא כולל כמה מהרגעים הטובים ביותר של גרין ומקגרגור, המתמחים בלהיות עצובים ויפים, בשנים האחרונות. את החלל שסביב הסיפור הקטן והגנרי למדי הסרט ממלא במונטאז'ים של תמונות יפהפיות מהעולם ההולך ומאבד את עצמו.
זהו משל שמזכיר את "על העוורון", ספרו של ז'וז'ה סרמגו שלא שרד יפה את המעבר לקולנוע. אפשר בהחלט להאשים את הסרט ביומרנות יתר ובמסר שאפשר למסגר על פוסטר, אבל הוא עובד. במקום טוב בין "עץ החיים", "התפשטות" ו"מלנכוליה", זה סרט לאנשים שיעדיפו לבלות את הדקות האחרונות לפני סוף העולם בקריאת שירה מאשר באגירת נשק.
פורסם במקור, די מזמן, במעריב ז'ורנל
רגע, אהבת?
(ל"ת)
רגע, זה מגיע ארצה?
(ל"ת)
'לא הוקרן בארץ מסחרית, אבל ניתן להשיג ב-DVD'
אם כוונתך בשאלה היא ל-DVD מתורגם או לשידור בטלוויזיה, אין לי מושג.
הביקורות לאחרונה קצרות להפליא,
וחיוביות להחריד.
בערך.
ועדיין, כמות האנשים שלא מבינים מהן דברים שנאמרים שם בצורה ברורה ביותר מדהימה להפליא.
ממש באסה.
(ל"ת)
לא הייתי אומר שהביקורת הזו "חיובית להחריד" -
אני דווקא חושב שהביקורת הזו די מאוזנת.
דיברתי בכללי.
היא אחלה, ואפילו חמודה.
היא אחלה חמודה!
כפיים!
אני כותבת מהר "שיגעון!"
לפני שמישהו אחר יעשה את זה.
שיגעון!
אוף, אני כל כך מצטער אבל אני חייב...
קמפרי!
זו הייתה ביקורת ממש פיוטית, ויפה.
(ל"ת)
לא יודע מה איתכם..
אבל לי היה קצת קשה לראות את אובי-וואן בתור הטיפוס שדופק וזורק.
זה נראה כזמן אפילו יותר טוב מבדרך כלל
כדי להתלונן על כך ש"חמישה חושים" זה אולי סיפור שמתאים לילדים בגן, אבל יש לנו הרבה יותר מאלו.
(נסו לחשוב לרגע איזה חוש מספר לכם איפה היד נמצאת ביחס לגוף, ואיזה מספר לכם שבדיוק יש לכם כאב בטן או כאב ראש. איך אתם מבדילים בין עצמים חמים לעצמים קרים.)
אוקיי יש יותר מחמישה חושים.
(למרות שיש אנשים שמכלילים את חוש הכאב, המודעות לאיברים בגופינו, חוש שיווי המשקל, תחושת טמפרטורה ועוד, כמקרים פרטיים של חוש המישוש). החושים המרכזיים הם עדיין החמישה המוכרים. תחשוב לדוגמה מה היה מעניין* יותר, אנשים המאבדים את חוש הראייה או אנשים שמאבדים את תחושת הטמפרטורה.
*ומעניין גם כמה זמן יעבור עד שתכתב תגובה מתחכמת כמו "חוש הטמפרטורה נשמע הרבה יותר מעניין.. אנשים יכולים ללכת בלי בגדים בחורף. חחח!1".
אם אנשים ילכו בחורף ערומים, הם יהיו חולים...
לא כזה מעניין לצפות בסתם אנשים טפשים חולים.
טוב, אנשוך בפתיון.
איך אתה מגדיר "מרכזיים"?
כאלו שיהיה הכי קשה עבורך לוותר עליהם.
אם היית צריך לבחור רק חמישה חושים, על אילו היית מוותר? על כאלו מהחמישה הרגילים או על אחרים, כמו תחושת הטמפרטורה או חוסר היכולת להרגיש כאב? כן זה סובייקטיבי, אבל לי לדוגמה (ואני מניח שלעוד הרבה אנשים) היה מאוד קשה לוותר על חוש הראייה. לכן הוא חוש מרכזי עבורי.
חוש הריח היה הראשון ללכת לפח.
גם חוש הטעם הוא לא קריטי לחיים תקינים, הוא תורם בעיקר להנאה שלנו [השימוש הקריטי היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בשביל שניהם הוא לזהות אוכל מקולקל, מה שפחות בוער בעידן המקררים ותאריכי התפוגה].
לעומת זאת אם תוותר על חוש הטמפרטורה [מה?] או שיווי המשקל, חייך יהיו בסכנה אמיתית.
צודקת, באמת לא ניסחתי את זה בצורה נכונה.
התכוונתי שבכל הנוגע למידע שמעובר אלינו מהסביבה אלו החושים העיקריים שאנו משתמשים בהם לתיאור חוויות.. כן חושי הטמפ' ושיווי המשקל חשובים אבל אם את לא ניזונה מאינפוזיה את משתמשת לפחות שלוש פעמים ביום בחוש הטעם, וסביר להניח שגם בחוש הריח. אבל שוב זה סובייקטיבי.
חוש הטמפרטורה – http://en.wikipedia.org/wiki/Thermoception
סליחה על האיחור וההקפצה, אבל...
תארי לך שלא היית יכולה להריח ולכן לא היית יודעת שיש דליפת גז בבית שלך?
כי, את יודעת, לראות שחורף ולכן קר אפשר גם אם לא מרגישים קור. אבל זה שלא הרגשת בריח של הגז לא סותר את העובדה שהוא יכול להרוג אותך כי לא שמת לב שאת נושמת אותו. או, את יודעת, לפוצץ לך את הבית.
אוקיי, זו דוגמה יחידה.
ולא מדובר במקרה נפוץ.
לעומת זאת, אני מתקלחת כל יום, ולא הייתי רוצה לעשות את זה בטעות עם מים רותחים.
פיצוץ של הבית - צודקת, זה לא נפוץ
אבל להיכנס לחלל שיש בו גז (כי יש דליפה, או כי מישהו לא שם לב שהוא לא כיבה את ברז הגז עד הסוף) זה דווקא נפוץ למדי. יותר נפוץ מזה שתכווני את הברז שלך למים בדרגת אמצע והם ייצאו רותחים. או שלא תשימי לב לכוויות ולאדמומיות על העור שלך – או לא תסבלי מהכאב, כי הרי לא להרגיש טמפרטורה לא שקול ללא להרגיש כאב.
אז האמיני לי, לא כדאי לך לוותר על חוש הריח.
ממש ממש לא.
(אגב, את חוש שיווי המשקל דווקא יצא לי לאבד. זה היה מטריד, אבל פחות מאשר לאבד את חוש הראייה)
אם היית מאלץ אותי לבחור רק חמישה חושים?
די אכזרי, אבל נניח. בוא נראה. ראייה, שמיעה, שיווי משקל, פרופריוספציה (הידע של מיקומו במרחב של כל איבר), וריח. ארבעת הראשונים מספקים אפשרות לשרוד במרחב לא-עוין, ולנהל חיים המתקרבים לתקינים. וריח הוא דבר נהדר. אני לא רוצה לוותר עליו.
כמובן, אנחנו נאלצים להניח ששפע של חושים פנימיים ממשיכים לעבוד. אם הגוף לא יהיה מסוגל לנטר רמות של פחמן דו-חמצני בדם, או קצב נשימה, או חומציות, או כל דבר מעשרות פרמטרים אחרים בגוף, לא נשרוד כאן יותר מכמה דקות (לרשימה חלקית – http://en.wikipedia.org/wiki/Exteroception#Other_internal_senses )
הדבר הראשון שאני מניח שאני מוותר עליו זה מה שלא יהיה שאחראי לכאב ראש. אני לא יודע אם אתה יודע, אבל במוח אין עצבי חישה. ניתוחי מוח מתבצעים בהרדמה חלקית בלבד. כי אנחנו ממילא לא מרגישים שום דבר אם מישהו מחטט לנו במוח. אז מה לעזאזל גורם לכאבי ראש?
(אני בטוח שיש מי שיודע. אני לא.)
אגב, נחמד הנסיון לאלץ מגע\חום\כאב תחת "חוש המישוש". עצבי החישה שונים לחלוטין, וכך גם המסלולים מגופיפי החישה אל המוח. הייתי שמח לפרט עוד, אבל נדרש הרבה מזל כדי שאצליח בכלל לעבור את הקורס הארור הזה. ואם בזמן אמת בקושי זכרתי איך המסלולים נראים, עכשיו בוודאי ובוודאי שלא. ואם כבר כורכים הכל תחת מגע, למה לא להוסיף "שמיעה"? בסך הכל שערות זעירות באוזן שרגישות לשינויי לחץ אוויר. מגע, לא?
ואם נחזור לשאלה שלך, זה שאתה לא מודע לכמה השיווי משקל שלך קריטי לחיים היומ-יומיים, וכי בגן לא קראו לזה "חוש", לא הופך אותו לפחות מרכזי. וכך גם לגבי אחרים.
כאב ראש
"כאב ראש" הוא לא באמת "כאב מח", וניתוחי מח מתבצעים בהרדמה חלקית בדיוק משום ששאר השכבות המקיפות את המח אכן רגישות לכאב. ישנן כל-מיני סיבות לכך (ולא הרבה ידוע בנושא); חלק מכאבי הראש נובעים מדלקת (מקומית) בקרומים, ויש תאוריות לגבי פעילות לא תקינה של מרכזי הכאב במח.
אני חושב שמה ש Matoy התכוון הוא שהחוש הנ"ל הוא מאוד לא "חווייתי" או "נראטיבי": אתה יכול לספר על מראה מעניין, שיר חדש, טעם נפלא, ריח איום או דקירה שחווית, אולם איך תספר או תתאר את מידת שיווי המשקל שלך?
כשיהיה לך שיבוש בתחושה הזאת,
תצליח לתאר אותו לא רע בכלל.
אולי זו בדיוק הנקודה
אלו חושים שאנו נהיים מודעים אליהם רק כשהם משתבשים.
וואו, איזה תת דיון מוצלח!
בתור מישהי שיצא לה לאבד שניים מהם במקביל – איבוד הראייה, הגם שלא באופן מלא לגמרי, היה הרבה הרבה הרבה יותר משמעותי מאיבוד שיווי המשקל.
מרחב לא עוין..
אני הראשון שחושב על זה שהסביבה שאנשים חיו בה בכמה עשרות אלפי שנים האחרונות עוינת קלות?
אני חושב שהחמישה חושים ה"מרכזיים" הם פשוט החמישה חושים שקולטים דברים מהסביבה. סוג של חושים חיצוניים. שאר החושים הם פנימיים…?
א. כמובן שהמרחב היה עויין. יסוד התרבות האנושית הוא להפוך אותו לפחות ופחות כזה.
ב. אתה צודק במידה רבה. באמת תהיתי כשהדיון התנהל למה אף אחד לא העלה את ההפרדה הזאת.
חמשת החושים
מבחינת מבנה המח, מדברים על חמישה חושים מיוחדים ("Special Senses"), שלכל אחד איבר חישה משלו, והאינפורמציה שלו עוברת בעצב ייחודי: ריח, ראיה, טעם, שמיעה ושיווי-משקל. לגבי השניים האחרונים, מדובר בשני איברי חישה שונים הנמצאים באוזן, ושני העצבים (המופרדים) שלהם מתאחדים לכדי עצב אחד בעת הכניסה למח.
חוש המישוש הוא לא באמת חוש בדיד. הוא כולל אינפורמציה מכל הגוף של מגע (גס, עדין), טמפ', רטט, כאב ו"תפיסה במרחב" ("Proprioception" – היכולת לדעת את מנח הגוף).
מי? אני? קטנוני?
המילה "עצב יחודי" היא בעייתית. ככלל, מגיעים אל המוח תריסר (זוגות) עצבים, המובילים מידע – http://en.wikipedia.org/wiki/Cranial_nerves
(כמובן, מגיע עוד המון מידע דרך עצבים המתחברים לחוט השדרה.
רוב אותם עצבים קרניאלים ממלאים יותר מתפקיד אחד, ותפקידים שאנחנו מגדירים כבדידים מתחלקים לעתים על כמה מאותם עצבים. חוש הטעם, למשל, עובר על עצבים 7, 9, 10 (נראה לכם אני זוכר בעל פה? אני שולף את המידע מוויקי). ונניח עצב 7? הוא גם אחראי לתנועות של שרירי הפנים, והפרשות מבלוטת הרוק. ועוד כל מיני. מערכת מטורפת, וחסרת הגיון או עקביות. "תכנון תבוני", עאלק. אפילו פעולה פשוטה כמו הנעת גלגל העין דורשת פעילות מקבילה של שלושה מאותם עצבים.
כשאומרים חמישה חושים,
למעשה מתכוונים חמישה איברי חישה: עיניים, אוזניים, אף, לשון ועור. כל חלוקה אחרת של חושים היא יותר נוכנה אבל פחות אינטואיטיבית, ומכיוון שיש לנו רק חמישה איברי חישה, זה מה שהתקבע.
אתה יודע שחוש הטעם לא נמצא רק בלשון, אני מניח.
(ל"ת)
וגם חוש השמיעה לא נמצא רק באוזניים
(ל"ת)
שניכם, נמקו ופרטו.
(ל"ת)
יש לך פקעיות טעם גם על האפיגלוטיס.
'מכסה הגרון', בעברית. משדום מה חשבתי שאתה יודע את זה. לא את השם העברי של האפיגלוטיס (הקרוי כך על שם העיצורים האפיגלוטיים?) – אותו אף אחד לא יודע בלי וויקיפדיה – אלא על הפיזיולוגיה של העניין.
http://en.wikipedia.org/wiki/Epiglottis
מקור
* הקלט לראיה נמצא בעין.
* הקלט לשמיעה ולשיווי המשקל נמצא באוזן.
* הקלט לריח נמצא באף.
מכאן זה מסתבך:
* הקלט לטעם הוא מה taste buds, והם אמנם נמצאים בלשון, אבל גם בחיך ובמכסה הגרון (אפיגלוטיס).
* הקלט למגע הוא כמעט בכל הגוף – מהעור, קשתית, רקמה רכה, ואם כוללים גם תחושות נוספות מעבר למגע מכני (כאמור, תחושה במרחב, טמפרטורה) יש קולטנים גם בשרירים, בשלפוחית השתן ועוד.
יש גם טענות, כנראה שגויות,
שבלוטת האצטרובל שלנו רגישה לאור. נדמה לי שבקרב יונקים אחרים זה לפעמים כן המצב.
תודה לכולכם
שמזכירים לי כמה אני אוהבת את "עין הדג".
(סליחה שנדחפתי. תמשיכו)
למה הכוונה?
גם אם יש שם תאים רגישים לאור, בלוטת האצטרובל נמצאת עמוק בתוך הגולגולת ולכן הרגישות הזו היא לא ממש חלק ממה שאנחנו קוראים "חוש הראייה", משום שהיא לא ממש מעבירה אינפורמצית אור לרמה של מודעות.
אני מתכוון לכך שרגישות ללחץ מכני יש גם בעורקים שלנו (כחלק ממנגנון ויסות לחץ-הדם) ובכל זאת אנחנו מתייחסים ל"חוש המישוש" כאל הלחץ המכני שמגיע לרמת המודעות, לא לחישה שהיא חלק מהבקרה האוטונומית של הגוף.
אוי. המילה הזאת. "מודעות".
היית חייב לשלב אותה? צר לי, אבל המודעות לא קשורה לתפקוד החושים. המון מידע מגיע למערכת, ורק חלק קטן ממנו מגיע למודעות. אחת הדוגמאות המעניינותלכך היא הראייה העיוורת – http://en.wikipedia.org/wiki/Blindsight.
אנשים בטוחים לחלוטין שהם עוורים. ובכל זאת, יהיו מסוגלים למשל לתפוס כדור שיושלך לעברם. לא שהם יהיו מסוגלים להסביר איך הם עשו את זה. שום מידע מחוש הראיה לא הגיע לתודעה שלהם. הם, כאמור, עוורים. ולא צריך בהכרח מקרים פתולוגיים כדי להדגים את זה. אם יראו לך באופן תת-סיפי פרצופים, האמיגדלה שלך (החלק במוח האחראי לרגשות מסויימים) תגיב בהתאם להבעה בפרצוף, שכלל לא ראית.
ולא רק בראיה. "אפקט מסיבת הקוקטייל", מכיר? פתאום אתה שומע את שמך נאמר בשיחה בצד השני של חדר הומה ורועש. איך, בעצם? הרי "משהו" צריך לעבד את גלי הקול, להמיר אותם למשמעות, ואז להרים דגל כשהוא מזהה משהו חשוב, כמו השם שלך. כלומר, המון מאותן שיחות רקע עוברות עיבוד לא מודע במוח, ורק אם קורה בהן משהו מספיק מעניין, הוא יעלה למודעות. יש שפע של מודלים שמנסים להסביר את המנגנונים של הקשב, ואף אחד שיצא לי לראות לא נותן מענה מושלם. הסברים על קצה המזלג – http://en.wikipedia.org/wiki/Attention
אני לא מצליח להזכר כרגע בדוגמאות ספציפיות של עיבוד לא-מודע של מידע מחוש הטעם, או כל מה שנאלם כאלומות תחת הכותרת "מגע", אבל לפחות לגבי חוש הריח, ניתן לטעון שכל מה שקשור לפרומונים אנושיים(*) קשור לחוש הריח. אם כי, גם כן זה לא בדיוק הנתיב העצבי הרגיל של חוש הריח, אלא אולי עניין קצת שונה.
בכל אופן, אני חושש שתצטרך למצוא הגדרה טובה יותר מ"מודעות" למה נחשב כחוש ומה לא.
——————
(*) השאלה אם קיימת תקשורת פרומונית בבני אדם היא נושא פתוח והדיון רחוק מלהתכנס למסקנה. דוגמא מהירה – סנכרון המחזור החודשי אצל נשים שחיות יחד. ויש עוד כל מיני דוגמאות לדברים שהם כנראה תקשורת פרומונית. וזאת הרי לחלוטין לא מודעת.
למה לא?
הרי בגוף האדם יש סוגים רבים ושונים של קלטים, כדי לשמור על כל מנגנוני הויסות כתיקונם, אבל אין לנו ממש "חוש רמות הסידן בדם", לפחות לא בהגדרה הנפוצה.
מצד שני, אני מסכים, המודעות היא לא תנאי הכרחי (אולם לענ"ד – תנאי מספק). Blindsight, והחבר שלו, סינדרום אנטון, קצת מבלבלים אותנו. בכל אופן, אי אפשר לתפוס כל רצפטור בכל תא בגוף ולהכתיר אותו כ"חוש".
אני צריך להרהר בדבר ה"תנאי מספק".
אינטואיטיבית, נראה לי שאתה צודק. אבל מה בדבר הזיות? אלו הרי מגיעות למודעות. מידע שמגיע מאיברי-רפאים? סינסתזיה?
הזיות דווקא נופלות לבעייה שהעלית בעצמך לגבי המודעות, ואצלי לפחות הן שייכות לקבוצה של "סנדרום אנטון" – מודעות ללא קלט אמיתי. אבל קל להגיד שחוש צריך באמת להקלט על-מנת להיות נחשב ככזה (כלומר, יש קליטה -> הקליטה מגיעה למח -> יאדה יאדה יאדה -> מודעות), וכך אפשר לפסול את כל ההזיות / החזיונות / חלומות / מחשבות-שווא וכולי. אפשר גם להוסיף להגדרה את הדרישה ל"קליטה של המציאות" או את הדרישה ל"קליטה תקינה" וכך נפסול את איברי הרפאים.
לגבי הסינסתזיה, באמת מדובר בתחום שאני לא מכיר יותר מידי – אבל ברפרוף על ויקיפדיה אני לא ממש רואה את הבעייתיות – יש לנו פה התייחסות אחרת לעיבוד החושי עצמו, אבל החושים עצמם הם דיסקרטים וברור מה שייך לתחום הראייה ומה לשמיעה.
(או שלא הבנתי כמו שצריך…)
וזה עוד מסתבך כשרוצים להחשיב את "חווית התחושה" המשוקללת
לדוגמא, "חוויית הטעם" שחוויתי אתמול במסעדה פריזאית בעת אכילת חלזונות (הייתי חייב להכניס את זה איפשהו, מצטער :) כללה, לפחות, את החיבור בין חוש הטעם בפקעיות בפה והרצפטורים באף, קצת מישוש (טקסטורה) ואפילו חוש הראיה (מראה החלזון שהוצאתי מהקונכיה).
כבר הוכיחו שאוכל שנראה טוב יותר (מעוצב בהגשה) "מרגיש" טעים יותר מאוכל שנראה רע (חצילים במיונז לדוגמא).
והחיבור החזק בין ריח וטעם – נסו לאכול מאכל כשאתם סותמים את האף ותשימו לב להבדל בטעם. ניתן להשיג אפקט דומה ע"י אכילת אוכל קפוא…
אני מאוד אוהב את השרשורים שמתפתחים בעין הדג. כיף לקרוא אתכם!
וכמובן, הידע שאתה אוכל במסעדה פריזאית.
אותה ארוחה בדיוק ב'מפגש החומוס' בפתח תקווה תספק הרבה פחות הנאה.
(וכמובן, משנה גם עד כמה אתה רעב, למה אתה מצפה מראש מהמסעדה, באיזה מצב רוח אתה, ובאיזו חברה אתה סועד.
סרט נפלא, מההחמצות הגדולות של שנת 2011
(ל"ת)
סרט מקסים
אהבתי מאוד, שלא לדבר על אווה גרין שממש עושה לי את זה (כל עוד אני יכול לראות)
היא קצת מזכירה את רובין מ-'איך פגשתי את אמא', לא?
(ל"ת)
שאלה
טיפה אוף טופיק
על סרט שלא הופץ בארץ אתה כותב ביקורת ולעומת זאת על סרטים כמו אמריקן פאי 4 ג'ון קרטר ועוד הרבה לא? זה נראה לי טיפה מוזר.
תשובה
רד פיש דווקא מפרסם ביקורות על לא מעט סרטים (ביניהם "ג'ון קרטר" שציינת). אני גם בטוח שהוא לא רואה *כל* סרט שיוצא. ואלה שהוא לא מפרסם עליהם ביקורות (או כי הוא לא ראה אותם או כי כנראה אין הרבה להגיד עליהם) הוא כותב דעה קטנה כזאת של שורה וחצי.
על ג'ון קרטר יש ביקורת
http://www.fisheye.co.il/john_carter/
חוץ מזה, לצערי, מידת החשיבות של סרט היא לא הגורם היחיד לכך שתיכתב עליו ביקורת מלאה. זה תלוי בכמה יש לי להגיד עליהם, האם יש לי זמן, וגם (מה לעשות) האם יש מי שישלם לי על זה. כל ה"פורסם במקור במעריב ז'ורנל" האלה – זה לא בטעות. לצערי יש הרבה סרטים שהייתי שמח לכתוב עליהם ביקורת ולא הספקתי. דפי הסרט קיימים בשביל לתת מקום לדיון גם בסרטים שלא התפרסמה עליהם ביקורת מלאה.
היי, אם העתיקו את הקונספט מ"שמש"!
ועכשיו אושיב את עצמי בצד על כך שכישראלי גאה הבנתי רק אחרי 24 שעות מאיפה הקונספט מוכר לי.
ביקורת מעולה, אגב
אתה מוכן לפרט?
(ל"ת)
נרדמה לי אונה רק מלקרוא את תיאור העלילה.
(ל"ת)
אני אסתכן בלצאת פה קצת רדוד
אבל אני חייב להודות שהפאנץ' של התקציר הזה די הצחיק אותי.
סרט אכזרי ומדכא. אבל בה בעת, יפהפה ועם נחמה-שלקראת-הקץ.
ויש בו הרבה אווה גרין בעירום, שזה כמעט פיצה על הרצון שלי לבכות בסוף הסרט.
אגב, הימרתי ביני לביני מה יהיה החוש האחרון שיאבד. טעיתי וצדקתי בו זמנית. תיארתי לי שזה יהיה חוש הראייה; והסרט אכן נגמר שם. אבל ייתכן שלאחר מכן גם חוש המישוש אובד, אלא שהסרט בוחר לא להראות לנו את זה, כי ממילא, ללא השמיעה והראייה כל האנושות אבודה ממילא. אבל לחשוב איך הסרט יכול היה להראות את זה… מעורר בי צמרמורת. אנשים מסתובבים ברחובות, עיוורים, חירשים, אינם מסוגלים לשמוע את עצמם, למצוא דבר מה לאכול, מישהו להיאחז בו.
הנה שני אנשים שיודעים איך לעטות מסיכות.
(ל"ת)