בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, "רחוב ג'אמפ 21" היתה סדרת טלויזיה שעסקה בשוטרים שמשום מה מתחזים לתלמידי תיכון, כדי להילחם בכל אותם פשעים נוראים המתרחשים בתיכוני אמריקה – סמים, ביריונות והעתקה במבחנים. הקונספט המטופש הזה איכשהו שרד חמש עונות תמימות, אבל היום זכור בעיקר בתור התשובה לשאלת הטריוויה "מה היה שם הסדרה שבה הופיע ג'וני דפ בתחילת דרכו?". אם יש עד היום כנסים שבהם נפגשים מעריצי "רחוב ג'אמפ 21", מתחפשים לדמויות מהסדרה, מעלים זכרונות ומתווכחים בשאלה האם עונה 4 או עונה 3 היתה הכי טובה, הם כנראה מצומצמים מאוד.
ובכל זאת, הנה השם זה שוב מופיע, בתור סרט בשנת 2012. זה לא שהמעריצים לחצו ודרשו עיבוד מחודש לסדרה האהובה – זאת פשוט הצורה שבה דברים עובדים. כדי להגיע לקולנוע אתה צריך שם שהוא מותג. זה יכול להיות סרט מהעבר, סרט, סדרת טלויזיה, משחק מחשב, משחק לוח (בקרוב: "צוללות") או שם של חטיף מלוח פופולרי (עדיין לא קרה, ככל הידוע לי. גם זה יגיע), אבל שם הסרט חייב להיות מוכר לציבור עוד לפני שהם שמעו על הסרט עצמו. אלה החוקים, לא אני קבעתי אותם.
אז כדי להצדיק את קיומה, הקומדיה החדשה של הבמאים פיל לורד וכריס מילר (יוצרי סרט האנימציה המבדר "גשם של פלאפל") היתה צריכה שם של סדרת טלויזיה. הם הלכו על "רחוב ג'אמפ 21", אבל הקשר בין הסדרה והסרט קלוש מאוד. הסדרה לקחה את עצמה ברצינות; הסרט הוא פארודיה על סרטי שוטרים, על סרטי תיכון, ועל סרטים שהם רימייקים מיותרים לסדרות טלויזיה מהאייטיז.
ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום הם שני שוטרים שמוצבים ב"תכנית משטרתית משנות השמונים שבוטלה", כהגדרת הסרט עצמו, וחוזרים לימי התיכון. כדי להוסיף על הבלבול הראשוני, צ'אנינג טייטום מלוהק דווקא לתפקיד החנון, בעוד ג'ונה היל, המח של הזוג, נשלח אל גוב האריות של הספורטאים הפופולריים. ג'ונה היל – סליחה, צריך לומר השחקן המועמד לאוסקר ג'ונה היל, עדיין לא יאומן – הוא קומיקאי טוב, אבל בזמן האחרון נראה כאילו הוא מופיע בכל סרט שני, תמיד בתפקיד אותה הדמות בדיוק. אל צ'אנינג טייטום התייחסתי עד היום כאל בובת קן מהלכת, לא היה לי מושג שהוא גם שחקן. אבל הזיווג בינהם עובד. שניהם מבצעים פארודיה על הדמויות הקבועות של עצמם – טייטום הוא היפיוף השרירי והמושלם, היל הוא החנון הנואש לפופולריות – והכימיה בינהם, שוב המילה המעצבנת הזאת, נהדרת.
כמו החנון שמתחזה לספורטאי, הסרט הוא קומדיה חכמה מתחת לתחפושת של קומדיה טיפשה. מי שמחפשים בדיחות בגובה המתניים ומטה – יקבלו אותן, אבל בינהן הסרט מלא באבחנות קטנות על הקונבנציות של הז'אנרים שלו. השיטה היא פשוטה: את ההנחיות הסמויות של הז'אנר, ששנים של אימון הרגילו אותנו להתעלם מהן, הוא אומר במפורש, ומזכיר לנו כמה שהן מגוחכות. ברור שהבוס יהיה שחור וכועס. ברור שמשאית שמתהפכת בזמן מרדף תתהפך. ברור שהיא תתפוצץ. מודעות עצמית היא עסק מסוכן: קל מדי להשתמש בה בתור עלה תאנה כדי להצדיק מגרעות. זה שאתה יודע שאתה אידיוט לא הופך אותך לפחות אידיוט. אבל "21" משתמש בקריצות בהנאה ובאהבה. הוא לא "יורד על" סרטי אקשן, אלא נהנה מהקלישאות בעוד הוא משתמש בהן.
ועכשיו, אחרי שניסיתי ב-500 מילים לתרץ באופן אינטליגנטי למה "רחוב ג'אמפ 21" מצחיק, הגיע הזמן להודות שזה לא כל כך משנה. אפשר לדבר הרבה עם כימיה וסאטירה וכאלה דברים, אבל בשורה התחתונה – צוחק מי שצוחק, ולא תמיד אפשר להסביר למה. עזבו אתכם מהסברים: "רחוב ג'אמפ 21" הוא פשוט הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה.
פורסם במקור במעריב ז'ורנל
אין לי באמת מה להגיד
אז אצטט:
"רחוב ג'אמפ 21" הוא פשוט הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה.
מגניב! מתאימה לי קומדיה חמודה
ובסדרה צפיתי מעט מאוד, אבל אהבתי את מה שראיתי.
צר לי להשבית שמחה: זו לא קומדיה חמודה, זו קומדיה מטופשת
צחקתי מדי פעם, אבל היא לא קורעת מצחוק, לא מתוחכמת ולא שנונה, ואם זה "הסרט הכי מצחיק של השנה" אבוי לשאר הקומדיות. הייתה סצינה אחת שממש אהבתי (נחשו איזו…) אבל זהו, פחות או יותר. הבדיחות על הסוגה היו משעשעות חלקית אבל רובן נעשו די צפויות ולא מצחיקות במיוחד. רוב השחקנים מוצלחים למדי והדמויות הראשיות מתפתחות בצורה מעניינת ולכן חבל שהעלילה כה ילדותית ואווילית והופכת גם את הרגעים היפים ללא יותר מבדיחת בנים של כיתה ז'. בקיצור, פוטנציאל היה, אבל מדובר בסרט שהוא די החמצה. כשראיתי שהוא ירד מהמסכים התבאסתי שפספסתי, אבל בדיעבד אני לא מצטערת שלא צפיתי בו בקולנוע (בנזוגי לא הסכים לצפות בו כלל, גם לא בצפייה ביתית, והוא חובב סרטים מטופשים והומור בנים ילדותי).
בנוגע לפסקה האחרונה
אכן צוחק מי שצוחק מדברים כאלו. זה למה לפעמים קשה לי להסביר למה אני אוהב קומדיה מסויימת. גם כאשר מישהו אומר לי 'הסרט הכי מצחיק אי פעם לך לראות' אני לא ישר רץ לראות. צחוק זה עניין מאוד סובייקטיבי, לדעתי לפחות.
גם לטעמי, מדובר בסרט המצחיק של השנה,
וללא ספק הסרט שהכי נהניתי ממנו השנה, מבחינת חוויית הצפייה ורמת הכיף. רד כבר אמר את כל מה שאפשר להגיד של המודעות העצמית, הפארודיה על המבריקה ועל הזגזוג בין קומדיה חכמה לבין קומדיה פרועה וגסה, אז אני רק אוסיף שהסרט הזה עושה עוד משהו אחד מאוד נכון: הדמויות. בהתחלה, 2 הדמויות הראשיות הן סטריואטיפיות לגמרי (אם כי, כמובן, באופן מדוע לעצמו) אבל פשוט הודהמתי מאיך שהן השתנו במהלך הסרט. לא אגלה יותר מדי, אבל אני מוכרח לומר שהשינוי שהדמויות הראשיות עוברות הוא לא רק עגול ואמין, אלא גם ריאליסטי לחלוטין – ככה בדיוק נראה שינוי בילדים בגיל כזה ובסביבה כזאת, ולטעמי הם הצליחו "למסמר" (ככה מתרגמים Nailed It?) את קו העלילה הזה.
בקיצור – מומלץ באותה מידה גם לחובבי קומדיות נמוכות סטייל "טניישס די" ואדם סנדלר, וגם לקומדיות חכמות ומלאות סגנון כמו סרטי אדגר רייט או מונטי פייטון.
להגיד שהסרט הזה הוא דומה למשהו שמונטי פייתון עשו
זה ממש להחמיא בצורה קיצונית לסרט.
אני אומנם עדיין לא ראיתי, אבל אני מקווה שאתה לא מפריז לגמרי.
אני מניח שזה בעיני המתבונן.
"הגביע הקדוש" ו"בריאן כוכב עליון" הם שניים מהקומדיות האהובות עליי, אבל אף אחת מהם היא לא *ה*קומדיה מבחינתי, ולמעשה אני לא מחשיב אף דבר אחר של פייטן לדבר הכי מצחיק שראיתי.
גם מבחינתי זאת יציאה מפרופורציה.
"רחוב ג'אמפ 21" הוא באמת אחלה קומדיה, אבל להשוות אותו לרמת האבחנה, האינטליגנציה והיכולת להצחיק גם בפעם המאה של "בראין כוכב עליון" זה מוגזם, או לכל הפחות מוקדם מדי.
לי הוא הזכיר מאוד את הסרטים של אדגר רייט.
(ל"ת)
שוב, עיני המתבונן.
ב"בריאן כוכב עליון" יש אכן בדיחות מעולות, סצינות בלתי נשכחות, אינטיליגנציה וחוש הבנה ופארודיה לגבי הנושא שלו (דת ואמונה), אבל לטעמי, גם ב"רחוב ג'אמפ 21" יש כמות עצומה של כל אחד מהאלמנטים האלה (רק שפה הנושא הוא התבגרות ופעולה), ובנוסף לכל גם בדיחות קצת יותר "עממיות" שהופכות אותי לנגיש יותר לקהל רחב – ואני מודה – וגם בשבילי. "בריאן" הוא סרט אדיר, אבל בכל זאת קצת קשה להבין בדיחות על לימוד לטינית אם לא היית נוכח בבתי ספר אנגליים בשנות ה-50. בסופו של דבר, מ"רחוב ג'אמפ" נהניתי הרבה יותר מ"בריאן", אבל למען הסר ספק – "הגביע הקדוש" מתעלה של שניהם, והסרט שהכי מצחיק אותי הוא בכלל "טניישס די", שאני אגב מתחרט על שקראתי להומור שלו "נמוך" בתגובה קודמת.
בריאן כוכב עליון
בריאן הוא מעבר לקומדיה, הוא פשוט סרט חכם ומקורי. אין טעם להלל ולשבח אותו, כי כל מי שראה יודע, ומי שלא ראה, שירוץ לראות. עצם זה שהרבה אנשים מקשרים את המונח "הקומדיה הכי טובה" אוטומטית עם סרטים וקטעים של מונטי פייתון, מראה על מעמדה הרם, שצר לי, אבל שום סרט המוגדר לעת עתה כ"הכי מצחיק לשנת 2012" במקומות מסוימים לא ניתן להשוואה אל מול אבני פינה בתחום הקומדיה שכאלה.
אז אני שמחה שהתלהבת מהסרט, אבל מפה ועד להשוואות שכאלה הדרך ארוכה. ואני רוצה לראות אם בעוד 30 שנה מישהו יזכיר רחוב ג'אמפ 21 בהקשר של הקומדיות הכי טובות.
לדעתי חבורת מונטי פיית׳ון לא כאלה מצחיקים
כך שמבחינתי לא מדובר בקללה או במחמאה, אלא רק אם מדברים על מידת הידוענות שלהם בזכות ההומור שעשו.
אני פשוט לא אוהבת הומור בריטי יבש. רק אגיד לזכות החבורה שהקטעים המפורסמים שלהם טובים… יחסית.
יחסית ל?
באמת מעניין אותי – אם מונטי פייטון הם טובים/מצחיקים יחסית – אז מי מצחיק לא יחסית?
אילן פלד?
(ובכך גרמתי לכל אוהדי פייתון להלם ותדהמה)
טוב, זה היה די מתנשא, ברמת הפוך על הפוך שכזאת, אבל את להקת ארבע מ״ארץ נהדרת״ או את המיטב של מירי פסקל אקח בכל יום בשבוע על פני העמדת הפנים ש״התוכי המת״ אשכרה מצחיק אותי. להשוות בין השניים זה עניין של תפוחים ותפוזים, אבל כנראה שקאמפ ישראלי עדיף בעיני על הומור בריטי קלאסי. (ואוסקר ווילד על פני שניהם, אם אנחנו כבר משווים בין סוגי הומור שונים לחלוטין)
וגם אני אגיד-
"רחוב ג'אמפ 21" הוא הסרט המצחיק ביותר של השנה.
פשוט ככה.
מישהו באמת לא הלך לזה עדיין?
אם מישהו ענה "כן", לכו לפינה ותחשבו על מה שעשיתם.
ועכשיו ברצינות, אם מכל הסרטים שיצאו השנה בינתיים היו אומרים לי להמליץ על מישהו רק על אחד, זה היה זה (הייתה לי קצת דילמה עם "כרוניקה", אבל בסוף בחרתי בזה). כתבתי כבר את כל מה שיש לי להגיד בדף הסרט, אבל באמת שאני לא זוכר את הפעם האחרונה שצחקתי ככה בקולנוע. סרט מודע לעצמו בצורה הכי טובה שיש, עם קאסט אדיר, בדיחות אדירות וקצב מעולה. אחד מחבריי לצפייה גם השווה את זה לרכבת הרים ממש מגניבה בלונה פארק, שאתה יורד ואומר "הולי שיט, זה היה ענק! בוא נעלה שוב!".
לסיכום, אם לא ראיתם, תעזבו כל מה שאתם עושים עכשיו (ברצינות. אפילו אם את יולדת, תדחפי את התינוק חזרה פנימה ותגידי לו שיחכה קצת) ורוצו לקולנוע הקרוב לביתכם. ואני מקווה לראות את ken doll ולא-סת'-רוגן (סליחה, המועמד לאוסקר לא-סת'-רוגן) בעוד סרט P:
תלמד להבדיל בינהם!
(*הקישור לא מסוכן. והוא גם לא נושך. הוא בסך הכל כולל השוואה בין שני ג'ונה הילים.)
הקישור הכה אותי בפרצוף עם הנשק. זה כואב.
וג'ונה היל יכול לשנות תסרוקת, מבטא או מין, אבל תמיד ישאר בו קצת גן סת' רוגן
http://www.youtube.com/watch?v=L7uhGh7lG3o
ויש גם את דיוויד בלו,
שהוא אמנם לא מוכר, אבל אם מכירים אותו, אז הוא ממש מתערבב ביניהם:
http://www.google.co.il/search?q=david+blue&hl=iw&prmd=imvns&source=lnms&tbm=isch&ei=r5yQT8LxE5Gq8APuqMmMBA&sa=X&oi=mode_link&ct=mode&cd=2&ved=0CBEQ_AUoAQ&biw=1024&bih=625&sei=u5yQT9ipFYKm8gP0nJ2HBA
הומייגד! הוא מפליסיטי!
הוא מפליסיטי!!
0:1 לך, מוח
לא יודע, לא ראיתי.
בשבילי הוא מ"סטארגייט יוניברס".
פדיחה: כשראיתי את הטריילר של "מאניבול" כל כך שמחתי בשביל הבחור שהגיע לסרט כזה. ואז גיליתי שזה לא הוא. ככה זה כשאתה לא רואה סרטים של היל-רוגן.
פאק! הוא נראה כמו הבן של של רוגן והיל!
(ל"ת)
"כדי להגיע לקולנוע אתה צריך שם שהוא מותג."
הוליווד קורעת אותי מצחוק עם ההיגיון הדבילי הזה שלה.
היא מוכנה לתת 200 פאקין מיליון דולר לסרט שהוא לא המשך רק עם הוא יהיה על שמו של משהו מוכר גם אם זה של משחק קופסה (?!?!).
כמה טמטום. הם באמת חושבים שהסרט הזה היה מרוויח פחות או יותר אם היו קוראים לו בשם אחר?
למה לא פשוט להשקיע בדברים מקוריים? אני חושב שאם כבר יש הוכחה אז היא שזה מה שהקהל *באמת* רוצה, ורצוי גם שיהיו טובים. הוכחות: "אווטאר" הוא הסרט המצליח בכל הזמנים, "התחלה" לא היה אפילו בתלת מימד והרוויח כמעט מיליארד דולר בכל העולם, כמעט כל הסרטים של פיקסאר.
ספציפית צוללות
לפי הבנתי הם לקחו את השם של המשחק בשביל לעשות בוכטות מטורפות של כסף ( סטייל הדוד העשיר של דונלד דאק) ממרצ'נדייזינג,
ואני בטוח שהתווכחו על זה יותר מאלפי פעמים אבל עדיין – לא. ה"קהל" אוהב גם המשכים והרבה. רעיון מקורי הוא הימור – סרטים כאלה יכולים לקרוס ויכולים להפתיע אבל כשיש לך המשך של משהו אז הוא כמעט תמיד יביא את הקהל.
מתוך עשרת הסרטים שעשו הכי הרבה כסף בארה"ב – 6 מבוססים על פרנצ'ייז קודם ו2 הם של קמרון.
ולי אישית לא מפריע איך קוראים לסרט ואיך משייכים אותו לפרנצ'ייזים קיימים אם הוא טוב – אם הוא לא אז הוא לא.
העניין הוא שהדוגמאות שלך היו מקרים חד-פעמיים
לג'יימס קמרון מגיע קרדיט עצום על שהצליח לעשות את שתי הסרטים המצליחים בכל הזמנים שלא מבוססיים על כלום. אותו דבר נכון גם לגבי רוב סרטי פיקסאר ועל "התחלה" – כולם שוברי קופות שלא מבוססים על כלום, אבל במקרים אחרים של אותו האולפן/במאי דווקא סרטי ההמשך הם המצליחים ביותר – "צעצוע של סיפור 3" הוא הסרט האנימציה הראשון, ועד כה היחידי שהרוויח מיליארד דולר בכל העולם והסרט המצליח ביותר לשנת 2010 ו"האביר האפל" הוא הסרט השלישי הכי מצליח בארה"ב בכל הזמנים והכי מצליח לשנת 2008.
את טבלאות הסרטים המכניסים ביותר בעולם/בארה"ב ממלאים המשכים, פריקוולים, עיבודים לספרים, עיבודים לסדרות טלווזייה וכו'. פשוט פחות משתלם לעשות דברים מקוריים. וזה לא דווקא *כל-כך* נורא – בוא נציץ שוב בהמשכים מטבלת הסרטים המכניסים בעולם:
הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 2 – טוב*
רובוטריקים 3 – לא טוב
שר הטבעות: שיבת המלך – טוב
שודדי הקאריבים: תיבה של איש מת – טוב
צעצוע של סיפור 3 – טוב
שודדי הקאריבים: זרמים זרים – לא טוב
מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום – בסדר
אליס בארץ הפלאות – בסדר
האביר האפל -טוב
יש לנו 5 סרטים שנחשבים לטובים, 2 שנחשבים ללא טובים ו2 שנחשבים לבסדר. לא כזה גרוע.
הקטע של של "באטלשיפ" באמת דבילי, אבל אני לא יודע מה ימנע מהסרט להיות סרט קיץ כיפי.
*הכוונה לקונצנזוס ולא לטעם האישי שלי. אני לא קובע בשביל אף אחד איזה סרט טוב ואיזה לא טוב.
אני לא מדבר ספציפית על המשכים, או גיבורי על
או עיבודים לספרים סופר פופולרים כמו "דמדומים" ו"משחקי הרעב".
אני מדבר על זה שבאופן כללי הוליווד נהפכה לכל כך פחדנית שהיא לא מוכנה לקחת סיכונים וחייבת לעשות סרטים על דברים שמבוססים על משהו ולא אכפת להם גם אם זה חטיף או צעצוע. זה פשוט דבילי.
הוליווד תמיד הייתה ככה
אולי היו רגעים פה ושם של הברקות אבל בכלליות – הרעיון של פרנצ'ייזים הוא לא חדש בכלל. היו תקופות יותר טובות( חלק משנות ה70, חלק משנות ה90), היו תקופות יותר גרועות אבל תמיד היו מפיקים שהעדיפו להמר על בטוח מאשר לקחת סיכון.
אני מסכים איתך שזה קקה בלבן אבל בגלל זה אנשים פונים לקולנוע יותר עצמאי ואוטרים בשביל לקבל סיפורים מעניינים.
זה באמת דבילי,
אבל כתבת שלאולפנים כדאי להשקיע בדברים מקוריים. זה פשוט לא נכון.
התכוונתי שכדאי להם להשקיע ב*יותר* דברים מקוריים
להשקיע בסרטים על גיבורי על מפורסמים או ספרים פופולרים זה מובן, אבל להיות כל כך פחדנים ולא לרצות לעשות שום דבר מקורי עד לרמה של להשקיע בסרטים גם אם הם מבוססים על בובות או משחקי קופסא זה פשוט טמטום.
הבנתי, אבל בכל זאת -
אני לא חושב (או לפחות לא רוצה לחשוב) שהשקיעו ב"באטלשיפ" רק כי זה "סרט שמבוסס על המשחק המפורסם! רוצו לראות!" אלא כי זה "סרט קיץ עם רובוטים, ריהאנה ופיצוצים! רוצו לראות!".
גם אם אני טועה, לא יהיה ממש נכון להגיד שהוליווד התחילה להשקיע בסרטים רק כי הם מבוססים על משחק שמשחקים עם דף ועט, אלה שהמפיצים של הסרט התחילו להשקיע בסרטים רק כי הם מבוססים על דף ועט.
(או שגם פה אני טועה, ולא היית ציני ב"סרטים שמבוססים על בובות או משחקי קופסא" ובאמת יש/מתוכנן להיות סרטים כאלו S: ).
לא הייתי ציני
חוץ מזה שגם "באטלשיפ" הוא משחק קופסא הם גם מתכננים סרטים על פי "מונופול" ועוד כל מיני ששכחתי את השמות שלהם כרגע.
ובאמת הם אפילו מתכננים סרטים על בובות. הם כבר קנו סרט על פי בובה מתנפחת וטיילור לאוטנר מ"דמדומים" אפילו היה אמור לככב במשך כמה זמן (כרגע כבר לא ברור אם זה עדיין המצב).
וגם סרט על לגו מתוכנן.
הדבר היחיד שהייתי ציני בו זה כשאמרתי שהם יבססו סרטים אפילו על חטיפים מרוב שהם מפחדים ממקוריות. אבל האמת היא שגם זה לא רחוק לדעתי.
תכלס,
הומרוס ביסס את "האיליאדה" על דמויות אמיתיות ובדיוניות מוכרות מאד.
ואז הוא גם כתב המשך.
וזה קרה כבר ב-850 לפני הספירה, ואולי גם ב-1200 לפנה"ס, תלוי למי מאמינים.
זה לא רק הוליווד, האנושות מורגלת למותגים והמשכונים מאז שפורמט הסיפור לבש צורה כלשהי.
הדגש על מקוריות הוא עניין מודרני
בימינו, יצירה נמדדת במידה רבה לפי מידת המקוריות והחידוש שבה. בעבר (תלוי מתי ואיפה, כמובן), הדגש היה יותר על הפרשנות של המחבר לדמויות ועלילה מוכרים – חידוש מוגזם נתפס דוקא כחסרון.
רינה ירושלמי אמרה משהו חכם על זה: בתאטרון בימינו, חצי מזמן ההצגה "מתבזבז" על הכרת הדמויות והעלילה, ורק אחר-כך אפשר להתחיל להגיד משהו. בתאטרון בעבר, היית יכול לשחק דווקא על זה שהצופים חושבים שהם מכירים את הסיפור והדמויות, ולחשוף אלמנטים מוכרים פחות וצדדים נסתרים.
הכלל הזה לא עובד בכל מדיום-
במוזיקה קלאסית הסיפור דווקא הפוך- הקהל רוצה לשמוע ביצועים מחודשים ליצירות מהעבר, בעוד שלפני טכנולוגיית ההקלטה, הדרישה הייתה לחומרים מקוריים, אפילו מדי שבוע.
אחרי צפייה חוזרת
הסרט עדיין ממש כיפי ומצחיק, הפעם גם דאגתי לזכור את מה ששנאוצר אמר בנוגע לסטריאוטיפים (בסיבוב הקודם אמרתי שזה רע, טיפש שכמותי) ולא הבנתי מה קרה לי כשראיתי את הסרט לראשונה. הדמות של דיקסון אדירה למדי. חוץ מזה, הסרט עדיין קורע מצחוק, הבדיחות עדיין מצחיקות ואיש עם פנים של גלידה זה לא משהו שרואים בכל סרט. אין לי הרבה מה להרחיב, כי הדעה היא עדיין אותה דעה וכבר כתבתי אותה.
אני לא מסכים שמבחינת חווית הצפייה הסרט הזה הוא הראשון, אני נשאר עם "כרוניקה". אבל אין ספק שמבחינת הכיף וזה, "רחוב ג'אמפ 21" לוקח.
שאלה קצת לגבי הביקורות
רציתי לשאול, רד פיש, מתי בדיוק אתה כותב את הביקורות? כלומר, האם אתה כותב אותן מיד אחרי הסרט, כשהוא טרי בראשך? מחכה יום-יומיים ואז ניגש לכתיבה? אני מניח שזה משתנה בין לסרט לסרט, אבל סתם מעניין אותי. כי שמתי לב, למשל, שפרסמת את החו"ד הקצר הזה של "ג'אמפ סטריט" לפני "נעולים", ואילו הביקורות התפרסמו בסדר הפוך (לא בהפרש כזה גדול, אבל עדיין).
נ.ב. לא כדאי להוסיף לשחקנים גם את דייב פרנקו או בריי לרסון? עם כל הכבוד לאייס קיוב וההופעה הגדולה שלו, לדעתי לשניהם היה יותר זמן מסך. (לא יודע לפי מה אתה מחליט את מי לכתוב, אבל רק אומר…)
איך הייתי רוצה לענות:
מיד אחרי הצפיה אני כותב לעצמי הערות, ובבוקר שלמחרת כותב את הביקורת.
איך זה במציאות:
ביום שלמחרת, או שבוע אחר כך, או חודש אחר כך, או בשעתיים האחרונות לפני הדדליין, או כשיש לי זמן.
דדליין?
מי בדיוק נותן לך דדליין?
"פורסם במקור במעריב ז'ורנל"...
(ל"ת)
זה לא קצת ספוילרי?
מילא שסיפרת איזה קטע משעשע מהסרט, אבל די הרסת את ההפתעה בסוף לחלק מהאנשים.
אוי ואבוי, אתה בהחלט צודק! ספוילר מעלי :(
בדרך כלל אני מאוד מקפיד, ואפילו רציתי לזכור לשים את סימן הספוילר. מצטער למי שהרסתי לו. אני אזכור להבא, מבטיח
האם להדגים בדיחה אחת מתוך הסרט נחשב לספוילר?
כלומר, כן, זאת בדיחה אחת מתוך מיליון, אבל אני לא חושב שמגיע שלאף אחד שתהיינה אפילו בדיחה אחת שהוא יצפה מראש… האם זה אכן נחשב ספוילר לפי הקודקס העין-דגי?
אגב, מסכים עם כל מה שאמרת (:
זה טראגי
ראיתי את שם הסרט והנחתי שאוכל להתנחם באחת מהביקורות הקוטלות המופתיות של רד. היה לי יום קשה, לפניי לילה מזעזע, אני זקוקה לזה. והנה ביקורת אוהדת. לא פייר!
אבל בעמוד הסרט יש כבר בערך חודש ביקורת קטנה ואוהדת,
אז קצת קשה לומר שזה הפתיע שגם בביקורת המלאה הוא אהב את הסרט.
הסרט הכי מצחיק שראיתי,
לא רק השנה אלא בכלל בשנים האחרונות, ואני נמנע מלתת לו את התואר "אי פעם" כי אני לא נוהג לצאת בהצהרות פומפוזיות שכאלה (או שאולי אני כן, ובדיוק בגלל זה אני מנסה להימנע מזה). בשורה התחתונה הוא שילוב מושלם של הומור מתוחכם עם הומור רדוד עם הומור מטורף. והכול עובד. הכול הכול.
(בהחלט לא) הסרט הכי מצחיק שראיתי
עושה רושם שאני בדעת מעוט, אבל אני חשבתי שג'אמפ סטריט הוא קומדיה סתמית, עם דמויות ראשיות מעצבנות שמרוב מודעות עצמית ונסיון לצאת מתוחכמת, נשארת בעיקר לא מצחיקה. זה נחמד בפעם הראשונה שמתבדחים על ההגיון מאחורי יצירת סרט לפי מותג משנות השמונים, זה מתחיל להיות עבש בפעם השלישית בתוך חמש דקות. בכל פעם שהסרט יורד על קלישאה, הוא לא סתם צוחק וממשיך הלאה, אלא מתחיל להסביר בצעקות מה הייתה הבדיחה, רק כדי שגם בשורות האחרונות יבינו. האלימות הגראפית (במיוחד לקראת הסוף), גרמה לי הרבה אי נוחות. אין לי בעיה עם סרטים אלימים, אבל זו אמורה להיות קומדיה, לא פרויקט גריינדהאוס.
ג'ונה היל היה חביב במאניבול, אבל כאן הוא פשוט חוזר לשטיקים המעצבנים שלו. אין שום הסבר איך הדמות שלו הפכה לשוטר, למרות שהוא היה תלמיד מצטיין בעל כושר גופני ירוד. זו בחירת קריירה די מפתיעה למי שהיה יכול ללמוד כנראה באוניברסיטה נחשבת. בשבע השנים שחלפו בין התיכון לאקדמיה לשוטרים, קרו דברים שהסרט לא טורח להתייחס אליהם. מה שזה לא יהיה, זה כנראה הביא לכך שגיבורי הסרט הם שוטרים מזוויעים, בעלי חוסר הבנה בסיסי של עבודת בילוש שרק מזל וטיפשות קולקטיבית של הסביבה לא חושפים את הזהות הסודית שלהם.
יש בסרט כמה בדיחות שעובדות, אבל הן בודדות ומפסיקות ברגע שמבינים שהסרט מצד אחד יורד על קלישאות ומחזור ומצד שני, לא עושה דבר בכדי לחדש.
מצטרף למיעוט.
אני מסכים בזה שהסרט הזה פשוט לא הולך עד הסוף בשום דבר שהוא עושה. כשהוא מנסה לרפרנס לתוכנית הטלויזיה או לסרטי קומדיה אחרים הוא עושה את זה בצעקנות ובבוטות, ומצד שני הוא לא סרט מטא שמנסה לעשות פרודיה על הז'אנר הזה. חוץ מהתייחסות בודדות ומודעות לעצמן, הסרט הזה הוא בדיוק כמו אותם הסרטים אליהם הוא מתייחס.
ובקשר לנקודות שהסרט כן מנסה להצחיק, טוב… אני ראיתי את הסרט באולם מלא, עם עוד קרוב משפחה, וכל האולם (והקרוב) צחקו בכל בדיחה. קצת הרגשתי לא נוח שההומור הזה לא מצחיק אותי יותר מדי. מה, נהייתי מין פוץ כזה שלא נאה לו לצחוק מבדיחות סלפסטיק של אדם שנדרס על ידי מכונית? אז אחרי חשבון נפש קטן התשובה היא לא. אני בהחלט מתחבר לבדיחות סלפסטיק, ולהומור "נמוך", כשהם נעשים טוב. הסרט הזה גרם לי להתגעגע ל'סופרבאד' ולכל אותם סרטי ג'וד אפאטאו בהם שיחק ג'ונה היל, כי אני כן חושב שהוא קומיקאי מעולה ושחקן מעולה. אולי בגלל זה קצת חבל לי שהסרט הזה היה כל כך מפוספס בשבילי.
להזכירך, זאת הפעם הראשונה שאנחנו רואים משהו שהיל כתב
אז יכול להיות שבשבילך, הוא לא קומיקאי כל כך טוב כמו שחשבת.
אוקיי, באמת לא הייתי מודע לזה שהוא השתתף בכתיבת התסריט.
אבל בכל מקרה התכוונתי לשחקן קומי, לא ליוצר.
זה לא תלוי בסוג ההומור
החבובות כולל הרבה בדיחות סלפסטיק, פארודיות והומור מודע לעצמו והתגלגלתי בו מצחוק. רחוב ג'אמפ 21 פשוט לא מבצע הומור כזה בצורה נכונה ופשוטה, אלא בצעקנות וגסות מוגזמת.
הפסקה האחרונה,
היא גם השורה התחתונה. הלכתי לסרט הזה די סקפטית.. ככלל הסרטים האלה לא מצחיקים אותי, למעשה הם אפילו לא משעשעים אותי.. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם כלכך, כלכך הרבה פעמים..
אני חושבת שזה לא רק הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה, אלא הסרט הכי מצחיק שראיתי מזה הרבה יותר מזה..
אם סרטים ע"ש חטיפים פופולאריים
ישטפו את המסכים ב-2015, אני אדע את מי להאשים.
(האמת היא, שדווקא מתבקש איזה סרט כמו 'פרינגלס: סיפורו של איש עם שפם גדול מאוד' או 'דובוני גומי נגד נחשי גומי נגד מקלות ליקריץ'.)
הוליווד מתכננת סרט על לגו
ועל בובה מתנפחת, ועל מונופול.
משום מה משהו אומר לי שסרטים על חטיפים באמת לא כל כך רחוק.
לא סרט ולא מלוח,
אבל חני נחמיאס שיחקה פעם בהצגה לילדים שבתפקיד הראשי בה משחק "צ'אק", החיקוי הישראלי של הקינדר. אני אישית אשמח לראות מתישהו סרט בכיכובו של התינוק של הבמבה.
לא סרט ולא זוכר מה הטעם,
אבל "יומיומן" עם צ'סטר וחגית (דסברג*) משנות הניינטיז העליזות. כמו שהוא היה אומר: מזניב!
* למה אני זוכר את זה?!
בשביל דוגמאות מופרכות
היית צריך ללכת רחוק יותר.
http://en.wikipedia.org/wiki/Disney%27s_Adventures_of_the_Gummi_Bears
סרט באורך מלא דווקא יכול להצליח בקלות – אנשים ינהרו בהמוניהם רק כדי לשמוע את שיר הנושא (שהודות להודעה זו יתנגן בראשי ללא הפסק למשך השבועות הקרובים) במערכת שמע קולנועית.
ואני גם מצפה בכליון עיניים וקרקורי קיבה לטרילוגיית המארס – מארס, סניקרס וטוויקס (שיחולק, כמובן, לשני סרטים).
טרילוגיית המארס תעוברת ל...
מקופלת, טעמי וכיפכף (שיחולק לארבעה חלקים).
כמובן!
אבל התכוונתי לדובונים בצורתם הנמתחת והצבעונית המקורית.
לפני כעשרים שנה פורסם בין עמודיו האחרונים של "מעריב לנוער" קומיקס שבועי פרי עטו של אורי פינק, שהיה כל כולו פרסומת לצ'יטוס. זכורים לי גם בני דמותם של פסק זמן, טעמי וכו' כגיבורי על. יאללה, שמישהו ירים את הכפפה ויעבד את זה לקולנוע.
היי, זאת היתה סדרה מצוינת
ועד לרגע זה לא היה לי מושג שהיה לה קשר כלשהו לממתקי הגומי.
לא רק אחלה שיר פתיחה,
אלא גם מערכת קרוניות תת קרקעיות מגניבה ביותר.
למיטב זכרוני, הכוונה. בכל זאת, עברו שנה-שנתיים מאז שזה שודר בארץ
כבר קרה בארץ - חטיף "העולם הערב"
רעיון השקת החטיף מימן את התוכנית הפופולארית, על אף שבגלל מגבלות פרסום החטיף יצא רק בעקבותיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91
פירוט נוסף למתעניינים בתוכנית "ציפורי לילה מתגעגעות" של גל"צ עם הבמאי אבי כהן (ניתן להאזין לה באתר icast).
(עושה רושם שלמרות הכל, בניגוד לתוכנית, החטיף לא היה הצלחה גדולה…)
אין בעד מה
והחטיף אכן היה מזעזע… בזבוז של יחסי ציבור על וופל עבש, דביק ולא פריך. מה חבל.
זה הפתיח הזר האהוב עליי ביותר!*
אני חולה על המלודיה המקפיצה שלו ועל העיבוד התזמורתי המושקע של דיסני עם כל כלי הנשיפה ובעיקר תפקיד החליל (שנכנס בקונטרפונקט בבית השני). הפתיח הזה משובח, פשוט פצצת מצברוח טוב מרוכזת, ובשל אורכו הקצר (והמצער) בכל האזנה אני מוצאת את עצמי נכנסת ללופ של שלוש האזנות רצופות לפחות…
http://www.youtube.com/watch?v=SM9fRjRPKEo
אגב, לגבי הסוכריות, יש לציין שהן gummy bears ושם הסדרה הוא Gummi Bears (עם i בסוף).
————————————————————
* בתחרות עזה עם "ערי הזהב הנסתרות"; בכל זאת קשה להתחרות בשיר עם שיק צרפתי.
"זהבה ו 3 הדובים נגד דובונים"
"לא משנה מי ינצח, יהיה טעים"
ואני כבר חוזה איך הסרט של פרינגלס ישוחרר קרוב לזה של מונופול, מה שיצור את מלחמת "האיש עם השפם".
סרט הזוי ומצחיק
ראיתי אותו בקולנוע.
חיפשנו בעיקר סרט לראות כדי להעביר את הזמן, אבל הוא היה ממש מצחיק.
האמת רוב הבדיחות די גסות וחלקן מטומטמות, אבל פשוט שאי אפשר שלא לצחוק!
היו כמה קטעים שהיו יותר מדי עבורי (בעיקר בסוף) אבל מומלץ לראות, בעיקר הבנים שבחבורה.
לבנות הייתי ממליצה לראות בגלל צ'אנינג טאטום…
בנות לא יכולות לאהוב קומדיה עם בדיחות גסות?
הן צריכות תמריץ של בחור חתיך כדי ללכת לראות את זה? טוב לדעת.
היי, ככה אני שכנעתי את החברות שלי לראות "פייט קלאב".
(ל"ת)
אתה יוצא עם הבחורות הלא נכונות.
(ל"ת)
פישלייק זה לא מספיק.
*עוד לייק*
מה רע באדוארד נורטון?
(ל"ת)
לא הבנתי כמה דברים
הראשון- האם אתה היחידי שרושם ביקורות לסרטים? (לא שזה קריטי, אני נהנית לקרוא אותך, אבל האם אתה היחידי שרושם ביקורות לסרטים באתר הזה?)
השני הוא- שאת הבקרוב של הסרט הנ"ל ראיתי מספר פעמים בקולנוע, והוא שיעשע אותי עד מאוד, אז נוצרה אצלי ציפייה גבוהה, בתכלס כשכבר צפיתי בסרט נוכחתי לדעת שכל הקטעים המצחיקים שלו כבר ראיתי ב"בקרוב", אז זה הרגיש לי כמו ש.ח ללא יכולת להריץ קדימה (כן, אני הולכת לקולנוע).
פעם היו באתר הזה עוד עשרות כותבים אחרים
אבל אז הוא נסגר, ולאחר שהוא חזר מספר הכותבים הצטמצם לאחד (לפעמים יש איזה כתבת אורח, אבל זה די נדיר).
אני המלצתי ללכת לסרט בעקבות הביקורת החמה שהיתה באתר
זה היה לכבוד יומולדת של חברה מאוד קרובה ואהובה והיה מאוד חשוב שהיא תיהנה. ובסופו של דבר..היה סרט חביב, לא נקרעתי מצחוק, והשתעממתי בחלק השלישי של הסרט. הפמליה שנגררה בעקבותיי לסרט לא אוהבת בדיחות דביליות (ובואו נודה באמת, הסרט מבוסס ברובו על בדיחות ממש דביליות) ולכן אפילו פחות נהנתה.
זה היה אמור להתפוצץ, לא?
סרט מצחיק, פשוט מצחיק מאוד. משחק משובח ומשכנע של כולם ובדיחות, ספק רגילות ספק מסטוליות, מצחיקות מאוד. מומלץ בחום גבוה.
הנסיכה וואלהאלה קורצת?
באחת מן הסצינות שברי לארסון מדברת בפלאפון בחדר שלה, ניתן לראות בבירור על שולחן העבודה שלה כובע צעצוע של ויקינג.
זהו בדיוק אותו כובע שבו השתמשה הדמות שלה בסדרה "טארה" ("United States of Tara"), כאשר התחפשה לדמות הקומיקס האלטרנטיבי – הנסיכה וואלהאלה.
גם אני חשבתי על זה אבל זה לא אותו כובע...
בסרט זה היה סתם קסדה ויקינגית סטנדרטית (כזו שקונים לפורים) עם קרניים:
והקסדה של הנסיכה הייתה מעט שונה, עם כנפיים:
ואגב ברי לארסון, לא רק שלא שלא קישרתי אותה ל"סקוט פילגרים" כשצפיתי (לאחרונה) ב"טארה" (פעמיים!) אלא שגם כאן בסרט לא הצלחתי להבין מאיפה היא מוכרת לי ולבושתי נאלצתי לבדוק בימד"ב… היא נראית קצת שונה אחרי שהיא התבגרה (והיא גם לא שחיפית כפי שהייתה). אני מודה שאחרי שראיתי אותה כבת עשרה (על אמת, גם אם מעט מבוגרת מדמותה, כמקובל) קשה לי לקבל אותה כבת עשרה בסרט שבו היא כבר בת עשרים וקצת. אמנם עדיין יש לה פנים צעירים, אבל אני כבר יודעת איך היא נראתה כשבאמת הייתה נערה אז האשליה אבדה (הייתה התייחסות גם לכך שהשוטרים נראים בני 20+ ולא תיכוניסטיים, בדיחה על כך שנוטים ללהק לסדרות תיכון שחקנים מבוגרים מדי, אני מניחה).
אולי אני צריך להתעצבן
כי בדרך כלל אני נהנה ללעוג לכל מי שצוחק מהומור פיפי קיקי,אבל הסצנה שבה הבחור במסיבה הביא אגרוף לשד של הבחורה הייתה פשוט מצחיקה בטירוף,גם שאר הסרט היה אדיר.