טקס חלוקת פרסי דג הזהב 2011, חלק ראשון

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 31 בדצמבר 2011Posted in: הגיגים
האקדמיה למבקרי קולנוע שהם דגים אדומים מציגה את הז'אנרים הטובים והרעים של השנה, פוסטר השנה, תלת-המימד של השנה ועוד

בכל שנה, קצת לפני שהיא הופכת לשנה הבאה, מתכנסים כל חברי האלמקטעד"א (האקדמיה ‏הלאומית למבקרי קולנוע מטעם עצמם שהם גם דגים אדומים) ומתלוננים על כך שהבטחנו שהפעם ‏נעשה אולי משהו בסילבסטר במקום לכתוב סיכומים. אבל אנחנו לא מוותרים. השנה לא תסכם את ‏עצמה, נכון? אז קדימה.‏

כרגיל, השורות הבאות – כאן ובכתבות ההמשך – אינן מייצגות את דעת כלל גולשי עין הדג ‏‏(שבהחלט מוזמנים להביע את דעתם בסקר בחירת סרט השנה של האתר) או כל דבר אחר מלבד ‏את חברי האלמקטעד"א – כלומר, אותי – בלבד. במילים אחרות: זה סיכום אישי לחלוטין. תרגישו ‏חופשי לא להסכים.‏

דג הזהב לתופעה החיובית של השנה בבתי הקולנוע: הקרנה דיגיטלית לכולם

אני לא מדבר על תלת-מימד, אלא על סרטים שמוקרנים דיגיטלית בדו-מימד. יותר ויותר פעמים ‏קורה לי בקולנוע שאני מגלה שהלוגו של פוקס המאה ה-20, או פרמאונט, או ווטאבר, מוצג באופן ‏חד, בהיר, צלול ועשיר בפרטים: כלומר, אני נמצא בהקרנה דיגיטלית. ובכל פעם מחדש אני נזכר ‏כמה שאני אוהב את זה. הקרנה דיגיטלית היא לא בדיוק חידוש, אבל נדמה שהשנה היא הפכה – ‏לפחות בבתי הקולנוע שאליהם אני הולך – מהחריג לסטנדרט. רוב הסרטים מוקרנים דיגיטלית, בין ‏אם זה בתלת- או בדו-מימד. עכשיו זה כבר נדיר יחסית שאני רואה סרט שמוקרן מפילם, ופתאום ‏נזכר בשריטות, בתמונה הקופצת ובפוקוס הלא מושלם. ועם כל הכבוד לנוסטלגיה, זה גורם לי ‏לשמוח שאני חי בעתיד. נחמד פה.‏

דג מלוח בתחום ההפצה: תלת-מימד או כלום (שוב)‏

התרומה הצנועה שלי לגל המחאות החברתיות והצרכניות של הקיץ היתה המחאה נגד כפיית ‏התלת-מימד (כאן, וכאן, וכאן). זה נושא שקיבל כבר את אותו הדג המלוח בדיוק גם בשנה שעברה, ‏אבל השנה הפך ליותר גרוע: אין שום סיבה שסרט כמו "שודדי הקאריביים: זרמים זרים", שמוקרן ‏בעשרות בתי קולנוע בארץ, יוקרן אך ורק בתלת מימד, ויאלץ את כל הצופים לשלם יותר על ‏הכרטיס בין אם הם מעוניינים בו או לא. האם המחאה עבדה? האמת, אני לא יודע. המפיצים טענו ‏שהם קלטו את העניין. את "הארי פוטר 7ב" קיבלנו גם בדו-מימד, וטוב שכך; אבל סרטים אחרים ‏עדיין מופצים רק בתלת, או מופצים בדו-מימד רק בדיבוב לעברית. לפעמים אלה תנאי השוק ‏שמכתיבים את המצב הזה – אבל לא תמיד זה תירוץ. צריך לחכות ולראות איך יופצו שוברי ‏הקופות של 2012. מפיצים יקרים, את "הנוקמים" אין לי שום רצון לראות בתלת, הבנתם?‏

דג מלוח לשם העברי הגרוע של השנה: ז'טאם איי לאב יו טרמינל‏

כרגיל, היו שמות מביכים השנה ("מיליארד סיבות לשוד"), והיו שמות גרועים עם סיבה טובה ‏‏("החתול של שרק" נועד להפריד את הסרט מסרט "החתול במגפיים" אחר, ו"בדרך לחתונה ‏עוצרים בבנגקוק" סבל מחטאי העבר של הסרט הראשון), ורוב התרגומים הגרועים פשוט לקחו ‏שמות סבירים לגמרי והפכו אותם למשעממים ("הבונה" שהפך ל"החיים הכפולים של וולטר", ‏ו"בוקרים וחייזרים" שהפך משום מה ל"הפלישה למערב").‏

אבל במפתיע, הסרט בעל השם העברי הגרוע של השנה הוא סרט ישראלי. "ז'טאם איי לאב יו ‏טרמינל" הוא לא תרגום נוראי, הוא שם נוראי מראש. יו נואו וואט איז רילי אנויינג? וון פיפיל טריי טו ‏רייט פוריין לנגוויג'ס אין היברו לטרס. איט איז רילי ‏הארד טו אנדרסטנד! איז איט א וונדר נובודי ‏וונט טו סי דיס מובי? מייבי דיי פרפרד טו ווץ' מוביס לייק "הארי פוטר אנד דה דתלי האלווס פארט ‏‏2".‏

דג הזהב לשם העברי המוצלח של השנה: קשה על הבוקר

זה אולי נמוך, אבל ככה זה היה גם במקור ("‏Morning Glory‏"). וזה, האמת, די מצחיק.‏

דג הזהב לפוסטר הטוב ביותר: עליית האביר האפל

מתוך התגובות לפוסט על הפוסטר, 12.7:‏

‏"פוסטר די משעמם, לא רואים בו כלום חוץ מכמה גורדי שחקים מטים ליפול ועדיף שכך, הם ‏מכוערים" – חתול מפוספס, 10:17‏
‏"פוסטר גאוני." – חתול מפוספס, 10:21‏

כן, לפעמים לוקח זמן לקלוט את זה.‏

גם הפוסטרים של "נערה עם קעקוע דרקון", "הנדל האנושי 2"‏ ו"בלתי נשכחים 2" (ואחרים) היו אחלה.

הדג המלוח לפוסטר הגרוע של השנה: אקס-מן: ההתחלה

מסוג הדברים שעליהם אפשר רק לשאול: איך זה קרה? בעולם שבו מעריצים חובבים יוצרים ‏פוסטרים שנראים מקצועיים לחלוטין, כמה כבר היה קשה למצוא מישהו שתמורת כמה שקלים ‏יעשה משהו יותר טוב מ… זה?

הדג המלוח לז'אנר המאכזב של השנה: אנימציה

אחרי ששנים קודמות היו עמוסות בסרטי אנימציה מעולים, השנה היתה שוממה כמעט לחלוטין. ‏פיקסאר הביאו את הסרט הכי גרוע שלהם אי פעם ("מכוניות 2"). דרימוורקס ייצרו עוד שני ‏סרטים סבירים ("קונג פו פנדה 2" ו"החתול של שרק"). סרט האנימציה המוצלח של השנה, ‏בקלות, הוא "רנגו" של גור ורבינסקי – אבל זה בעיקר משום שהתחרות היתה אפסית.‏

דג הזהב לז'אנר המצטיין של השנה: פריקוולים

בתחילת השנה, עצם הרעיון שפריקוולים יכולים להיות טובים היה נתון לויכוח. יש הרבה טיעונים ‏מוצלחים לכך שפריקוול הוא רעיון פגום מטבעו, וזה מסביר למה עד היום היה קשה מאוד ‏לחשוב על פריקוול אחד ויחיד, בכל ההיסטוריה, שהיה מוצלח (כן כן, "אינדיאנה ג'ונס 2". אתם נורא חכמים). אבל השנה הגיע "אקס-מן: ‏ההתחלה", ועוד לפני שהספקנו להגיד "היי, זה לא היה רע בכלל!" הגיע גם ‏‏"כוכב הקופים: המרד" וסגר את העסק. כן, אפשר לעשות פריקוולים טובים. צריך רק לדעת איך.‏

פרס דג הבז' לסרט הבינוני של השנה: סנגור במבחן

זאת לא משימה קלה, להיות בינוני. רוב הסרטים נופלים לאחד משני התהומות, הופכים לגרועים מצד ‏אחד או למעולים מצד שני. צריך לעבוד קשה כדי להישאר בדיוק על הגדר, להצליח לא להצטיין ולא ‏להסריח בשום תחום, ליצור סרט שנמצא בנקודה המדויקת שבה אי אפשר לומר שהוא רע בשום צורה, אבל גם לא טוב, ולהיעלם מהזכרון עוד לפני שהקרדיטים עולים. "זהות לא ידועה" ו"ריו" ‏הגיעו די קרוב, אבל בפרס הסרט הבינוני של השנה זוכה "סנגור במבחן", סרט שעוסק בסנגור, שככל ‏הנראה נמצא במבחן כלשהו, אני לא ממש זוכר.‏

דג הזהב למילת השנה: מצודתו‏

הדג המלוח לתלת-מימד המיותר של השנה: שודדי הקאריביים: זרמים זרים

עידן "התנגשות הטיטאנים" כנראה עבר, לשמחתי. היום, גם כשסרטים מצולמים בדו-מימד ‏ומועברים לתלת-מימד בפוסט-פרודקשן, זה לא נראה נורא. "תור", למשל. או ‏‏"קפטן אמריקה", או "הצרעה הירוקה". התלת-מימד באף אחד מהם לא ממש מפריע, אבל גם לא ‏מוסיף כלום, פרט למחיר.

גם במקרה של "שודדי הקאריביים: זרמים זרים", התלת-מימד בסדר, עקרונית, אבל יש בעיה: הוא מכהה את התמונה. ‏ומה לעשות, "שודדי הקאריביים" חשוך מאוד מלכתחילה, כך שאם במקרה נפלתם על מקרנה טיפה ‏עייפה, היה לכם מזל אם הצלחתם להבין מה קורה על המסך. על התענוג הזה אתם ‏מתבקשים לשלם אקסטרה, או להישאר בבית, כי דו-מימד – אין. אבל כבר דיברנו על זה.‏

דג הזהב לתלת-מימד הטוב של השנה: סאנקטום

‏"סאנקטום" הוא, איך לומר, לא סרט טוב. ממש לא. העלילה צפויה והשחקנים איומים והדיאלוגים ‏מגוחכים, אבל הולי שיט, כמה שהצילום בתלת-מימד נראה טוב. זה לא תלת שנוסף לסרט ‏בדיעבד: הוא צולם במקור, בחללי מערות צפופים ומעל לג'ונגלים מדהימים, בתלת-מימד, וככה ‏צריך לעשות את זה. רק בשביל הנופים והקלוסטרופוביה היה שווה לראות את הסרט. (גם התלת ‏ב"יעד סופי 5" היה כיפי).‏

ואם כבר על סרטים כאלה אנחנו מדברים:‏

הדג המלוח מצופה הזהב לסרט הגרוע הכי יפה של השנה: סאקר פאנץ'‏

‏"סאנקטום" הוא מועמד ראוי כאן. ‏גם "בני אלמוות" היה שטותי ומשעמם לחלוטין, פרט לויזואליה ‏המגניבה. ‏"עץ החיים" לא היה בדיוק סרט, והוא נראה נהדר. אבל כשמדובר בסרטים מחורבנים ‏שנראים מדהים, אין מי שיכול על זאק סניידר. "סאקר פאנץ'" הוא ערמת בולשיט יומרני מנופח, ‏נצלני, מטומטם ומעצבן. והוא כל כך יפה. ענקים, דרקונים, צפלינים, אמילי בראונינג עם חרב סמוראי, אש ‏ותמרות עשן: הסרט הזה יגרום לעינים שלכם לזעוק מאושר בעוד המח יצעק מכאב.‏

דג הזהב לסרט המדכא של השנה: הדרך

התחרות היתה קשה ביותר. "האישה ששרה" ו"בלו ולנטיין" הם, כל אחד בדרכו, מדכאים ‏טילים. ‏אפילו "מלנכוליה" – סרט שבהחלט אינו עליז, כפי שאפשר ללמוד מכך שקוראים לו ‏‏"מלנכוליה" – ‏מפסיד את הקרב על התואר ל"הדרך", ההתגלמות הקולנועית של לנעול את עצמך ‏בשרותים ‏ולבכות. העובדה שהסרט הזה הגיע לארץ באיחור של שנתיים מדכאת בפני עצמה.‏

עד כאן החלק הראשון של הטקס. בהמשך: פרסי דג זהב ודג מלוח לטריילר הטוב ביותר, לשחקן ‏הטוב ביותר, הפתעות, אכזבות, וגם 15 הדקות המצטיינות של השנה. ‏

תגיות: