כמו כל שחקן בגיל המעבר, גם ליאם ניסן, שגילם את אוסקר שינדלר, קווי-גון ג'ין, ז'אן ולז'אן, זאוס והטיפוס הזה שממש כועס כי לקחו לו את הבת, רוצה לגוון קצת ולשנות כיוון. הוא החליט לנסות קומדיה. בקטע הזה מתוך הסדרה החדשה של ריקי ג'רביס, "Life's Too Short", הוא מנסה ללמוד איך להיות מצחיק. זה סוג של מצליח.
ליאם ניסן לא מצחיק
– פורסם ב 12 בנובמבר 2011Posted in: וידאו
Extras
מזכיר קצת את EXTRAS. כוכבים גדולים שיורדים על עצמם בתכנית של ריקי ג'רביס.
וואו, זה היה כמו לראות את העונות הראשונות של המשרד.
אלוהים אדירים, ג'רביס פשוט שולט בהומור מביך.
הערה למענים שלי בעתיד:
אחרי שתחטפו אותי, ותרצו לחלץ ממני את כל מה שאני יודע על 'עין הדג', כל מה שצריך זה להראות לי זה קומדיות של ריקי ג'רביס. התפתלויות המבוכה כבר יגרמו לי לספר לכם הכל.
בעיקרון אני מסכימה.
אבל דווקא הקטע הזה היה מוצלח למדי. אולי כי הוא לא כל כך מונע על ידי מבוכה, לטעמי, יותר על ידי פער אירוני.
כן,
ליאם ניסן שמנסה להתבדח זה פשוט היפוך ציפיות כל כך מוחלט מבחינת הצופים, שזה מצחיק. בערך כמו בטי ווייט שמדברת גסויות, או ארנולד שוורצנגר בגן ילדים.
לגמרי
פשוט מביך אותי להסתכל בדברים כאלה. יש לי צורך עז להחליף תחנה או לעצור את הסרט כדי להימנע מהמבוכה.
מסתבר שג'וני דפ לא שוכח ולא סולח.
http://www.youtube.com/watch?v=MnSCkpHGqz0
מישהו יכול לקשר
לירידה של ריקי ג'רוויס על ג'וני דפ, בטקס?
פה:
http://www.youtube.com/watch?v=ruDIpwm63NA&feature=related
לגבי ג'וני דפ (הוא, למעשה יותר על התייר, מאשר על דפ) מתחיל מ 0:50
לגבי טים אלן: 9:00
לא יודעת מה איתכם, אבל זה הרס אותי מצחוק!
(ל"ת)
גם אותי.
(ל"ת)
גם ריקי ג'רביס לא מצחיק, סתם מוזר.
מעולה
(ל"ת)
מעולה
לגמרי מזכיר בקטע קצת את Extras. נראה טוב.
כמו שפאניבוט אמר
The mathematical equation of comedy used to be setup, punchline. Today's comedy is setup, punchline, then awkwwwwwward
אין מי שמוכיח זאת יותר טוב מריקי ג'רוויס. (ו-louie, archer, curb your enthusiasm – כל קומדיה איכותית שרצה היום בטלוויזיה).
awwwwkkkkwwwwwarrd.
זה די תלוי בך, ובהגדרה שלך ל"קומדיה איכותית"...
(![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
מבחינת האתר, אבל מאוד און טופיק מבחינת העמוד הנוכחי שעוסק בקומדיה טלויזיונית)
"תרגיע" מצחיקה אותי לפעמים בעיקר בגלל ההומור הסיינפלדי של סיטואציות מאוד יומיומיות שלארי דיויד מביא איתו, אבל ניסיתי את שתי הסדרות האחרות שהזכרת, ובשתיהן פרשתי בפרק השלישי (אני משתדל לא לוותר בפרק הראשון כדי לתת הזדמנות). ובוא לא נזכיר בכלל את "המשרד", שרבים וטובים לא מסוגלים לשבת מולה, בטח לא ליהנות ממנה.
הומור מבוכה זה אולי הסגנון ממנו מתלהבים כרגע "אניני הטעם", אבל זה לא הופך אותו לטוב יותר.
אני לא בא לומר שהומור מבוכה הוא טוב יותר או איכותי יותר, אלא שהוא פשוט הפך לבון טון בתחום, במיוחד בתחום העילית של הקומדיות. אני לא חושב שהומור מבוכה הופך את הסדרות הללו ליותר טובות, זה פשוט האבולוציה של הסיטקום עם המעבר מצחוק מוקלט לפורמט הריאליסטי.
אבל זה בדיוק מה שאתה אומר.
סיגננת את זה קצת אחרת, אבל אתה מתייחס לסגנון שחביב עליך בתור התקדמות אבולוציונית, העילית של הקומדיות.
אני מסכים שיש קבוצה של אנשים, שכמוך, טוענת נחרצות שתת הז'אנר הזה הוא איכותי יותר, אבל זה לא אומר שהם צודקים. אם תציץ קצת ברייטינג, תגלה שהם גם לא הרוב. אני כמובן לא אומר שהרוב כן צודק, ושכל סדרה עם רייטינג גבוה היא טובה, אבל נמאס לי לשמוע את דעת המיעוט שהעלית בתור עובדה מוגמרת. מרגיש כאילו יש מיעוט של צופים שהחליט שכל האחרים נהנים מזבל כי הם לא מבינים איכות. השניצלקליינים של עולם הטלויזיה.
זה לא בדיוק מה שהוא אומר.
זה שעכשיו יש "אבולוציה" של סרטים על ספרי נוער מסוג זין שמצליחים בטירוף [ראה ערך דמדומים] לא אומר שבגלל שכתבתי את זה כרגע, זה מראה על אהבתי לסידרה.
הבן אדם עשה הבחנה משלו על קומדיות, אין פה שום הבעת חיבה. מההודעה שלך אתה בעיקר נשמע ממורמר על משהו שהוא לא כתב.
לאבולוציה בד"כ יש קונוטציה של התקדמות ושיפור,
אבל אם את משתמשת בה לכל תיאור של שינוי לאורך זמן, אז בסדר, אולי גם דורי משתמש בה כך.
לנושא, אני דווקא מת על ריקי ג'רביס (למרות שאני לא סובל את המשרד), אז אהבתי את הסרטון, ואולי אתחיל לראות את הסדרה. מסכים עם מי שאמר שהיא מזכירה את "ניצבים" שלו.
גם דרווין השתמש במונח ככה
(ל"ת)
אבולוציה היא התקדמות, לאו דווקא שיפור.
(ל"ת)
האמת, שדווקא כן. בעקרון אבולוציה מושתת על העיקרון
ששינויים טובים הם אלו ששורדים. כלומר, אם מדברים על עולם החי, אם קורות x מוטציות, רק הקומץ מתוכם שמסייע לייצור לשרוד, הם אלו שישארו. ואם רוצים להקביל את זה לעולם הטלוויזיה למשל, אפשר להגיד שנעשים x ניסיונות בפיתוח פורמט מסוים, הסיטקום למשל. אלא שטובים ימשיכו הלאה, אלו שלא, יעלמו. ואז אם אנחנו עוסקים בהומור מבוכה, השאלה שצריכים לשאול היא האם היא עוד במצב של הניסיון, או שכבר עברו לשלב הבא. אם עברנו לשלב הזה, ואנחנו משווים את זה לאבולוציה, אז כן, בתוך זה מובלעת ההנחה שזה יותר טוב ממה שהיה בעבר.
בניגוד ל"אבולוציה" של טלוויזיה,
שם שורדים המקרים אותם הצופים הכי אוהבים – עניין של טעם וסובייקטיבי, באבולוציה אין טוב יותר או פחות, הפריטים שמסתגלים הכי טוב לסביבה שלהם הם אלו ששורדים. הם לא הכי "טובים", כי מה זה טוב? יותר חזק? יותר מהיר? נושם מתחת למים? שיניים חדות? רגליים חזקות, או אולי ידיים? באבולוציה הפריט ששורד הוא זה שהסתגל לסביבה שלו לעומת פריטים אחרים שהסתגלו טוב פחות.
ונחזור שניה לדיון על קומדיה, בכוונה שמתי את המילה "אבולוציה" בהודעה המקורית שלי. זו לא באמת אבולוציה, כי הטעם של הדור משתנה וחוזר ומשתנה שוב. דברים שמצחיקים היום יכולים להיחשב בעתיד, הרחוק או הקרוב, ללא מצחיקים, ודברים שהצחיקו לפני כמה שנים יכולים לחזור להצחיק בעתיד.
דניאל סיכמה היטב את מה שבאתי לומר
אפילו יותר טוב ממה שאני בטח הייתי מצליח :)
אני לא מבין את זה.
הומור מבוכה גורם לי לחשוב "למה הוא כל כך מגעיל כלפיו? למה הוא לא אומר לו פשוט את מה שהוא חושב/נותן לו את העצה שהוא כל כך זקוק לה?". מה הקטע, שזה ריאליסטי כביכול? קורה לי הרבה שאני נבוך מההתנהגות של אנשים ומגיב בנוקשות/מנסה להתחמק מהנושא או מהאדם/מרגיש כלוא בשיחה נוראית. זה מגעיל אותי שאני מתנהג ככה, וזה מחליא אותי שאחרים עושים את זה. אני מרגיש שמי שמתנהג ככה מתייחס למי שנמצא מולו לא כאל אדם, אלא כאל תופעה, כמו אסון טבע, שצריך לחשוב איך מתחמקים ממנה.
בדרך כלל - בהחלט.
אבל נראה לי שכאן די ברור שהם מפחדים ממנו פחד מוות. זה עוזר, איכשהו.
שרדתי רק כשתי דקות,
אז אולי לא הספקתי לראות את זה.
אני לא זוכר אם דיברנו על זה או לא
אבל יש לך אספרגר, לא? אולי אני מתבלבל עם מישהו אחר מהאתר…
לי אין אספרגר
והתגובות שלי, כאמור, זהות לחלוטין – רתיעה ברמה הפיזית ממש מהומור מבוכה. אבל בניגוד לקומבינטור, אני לא חושב שזה עניין מוסרי – כמעט כל סוגי ההומור בנויים על הבדלים ביחסי כוחות ויש בה אלמנט פוגעני כלשהו. פשוט ההומור הזה מטריד אותי במיוחד, ולא לגמרי ברור לי למה.
כי הוא גורם ליותר הזדהות
מה שגורם לך לחוש גם במצב הלא-נעים שבו נמצאות הדמויות.
במקום שזה יצחיק אותך, אתה חש מובך בעצמך.
(לפחות אני ככה)
אבל למה זה המקרה דווקא כאן?
כשאני רואה את השמן (ההוא מהרזה) חוטף קורה בראש אני לא מרגיש לא-נעים. כשקומיקאי צוחק על אשכנזים אני לא מתכווץ ברתיעה. למה דווקא כאן? למה ההזדהות כאן גדולה יותר?
אה, ובשביל להוסיף את המשתנה הפסיכולוגי הנדרש, אני לא מובך בקלות בעצמי.
לא רוצה לצאת חפרן מדי, אז אני אשתדל לקצר: לדעתי זה קשור למנגנון שבו פועלת הסימפתיה האנושית.
מנגנון הסימפתיה גורם לאדם לדמיין את הרגשות שהוא בעצמו היה חש לו היה נמצא במצבו של האחר. הפעולה הזו גורמת לאדם לפתח מעין העתק מוחלש של התחושות שחש האחר. זה מנגנון שכולל שני שלבים. בשלב הראשון אדם מבחין בסיטואציה העובדתית שבה נמצא אדם אחר, ובשלב השני הוא מדמה את התחושות שהיה חש לו היה בנעליו.
הקונספציה שנוצרת בדמיון של המתבונן לא נובעת מתחושותיו האמיתיות של האחר. היא נובעת מהתחושות שהיה חש המתבונן לו נמצא במקומו, באותה סיטואציה עובדתית. גם כשאדם מתעניין בגורלו של האחר ומשתתף בתחושותיו, למעשה הוא משתתף בתחושות שהוא היה חש במקומו.
כשאנחנו מכניסים את עצמנו לנעליו של האחר, אנחנו גם שופטים את ההתנהגות שלו. השיפוט הזה הוא בעצם השוואה בין האופן שבו אנחנו היינו מרגישים באותה סיטואציה, לבין האופן שבו הוא מגיב. ככל שיש יותר דמיון, כך אנחנו שופטים אותו יותר לחיוב.
אם קיים הבדל משמעותי בין התנהגויותיו ותחושותיו של האדם האחר ובין אלו של המתבונן בו, המתבונן יתפוס את התנהגותו ותחושותיו של האחר כבלתי ראויים, ולפעמים גם כבלתי מוסריים. והכי חשוב: הוא לא יזדהה איתן.
לענייננו, הומור מבוכה הוא הומור שמעמיד אותך בסיטואציה עובדתית שאתה יכול להזדהות איתה, ואז מציג בפניך תגובה של מבוכה – שגם איתה אתה יכול להזדהות. הגיבורים מתנהגים בדומה לאיך שאתה בעצמך היית מגיב. הרגשות שהם מקרינים דומים לרגשות שאתה עצמך היית חש במקומם. לכן אתה מזדהה איתם ביתר קלות.
מעניין, תודה
ואותו הכנ"ל לאריאל.
אני חושב שזה עניין של מתח
ממש כמו שבסרטי אקשן אתה לא מזדהה עם הגיבור כשהוא קופץ על גגות ומתפוצץ, אבל כן מרגיש מתוח כשיש סצנה מותחת (אם זה סרט טוב). המבוכה בסצנה נובעת מכך שהיא נמשכת עוד ועוד בלי שום התרה, ונראה לי שיש איזשהו דמיון בין תחושת המבוכה וההתכווצות בכיסא שאני חווה כשאני צופה בסצנה מביכה במיוחד ב"משרד" ובין תחושת המתח והישיבה על קצה הכיסא שאני חווה כשאני רואה סצנה מותחת במיוחד.
זו אחת מההפרעות שאבחנו אצלי. יש שלוש*. (היפ-היפ הורה.)
למה, זה גורם לי לא להבין משהו מהותי שמעורר צחוק בזאנר הזה?
* זה כל כך כיף להגיד את זה.
אני מנחש
שאולי האספרגר גורם לחלק מהניואנסים המדוברים של הומור כזה לא להקלט אצלך. פונקציות של הזדהות ממבוכה, למשל. מה שעורר אצלי את התובנה הזאת היה המחשבה הראשונה שלך: "הומור מבוכה גורם לי לחשוב "למה הוא כל כך מגעיל כלפיו? למה הוא לא אומר לו פשוט את מה שהוא חושב/נותן לו את העצה שהוא כל כך זקוק לה?".
אני דווקא מזדהה מאוד עם המבוכה,
אני פשוט לא מבין מה כיף בזה. או שאתה מתכוון למשהו אחר?
כנראה ניסחתי את זה לא נכון
מה שניסיתי לומר הוא שבפן הרגשי אתה לא פוגש את הסיטואציה כמו שאני פוגש אותה.
אמרת דבר מאוד מעורפל,
אז עד כמה שאני יודע, אולי זה נכון…
אפשר לחפש סיבות מפה ועד מחרתיים,
אבל עזוב, זה לא אתה, זה ההומור.
זה תמיד אנחנו בסופו של דבר, כי המושג הומור קיים רק בתודעתנו. אבל כן, עזוב.
גרבייס מלביש את וורוויק כצפרדע.
http://www.youtube.com/watch?v=5B9YoM8ZVfk
פלטתי ריאה, וכמה צלעות.
באמת? אני רק רציתי להרביץ לג'רבייס.
כל הזמן הייתי צריך להזכיר לעצמי שהוא משחק דמות, אבל זה קשה כשכולם בדמות עצמם…
אגב, גם ניסיתי את הפרק הראשון מהסדרה, והקטע עם ליאם ניסן היה החלק המצחיק היחידי. כל השאר היה סוג של התעללות בגמדים.
אני לא.
לדעתי הקטע הזה עובד יותר טוב מהפרק – בגלל שברור שהם לא ממש "בתפקיד" . זה סוג של חצי-חצי.
"אבל זה קשה כשכולם בדמות עצמם"
אני מסכים שזה יוצר בעיית התמצאות. מה עוד שיש את וורוויק האמיתי (שהוא אדם די מרשים בראיונות, או מול קהל), את וורוויק בסדרה (שהוא סוג של דיויד ברנט, אבל גמד) ובקטע הזה יש וורוויק אחר – וורוויק שמשחק את וורוויק שמשחק את וורוויק….
זה… מבלבל.. אני מסכים. (אבל אותי זה מצחיק)
ולגבי הפרק הראשון.
אני מסכים. אבל זאת בדיוק אותה תחושה שהיתה לי שראיתי את המשרד בפעם הראשונה (או חלק מהפרקים את אקסטרס). נראה איך זה יתפתח…