ההנגאובר 2

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 27 במאי 2011Posted in: ביקורות
שלא תטעו, "הנגאובר 2" ("בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק") הוא לא המשך אלא רימייק
שם רשמי
בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק
שם לועזי
The Hangover Part II
סרט מס' 2 בסדרת הנגאובר
בימוי
טוד פיליפס
תסריט
סקוט ארמסטרונג
קרייג מאזין
שחקנים
אד הלמס
בראדלי קופר
ג'ולייט לואיס
ג'סטין בראתה
זאק גלפיאנקיס
ליאם ניסון
לדף הסרט

כל מי שמכיר אותי יעיד: אני האדם הכי לא אלים שתפגשו אי פעם. אני לא מרים ידיים ומאמין בפתרונות בדרכי שלום, ובדיוק משום כך אתם צריכים להבין עד כמה זה יוצא דופן שאני אומר את זה: אני רוצה להרוג את זאק גאליפיאנקיס. להרוג אותו לאט ובאכזריות. לפצפץ לו כל עצם בגוף, פעמיים אם אפשר. להאכיל אותו לפיראנות רעבות בנפילה חופשית. לשפוך על הזקן שלו צנצנת של דבק פלסטי ואחר כך למשוך את זה לאט לאט החוצה, שערה אחרי שערה.

יסלח לי זאק גאליפיאנקיס אם הוא קורא את זה. זאת הרי אפילו לא אשמתו. יכול להיות שהשחקן זאק גליפיאנאקיס הוא אדם מקסים, אבל הדמויות – כלומר, הדמות הבודדת – שהוא מגלם גורמת לי לתאוות רצח בכל פעם מחדש. בפעם הראשונה פגשתי את הדמות הזאת ב"הנגאובר" ("בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" אם אתם מוכרחים), והוא היה מעצבן. שנה לאחר מכן הוא חזר ב"Due Date" ("אל תלחצי, אני בדרך" – כנראה שגם האנשים שמתרגמים שמות של סרטים שונאים אותו. אני מבין אותם), גם הוא של הבמאי טוד פיליפס, ושם כבר חרקתי שיניים בכל פעם שהוא ייבב כמו כלבלב בחצי השני של הסרט. ועכשיו, ב"הנגאובר 2" ("בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק"), כשהתברר שהוא חזר שוב לעשות את אותה דמות, עם אותו טמטום ואותה אומללות, כבר היה לי קשה מאוד להתרכז בסרט כי הייתי עסוק בלפנטז על להכניס את זאק ג. לתוך כל אחת מהמלכודות בכל סדרת "המסור", אחת אחת. אווו, בעיקר זאת שמסובבת לאנשים את הראש אחורה עד שהצוואר שלהם מתפצפץ. כן.

הדמות של זאק ג. – כאן קוראים לו אלן – היא כזאת שהופיעה כבר במיליון סרטים קודמים: האידיוט המזיק. אחד טיפש מכדי לחיות, שמשום מה נדבק אל אדם אחר – מישהו סביר וחנוני, בדרך כלל – ובאופן שיטתי הורס לו את החיים. האידיוט, לגמרי במקרה וממש בלי כוונה, משפיל את החנון, מענה אותו, מכניס אותו לצרות ולבתי חולים, הורס לו את היחסים ומשמיד את חייו באופן שיטתי, ואז מביא מבט כזה של "אוי, סליחה, נכון שאתה עדיין חבר שלי?". זה הדבר היחיד שזאק ג. יודע לעשות: המבט הפגוע בעיניים. אלא מה, אחרי שלושה סרטים זה כבר לא עובד עלי. לראות את המבט הפגוע הזה רק גורם לי לרצות לתלוש לו את העיניים הקטנות מהחורים שלהן בעזרת מזלג. נראה כמה פגוע הוא ייראה אז. אני באמת לא יודע למה סוג הדמות הזה כל כך מרתיח אותי: הרי בהרבה סרטים יש אנשים רעים יותר. אני יכול לראות סרט שבו רשע מרושע שורף בית יתומים בדרכו להשתלט על העולם, ולחשוב רק "איזה בן בליעל. אני מקווה שגיבור הסרט ילמד אותו לקח". אבל את זאק גליפיאנאקיס אני רוצה להרוג אישית.

אחרי מה שזאק, אלן, עשה ב"הנגאובר", גם לא היה שום סיכוי ששום אדם שפוי יזמין אותו שוב לעוד חתונה, שלא לדבר על מסיבת הרווקים שלפני החתונה. הסיבה היחידה לכך שה"חברים" שלו, סטו ופיל, מזמינים אותו לחתונה של סטו היא שהוא היה דמות פופולרית בסרט, ולכן הוא חייב להיות נוכח גם ברימייק. ושלא תהיה טעות: מדובר ברימייק. כשדמויות מסרט אחד ממשיכות להרפתקאות ומצבים שונים בסרט אחר, קוראים לזה סרט המשך. כשדמויות מסרט אחד מופיעות בסרט אחר שבו הן עושות בדיוק את אותם הדברים בדיוק באותו הסדר בדיוק מאותן הסיבות ועם בדיוק אותן תוצאות, זה רימייק.

אז גם הפעם, סטו, פיל, האידיוט הבלתי נסבל עם הזקן ועוד דמות אחת לא חשובה נמצאים יומיים לפני חתונה. גם הפעם הם מבלים יחד בלילה שלפני, וגם הפעם הם מתעוררים בבוקר בחדר מלון מעופש, שפוכים, בלי זכרון של שום דבר שקרה בלילה הקודם ועם חיה בחדר (הפעם זה קוף). גם הפעם, מתברר שאחד מהם (כלומר: הדמות הלא באמת חשובה) נעדר, והם חייבים למצוא אותו עד החתונה. גם הפעם הם מנסים לשחזר את צעדיהם מהלילה הקודם, וגם הפעם מתברר שהם עשו כל מיני דברים לא קשורים, כולל הסתבכות עם זונות מקומיות ופושעים. מצד שני, שלא כמו בפרק הקודם, הפעם אין סצינה אחת שבה שלושת הגיבורים מוכים על ידי אסיאתי עצבני. הפעם יש שתיים כאלה.

זו לא רק העלילה שדומה. קוים מקבילים רבים אפשר היה למצוא בין עלילות של הרבה סרטים. זה גם המבנה: שני הסרטים בנויים בדיוק אותו הדבר. כל ארוע בעלילה קורה בדיוק באותו המקום. יש סצינות שהן זהות עד לרמת הדיאלוג. כן, החליפו את הרקע וכמה מהבדיחות באמצע, אבל ביסודו של דבר, זה אותו סרט. אולי זה אמור להיות הקטע. אחרי הכל, "ארץ נהדרת" עשו קריירה מלספר את אותה הבדיחה שוב ושוב ושוב, בשינויים קלים. אם זה מה שהקהל רוצה, אז הידד ליוצרי הסרט שקשובים לו. אבל במקרה הזה אני לא מבין למה הקהל לא יושב בבית ושם את "הנגאובר" הראשון ב-DVD בלופ אינסופי במקום לשלם על כרטיס קולנוע.

מכיוון ש"הנגאובר" היה סרט די מצחיק, ו"הנגאובר 2" הוא אותו סרט, גם הוא די מצחיק. רוב הקטעים המוצלחים יותר – כלומר, אלה שבהם הצלחתי לרגע להפסיק לחשוב על איך ייראו איברים שונים בגופו של זאק גאליפיאנאקיס אחרי מפגש אינטימי עם פטיש שניצלים – הם לא בדיוק בדיחות, אלא הגזמות: אני לא מאמין שהם הלכו לשם. זאת קומדיה מאוד לא לילדים. להבדיל מלאס וגאס המלוקקת. בנגקוק (שכדי להספיק להגיע לכל פינה שלה במשך יום אחד הגיבורים היו צריכים לנוע במהירות מאך 5, לדעתי) נראית מזוהמת, מסוכנת וחולנית. כבר הדקות הראשונות של ההסתבכויות הפעם כוללות אצבע כרותה, פין חשוף וגופה קפואה. כשאתה צוחק, זה צחוק של "אני לא מאמין שהם אשכרה עשו את זה".

לא הייתי מאלה שהתלהבו מ"הנגאובר" הראשון, אבל הוא היה בסדר. גם השני בסדר. אבל לא רציתי לראות שידור חוזר. אילו זה היה סרט חדש, שבו קורים דברים חדשים, אולי גם הדמויות היו קצת משתנות. אולי אילו "הנגאובר 2" היה המשך, ולא רימייק, זאק גאליפיאנאקיס לא היה צריך לפחד להיתקל בי בסמטה אפלה בדרך לחתונה כלשהי.

תגיות: