אין לי מושג מה משה איבגי רוצה ממני.
יש מעט מאוד אנשים יותר ותיקים, מכובדים ומוכרים בקולנוע הישראלי מאיבגי, אבל רק ב"וביום השלישי" הוא נכנס בפעם הראשונה מאחורי המצלמות, כותב ומביים. ברור שהוא לא היה עושה את זה אם לא היה לו משהו באמת חשוב להגיד. אבל מה?
"וביום השלישי" הוא ניסיון לעשות "מגנוליה" תל אביבית, אחד מאותם סרטים שבהם יש הרבה מאוד דמויות עם הרבה סיפורים שמתנהלים במקביל ומצטלבים מדי פעם, דמויות ראשיות בסיפור אחד הופכות לדמויות משנה בסיפור אחר. חוקרת מס (עלית קרייז) מנסה לחשוף רב מושחת, נערת ליווי (הילה פלדמן) מטפלת באמה החולה ובסטיות של לקוחות, נערת כפר תמימה בשמלה אדומה, כן כן (גל סלומון) מגיעה לעיר כדי לחפש את החבר מחו"ל שהבטיח להתחתן וברח, ובעל פאב (משה איבגי) מותקף על ידי שני אנשים שטוענים שהוא התפשט לפני אמם הזקנה, ויש עוד.
כל אחת מהדמויות הראשיות מקבלת רק זמן מסך קצר, כך שבעצם זה אוסף של סרטים קצרים. ולבנות דמויות בזמן קצר זה קשה. צריך תסריט מדויק מאוד, שחקנים מצוינים ובמאי שיודע בדיוק מה הוא רוצה ויודע להעביר את זה לשחקנים, כדי לגרום לדמות שמופיעה רק בשלוש-ארבע סצינות להבריק. ומצער לומר, אבל ל"וביום השלישי" אין את זה. רוב הדמויות לא מאוד מעניינות, ולא משוחקות טוב במיוחד. יש כמה סיפורים שמחזיקים עניין – בעיקר חוקרת המס, גיבורה של סרט מתח פרטי משלה – אבל אחרים לא רק שלא הולכים לשום מקום, הם לא מגיעים אפילו לנקודת התחלה. על האיש שמגלם שרון אלכסנדר, לדוגמה, אני לא יכול לומר הרבה מעבר לכך שהוא זמר חתונות חובב ריקודי טראנס בעירום.
עוד יותר קשה לבנות סיפור כמו שצריך כשחלק מהזמן המועט הזה מבוזבז על סצינות פשוט מוזרות, שאם יש להן מטרה או מסר, הוא עבר לי הרבה מעל לראש. למשל, יש בסרט שחזור ארוך – כמה דקות טובות – של סצינה מתוך "אימפרית החושים", סרטו של נגיסה אושימה משנת 1976; אבל ככל שהבנתי, ההצדקה היחידה להכללתו בסרט היא כדי לאפשר למבקרי קולנוע כמוני להגיד "זהו שחזור של סצינה מתוך 'אימפרית החושים', סרטו של נגיסה אושימה משנת 1976" ולהרגיש מרוצים מעצמם על כך שזיהו את הרפרנס (או במקרה שלי, להרגיש בחילה קלה בשל עצם ההיזכרות ב"אימפרית החושים". איכס).
תל אביב היא הגיהנום ב"וביום השלישי". כולם מושחתים ותאבי בצע, הרוע נוזל מהקירות. אי אפשר להאשים את הסרט בחוסר אווירה: האיום התמידי קיים בכל סצינה. ברקע של התמונה, מאחורי הדמויות הראשיות, יש לעתים קרובות התרחשויות שרומזות על ארועים חשובים יותר מחייהם הקטנים של הדמויות הראשיות. אבל לאן כל זה מוביל? על סרט שכולל כל כך הרבה דמויות אפשר לומר די בבטחון שהוא אמור להיות "חתך של החברה הישראלית". אבל מה בדיוק הוא אומר על החברה הישראלית? כלומר, חוץ מ"הכל חרא". כי להגיד "הכל חרא" זו לא חוכמה גדולה. כל ילד מדוכא בן 13 יכול לספר לך שהכל חרא, שכולם מושחתים ושאם נמשיך ככה הלכה המדינה. משהו יותר ספציפי?
האם לטענת איבגי, הבעיה הבוערת ביותר בחברה הישראלית היא הטרדה מינית? בתל-אביב של איבגי יש שני סוגים של בני אדם: נשים, ואנסים פוטנציאליים. לפעמים זה נראה כמו גירסת הסרט של "הכצעקתה". אין אישה בסרט שאינה קורבן. אין גבר שאינו מניאק (חוץ מהדמות שמגלם איבגי עצמו, הצדיק היחיד בסדום, כפרה עליו). לא שאני מזלזל בנושא הזה, חלילה, אבל אני לא יודע אם הייתי מגדיר אותו כאיום מספר אחת על קיומה של המדינה. מה עם ערבים, חרדים, החינוך, תאונות דרכים, הידרדרות ההתקשורת, אלימות בקרב הנוער, הלחות במישור החוף, ג. יפית? ואם זה באמת סרט על היחסים בין גברים ונשים, מה הקשר לסוף?
כי הסוף מאוד מרשים, גם אם הוא לא קשור לשום דבר. אין צפרדעים בסרט, אבל יש אירוע גדול שמאחד בצורה זו או אחרת את כל הדמויות. הבעיה היא שהוא לא פותר כמעט כלום. רוב העלילות לא מגיעות לשום סגירה משום סוג, הן פשוט נעצרות. אז מה היתה הפואנטה? מה אני אמור לקחת מזה? ברצינות, לא הבנתי. אין לי מושג מה איבגי רוצה ממני. אבל אולי זה אני שדפוק.
(פורסם בגירסה מקוצרת ב-Time Out תל אביב).
סדום ועמורה
אז הנה סרט נוסף שכמו רבים לפניו מציג את תל אביב כמקור הרוע במדינה. נדמה שיש איזה טרנד בשנים האחרונות להתייחס לתל אביב בתור חור מצחין של שחיתות ורוע. גם סרטים כמו 'שנת אפס', 'קירות' או אפילו 'מדוזות' במובן מסוים מציגים את תל אביב כעיר החטאים הישראלית, ביב שופכין הניזון משחיתות וניצול. מה, ירושלים קדושה מדי? חיפה 'פריפרית' מדי? משונה…
ומה שעוד יותר משונה, שכל הסרטים שהוזכרו למעלה הם סרטים ראויים ויותר מכך. גם 'שנת אפס' מנסה להיות סוג של מגנוליה בת"א, והוא סרט מצוין. נדמה ש'וביום השלישי' לא כל כך מצליח. מקווה לראות בקרוב בשביל לשפוט בעצמי.
לתל אביב יש שלושה יתרונות:
לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן.
צילום סרט, במיוחד בישראל, זה דבר שלוקח הרבה זמן ועבור רוב השחקנים, הבמאים והצוותים, צילומים בתל אביב יחסכו המון זמן שהיה מתבזבז על נסיעות יומיות. בנוסף על כך, תל אביב היא המרכז, באמת מתנקזים אליה טיפוסים שונים ומשונים מכל רחבי הארץ. אין לה את המגוון והרוחניות של ירושלים, אבל יש בה המון לוקיישנים זמינים ובועות בתוך בועות (ההתיחסות הנפוצה לתל אביב כבועה אחת היא טעות), שיותר קל להאמין שהיא מכילה את כל הדמויות הרצויות מבחינת הבמאי. כל עוד אין הצדקה תסריטאית מסוימת לצלם בעיר אחרת, תל אביב היא האופציה הנוחה ביותר.
לא ראיתי את "וביום השלישי", אבל יצא לי לגמרי במקרה לעבור פעמיים ליד סט הצילומים שלו (אלא אם איבגי ביים עוד משהו ולא הודיע לאף אחד). הפעם הראשונה הייתה בערב, באמצע הרחוב והשניה בצהריים בלובי של מלון. הפער בין שתי ההתקלויות האלה היה לפחות שנה, מה שממחיש עד כמה צילומי סרט בישראל זו עבודה ממושכת.
מגוון ורוחניות ?
על איזה מגוון ורוחניות בדיוק אתה מדבר ? בכלל היית בירושלים ,נגיד, בחמש השנים האחרונות ? 90% חרדים זה מגוון ? לקלל נשים באוטובוס שהן זונות ושיעופו אחורה זה רוחניות ?
הטרנד הזה של להפוך את תל אביב לשעיר לעזאזל נמאס לחלוטין. מדובר בתפיסה פרימיטיבית וגסה שאין לה דבר וחצי דבר עם המציאות ושיתוף הפעולה המתרפס של אמנים תל אביבים לחלוטין עם הלך הרוח הזה מקומם.
חוץ מזה גם איבגי כבר נמאס לגמרי, שחקן בינוני חסר כריזמה או מנעד, הבת שלו לוקחת אותו בכיס הקטן.
Angry much?
בירושלים יש המון מגוון, וגם בתל אביב לא חסר – למרות שבהחלט מדובר במגוון מסוג אחר. בירושלים, למשל, חיים ביחד בני המון דתות (לא אמרתי בהרמוניה, אבל חיים); יש בה הרבה מאוד חילונים ודתיים-לאומיים לצד החרדים (שאינם מתקרבים ל-90% מהאוכלוסיה בעיר כלל וכלל); יש בה גיוון ארכיטקטוני מדהים; יש בה שכונות גדולות בעלי אופי מובחן מחד, ושונה משכונה לשכונה מאידך.
בקיצור, ירושלים היא בסדר גמור וגם בלתי נסבלת, כמו רוב הערים בישראל. עיר מרתקת, שאני שמח מאוד שאני מסתובב בה כבר מעל לעשור.
יחד עם זאת, אני מסכים שהניגוח הזה של תל-אביב מתחיל להיות מוגזם לגמרי, וכשהוא בא מצד תל-אביבים (בהווה או בעבר הקרוב) הוא בכלל מעצבן.
אני לא יודע מה עם אביעד שמיר
אבל אני מבקר בירושלים על בסיס קבוע
שום 90% דוסים ושום לקלל נשים ושום נעליים.
כמו שאמרו חז"לינו " הפוסל במומו פוסל"
ומכאן שהדברים שאת כותבת מעידים יותר עלייך מעל ירושלים או על ת"א
אז שירלי דרלינג
תדברי על דברים שאת מבינה בהם
ותשאירי את האגדות האורבניות למקצוענים
אולי לא בוער לכולם, מטבע הדברים,
ולא ראיתי את הסרט. אבל כשכל יציאה מהבית-עליה לאוטובוס-הליכה ברחוב הופכת לסיוט לאלו מאיתנו שכן לובשים שמלות, זה אכן נושא שראוי להרבה יותר יחס.
רק שעל הסרט עצמו אני חושבת שאני אוותר. אין לי אנרגיה למסרים לא ברורים, במיוחד אם הסרט עצמו לא כיפי לצפיה בינתיים. וחוץ מזה, ואחרון- אני מצטרפת לאנשים מעלי: בירושלים, למרבה ההפתעה, לא אורבים חרדים מאחורי הפינות וצועקים באידיש. יש את הרכבת הקלה במקום, והצליל שלה מאד אוניברסלי.
נדמה לי שהכוונה ב"אפרת בן" לאפרת בן צור :)
ולכשאראה את הסרט (אני מאוד רוצה לתפוס אותו בשבוע הקרוב), אכתוב את דעתי.
"המשחק של אנדר" משחק עם זה בצורה מעניינת.
בלי להיות ספציפיים מדי, לכולם ברור שברגע שהמלחמה עם החייזרים תיגמר תפרוץ מלחמה על כדור הארץ, וחלק מהדמויות גם מנסות להשפיע על איך שהיא תיראה.
ויש לזה התייחסות אפילו יותר ישירה וברורה
ב"תלת רגליים" של ג'ון כריסטופר (שקראתי בתור ילד קטן ובזכות ההתייחסות הזו הפכתי למחוסן לקלישאה הזו).
סרט קטסטרופלי, תעודת עניות של ממש
משה איבגי הוא באמת אגדה מהלכת וציפיתי לראות ניסוי קולנועי מדהים אותו כתב וביים ויצא ממש ההיפך.
הסרט הזה, והביקורת הזאת, הפכו עכשיו
או למוזרים יותר או לברורים יותר, אני לא בטוח.
למה?
(ל"ת)
כי שישה נשים מאשימות את משה איבגי שהוא הטריד אותן מינית
ולפי הביקורת:
"האם לטענת איבגי, הבעיה הבוערת ביותר בחברה הישראלית היא הטרדה מינית? בתל-אביב של איבגי יש שני סוגים של בני אדם: נשים, ואנסים פוטנציאליים. לפעמים זה נראה כמו גירסת הסרט של "הכצעקתה". אין אישה בסרט שאינה קורבן. אין גבר שאינו מניאק (חוץ מהדמות שמגלם איבגי עצמו, הצדיק היחיד בסדום, כפרה עליו)."
למזלך, המספר עלה לשמונה.
(ל"ת)
לא הכרתי את הפרשה, תודה.
(ל"ת)