לי ולסרטי "עלילה ברורה זה לחלשים" אין היסטוריה טובה כל כך. שנאתי את "מתחת לעור", "עץ החיים" ו"אפסטרים קולור" וקשה לי להיזכר בסרט כזה שאהבתי באמת. וגם כאן, קשה להגיד שהתאהבתי בסרט אבל יש בו משהו שמצא חן בעיני וזה התחושה הניתנת לך שאתה לא צופה בסרט אומנות והוא הסרט הכי חשוב ומסררררר אלא שאתה צופה בסיפור, מוזר ככל שיהיה, והוא קצת מצחיק ומאוד יפה ויש בו כמה סצנות שנחקקות בקלות בזיכרון אבל הוא לא מובן בשום צורה שהיא באמת, בטח בלי להבין לעומק בודהיזם ואת ההיסטוריה של תאילנד.
אבל, וזה היופי העיקרי – זה לא משנה. אם לא אכפת לכם לראות סצנות שנראות אקראיות לחלוטין ברצף ומדי פעם שוטים של טבע למשך חמש דקות תוכלו להגיע לסצנות נפלאות במוזרותם (כמו סצנת ארוחת הערב ממנה נלקחת התמונה למעלה) וגם לסצנות שאם אתה לא מבין לחלוטין, עדיין יש משהו מהפנט בהם (כמו סצנת הסיום).
נ.ב 1 – הסרט הופץ בסרט? שאפו למפיצים של אז.
נ.ב 2 – תיאור העלילה לא נכון כי בשום שלב בונמה לא נזכר בחייו הקודמים בצורה מפורשת אלא בעיקר מדבר הרבה על מעלליו בחיים הללו.
גם אני לא אוהב סרטים שבמוצהר באים להגיד אני סרט אומנותי שרק סטודנטים לקולנוע יכולים לראות והשתעממתי למוות ב"עץ החיים" (מאז אני לא מתקרב לאף סרט של מאליק, למרות שאני שוקל אם לנסות את אחד הישנים שלו) אבל "מתחת לעור" זה מקרה שונה. אותי זה פשוט היפנט גם ברגעים של WTF מה קורה פה. ולפי תגובות שקראתי אני לא היחיד. אבל גם היו הרבה כמוך שאמרו שהסרט סתם שעמם. אני חושב שזה מסוג הסרטים שממש תופסים אותך או שבכלל לא.
כי דווקא לא השתעממתי ממנו כמו שהייתי מתוסכל מהסתמיות והחשיבות העצמית שלו. אני חושב שמה שאני אוהב בסרטי הארט-האוס שלי ("הורג אותם ברכות", "מנועים קדושים" ו"הדוד בונמה") זה טיפה של הומור ואירוניה שחסרים לי בסרטים שאני שונא שנוטפים מרצינות תהומית לא עניינית לטעמי.
אבסורדיות בארט-האוס
לי ולסרטי "עלילה ברורה זה לחלשים" אין היסטוריה טובה כל כך. שנאתי את "מתחת לעור", "עץ החיים" ו"אפסטרים קולור" וקשה לי להיזכר בסרט כזה שאהבתי באמת. וגם כאן, קשה להגיד שהתאהבתי בסרט אבל יש בו משהו שמצא חן בעיני וזה התחושה הניתנת לך שאתה לא צופה בסרט אומנות והוא הסרט הכי חשוב ומסררררר אלא שאתה צופה בסיפור, מוזר ככל שיהיה, והוא קצת מצחיק ומאוד יפה ויש בו כמה סצנות שנחקקות בקלות בזיכרון אבל הוא לא מובן בשום צורה שהיא באמת, בטח בלי להבין לעומק בודהיזם ואת ההיסטוריה של תאילנד.
אבל, וזה היופי העיקרי – זה לא משנה. אם לא אכפת לכם לראות סצנות שנראות אקראיות לחלוטין ברצף ומדי פעם שוטים של טבע למשך חמש דקות תוכלו להגיע לסצנות נפלאות במוזרותם (כמו סצנת ארוחת הערב ממנה נלקחת התמונה למעלה) וגם לסצנות שאם אתה לא מבין לחלוטין, עדיין יש משהו מהפנט בהם (כמו סצנת הסיום).
נ.ב 1 – הסרט הופץ בסרט? שאפו למפיצים של אז.
נ.ב 2 – תיאור העלילה לא נכון כי בשום שלב בונמה לא נזכר בחייו הקודמים בצורה מפורשת אלא בעיקר מדבר הרבה על מעלליו בחיים הללו.
המקרה עם "מתחת לעור" נורא מעניין.
גם אני לא אוהב סרטים שבמוצהר באים להגיד אני סרט אומנותי שרק סטודנטים לקולנוע יכולים לראות והשתעממתי למוות ב"עץ החיים" (מאז אני לא מתקרב לאף סרט של מאליק, למרות שאני שוקל אם לנסות את אחד הישנים שלו) אבל "מתחת לעור" זה מקרה שונה. אותי זה פשוט היפנט גם ברגעים של WTF מה קורה פה. ולפי תגובות שקראתי אני לא היחיד. אבל גם היו הרבה כמוך שאמרו שהסרט סתם שעמם. אני חושב שזה מסוג הסרטים שממש תופסים אותך או שבכלל לא.
הבעיה שלי עם מתחת לעור היא הרבה יותר מ"סתם שעמם"
כי דווקא לא השתעממתי ממנו כמו שהייתי מתוסכל מהסתמיות והחשיבות העצמית שלו. אני חושב שמה שאני אוהב בסרטי הארט-האוס שלי ("הורג אותם ברכות", "מנועים קדושים" ו"הדוד בונמה") זה טיפה של הומור ואירוניה שחסרים לי בסרטים שאני שונא שנוטפים מרצינות תהומית לא עניינית לטעמי.