במאים: שרון מימון, ארז תדמור
תסריט: דני כהן-סולל, שרון מימון
שחקנים: איציק כהן, עירית קפלן, דביר בנדק, לבנה פינקלשטיין
הרצל הוא אדם שמן. לא סתם בעל עודף משקל או בעל עצמות גדולות. "הר הרצל" כפי שכונה בילדותו, הוא מאלה שמסתכלים עליהם ברחוב, מצביעים ומסננים בשקט, כאילו הם לא שומעים – "וואו, איזה שמן!". בגיל 35, בעוד רוב בני גילו נשואים פלוס או לפחות משתגעים מאהבה, הוא עדיין גר אצל אמא. ממדיו החריגים לא מסבים לה נחת והיא דואגת להזכיר לו את חוסר שביעות הרצון שלה באפס הרגישות המאפיין אמהות אובר-ביקורתיות בקולנוע. חבריו היחידים הם שלושה מלאים שפוקדים יחד איתו את קבוצת הדיאטה, שנשלטת ביד רמה על ידי המדריכה הכלבתית וחסרת הטקט גאולה (אוולין הגואל בטייפקאסט המתבקש).
לגאולה נמאס מהרצל, שרק מעלה במשקל ממפגש למפגש, והיא מחליטה לזרוק אותו מהקבוצה. אם זה לא מספיק, הקריירה המזהירה שלו בתור עובד דלפק וטבח ("שף, אמא, זה שף!") במסעדת 'בון טון ביטון' נקטעת באיבה עקב תלונות של לקוחות על הופעתו ה"לא ייצוגית". הרצל מתפשר בלית ברירה על עבודה בתור שוטף כלים במסעדה יפנית. שם, לדברי אמו, האוכל ממילא מגעיל, והוא לא יתפתה לנשנש בזמן העבודה. בסיום אחת המשמרות מבחין הרצל בעובדים היפנים מתגודדים סביב מרקע הטלוויזיה. על המסך מפזזות שתי דמויות מגודלות בחיתולים. הוא שם לב לכבוד שהם רוחשים ללוחמי הסומו הענקיים ומשהו בעיניו נדלק. עד מהרה, הרצל מוצא את עצמו נלחם בקרבות סומו מאולתרים בחצר המסעדה, כשחבריו היפנים מריעים למשקלו, מעריצים כל ס"מ מהיקף בטנו וסוגדים לכל צמיג. למפגש הדיאטה הבא הוא מגיע עם בטן מלאה (תתרגלו, יש הרבה בדיחות כאלה בסרט) על המדריכה. הוא מטיח בה את כל מה שהוא חושב על סגידת הרזון החולנית שלה ומודיע על כוונתו להקים חוג סומו, בו יוכלו הוא וחבריו לבעוט בציפייה של החברה ששמנים ירזו, ולקבל את עצמם כמו שהם.
מה שנראה על הנייר כתסריט חביב ומקסים מתברר, שלא במפתיע, כתסריט באמת חביב ומקסים. הרעיונות של להפוך חיסרון ליתרון ולהאמין בעצמך למרות שהחברה לא מקבלת אותך, על אף בנאליותם כי רבה, הם מסרים חיוביים ומהווים את לב ליבו של הסרט.
אם כן, מה הבעיה? המשחק. דמותו של הרצל אמנם נכתבה ככזו שאפשר להזדהות איתה בקלות, אבל אני הזדהיתי בעיקר עם כאבם של התסריטאים, שהדיאלוגים השנונים שכתבו נשחטים בסרט כמו כבש רך המיועד להכנת שווארמה. איציק כהן (בנות פסיה, 'סימה ועקנין מכשפה') בתפקיד הראשי פשוט לא מצליח לסחוב את התפקיד. רוב הזמן הוא לא מביע את הרגש הנדרש, מה שפוגע מאוד באפקטיביות של חלק מהסצינות היותר חזקות. בתפקיד מונה, אמו של הרצל, משחקת לבנה פינקלשטיין ('אביבה אהובתי') שפשוט מדקלמת את השורות, הלפעמים מאוד מצחיקות, שניתנו לה ("בגילך כבר הייתי אלמנה עם ילד"). לגבי שחקנים כבדי-משקל, אני מבין שהמבחר הוא לא גדול מדי, אבל גברת מבוגרת עם ממדי גוף ממוצעים לגמרי לא סיפור גדול למצוא. עירית קפלן בתפקיד זהבה, אהובתו של הרצל, ודביר בנדק בתפקיד אהרון, החבר הגס עם הלב הטוב, עושים עבודה טובה הרבה יותר. כמוהם גם מנהל המסעדה היפנית ומאמן הסומו לשעבר, קיטאנו (טוגו איגווה). חבל שדמויותיהם משניות יחסית.
.
'סיפור גדול' מלא בהומור מוצלח. בדיחות השמנים הצפויות יצחיקו בעיקר את חובבי הסלפסטיק; היפנים אולי לא יסכימו, אבל ארבעה אנשים שמנים בחיתולים אדומים שרצים ביער זה דבר די מצחיק – אבל מלבדן ומלבד משחקי המילים הסרט מציג הרבה הומור שנון ובטעם טוב. מצאתי את עצמי צוחק בקול הרבה פעמים במהלך הסרט. עם זאת, לשמוע חלק מהבדיחות מדוקלמות בתזמון שגוי ובחוסר רגש מפי חלק מהשחקנים היתה חוויה כואבת. פגם נוסף ומשמעותי למדי היה הפסקול, שרוב הזמן פשוט צועק "זה הרגע הביזארי בסרט! זה הרגע הקצת מרגש!". מבחינתי הוא היה חסר עידון לחלוטין ופגע במומנטום של רגעים גדולים מהחיים. הצילום, לעומת זאת, נעשה במיומנות ובאיכויות שהן בכמה רמות מעל זו אליה הורגלתי מסרטים ישראלים, במיוחד קרבות הסומו וקטעי האימונים, שצולמו בצורה מקצועית ומעוררת השראה.
בתור דרמה-קומית, גם האספקט הדרמתי לא נזנח. הסרט עוסק בכמה נושאים כבדי משקל – בעיקר סודות, כמה קשה לשמור עליהם והנזק לו הם גורמים כשבאופן בלתי נמנע מתגלים השקרים שמכסים עליהם. הרצל מסתיר מלבנה את השתתפותו בחוג הסומו, אחד מחבריו חושד באשתו שהיא מסתירה ממנו רומן, קיטאנו מסתיר את הסיבה האמיתית שבגללה עזב את יפן. העיסוק הזה נעשה באופן ראוי ומעניין, אבל למרבה הצער, לקראת הסוף, הדמויות מתעקשות לשמור על אותם סודות גם כשאין להן סיבה הגיונית לעשות זאת, רק כי כך ציוותה המוסכמה התסריטאית, וזה גורם לסרט ליפול לאחת הקלישאות הגדולות והשחוקות ביותר בקולנוע.
ל'סיפור גדול' תסריט נהדר ברובו, עם פוטנציאל עצום להיכנס למשבצת הסרט הקטן והמרגש עם המסר החיובי. המשחק הלא משכנע של חלק משחקניו, הקלישאות הלא קטנות אליהן הוא נופל ושאר פגמים מכשילים אותו בשלב היישום והופכים אותו למשהו שמרגיש מעט מפוספס. אם אתם מוכנים לסלוח לו על החסרונות הלא מבוטלים האלה, תקבלו את הסיפור האנושי והנוגע שמסתתר מאחורי שכבות השומן, עם מסר שובה לב ואופטימי, רווי בהומור ובקסם, וזה בפני עצמו אינו עניין קל משקל.
אני חייב לומר שאני לא מסכים עם קריפינג
איפה שהוא ראה משחק לקוי וכואב אני ראיתי משחק מצוין ותזמון קומי משובח. וגם הפסקול מוצלח. בקיצור, זה לא הסרט הכי מקורי בעולם, אבל את הנוסחה שלו הוא עושה באופן ממש טוב. אני מאמין שהוא עומד להיות להיט ענק, ובצדק.
שאלה: האם יש סיבה לראות אותו בקולנוע?
האם יש בו חלק ויזואלי או חוויתי שגורם לכך שלא אוכל לחכות ל-DVD? או שהוא פשוט עד כדי כך מוצלח, שאם אני רואה רק סרטים בודדים הקיץ בקולנוע כדאי שזה יהיה אחד מהם?
אגב, מהטריילר ומכתבה בחדשות על הסרט באמת קיבלתי את הרושם של בדיחות לא רעות משוחקות בצורה לא טובה.
שאלה: האם יש סיבה לראות אותו בקולנוע?
דווקא מבחינה ויזואלית אני מאמין שקיים קונצנזוס בקרב הצופים לגבי הצילום המוקפד והמיוחד של הסרט. מומלץ בחום לקולנוע.
באיזה מובן הוא מיוחד?
מוקפד אני מבין, אבל קשה לי לראות איך סרט כזה מצולם בצורה מיוחדת.
באיזה מובן הוא מיוחד?
כדאי לראות בקולנוע ולתרום קצת לקולנוע הישראלי…
מיוחד..
ביחס לסטנדרט הישראלי.
(כמה שאני שונא את הביטוי הזה בזיקה לקולנוע…)
אבל כן, הסרט לא חוטא בוויאטואוזיות צילומית חורגת מן הרגיל. הוא פשוט eye candy חביב. לא תמיד צריך יותר.
שאלה: האם יש סיבה לראות אותו בקולנוע?
בהחלט מומלץ לראות בקולנוע. יש כמה סצינות עם צילומים אומנותיים מרהיבים (אימוני הסומו והרביעיה בשדה) שיילכו לאיבוד ב-DVD.
אני חייב לומר שאני לא מסכים עם קריפינג
לגמרי. ודווקא לבנה פינקלשטיין הייתה מעולה בעיני! כמו שאמר כבר מישהו למטה, היא גנבה את ההצגה..
שלא לדבר על טוגו איגאווה (קיטאנו) שהיה מהמם עד כאב. כולם שיחקו מעולה, התסריט מצחיק גם אם צפוי, וללא ספק אין רגע אחד משעמם. כמו שאומרים- צחקתי עד שכאבה לי הבטן.
ובסוף גם יש מקום למחשבה על מה שהם מנסים להגיד כאן ברצינות. מומלץ בחום.
מסכים חלקית
לדעתי, דווקא המשחק (במיוחד של לבנה פינקלשטיין שגונבת את ההצגה) מציל את הסרט מתסריט סופר קלישאתי. הסרט מהנה ומעביר שעה וחצי מחוץ לבית בכיף, אבל הוא גם הולך באדיקות בתלם ההוליוודי. חלק מהקונפליקטים בסרט, כמו השקר של הרצל, או האופי ההפכפך של אהרון (פעם חבר הכי טוב, פעם מניאק שחושב רק על עצמו), מאולצים ולא מוסברים היטב. סצנת הסיום בכלל נטולת מקוריות ומשפטי הזן של קיטאנו באים פעם אחת יותר מדי על חשבון דיאלוג אמיתי.
אני בהחלט ממליץ לצפות בסיפור גדול, זו קומדיה מחממת לב שעשויה ברמה מקצועית. אני רק לא מסכים עם הביקורת בכל הנוגע למשחק והתסריט.
עירית קפלן, לא אירית
http://images.google.co.il/images?hl=iw&q=%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%AA+%D7%A7%D7%A4%D7%9C%D7%9F&um=1&ie=UTF-8&ei=6lNWSt66MYHK_gayxeXIAg&sa=X&oi=image_result_group&ct=title&resnum=4
מסכים עם קודמי..
לגבי הביקורת על הביקורת.
סרט חביב, משחק מצויין, פחות או יותר של כולם. תסריט מצויין ברמת המיקרו (הבדיחות, התובנות) וקלישאתי ברמת המאקרו (אתם יכולים לכתוב תסרית עם מנגונונים קצת פחות צפויים?!).
אני כן מסכים שהפסקול המוזיקאלי לא עשה טוב לסרט – לדעתי לא בגלל המוזיקה עצמה (שעושה את העבודה) – אלא בגלל רמת הסאונד – הפסקול חזק מדי ודומיננטי מידי. קונטראסט לפס קול של הסרט שמהווה את ההשפעה הגדולה על סיפור גדול,ללכת עד הסוף, בו פס הקול כמעט נעלם. אני לא זכרתי שבכלל היתה בו מוזיקה מקורית. (המוזיקה זיכתה את אן דאדלי באוסקר, דרך אגב).
אני עם העט
את הסרט הייתי מסכם כ"סימפטי במידה מתקבלת על הדעת", אבל הסצנה הנ"ל היא הטובה ביותר בסרט, ללא ספק.
מה שאהבתי בילד זה את הדמיון שלו לאיציק כהן
כבר בסצינה הראשונה היה ברור לי שזה הוא. ליהוק מעולה.
הילד הזה נמצא בשכבה שלי
ולא זיהיתי את הדמיון שלו לאיציק כהן עד שהזכרת את זה…
סרט קטן ונוח למשתמש!!
אפשר אפשר היה להגדיל כן!!! ליצור קצת יותר דרמה יש חומר ויש סיבה לעלילה, יותר קורעת לב, יש מקום להדגיש יותר את הניגוד בין רמלה עיר לינה של ת"א ומ קורה לה שחבורת סומו שכזאת פועלת בתחומה יש אפשרות ליצור יותר דרמה ביחסי אם- בן חבל שלבנה פינקלשטין ואיציק כהן לא נותנים את עצמם יותר!!!
כן מנסים לגעת באמת של כל אחד האומו הבגידה והנסיון להסתיר את הסומו מהחברה, כנראה שזה המסר שהאמת מנצחת!!
המסר: תהיה שלם עם מי שאתה ואל תתן לחברה לומר לך אחרת.
זאת אומרת, לא ראיתי את הסרט, אבל נראה לי מהטריילר ומהתגובות כאן שהוא לא בדיוק מקורי – וזה המסר של פחות או יותר כל סרט שבו יש אנשים יוצאי-דופן (דהינו, לא מושלמים-הוליוודית).
אגב, אני ממליץ לבדוק את ההודעות שלך לשגיאות כתיב בעתיד, וגם למתן את השימוש בסימני קריאה. ככה תקבל יותר תגובות, כי כך מקובל לכתוב כאן.
שניה, מדבריכם אני מבין שמדובר בסרט נחמד ותו לו.
אז, יש לו סיכוי להביא לנו השנה את האוסקר (או מועמדות), או שישלחו סרט אחר?
אני לא רואה איך סרט אחר יכול לזכות
בתחרות לפרס אופיר, אין כרגע אפילו סרט אחד שנראה כמו תחרות ראויה ל"סיפור גדול". מבחינת האוסקר, יש לו סיכוי יותר טוב מלבופור, או ואלס עם באשיר, כי זה מה שהאקדמיה אוהבת.
יותר בפרוט:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1105669
אני מאמין שהשנה תהיה כמו פרס אופיר של השנה שעברה.
(הזאת של ביקור התזמורת, לא של איים אבודים)
גם הפעם, הסרט המקסים ומחמם הלב יתחרה בסרט המלחמתי הקשה שעוסק בלבנון, ואני גם חושב שסיפור גדול ינצח. והפעם גם אין איזושהי בעיה עם התקנון של האוסקר בשביל המועמדות של סיפור גדול. אני מקווה שסיפור גדול יהיה מועמד/יזכה. אם לבנון ייזכה, אז זה יהיה הסרט המלחמתי השלישי ברצף של ישראל שיהיה מועמד, והשלישי שעוסק בלבנון. זה לא משהו טוב.
להישלח כן, להתמודד לא נראה לי
הסרט שנשלח להתמודד על מועמדות לאוסקר הוא זה שזוכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר.
לפי דעתי "סיפור גדול" יקח את הפרס הזה בהליכה – הוא קיבל יתרון עצום לעומת האחרים כשהוקרן בפתיחה של פסטיבל ירושלים.
אפשר להניח שמהסיבה הזו ובעקבות השיווק המאסיבי שלו (אם שמתם לב לשלטי החוצות ולספרדים בעיתונים, זה קמפיין מטורף יחסית לסרט ישראלי), הוא הסרט שצפו בו הכי הרבה חברי אקדמיה, מה שמעלה את סיכוייו לעומת האחרים.
זה לא שאין סרטים אחרים עם סיכוי: "בדרך אל החתולים", "הבודדים", "לבנון" ועוד – כולם סרטים שקצרו שבחים ולדעתי הרבה יותר מוצלחים מ"סיפור גדול", רק שאני לא יודע כמה חברי אקדמיה אשכרה הלכו לראות אותם כדי שישקלו לבחור בהם. חוץ מזה, ללבנון יש בעיה רצינית של להיות הסרט השלישי ב-3 שנים שעוסק במלחמת לבנון הראשונה, נושא שהקהל לא ממש צמא לו.
לגבי מועמדות לאוסקר, אני מעריך שסיכוייו של "סיפור גדול" די קטנים. הוא סרט מצחיק ויש לו סיפור נהדר אבל החסרונות שציינתי בביקורת יעצרו אותו בשלב המקומי. כמובן שאני לא פוסל הצלחה מסחרית בחו"ל, אבל לאוסקר לא נראה לי שהוא יגיע.
אני באמת מקווה שאתבדה, עוד מועמדות לסרט הזר או זכייה באוסקר יזריקו זריקת מרץ נוספת לתעשייה המקומית וזה אף פעם לא מזיק.
מה זאת אומרת יותר חברי אקדמיה יראו אותו?
חברי האקדמיה לא מוכרחים לראות את כל הסרטים המתחרים על פרס האופיר, איך הם בכלל אמורים לבחור את הזוכה אם לא ראו את כל הסרטים, ואם יש סרטים טובים יותר אז למה לתת ל"סיפור גדול" את הפרס?
לא, הם לא חייבים.
מה? אל תגיד שככה גם באוסקר?
אז הם יכולים לראות רק סרט אחד ולתת לו את כל הפרסים? זה כל כך…לא הוגן.
ברור שזה לא ככה באוסקר
בארה"ב נעשים מדי שנה מאות סרטים, זה לא ריאלי לצפות מחברי האקדמיה לצפות בכולם לפני שהם מצביעים. בארץ יוצאים בשנה אופיינית 20+ סרטים ישראליים, כך שהיה יותר הגיוני לדרוש מהמצביעים לצפות בכולם – אבל אין דרישה כזאת.
לא הבנתי מה התכוונת לומר, באוסקר הם חייבים לראו ת הכול?
אם כי התכוונתי שעל חברי האקדמיה לצפות בכל הסרטים הכשירים למועמדות, לא כל הסרטים. נגיד, כמו שכל אולפן שולח כמה מהסרטים שלו להתמודד על פרסים כמו האפקטים, שירים, איפור וכו' אז חשבתי שאולי כל אולפן גם שולח את הסרטים שהוא רוצה שיתמודדו על פרס 'הסרט', 'הבימוי' וכל השאר, כך שחברי האקדמה מתחייבים לראות את כל הסרטים שהאולפנים שלחו להם, לא כל סרטי השנה. לא כך?
נכון, אבל עדיין הרשימה ארוכה מדי.
הם לא חייבים לראות הכל
להוציא קטגוריות מסוימות, כמו הסרט בשפה זרה וסרט תעודי, אין חובה לצפות בסרטים לפני בחירת המועמדים. בישראל, נערכות הקרנות אקדמיה לכל הסרטים הכשירים (השנה יש 25), אבל אין חובה לצפות בהם בכדי שההצבעה תחשב. באוסקר, כפי שרד אמר, לא ריאלי לבקש מחברי האקדמיה לצפות בכל המועמדים הפוטנציאליים וכל אחד מצביע בהתאם להרגלי הצפיה האישיים שלו. הקמפיינים של האולפנים נועדים בדיוק למטרה הזו: לפתות חברי אקדמיה לצפות בסרט מסוים כי הוא כביכול ראוי יותר לאוסקר. זה שלא מחייבים אותם לראות את כל חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר, זה כבר דיון בפני עצמו.
מה זאת אומרת יותר חברי אקדמיה יראו אותו?
זה שהסרטים ההם טובים יותר זו הדעה שלי ולא בהכרח תואמת את דעתם של חברי האקדמיה.
דבר שני – חברי האקדמיה אכן לא חייבים לראות את כל הסרטים. יש 25 סרטים עלילתיים ולא לכולם יש זמן או רצון לצפות בכולם.
חוץ מזה, אחרי ההצבעה הראשונית עולים מספר סרטים מצומצם להצבעת גמר ויש הקרנות חוזרות שלהם, כך שלחברי האקדמיה יש הזדמנות לצפות בכולם ולשנות את דעתם. אם הם ילכו לצפות בהם ולעשות השלמות או ישארו עם הבחירה המקורית שלהם? זו שאלה טובה.
מה זאת אומרת יותר חברי אקדמיה יראו אותו?
אבל אתם חייבים להסכים אתי שזה לא לגמרי הוגן לא לראות את כל הסרטים, בייחוד אם הם רק 25. ככה אפשר לפספס הרבה סרטים שבקלות יכלו לקבל כמה מועמדויות. ו-אין להם זמן!? לצפות בקצת יותר מ-20 סרטים? ואני חשבתי שזו העבודה שלהם…
לא, זאת ממש לא העבודה שלהם.
ואפשר להעביר את הדיון למקום אחר? הוא מזמן לא קשור ל'סיפור גדול'.
לא ראיתי את הסרט, אבל הנחת היסוד שלו לא נשמעת אוסקרית במיוחד.
גם אם לא היו קיימים החסרונות שציינת, הייתי מופתע לראות אותו באוסקר.
לאחר הצפייה חשבתי - סתם סרט ישראלי בינוני, אחרי יום ברור לי שזה
נו, אז ברור שיש את המילים הטובות על הרעיון. ישב מישהו, בא לו רעיון, שמנים, סומו, רמלה, יופי.
אחר כך יש סצינות חביבות, יש דיאלוגים שלעיתים ייחשבו ללא רעים, ויש דמויות שלעיתים ייחשבו לבסדר מבחינת עומקן.
יופי, מחיאות כפיים, אחרי הכל זה סרט ישראלי ואני רוצה להזכיר לכם ש"הוונט זה גואיש פיפל ספרד אינאף??"
ביציאה מהסרט, וויתרתי בקטנות, חורים ענקיים בתסריט שתפור כולו בתפרים גסים עד בלתי אפשריים, דמויות לא אחידות ברמתן וגם אותה דמות אינה אחידה ברמתה לאורך הסרט.
בשביל מה למשל היה צורך בהכנסת הקטעים הפאתטיים של זהבה נגד האסירות, סצינות שנגררות אחרי הסרט כמו חבל הנשרך אחרי כלב שברח לבעליו.
אקדחים, או אם תרצו – שמנים מהמערכה הראשונה שלא יורים בשלישית ובאמת – סתם סרטון ישראלי דל תקציב וחביב שדוד גורפינקל הושיע בזכות צילום רגיש ומקצועי.
אבל עכשיו, לא. אין לי אלא להגדיר את סרט ההבל הזה העוסק בתחלואה הנפוצה ביותר של המאה העשרים/ואחת – ההשמנה, כרפש קולנועי. הבוז שהתסריט רוחש לקבוצה ההרזייה אינו גאג קומי אלא בבחינת הפוסל במומו פוסל. קבוצה של אנשים המבקשת להיפטר ממשמניה, לאחר שהגיעה למודעות שהשמנת יתר שמקורה בסביאת יתר שבמקורה בבעייה נפשית – זה רע – זוכה ללגלוג. דמות מנחת הקבוצה הופכת מקומית לשטנית ונלעגת.
רמלה. שמנים מרמלה. למה, לא יכולים היו להיות מרעננה??. לא. ברעננה גרים החטובים והלבנבנים. זו התנשאות שתחת מעטה של חיבה עאלק לנשואי הסרט, רוחשת להם בוז עמוק.
והסומו שנופל על הסרט בעדינות של מתאבק השוזר חרוזים תוך דהירה על גב שור. עוד לא הייתה בתולדות הקולנוע הישראלי הופעה כפוייה של נושא כמו הסומו בסרט הזה, הסרט עם השם הבלתי הולם בעליל. יכולה הייתה להיות ברמלה מסעדה שוויצרית ואז היו פותחים חוג החלקת סללום במדרון.
העיקר שהבנו את המסר, הכי טוב להיות שמן, זה סקסי.
בעיה נפשית?
השמנת יתר היא אולי – אולי – מחלה, אבל גם האובססיה של העולם המערבי עם רזון מוגזם היא לא בדיוק בריאה. כל סרט שמאזן קצת את התמונה המעוותת להחריד של הגוף האנושי שמוצגת לנו במדיה הוא מבורך.
אני רק הערה.
שרון מיימון, הבמאי והתסריטאי של הסרט, הוא יליד רמלה, אז איפה בדיוק פה ההתנשאות? זה יותר כמו נטייה לכתוב על המוכר, קולנוע אישי, וכיוון *שלא* מתקבל אצלי הרושם (עפ"י הביקורות והתגובות, טרם ראיתי) כי מדובר בסרט מריר, אני גם מניח שלא מדובר בסוג של סגירת חשבונות עם הסביבה/חברה בה צמח בצורה של כיבוס פומבי סטייל דרור שאול ('אדמה משוגעת') ודובר קוסאשווילי (כל הפילמוגרפיה עד כה).
סיפור גדול סרט מקסים!
אני וחברותי צחקנו ללא הרף ונהננו מאד!
המריחה הגדולה
הייתי מצפה מסרט שמציב את ספורט הסומו כאמצעי לשקום כבודם העצמי של גבוריו שיפתח הרבה יותר את הטפול בסומו.
הפרטים החסרים למשל:
– חוקי הסומו. חוץ מנצחון ע"י דחיקת היריב מחוץ למעגל לא מסבירים כלום.
– מה הקשיים ואבני הדרך שהמתאמנים עוברים. אנחנו רואים אותם עושים תרגילים בלי שום תוכנית. זה סתם קוריוז להראות שמנים מתאמנים.
– לא מראים לנו מה הם השיגו בכלל.
– מהם ה"ערכים" ביסוד הסומו.
– מה צריך בכדי להצליח בסומו.
– התחרויות בסוף חסרות מתח.
בסופו של דבר אנחנו לא לומדים כמעט כלום על הסומו.
בסך הכל נראה שיוצרי הסרט לא באמת מבינים או מתעניינים בסומו שנשאר בגדר רעיון לא ממומש. ככה לא בונים תסריט.
הסומו הוא אמצעי בלבד
לדעתי הסרט לא מתיימר להיות "סרט סומו" שצפיה בו תלמד אותך אודות הספורט. הסומו הוא אמצעי בלבד ולמעשה מי שינצח בקרב ויסע ליפן לא כזה משנה (למעשה היום אני אפילו לא זוכר מי ניצח).
זה כמו שב"טיטאניק" לא מסבירים לנו איך משיטים אונייה ענקית, איך נמנעים ברדך כלל מהתנגשות בקרחונים ומה החשיבות של ניווט ימי תקין.
אני מסכים שבתחרויות בסוף חסר מתח, למרות שהן צולמו טוב היתה חסרה כאן טביעת אצבע של במאי מיקצועי.
חבל שהסומו הוא אמצעי בלבד
הם סוף סוף מצליחים במשהו בזכות השומנים שקודם היו הגורם לנחיתותם. הבשורה היא "העז להיות עצמך ותצליח".
אבל בגלל המריחה הגדולה המסר לא משכנע.
מה יש בסומו שמשקם את כבודם העצמי? מדוע היוקוזונה זוכים להערצה ביפן? היה מתבקש להראות איזה שהם תכונות שהם מגלים בעצמם, נחישות, יכולת להתגבר על קשיים, שליטה עצמית, משהו. אבל אין כלום.
חבל שהסומו הוא אמצעי בלבד
אם אתה מנסח את זה ככה, גם אני חושב שרעיון כזה היה משדרג את הסרט. היה אפשר לשלב משהו כזה במקום תת-העלילה הנוראית של הכלא והעובדת הסוציאלית או המגה קלישאה של השקר ה"נורא" שנחשף.
חבל שהסומו הוא אמצעי בלבד
מה עם העובדה שלוחמי סומו חיים פחות מהאדם הממוצע ונוטים ללקות בסכרת ובמחלות אחרות שקשורות להשמנה שלהם ולצריכת האלכוהול העצומה שלהם?
נכון
היציאה של הסרט נגד אופנת הרזון גוררת אותו לקיצוניות הפוכה.
הסרט מתעלם לגמרי מההיבט הבריאותי של השמנת היתר. הרצל גם טוען בשלב מסוים שהוא בריא כמו שור.
אוי, באמת
הסרט לא ממליץ על השמנה. אני בטוח שכל אחד ממתאבקי הסומו שבסרט, אילו היתה ניתנת לו האפשרות, היה בוחר להיות חטוב. הסרט רק אומר שאם אתה כבר כזה, אין לך מה להתבייש בזה. השמנת יתר זה לא בריא, נכון, אבל זה לא פחות בריא מרזון-יתר. מסרט שיוצא נגד תעשיית הרזון אי אפשר לבקש שיבוא עם כוכביות ואותיות קטנות.
אוי, באמת
כל זה לא אומר שאתה צריך להפוך למתאבק סומו, להשמין עוד ולהגדיל את הסיכוי שלך למות ממשהו לא נעים בכלל.
כל סרט איגרוף בא עם אזהרה
"זהירות, מתאגרפים בדרך כלל מתים צעירים וטיפשים"?
סרטי אגרוף מעודדים את הצופים להיות מתאגרפים?
אמנם לא ראיתי את "סיפור גדול", אבל נוצר אצלי הרושם, המוטעה אולי, שמדובר בסרט שמראה את הפנייה לחיים כלוחם סומו כמשהו חיובי, בעוד שלמעשה אורך החיים של לוחמי סומו מזיק לבריאות.
אף אחד בארץ לא יהפוך להיות מתאבק סומו בעקבות הסרט
כי אין באמת סומו בארץ. אז ניצלנו.
הסומו הוא כל כך לא הנקודה.
מאה אחוז.
אני כבר רואה את האזהרה על להציל את טוראי ראיין
"אזהרה: משרד הבריאות קובע כי מלחמות עולם גורמות למיליוני הרוגים ופצועים ובאופן כללי אינן מומלצות."
נכון, הוא לא ממליץ על השמנה
אבל הוא גם לא יוצא נגדה. זו מחלה בריאותית לכל דבר ואם הדמויות ימשיכו כך, הן לא יעברו את גיל 60.
אם הדמויות לא ימשיכו ככה, הן ישנאו את עצמן.
יש מספיק סרטים, מודעות, מגזינים, פרסומות, סלבריטאים, שחקנים, תוכניות חינוכיות בבית הספר, חנויות בגדים שמגיעות עד מידה 28, תוכניות ייעוץ ברדיו ואנשים כמוך שאומרים כל הזמן לאנשים במשקל גבוה שהם הולכים למות, שהם מפגינים חוסר שליטה, שהם נטולי סקס אפיל ושהם לא בסדר באופן כללי.
סרט אחד שאומר שזה בסדר גם להיות שמן זה דבר נהדר. הלוואי שהיו יותר.
זה בדיוק העניין כאן
יש המון אנשים שמנים בעולם שיודעים שהשמנה זה לא בריא ומנסים לרזות.
אבל יש איזה זרם נגדי שאומר – אוקיי, אז להיות שמן זה לא הכי בריא שיש, אבל האם זה אומר שכל שמן צריך להרגיש רע על עצמו כל דקה ביום? תמיד להיות נתון לביקורת ארסית מאחרים? תמיד להרגיש לא שווה?
בסדר, לא הכי בריא, הבנו. הלאה!
הסרט מדבר על אנשים שהשתתפות בקבוצת הרזיה וביקורת תמידית מאמא שלהם *לא* גרמו להם לרזות. אז עכשיו מה? הם צריכים להפסיק לחיות? אסור להם להיות מאושרים?
יש אנשים שלא מצליחים לרזות. אולי הם יצליחו לרזות מתי-שהוא. אולי לא. אפילו שהם ממש ממש רוצים.
אז הברירה שלהם היא *לא* בין להיות שמנים ללהיות רזים. הברירה שלהם היא בין להיות שמנים עצובים נתונים למשטר טרור, לבין להיות שמנים שמחים, מאוהבים, שמרגישים טוב עם עצמם והם אפילו בכושר!
וטוב עשו התסריטאים שלא הראו שאחרי תחילת ההתלהבות מהסומו ומעצמם, הם פתאום גם כולם ירדו במשקל, כבדרך אגב.. כמו בעשרות סרטים מאותו הסוג.
כן, כולם יודעים שהשמנה זה מסוכן, גם של לוחמי סומו וגם של אחרים. אין שום טעם שגם הסרט הזה יעסוק בזה. כמו שאין טעם שכל דודה תגיד "איזה תיך היית יכול להיות אם רק היית מוריד כמה קילו". כאילו שהבנאדם לא יודע.
אני לא אשכח ששותפה שלי אמרה לי פעם שהיא לא יוצאת מהבית אחרי שעלתהה כמה קילו (הייתה בחורה רזה דווקא) כי היא מרגישה ש"אם אני שמנה אז לא מגיע לי לחיות".
עדיף להנות מהחיים ולמות צעיר, מאשר לחיות 120 שנה בתחושה שלא מגיע לך לחיות.
וככה בדיוק זה צריך להיות.
שוב, כולם יודעים שזה לא הכי בריא להיות שמן. אף אחד לא צריך שסרט יזכיר לו את זה. בכל סרט אתה רואה המון אנשים עושים כל מיני דברים מסוכנים או לא בריאים או לא כדאיים בלי להתייחס אליהם.
השמנה ובריאות בסרט
המסקנה היא "עזבו אותנו מלהזכיר את בעיות הבריאות של ההשמנה בכל הזדמנות ולגרום לשמנים להרגיש רע שהם חיים". גם אדם שמן ואפילו שמן במימדים של הרצל בסרט, יכול להיות בריא כמו שור – עם נתוני כולסטרול תקינים, לחץ דם בגבולות הנורמה, ללא סכרת ואפילו עם סיבולת לב ריאה טובים משל אדם רזה.
אז נכון שהשמנה מעלה את הסיכון לבעיות בתחומים הנ"ל ולשאר דברים, אבל זה לא אומר שכל שמן הוא סוכרתי שמתנשף אחרי עלייה של שתי מדרגות ויכול לחטוף בכל רגע שבץ מוחי או התקף לב, וגם אם כן – הסרט מביע מחאה נגד הצדקנות הדוחה של אנשים כמו המדריכה בחוג, שכמה שהיא מוצגת כמפלצת, קיימים בעולם האמיתי יותר ממה שאתה חושב.
זה לא סרט *על* סומו
ולי ממש לא הפריע שלא התעמקו בזה יתר על המידה. מצד שני, אולי אני לא דוגמה כי קיבלתי מדריך צמוד: רצה הגורל, וידיד טוב שאיתו צפיתי בסרט הוא במקרה גם חובב סומו נלהב, וכך זכיתי לפרשנות סימולטנית על כל תנוחה, תרגיל ומחווה. לדבריו הם דייקו מאוד והיו בהחלט נאמנים לחוקים (חוץ מזה שהם לא גידלו שיער ושאישה על הרחבה מטמאת אותה, מסתבר…). הוא גם קיטר לי על כך שיורוספורט הפסיקו לשדר סומו בארץ. מעניין, לא ידעתי שהם אי פעם שידרו… (זה שדה הבעיה של מישהו אחר).
נכון זה לא סרט *על* סומו
וכל מה שפרטתי שחסר לי בסרט בהקשר של הסומו מפריע לי לא בגלל עניין בסומו עצמו אלא בגלל שזה נחוץ לבניית ה"עולם" של הסרט ולפתוח דמויותיו.
צטוט עצמי מתגובה אחרת:
"מה יש בסומו שמשקם את כבודם העצמי? מדוע היוקוזונה זוכים להערצה ביפן? היה מתבקש להראות איזה שהם תכונות שהם מגלים בעצמם, נחישות, יכולת להתגבר על קשיים, שליטה עצמית, משהו. אבל אין כלום"
כן, קראתי גם אותה, אני פשוט חושבת אחרת.
והצלחתי לענות לעצמי על השאלות שלך בלי שום מושג בסומו, פשוט ע"ס התובנות שלי מהסרט ומהחיים:
* מה יש בסומו שמשקם את כבודם העצמי?
הוא נותן להם לגיטימציה להיות שמנים; נותן להם מסגרת חברתית חלופית שלא משפילה אותם; נותן להם מטרה לשאוף אליה; מכניס להם כיף לחיים!
עיסוק בספורט, כל ספורט, וספורט חברתי בכלל, עושה טוב לגוף ולנפש (וגם משפיע על ההורמונים בגוף).
* מדוע היוקוזונה זוכים להערצה ביפן?
מדוע כדורגלנים זוכים להערצה ברוב העולם?
כדורגל הוא ספורט מטופש מאוד בעיניי, אבל במופלא ממני אני לא דורשת; אני מקבלת כעובדה שספורטאים (ואפילו כדורגלנים) הם נערצים, במיוחד אם הם עוסקים בספורט פופולרי, על אחת כמה וכמה אם זה "הספורט הלאומי" (לא רשמית, אבל מעשית).
ואני לא יודעת על מה אתה מדבר, כי הם בהחלט מצאו תכונות חדשות בעצמם – נחישות, התמדה, ביטחון עצמי, יכולת להתגבר על קשיים (האימונים האלה ממש לא קלים, ומדובר באנשים שממש לא היו בכושר! וזה לא שכשאתה מתחיל לעסוק בסומו אתה מצליח להתגבר בבת אחת על כל הקשיים בחיים. *זה*, אם כבר, היה לא אמין).
לדעתי יש, ויש די והותר.
את נדיבה מדי
את משלימה את כל מה שחסר בסרט מתוך הידע והנסיון שלך.
שזה בד''כ מה שצופה ממוצע עושה בסרט
שאורכו שעה וחצי ואין אפשרות להראות בו כל דבר ודבר, אבל יוצריו מסתמכים על כך שהקהל מורכב מאנשים תבוניים ולא הכול צריך להאכיל בכפית.
יש ''אבות מזון'' הכרחיים
שבלעדיהם הסרט נותר חסר בסוס וכללי מדי (מה שקראתי "מריחה").
בכל סרט (בעיקר ספורט אבל לא רק) שעולה בדעתי שבו הגבור מתקדם מטירון מתחיל לעמדה מכובדת יש אבני דרך והשגים ספציפים שהגבור בהתחלה נכשל בהם ורק לאחר התמדה ונסיונות חוזרים הוא משתפר עד שהוא מצליח בהם. אם מראים רק שהוא התאמן והתאמן ובסוף זכה להצלחה בלי פרוט ספציפי יותר זה לא משכנע.
דווקא הסומו שונה מענפי ספורט מוכרים אחרים בכך שלא ברור מה המיומנויות הדרושות להצלחה בו. דווקא בספורט כזה אסור לדלג על כל השלבים והקשיים הקונקרטים בדרך להצלחה.
לא מסכימה
א. זה לא סרט "ספורט" או סרט "הגשמת חלום" של גיבור/ה עם כישרון וחלום לממש. זו בדיוק הנקודה, הסומו פה הוא לא החלום הגדול של הגיבור, הוא רק אמצעי, ממש לא המטרה. בסרט "חלום" היו אכן מתמקדים בכל אלה, וסביר להניח שהסרט היה מסתיים (ספוילר?) בקליימקס שבו הגיבור מניף את הגביע, או משהו דומה. אבל זה לא סרט כזה ולכן הוא לא מסתיים כך.
ב. מה לא ברור? סומו הוא סוג של היאבקות בטורנירים והמנצח הוא מי שנשאר עומד (זה קל להבין גם מהסרט). מה המיומנות כדי לעשות את זה? בעיקר להיות חזק יותר מהיריב, ולרוב בעל מסה גדולה יותר, זה מאוד עוזר… מעבר לזה אין מה לדעת. שמות הטכניקות השונות לזרוק את היריב על הרצפה לא רלוונטיות לסרט, זו סתם תהיה טריוויה מיותרת. שוב, זה לא "סרט סומו", או סרט הדרכה על סומו, או סרט דוקומנטרי על סומו. את המעט שצריך לדעת כדי להבין את העלילה וליהנות מהסרט, הסרט מספק. מעבר לזה, מי שרוצה לדעת מעבר יכול לחקור את הנושא מאוחר יותר.
צפייה בהרבה סרטי מחול לא הכשירה אותי להיות שופטת ב"נולד לרקוד". אם היה סרט שגיבורו הראשי הוא שרברב, לא היה מפריע לאף אחד אם לא היו מפרטים בו על השיטות השונות לפתוח סתימות או להתקין אסלה.
כל סרט עלילתי שיש בו איזשהו אלמנט "מקצועי" צריך לתת את כמות המידע המינימלית, כזו שתאפשר לצופה להבין את העלילה, אבל לא תטרחן אותו במידע מקצועי לא רלוונטי. מי שנורא חשוב לו להשלים פערי ידע מוזמן לגלוש לויקיפדיה או לכל מקור מידע אחר.
לא מסכימים
את טוענת שהפירוט החסר הוא טפל ואני טוען שהוא חשוב.
השמנים עוברים תהליך מנקודה א' לנקודה ב' ולך מספיק שמראים את שני הקצוות ושהם התאמנו במשך כל הדרך.
לטענתך ברור מכך שהם גילו נחישות והתמדה והתגברו על קשיים. אני מסכים שמבחינה לוגית גרידא המסקנות שלך נכונות, אבל אני רוצה להשתתף בחוויה הרגשית של המאבק בקשיים וההצלחה להתגבר עליהם ואת זה הסרט לא מספק.
לגבי המיומנויות הנחוצות להצלחה בסומו: שוב את מתבססת על לוגיקה בסיסית בלבד.
לפי דעתי יש כאן הרבה יותר ממה שאת מסיקה באמצעות הלוגיקה. בסרט עצמו אנו רואים איך המאמן היפאני הצנום יחסית דוחק את הרצל די בקלות מחוץ לזירה וברור שיש כאן טכניקות שצריך ללמוד.
הטכניקות האלה אינן מעניינות אותי לכשעצמן אלא בהקשר של הסרט בלבד. השלבים והטכניקות נחוצים בעיני לביסוס הרגשי שלהמעבר מנקודה א' לב'.
כי אתה מתעקש לראות בסומו את העיקר
והוא לא.
לגבי העובדה שהמאמן הצליח להדוף אותו זה שאתה שמן לא אומר שאתה חזק ו/או בכושר. וכן, יש דרכים שונות להפיל אדם מהרגליים. הטכניקות ושמותיהן פשוט ממש לא רלוונטיות לסרט, זה הכול.
רוצה סרט על סומו, לך צפה בסרט על סומו! זה לא הסרט.
לא נכון
אני מתעקש לראות בתהליך הנפשי את העיקר. כשאני מדבר על טכניקות, שלבים ואבני דרך בתהליך אמוני הסומו אני מתכוון לקונקרטיזציה של התהליך הנפשי שהשמנים עוברים.
הטכניקות רלבנטיות רק בתור נושאים שצריך ללמוד. בלי קונקרטיזציה התהליך נשאר מופשט והחוויה לא מועברת.
זו כבר חוויה אישית שלך כצופה
כי אליי החוויה הזו עברה, וכאמור, הצלחתי להבין מהסרט את אותם הדברים שאתה טוען שחסרים בו. לי לא חסר דבר מאלה.
נכון
קצת קשה לי להבין איך למשל החוויה של נחישות והתמדה המובילים להתגברות על קשיים עברה אליך מכיון שהיא אינה קיימת בסרט.
מצד אחד ברור שכל מי שמתמיד באימוני ספורט כלשהו ומגיע בסוף להשגים חייב להתגבר על קשיים ולגלות נחישות והתמדה.
אבל בסרט עצמו לא הראו לנו אף קושי ואיך התגברו עליו.
זה כי 'סיפור גדול' הוא 'ממזרים חסרי תהילה' של השמנים
הסרט של טרנטינו אמור להיות פנטזיה, שיכולה לגרום ליהודים להרגיש שהנה, עכשיו הם כבר לא קורבנות, למרות שהם יודעים מה קרה באמת. להבדיל אלף אלפי הבדלות, סיפור גדול מבוסס על אותו רעיונות ברמה האמנותית: ההזדמנות של שמנים שאכלו חרא כל החיים שלהם להרגיש שמקור החולשה שלהם הופך למקור כוח. העקרונות הספורטיביים נשארו ברמה המונטאז'ית, מאותה סיבה שטרנטינו (אני מניח) לא יראה את מאמצם של היהודים להשיג נשק, נגיד: כי זה לא סרט שעוסק במאבק בתנאי העולם האמיתי, אלא של תקווה להפוך את הסיטואציה על פניה. נראה לי שהרגע שמסכם את הסרט יותר מכל הוא כשהיפנים מתלהבים ואומרים שיש להם גוף של לוחמי סומו, כאילו יוצרי הסרט אמרו לכל אלו שלעגו להם או ביקרו אותם: הנה, יש מקום בו זו דווקא תכונה חיובית! (הסצנה בה המאמן מוציא את הרצל מהעיגול מראה מודעות לכך שזה לא עובד ככה בחיים, אבל הדגש שניתן לאימונים מועט כל כך, שזה הרושם שקיבלתי באופן כללי).
יש סרט שהגיבור הראשי בו הוא שרברב
האחים סופר מריו…
הנה סרט שלוקח את ''אפל יותר בוגר יותר'' רחוק מדי...
אף מילה בביקורת על כותרות הפתיחה הנהדרות?
בעיות אמינות גם בנודל
להגניב את הילד במזוודה היה אחד משיאי חוסר האמינות שאני מכיר
בעיות אמינות גם בנודל
זה נכון, אבל זה היה קטע אחד בסרט וב"סיפור גדול" זה הבסיס עליו בנוי הסיפור המרכזי…
מסכים
הסוף של נודל מתח עד הקצה את יכולות הסיספונד שלי. גם סיפור גדול גרם לי ללא מעט רגעים של תחושת קיצור דרך תסריטאי. השקר של הרצל וההתנהגות של אהרון במיוחד, אבל גם הרבה פרטים קטנים בדרך, היו לא אמינים בעיני. אלא מה, נהנתי מהסרט (וגם מנודל), כי הוא מפצה על חוסר עקביות וחורים עלילתיים בסיפור מעניין, הומור ודמויות מעוררות הזדהות.
ליהוק
דבר אחד לדעתי דביר אחד השחקנים-בעיקר מבחינה קומית הגדולים בישראל(נא לראות מקום לדאגה) ולא רק מילולית והיו צריכים ללהק אותו לתפקיד של הרצל.השחקן המקורי סיפק תסחורה אבל היה אפשר להוציא כ"כ הרבה יותר מזה.
המבחן האמיתי
צפיתי ונהניתי מכל רגע.
עכשיו באה הביקורת:
אם היו מסרים רבים מידי, היו אומרים עמוס
אם היה מתוחכם מידי, היו אומרים מתחכם.
אם יש מסר ברור, אומרים פשטני מידי.
אם היו מרחיבים על חוקי הסומו, היו אומרים,לא רלוונטי.
ברור שנושא ההשמנה מורכב מאד, ולא כולם רוצים להיות שמנים כמו בסרט, אבל הסרט מאיר נקודה, והוא חייב להיות מוקצן כדי לעניין ולעבור.
ההומור מוצלח מאד(צחקתי המון)
ואם יצאתי מהסרט, וחשבתי עליו ביום שאחרי, ואולי פירגנתי לעצמי קצת יותר אז דיינו.
הסרט בסדר, לא נפלתי
יש בו כמות מוגזמת לחלוטין של בדיחות משחקי מילים מטופשות, המשחק לא מושלם וקיטש לא חסר. מצד שני, הוא עשוי לא רע בכלל, כך שבסופו של דבר הוא די מהנה, גם אם לא יותר.
סרט מהנה, מרגש ומקסים
נכון, מדי פעם הוא קלישאתי וצפוי, ואין לו איזשהו מסר מקורי, אבל חדשנות אינה ערובה להצלחה ובאופן כללי אינה מדד כה חשוב בעיניי כשאני בוחרת סרט. הגעתי לסרט היישר ממשמרת בעבודה, וזה היה תענוג לסגור ככה את הערב. העלילה זרמה, הבדיחות הצחיקו, הצילום נראה נפלא, הזמן עבר בכיף. בניגוד לסרטים ישראלים רבים בעיר קצת נידחת, שבהן דמויות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך הן או נלעגות או מסכנות נורא ורוב הסרט הוא דרמה קורעת לב, זה היה סרט קומי ברובו, לא ציני ולא מריר, והוא הצליח לאזן היטב בין הדרמה לקומדיה בלי לאבד את האנושיות והחום שבו.
הקרדיט לכך נתון הן לתסריטאים והן לשחקנים (כולם!), שהיו אותנטיים ומרגשים. אני חולקת נחרצות על הביקורת שבביקורת, בראש ובראשונה על העוול שנעשה בה ללבנה פינקלשטיין. מדובר בשחקנית נפלאה, מעולם לא ראיתי אותה משחקת רע, וגם הפעם היא הייתה מעולה. איך אפשר לומר שהיא הרסה את השורות שלה?! היא הייתה כל כך אמיתית, אמינה ומדויקת (והזכירה לי לא מעט נשים כאלה שאני מכירה במציאות), שלא לדבר על זה שאחרי כל פאנץ' שלה הקהל נקרע מצחוק! כשזה אמיתי זה הכי מצחיק (ובעיניי זה חלק מהקסם שבסרט הזה).
זה לא סרט מושלם וזה לא סרט מופת, אבל ממש לא אכפת לי. מזמן לא נהניתי ככה בקולנוע, ועוד מסרט ישראלי! זה אולי כבר לא אמור להפתיע, ועדיין למרבה הצער לא דבר של מה בכך. אולי יישמע מוגזם, אבל נהניתי ממנו הרבה יותר מאשר מ"UP" (שהיה הסרט האחרון שראיתי בקולנוע, באותו הקולנוע, ואפילו בתלת ממד).
ה"חור" היחיד שמצאתי בתסריט היה באמת עניין השקר של הרצל, כי באמת היה קשה להבין מה הביג דיל לספר לה ולסגור עניין. מצד שני, בתור מישהי שנוטה לא פעם לברוח מבעיות במקום להתמודד איתן, אני יכולה להבין שיש אנשים שהמנגנון אצלם לא עובד באופן "הגיוני", וזו לא התנהגות בלתי סבירה, כך שזה לא הציק לי במיוחד. אם זה הדבר הכי גרוע שאני יכולה לומר על הסרט, כנראה שאין לי באמת משהו רע לומר עליו.
האם הסרט לכל המשפחה?
הסרט מתאים לילדה בת 9 שתיהנה ממנו?
אני מניחה שיכולה ליהנות, אם כי
יש לקחת בחשבון ש:
א. זה לא סרט לילדים או לכל המשפחה, מבחינת אופי התכנים, ויכול להיות שהיא תצחק מחלק מהבדיחות, אבל לא תבין באמת חלקים נרחבים מהסרט (נושאים כמו מציאת עבודה, מציאת בן זוג, יציאה מבית ההורים ועוד, לא ממש מדברים לגיל הזה).
ב. אמנם אין מין מפורש, אבל יש סצינות מיניות, דיבורים על בגידות, יש קללות, ויש קצת אלימות. ת'כלס זה קיים בהרבה סרטים וגם בטלוויזיה (ואפילו יותר) אבל אני עדיין הייתי מעדיפה שלא לחשוף במכוון ילדים צעירים לזה אם לא חייבים.
בשורה התחתונה: לא הייתי לוקחת ילדים לסרט. עכשיו עוד חופש ויש כרגע בקולנוע די סרטים שהם יכולים ליהנות מהם הרבה יותר.
לא אהבתי...
אישית לא אהבתי את הסרט.. הרעיון נחמד אבל לא מספיק כדי לטחון אותו שעה וחצי.
כל הסרט טוחנים את עניין הסומו נו ו..? אפשר למצות את הרעיון של הסרט בחצי שעה..מה גם שהעלילה מאוד צפויה.. כבר בהפסקה אתה מבין מה עומד להיות ההמשך.. סרט לא מפתיע ובחציו השני משעמם…ואני לא היחידה באולם הקולנוע שהשתעממה ממנו
סרט טוב מאוד
תודה ליוצרי הסרט!!
סרט שעשוי ממש טוב
מצחיק
עצוב
רומנטי
וחזק
מלמד על עוצמה פנימית והשאיפה לאמת פנימית וחיצונית
כל כך יפה
מדבר על ערכים של חברות, אהבה, כבוד, אמת.
ראוי לבמה
כן ירבו כאלה
איך מגיעים למקום שzהבה לקחה את הרצל לראות מטוסים? הם חונים מול שער כזה. מישהו יכול להסביר לי איך מגיעים לשם? תודה