בימוי: הנרי סליק
תסריט: מייקל מקדוול, קרוליין תומפסון (על פי שיר מאת טים ברטון)
דיבוב: כריס סרנדון, דני אלפמן, קתרין או'הרה, ויליאם היקי, גלן שדיקס, קן פייג'
לג'ק סקלינגטון (כריס סרנדון, 'הנסיכה הקסומה') יש את כל הסיבות להיות מרוצה. עוד חג האלווין הסתיים בהצלחה יתרה: דם זרם כמים, צרחות נשמעו באוזניים וכולם נבהלו כפליים! ואכן, שלל שוכני עיר האלווין מסיימים את היום במצעד ובשיר המסורתיים, וכולם מאושרים, מהאדון הזעיר השוכן מתחת למגבעת השלישית, דרך משפחת הערפדים ועד לליצן בעל הפרצוף הנקרע. אבל כאשר ג'ק מצטרף למצעד, אפשר לראות שלמרות הלהבות האוחזות בו בזמן הריקוד, להט החג ממנו והלאה.
כי לג'ק סקלינגטון – מלך הדלעות, היצור בעל הצרחה המפחידה ביותר ביקום, מופת והשראה לכל תושבי העיר – לג'ק נמאס. הוא, אחרי הכל, שלד, ולמרות שזה מאפשר יתרונות מסוימים כשאתה מדקלם את שייקספיר, זה גם אומר שתוחלת החיים – סליחה, המוות – שלך נצחית. די, הוא לא יכול יותר. נמאס לו להפחיד, נמאס לו מהשגרה. נמאס.
וכך, בעוד שאר התושבים כבר מתחילים להתכונן להאלווין הבא (רק עוד 364 ימים, חייבים למהר!), ג'ק מוצא את עצמו משוטט ללא מטרה מחוץ לגבולות העיר. להפתעתו, הוא מוצא חורש מכושף ובו שערים אל עולמות החגים האחרים. חגים? אחרים? מה זה "חגים"? הרי בכל העולם יש רק האלווין, לא? אבל ג'ק, סקרן ומשועמם, פותח שער מסתורי ומוצא את עצמו נשאב אל עולם חג המולד.
ופתאום, לג'ק שוב יש מטרה בחיים. ההרגשה המוזרה הזאת בין הצלעות, באזור שפעם שכנה בו הבטן – את ההרגשה הזאת הוא רוצה להרגיש שוב, וחי כל השדים כולם (כולל אלו שגרים מתחת למדרגות ויש להם נחשים במקום אצבעות), הוא הולך להשיג אותה! הוא הולך לחגוג את חג המולד, וכל העולם יחגוג איתו! תושבי העיר לא ממש מבינים מה ג'ק רוצה מהם, אבל היי, עבודה זו עבודה, ואם צריך להכין בובות קטנות וקטלניות של ברווזים רצחניים במקום סתם להפחיד, למה לא?
רק סאלי (קתרין או'הרה, 'שכחו אותי בבית'), בובת-טלאים אנושית וחסרת שקט שיצר לעצמו המדען המטורף ד"ר פינקנשטיין, מרגישה שכל זה יסתיים באסון – והיא הרי כל כך דואגת לג'ק, שנראה פשוט חלומי בעניבת העטלף שלו, ושרק היא מבינה איך הוא באמת מרגיש. אבל ג'ק לכוד עד כדי כך בהתרגשותו ובהכנות שלא רק שהוא לא מקשיב לסאלי, הוא אפילו מערב בתכנון את עוזריו הנאמנים של התושב היחיד בהאלווין שהוא מרושע באמת – אוגי בוגי, המהמר הכפייתי והרצחני בעל קול הזהב (קן פייג'). העניין, סאלי יודעת, הולך להסתבך.
סיפורו של 'הסיוט שלפני חג המולד' מתחיל בראשית שנות ה-80, כאשר טים ברטון עבד כמאייר בדיסני. במסגרת חיבתו לגותיקה, הוא כתב פואמה על רצונו של אחד, ג'ק סקלינגטון, להחליף את סנטה קלאוס, ועל אחת, סאלי, המנסה לעצור בעדו. לאורך השנים, ככל שהקריירה שלו התפתחה, ברטון תמיד רצה לעשות משהו עם הפואמה הזו. בראשית שנות ה-90, כאשר מאחוריו ההצלחה העצומה של 'המספריים של אדוארד' ו'באטמן', ההזדמנות נקרתה בידיו – אבל הוא וויתר עליה: היה לו ברור שהפרויקט צריך להעשות באנימציית עצירת תנועה (Stop-motion), אבל הנסיון של ברטון עם 'וינסנט', סרטו הראשון, הראה לו שזה משעמם אותו עד מוות. אחרי הכל, מדובר באנימציה בה מצלמים בובות, מזיזים אותן ממש קצת, מצלמים שוב וחוזר חלילה. אז ברטון התפנה ל'באטמן חוזר', ומינה לפרויקט את חברו מימי דיסני, הנרי סליק. הוא גם לקח את התסריטאי שעבד איתו על 'ביטלג'וס', מייקל מקדוול, שיפתח את הפואמה לסיפור ארוך, וזה העביר את כתיבת התסריט עצמו לקרולין תומפסון, שהיתה זו שכתבה את התסריט ל'המספריים של אדוארד'. בקיצור, למרות שזה כבר לא היה פרויקט של ברטון, המעורבות שלו בעסק היתה ברורה.
אבל היה חסר עוד משהו. העסק נראה אפל מדי. המממ, אולי קצת מוזיקה, אולי קצת… רגע! למה לא להפוך את זה למחזמר? וכך, בהחלטה שתתברר כלא פחות מגאונית, הצטרף לפרויקט דני אלפמן. אלפמן לא רק כתב את הפסקול והלחנים, אלא גם את מילות השירים, ובגלל שסרנדון לא רצה לשיר, אלפמן גם דיבב את ג'ק בשירים. כיוון שרוב הסרט מורכב משירים, וכיוון שרוב השירים הם של ג'ק, לאלפמן יש מעורבות עצומה ביצירת הסיפור ובעיצוב אופיו של ג'ק.
'הסיוט שלפני חג המולד' קיבץ חבורה של אנשים מוכשרים מאוד בשיא כוחם. כמו שהקריירות של פחות או יותר כל המעורבים בסרט הראו, מכאן אפשר רק לרדת: סליק, מקדוול ותומפסון לא עשו שום דבר משמעותי מאז, ולמרות שברטון ואלפמן עובדים קשה והרבה עד היום, יש אנשים (אני, למשל) שחושבים ששיאם מאחוריהם זה עשור. אבל בין 1991 ל-1993, על הסט של 'הסיוט', הכל עבד כמו שצריך: הרקע הרוקיסטי והשירה רבת ההבעה של אלפמן הופכים את השירים ללהיטים; החזון האמנותי של סליק צובע, במובן המילולי ביותר של המילה, את הניגוד בין עיר האלווין, עיר חג המולד והעולם האמיתי בצבעים עזים ואמינים; והסיפור של מקדוול ותומפסון מצליח לדלג בין אימה קלילה, הומור ורומנטיקה בלי להתאמץ או לשעמם אפילו לרגע. גם המדבבים האחרים עושים את עבודתם נאמנה – משירתה הרועדת של סאלי, שערגה וחוטי תפירה כירורגיים משמשים בה בחלקים שווים, דרך חלקלקותו המבחילה אך המגניבה של אוגי בוגי ועד לאצילותו המתלהבת והמעט ילדותית של ג'ק עצמו.
'הסיוט שלפני חג המולד', שווק במקור כסרט למבוגרים, והפך להצלחה גדולה עם צאתו לאקרנים, ולהצלחה גדולה עוד יותר כאשר שווק ל-DVD כמה שנים לאחר מכן. הוא הלך ונבנה כסרט פולחן, ודיסני הוציאו מאז מספר משחקי מחשב המבוססים עליו, ובשנת 2006 הוציאו אותו מחדש לאקרנים בתלת מימד. ושוב ב-2007. ושוב ב-2008. אבל, עם כל הכבוד ליכולתה של דיסני לחלוב את הפרה עד טיפת ביצת הזהב האחרונה, איך הסרט עצמו מחזיק מעמד 16 שנה לאחר שיצא?
התשובה, כפי שיעידו שני ילדים קטנים (וזוג מבוגר אחד) שראו אותו כבר עשרות פעמים, היא "מצוין". הסרט מתרחש ברובו בעולמות בדויים, העיצוב שלו מקורי כולו, והעשייה הטכנית נעשתה בקפדנות – ולכן הוא לא התיישן כלל. העלילה והדמויות עדיין שובות לב, מלאות קסם, תנופה ויצירתיות, והשירים נהדרים וממשיכים להזדמזם בראש לאחר הצפייה.
כדאי להשיג עותק של 'הסיוט שלפני חג המולד': מדובר בסרט שרואים שוב, ושוב, ואז עוד פעם. ולכן, אם כבר ראיתם אותו ואם לאו, מצפה לכם חוויה מענגת. אל תתנו לכך שרובנו לא חוגגים את האלווין או חג המולד לעצור אתכם: העם היהודי סבל מספיק, וגם לנו מגיע לחייך חיוך גדול בסופו של סרט משובב נפש.
תודה על הביקורת!
בשבילי זה סרט קאלט, אני רואה אותו בערך פעם בחודש זוכר כל שורה בעל פה וכל תנועה. ומחשיב אותו לסרט האנימצייה הכי טוב שראיתי.
כל פעם שאני רואה אותו הוא עושה לי הרגשה טובה מחדש, אני כמו סוללה שמטעינים שאני רואה את הסרט הזה.
וזה אכן אחד הסרטים שהכי כיף לראות אותם שוב ושוב. ושוב.
אחח.. ימי הזוהר של ברטון. הסרט הזה מבחינתי ובחינת רבים ייחשב לנצח לשיא הקריירה שלו. מאז קיבלנו סרטים צולעים כסוויני טוד, חתונת רפאים או ביג פיש שהיו חביבים אך לא משתווים ל"סיוט", למספריים של אדווארד ואפילו לאד ווד הלא מוכר במיוחד אך יוצא הדופן, סרטים מהימים שעוד היה אפשר להגדיר את טים ברטון כיוצא דופן ופחות כממחזר שמשתמש בסוסים המנצחים שלו – חתונת הרפאים שהיה דומה מדי לסיוט, או אפילו הסרט הבא שלו על אליס בארץ הפלאות שנראה כמו שילוב של סרטיו האחרונים – סוויני טוד וצ'רלי בממלכת השוקולד. ברטון מתחיל לשעמם אותי וחבל.
בדיוק לפני שבועיים
החלטתי להכיר את הסרט לחבר שלי. צפינו בו בצוותא ואז הסתובבנו ברחבי הבית וצווחנו "אוה הוווו, אווו הא, איימ דה אוגי בוגי מן". כיף גדול.
הסרט הטוב בהיסטוריה.
טוב, נו, זו דעתי. אני מודעת לעובדה שמעטים הם האנשים שיסכימו איתי, אבל באמת שאתם לא צריכים, אני שמחה להסכים עם עצמי. העובדה הפשוטה היא שאף סרט לא עשה לי את מה ש"הסיוט" עשה, וכנראה שאף סרט אחר גם לא יגיע לזה (למרות שוול-E היה ממש קרוב). מבחינתי זו יצירת מופת. כלומר, הסיפור לא מי יודע מה מתוחכם וזה לא שהתסריט מלא בשורות מחץ או משהו, אבל לסרט הזה יש משהו שאין להרבה סרטים אחרים: נשמה. היא מתפרצת מכל פריים, וברור לגמרי שעשו את הסרט באהבה גדולה. ויש שם משהו כובש. אני לא יודעת אם זה הרעיון, או הדמויות, או האווירה, או אולי כולם ביחד, אבל משהו שם פשוט מושך אותי פנימה. והמוזיקה ממש כיפית, זה המיטב של דני אלפמן. וכמובן, האנימציה. אוי, האנימציה, אפילו מרצים לאנימציה מבצלאל מתמוגגים ממנה, ובצדק. לא שהיא מושלמת או משהו. *כמעט*. ויש בה גם מידה של חדשנות, הצוות אשכרה המציא אביזרים ומתקנים כדי להקל על העשייה ולהגיע לרמות חדשות של דיוק. משהו מטורף.
יו, עכשיו בא לי לראות את הסרט שוב. זו תהיה רק הפעם ה-18 שלי מפאת חוסר זמן, אבל את הפסקול חרשתי עד שהייתי צריכה לקנות עותק חדש, אז נראה לי שזה מתקזז.
(אני יכולה להשתפך על הסרט הזה במשך שעות. אני מנסה לחסוך מכם את הסבל.)
יצירת מופת.
סרט מושלם מכל בחינה. כמו שציינת יפה, הוא עומד במבחן הזמן וכנראה גם ימשיך לעמוד.
נתקלתי בו לראשונה בשבועון "צ'ופר" ("מעריב לילדים" ימח שמו לעתיד), שם היה להם מנהג משונה אך מקסים להציג פעם בחודש סרט חדש העולה לאקרנים בצורת קומיקס, עם המון תמונות ומעט מלל למטה המסביר מי נגד מי. קראתי את הקומיקס הזה שוב ושוב ושוב ורק כמה שנים מאוחר יותר צפיתי בדבר האמיתי. ואז הצטערתי שלא השלכתי את העיתון בזמן אמת ורצתי לקולנוע. אני עדיין מקווה שהגרסת התלת מימד החדשה תעשה את דרכה לארץ ואוכל להשלים את המחדל של אז.
אני גם אוהב את כל המרצ'נדייז שמסביב: הפסקול, שיכול להתנגן בריפיט ופשוט לא נמאס ממנו, האקשן-פיגרז הגותים (שבניגוד לכל מיני אקשן-פיגרז אחרים) ממש מגניב להציב על המדף והדמות של ג'ק עצמו, סה"כ שלד שדוף, אבל איזו הבעה מלאת רגש ניבטת מפרצופו החלול.
אז כן, הסרט טוב.
אנימציה נחמדה, אהבתי גם את היכולת ליצור כל כך הרבה רגש בהבעותיו של ג'ק, למרות שאין לו פנים של ממש. כמה מהדמויות היו נחמדות, אבל העלילה הייתה די סטנדרטית, שום התרגשות לא מילא אותי בזמן הצפייה ושום רצון עז לראות אותו שוב. ומשהו בקסם הזה, ששאב את כולכם לעולמו של הסרט, פשוט לא הגיע אליי, כך שהיה סרט ילדים נחמד, וזה הכול.
בקשר לשירים, אני עדיין חושב שישנה הגזמה, אתם יודעים מה, הם מעולים, כמה מהם אפילו קליטים, שאף פעם לא נמאס לשמוע, אבל את זה אני גם מוכן לומר על הרבה סרטים אחרים. בנוסף, יש בסרט שירים שאני לא מצליח לחבב (jack's lament, למשל).
אני עדיין מחכה שהסרט יגיע בתלת גם לארץ, ומעניין אם עקב הביקורת הזו והביקורת שאני מקווה שתעלה ותבוא של "קורליין" יתפרסם סקר באתר על סרט אנימצית הבובות הטוב ביותר.
והנה קישור
http://www.youtube.com/watch?v=KcEI_tdw7D8&feature=related
לשיר שאתה (כלומר הדרקון)דיברת עליו, קוראים "poor Jack"
http://www.youtube.com/watch?v=kuO34bmZ7BE&feature=related
משהו כאן לא מסתדר לי
בשיר השני הוא מדבר על זה שהוא יזחול למערה וימצאו עוד מיליון שנה כשהו ימות, אבל ברישון (וזה גם מוזכר בביקורת) הוא עצוב על כך שהשגרה תמשך לנצח בגלל שהוא כבר מת
אז מה קורה שלדים מתים או לא
אני חושבת שבגלל הדיכאון הוא שכח
''אין פנים של ממש''?!
כדי שלדמות מצוירת (או מפוסלת) יהיו פ\"פנים" מספיקות כדי להביע רגשות הם צריכות פה ועיינים,פה בלי עיינים, או עיינים בלי פה (כמו וול-אי) זה אתגר. אז יופי, אין לא אף, כמה רגשות בכר מביעים באף
אין ךו עור!
אי אפשר להבחין מתי יש לו קמטים, אין לו גבהיים, והעיניים שלו ריקות! איזה רגשות קל להביע?
אה..כולם?
כדי שדמות תוכל להביע רגשות כל מה שהיא צריכה זה פה ועיינים (אפשר גם גבות, אבל לא חובה). יש איזהשהו רגש שאפשר להביע רק עם קמטים,גבות או אישונים?
הערה:אין מטרתה של הודעה זו לזלזל בג'ק בשום צורה שלי, שמצליח להביע טווח עצום של רגשות בשביל דמות אה…"מומצאת" עם או בלי "פנים של ממש"
מרגישה כך בדיוק
ראיתי את הסרט- לא התלהבתי
קראתי את התגובות- השתוממתי
קראתי את הסקירה הזו- החלטתי להגיב:
למה כולם כל כך מתלהבים?! תגידו מה שתגידו- הסרט הזה ממוצע וזהו!
בסדר מבחינת האנימציה- סליחה סטופ-מושן, זה מדהים, אפילו לא קלטתי שהיו צריכים להשקיע כל כך הרבה (להזיז כל דבר בטיפ-טיפה וכו….) אבל מלבד השבח הזה, אין לי שום שבח אחר לסרט הזה- סורי, לטעמי ממוצע ואפשר לוותר עליו בשקט.
וכל הגותיות הזאתי- לא אוהבת את סרטי טים ברטון (וכן אני יודעת- זה לא בדיוק סרט של טים ברטון) הסרט היחיד שלו שאהבתי היה סליפי הולו.
למען האמת
סטופ מושן הוא סוג של אנימציה- הנפשה.
אז בעצם... מה בביקורת?
ראשית אציין שאני אישית מאוד אוהב את הסרט, וגם אני רואה בו סרט קאלט. עם זאת, אני נרתע מעט מהביקורת הכל-כך חיובית הזאת. זה לא שאני חושב שצריך לחפש את הרע בכל סרט, כלל לא. העיניין הוא, שכשאני קורא ביקורת כל כך פשטנית, המתארת את העלילה ואז מיד עוברת להילולה, אני נוטה שלהתעלם מהביקורת.
אם אתה לא חושב שצריך לחפש את הרע בכל סרט
אז למה חסרונה של רשימת חסרונות הופך את הביקורת לפשטנית בעיניך? אם דעתו של כותב הביקורת חיובית לחלוטין, ואין בעיניו שום חסרונות ראויים לציון (למעט, אולי, "הפופקורן היה מעט יבש"), אז אין שום בעיה עם ביקורת שקופצת מתיאור העלילה להילולה.
אין צורך להוסיף שורה של "הסרט לא מתאים לאנשים ששונאים אנימציה, מוזיקה וסרטים" רק כדי להראות שהביקורת מאוזנת.
א חושב שאם אתה לצריך לחפש את הרע בכל סרט
אני מצטער אבל הסרט הזה וכל סרט אחר שאי פעם נעשה לא מושלם. תמיד יהיו הערות וחילוקי דעות.
זה לא שחייבים לעשות רשימה של החסרונות אבל כאשר מישהו רק משבח את הסרט אני נוטה לא להאמין לו ולהתייחס לביקורת כמו פירסומת.
חייבים בביקורת להציג גם את השלילי והבעייתי אפילו אם זה כדי לחזק טענה אחרת לטובת הסרט. למשל "אומנם תנועת הדמויות אינה חלקה כמו בסרטי האנימציה של ימינו אבל זה עוד אחד מההבטים שמעניקים חיים וקסם לסרט."
ההערות מעניקות תוקף לשאר הביקורת ובכך מחזקות את האמירה הסופית.
אני עדיין לא רואה כאן בעיה
כנראה שכותב הביקורת מאמין שאין לסרט חסרונות ראויים לציון ולכן הוא בחר שלא לציין כאלו. לגיטימי לחלוטין. הוא לא אמור לכסות גם דיעות של אנשים אחרים. בשביל זה יש תגובות.
בנוגע לנטייתך לראות ביקורת חיובית לחלוטין כפרסומת – אני מניח שהתכוונת לכך כסוג של אינסטינקט ולא כהאשמה רציונלית (האשמה שתהיה די מגוחכת בהקשר של האתר הזה). ובכן, תתגבר.
(וכמובן שאחרי שכתבתי את התגובה הזו תעלה לכאן בקרוב ביקורת חיובית לחלוטין לרובוטריקים 2, כל תגובה שלילית תימחק ולוגו האתר יוחלף לרובו-דג)
אם אתה לא חושב שצריך לחפש את הרע בכל סרט
אני לא יודע אם זה החוסר ברשימת חסרונות (גם אם אתאמץ, לא אוכל לחשוב על אחד) כמו המבנה של הביקורת. אני חושב שאפשר לסכם את כל מה שנאמר בה כתאור העלילה וההיסטוריה (הביוגרפית משהו) של עשיית הסרט והסרט עצמו. יש הרבה מה להגיד על הסרט הזה, ולטעמי הביקורת חסרה בעיניין הזה.
שלחת אותי לימד''ב
ולמרות שבגדול אני מסכימה עם הקביעה שהסיוט מייצג את שיא הקריירה של רוב היוצרים המעורבים בו, אני חייבת להזכיר את ג'יימס והאפרסק הענק, גם בבימויו של סליק. לדעתי הוא עולה על הסיוט מבחינה ויזואלית (הגותיקה של הסיוט מתחילה להימאס באיזשהוא שלב, ולעומתו ג'יימס מתרחש בעולם רחב ורבגוני) והתסריט הוא אחד מהעיבודים הטובים ביותר לספר של רואלד דאל, וקולט את רוחו של הסופר על כל שנינותו ואכזריותו. יש, אני מודה, משהו חסר בג'יימס, שבסופו של דבר הופך אותו ליצירה פחות שלמה מהסיוט, אך לפחות בזמנו היה נראה שהוא מסמן כיוון אפשרי לקריירה של סליק – שבאופן פיקסארי משהו, הוא מצא את הסגנון הויזואלי והסיפורי שלו ומעתה ימשיך לפתח ולשכלל אותם עם כל סרט – אך ההבטחה הזו, כמובן, נגוזה.
ממש חבל לי לראות שקרוליין תומפסון לא עשתה יותר מדי לאחר הסיוט, אך התעניינתי לגלות שהיא כתבה את התסריט לגרסה מ-1993 של סוד הגן הנעלם (זו עם מגי סמית והחבר הרע של גווינת מדלתות מסתובבות), שהיא גם עיבוד מעולה לספר ילדים אהוב שתופס את רוח היצירה המקורית.
הייתי מציע לך ללכת לראות את קורליין
לפני שאת מכריזה שההבטחה נגוזה
מש''א
אז מה אם מאנקיבון היה נפל.
אחד הסרטים האהובים עלי.
ובהחלט, בעיני, יצרת מופת בתחומו שניתן לראות פעם אח פעם אחר פעם. רק עם קביעה אחת מהביקורת אני מרגישה שאני חייבת להתווכח – מבחינה טכנית הסרט מאוד מאוד התיישבן, וזה בולט מאוד כשמשווים אותו, נניח, לחתונת רפאים. התנועה של הדמויות לא חלקה בכלל, ממש צורמת בעיניים. כל זה כמובן לא מפריע לי לאהוב את הסרט עד עמקי נשמתי ולהנות ממנו, אבל זה משהו שכן צריך, לדעתי, לציין בביקורת, כדי להכין את הצופה ההדיוט לכך שבכל זאת מדובר בסרט אנימציה בן 16 שנה.
אני מניח שזה עניין של טעם.
התנועה של הדמויות נראית לי כמו בובות שקמו לתחיה, פחות או יותר – שזה, שוב פחות או יותר, מה שהן.
אני מסכים שהיא לא חלקה, אבל זו נראית לי בחירה אמנותית ולא מכשלה טכנית.
ראיתי שוב קטעים מתוך הסרט בגלל הביקורת,
ולא שמתי לב לאי?חלקות. תנועת הדמויות נראית בעיניי חלקה ומציאותית.
מש''א
זאת ביקורת?
אני מצטער אבל מה שכתבת כאן היה תיאור ארוך ומיגע של העלילה ותמצות הארועים שהובילו לעשיית הסרט.
הביקורת עצמה הייתה רק בפסקה ה-8 וה-10. כל שאר המידע היה יכול להיות נחמד בערך הסרט בויקיפדיה אבל כאן הייתי מצפה לקרוא דעה מגובשת ומנומקת לגבי הסרט.
בהרבה מהביקורות באתר הזה יש תיאור ייתר על המידה של העלילה אבל במקרה הזה לא היה שום דבר מעבר לכך.
בכלל כל המאמר הזה נשמע הרבה יותר כמו פרסומת מאשר ביקורת
זאת ביקורת.
כיוון שזו הפעם השניה שמעלים כאן את הטענה הזו, אני אענה: כשכותבים ביקורת על סרט 'מה היה', במיוחד כזה שיצא לפני 16 שנה, התפקיד של המבקר (לפחות כמו שאני תופס אותו) הוא לא רק להוסיף ערך מוסף לחוויית הצפייה, אלא ליידע את הקוראים על הסרט.
זה נכון שהסרט די מפורסם, אבל בכל זאת – בניגוד לסרט עכשווי, הצופים לא נחשפו לטריילרים, ראיונות, פוסטרים ופרסומות במהלך החודשים האחרונים, ולכן כדאי לספר במה מדובר.
חוץ מזה, כשמדובר ב'מה היה', אני חושב שיש גם יותר מקום להתלהבות מסיונרית מאשר בסרט עכשווי.
בהחלט לא ביקורת
קודם כל, בין האנשים שיקראו באתר הזה את המאמר שלך לא תוכל למצוא אדם אחד שלא לפחות שמע על "הסיוט". אילו המאמר הזה היה מפורסם במגזין פנאי בתור – "היי! יש איזה סרט ישן ממש מגניב שגיליתי!" – אז הטענה שלך אולי הייתה יכולה להחזיק. אבל זה לא משנה את העובדה שבביקורת לא צריכים יותר מפסקה אחת ובודדה בשביל העלילה – אם אתה מספר לי את כל העלילה אז למה שאני אראה את הסרט?
עכשיו המושג הזה "ביקורת מה היה" משונה לי – בביקורת טובה הכותב לעולם לא יוצא מנקודת הנחה שהקורא כבר מכיר את הסרט ולכן תמיד יהיה תקציר.
בנוסף, המטרה של ביקורת היא לא לידע את האנשים לגבי הסרט – בשביל זה יש פרסומות. ואם אתה רוצה לעשות פרסומת, אל תקרא לה ביקורת.
בהמשך למושג שלך "מה היה", אין לי שום בעיה עם התלהבות. אם הסרט טוב אז תחמיא לו כמה שאתה רוצה אבל אתה חייב לזכור – אם אתה לא מבקר את הסרט אז אתה לא כותב ביקורת.
השימוש שלך ב'ביקורת' מצומצם מדי לטעמי.
מבקר אינו רק מישהו שמציע שיפוט שלילי – זו אפילו לא ההגדרה המילונאית של המילה – אלא כל מי שמציע את חוות דעתו המנומקת. אבל אפילו היית צודק בהגדרת המילה (ואתה לא), ההנחה שבלי שיפוט שלילי ביקורת אינה ביקורת לא מקובלת עלי גם ברמת ההגיון הסביר – יש יצירות אמנות שלי שצרך אותן אין שום דבר שלילי להגיד אליהן. הוא חושב שהן יוצאות מהכלל בתחומן.
זה בדיוק המצב אצלי לגבי 'הסיוט': לא רק שהוא אחד הסרטים האהובים עלי, אני גם חושב שיש לכך סיבות טובות. אני מציע אותן בביקורת כאן.
פרסומאי אינו חופשי לחרוץ את דעתו בעצמו. מבקר – ואני – דווקא כן. לכן אפילו אם הביקורת הזו נשמעת לך כמו פרסומת, היא לא: הגעתי למסקנות הכתובות בה בעצמי.
אגב, העובדה שהדיון הזה בכלל מתנהל באתר שהסלוגן שלו הוא 'ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע' מפתיעה אותי במיוחד.
תכלס.
הביקורת ב"ביקורת" היא טריגר לתגובות. במקום להתלונן שהביקורת לא מספיק ביקורתית עדיף להשקיע ולכתוב ביקורת לביקורת (עניינית לסרט, לא ארס פואטית לעצם הביקורת). הרבה יותר פרודוקטיבי.
לא הבנתי מה אמרת.
שאם למתלונן חסרה דעה שלילית (או הנמקות), הוא מוזמן לספק אותם.
בשביל זה יש באתר מקום לתגובות.
אה.. כן.
מזל שלוקאס לא עשה את הסרט
אחרת הוא היה מצלם מחדש את האנימציה והאפקטים ומחלל את הסרט. טוב, למעשה לוקאס בכלל לא מסוגל להתקרב ליצירת סרט שכזה, כך שאין מה לחשוש.
באמת סרט מופלא! שחייב להכלל ברפרטואר של כל חובב אנימציה (במובנה הרחב).
מת לראות שוב
סרט אחד הטובים.
*ולאלו שלא מכירים,
שניים מהשירים (המעולים מאד והנהדרים) מהסרט:
http://www.youtube.com/watch?v=YaxKiZfQcX8
http://www.youtube.com/watch?v=hyIiR3tTxDM&feature=related
וסיקוונס הפתיחה:
http://www.youtube.com/watch?v=xpvdAJYvofI&feature=related
*פרטי עלילה חסרי משמעות.
איזה בעסה שאין לי קול במחשב
מישהו יכול לקשר לליריקס
הנה
http://www.lyricsondemand.com/soundtracks/n/thenightmarebeforechristmaslyrics/
לא ראיתי את הסרט, אבל השיר השני הוא לא ספוליר?
זו רק אני
או שאני באמת לא מבינה מה כתוב בכותרת, מה הקשר עם הכוכבית ומי הפליל את רוג'ר ראביט
והנה פיונה אפל עושה את השיר מהסיוט
http://www.youtube.com/watch?v=72ZwZ3so8Zs
אם בקאברים עסקינן, הנה מרילין מנסון עושת את הTHEME הראשי
http://www.youtube.com/watch?v=qXeb4sI2GUU
קריפי.
ואני לא מדבר על הטעם האופנתי של מנסון.
וואו, ממש לא ידעתי
שהסרט עד כדי כך פופולארי שזמרים מקבררים שירים מתוכו..
זה היה לרגל יציאת הסרט בגרסת ה-3D שלו
הוציאו את הפסקול של הסרט מחדש במהדורת שני דיסקים; הדיסק הראשון היה הפסקול המקורי, והדיסק השני כלל חמש גרסאות קאבר לשירים מהסרט וארבע גרסאות דמו מקוריות של דני אלפמן. מסתבר שיש עותקים של הפסקול המחודש עם עוד שתי גרסאות דמו, וזה הורג אותי שאין לי עותק כזה.
אה, תודה על ההסבר
אבל היי, הוא עדדין מספיק מוכר כדי ש''טייני טונס'' יעשו עליו
פארודיה
http://www.youtube.com/watch?v=IboiJ3wYRBs&feature=related
הו, מגניב ביותר :)
בהחלט
במיוחד זירו קופסת הטישו
ממתי זה?
פרק הלוואין,אני מניחה
ולמה מזהים אותי כ"מישהו"?
את הפסקול האדיר של דני אלפמן הכרתי וחרשתי שנים רבות לפני
שבכלל יצא לי לראות את הסרט. כשראיתי את הדבר האמיתי, לפני 3 שנים, מה אני אגיד – לא התלהבתי כמו כולם. יכול להיות שהוא טיפה התיישן, אבל אני באמת ובתמים מצאתי את העלילה סטנדרטית לחלוטין, את העיצוב יפהפה.. וזהו בערך. שום דבר בתוך הלב, שום דבר שגרם לי להבין מדוע עד היום אני רואה אנשים ברחוב מסתובבים עם תיקים של המרצ'נדייז של הסרט. בסך הכל מדובר בסרט פשוט, עם שירים קטלניים והשקעה נראית לעין. אבל לא מצאתי שום דבר שבאמת הצדיק את כל הקונצנזוס החיובי-מופתי שיש לסרט.
המרצ'נדייז של הסרט, כמו שכתבתי למעלה,
הוא דוגמא מצטיינת לאיך מרצ'נדייז צריך להראות. 16 שנים עברו והוא עדיין מגניב, זה בטח אומר משהו על ג'ק.
סרט מעולה
זה סרט מעולה ולפי דעתי כל אחד צריך לראות אותו לפחות 5 פעמים בחיים. זה סרט אנימציה קליט במיוחד עם שירים מהממים. אני נותן לו 10\10
ניטפוק
סאלי לא הופיעה בפואמה המקורית
http://www.timburtoncollective.com/nmbcpoem.html
הו, תודה!
זאת אומרת, גם על התיקון, אבל בעיקר על הקישור.
טים ברטון. ראיתי את כל הסרטים שלו. אד ווד, המספריים של אדוארד, הסיוט לפני חג המולד, ביטלג'ויס ואת ביג פיש. ואני פשוט לא מבין על מה כל הבאז. מה שהוא עושה בסרטים שלו זה בעצם סרט דיסני ממש לא מוצלח עם אלמנטים למבוגרים. משהו מופלץ רצח.
זה לא יפה, זה לא מתוחכם ולא מעניין.
הסיוט לפני חג המולד הוא סרט אנימציה מצויין לילדים, לא ברמה של צעצוע של סיפור, אבל סרט ממש סבבה. לא סרא קאלט או סרט מעולה כל כך כמו שעושים ממנו, אבל סרט נחמד.
מפתיע אותי שרבים שוכחים ולא מתייחסים לביטל ג'ויס של טים ברטון. זה והסיוט זה הסרטים הבינוניים פלוס היחידים שלו שבאמת היו טובים. היחידים. זה סרטים של 8 מקסימום. זה לא סרטים שלדעתי מגיע להם לקבל הערכה כזו גדולה.
יש כאלו שיגידו את זה על טרנטינו או גיא ריצ'י ואני לא אסכים איתם. P:
בקיצור, טים ברטון הוא אוברייטד.
אני מסכימה עם חלק מזה.
למשל, אני מסכימה שביטלג'וס הוא הטוב שבסרטי טים ברטון, ורוב האחרים מוערכים יתר על המידה. אבל ביטלג'וס – זכאי, ובזכות, לכל שבח…
סרט קלאט זה משהו מוגדר
ההגדרה של סרט קאלט זה: סרט שמושך קבוצה נאמנה של מעריצים אובססיביים או סרט שנשאר פופולרי לאורך שנים רבות בקרב קבוצת חסידים.
והסיוט הוא אכן עונה להגדרה הזאת.
לטעמי הוא גם סרט האנימצייה הטוב בכל הזמנים וסרט המצב רוח טוב הטוב ביותר בכל הזמנים.
ואגב, הסיוט בכלל לא מבויים על ידי טים ברטון.
תבדוק עובדות לפני שאתה כותב.
סאלי ממש מעצבנת
היא לא שרה טוב ולא תורמת לעלילה וכאן רק בשביל האהבה הדפוקה הזו שאף אחד לא צריח והשיר שלה היה ממש גרוע
סאלי ממש מעצבנת
דווקא השיר של סאלי היה האהוב עליי לאורך מספר שנים.
אני דווקא מסכימה איתו
רק באופן פחות מתלהם (ועם סימני פיסוק)
סאלי באמת הרגישה לי קצת משעממת והשיר שלה ,לדעתי, הוא נפילה אדירה בהשוואה לאחרים (כמו השיר של אוגי בוגי וכל דבר מתחרז שג'ק הוציא מהפה שלו)
אני איתך. יש משהו רדוף ורודף בשירה ובלחן.
גם לפי דעתי השיר של סאלי הוא מהטובים היותר.
אבל רק בגרסתה של פיונה אפל.
טוב, נראה שאני בדעת מיעוט כאן
לא נורא, אני צריכה להיות רגילה לזה
ראיתי לראשונה
בעקבות שילוב של "תחקיר" לקראת קורליין, הביקורת פה ועניין קודם.
[תגובה ארוכה באורח יוצא מן הכלל, יום אחד אלמד להתנצח בתמציתיות]
קודם כל, דעתי באופן כללי. אכן, סרט מוצלח. בניגוד לאחרים פה, אני לא חושב שמדובר ביצירת מופת מדהימה, או באחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי, אבל נהנתי.
מה שעושה את הסרט בעיני הוא עיצוב העולם. הפרטים הקטנים והחמודים הם שעושים את זה. ההר הספירלי לאור הירח, האיש עם הגרזן על הראש, אוגי בוגי (שנראה נורא בצורה נפלאה) ההופך לעטלפים וכו' וכו'. אלו גם הבדיחות הקטנות, כמו זאת עם הציטוטים השייקספיריאנים. עיר חג המולד נראית נפלא, ומנוגדת בצורה מושלמת לעיר חג כל הקדושים (בסדר, הולווין).
חוץ מזה, לסרט יש את הגימיק האולטימטיבי: ראש העיר מחייך מצד אחד וזועף מצד שני! כן! כל הסרט התלהבתי מזה כמו אידיוט.
האנימציה באמת קצת מיושנת לדעתי, מבחינת חוסר חלקותה של התנועה. ועדיין, ההליכה של ג'ק וסאלי מתאימה כל כך לאפיונם ולרגשותיהם.
העלילה אולי לא יוצאת דופן כמו העיצוב, אבל היא נחמדה.
גם המוזיקה טובה, אפילו מאוד אבל לא נפלתי מהכיסא. "What's this", למשל, נחמד. גם אני חושב שהשיר של סאלי הכי פחות טוב. לגבי הדמות שלה, היא שם סתם בשביל הרומנטיקה, אבל לפחות טרחו לייחס לה אופי משלה, שזה הרבה יותר מהיחס שמקבלות רוב הנשים שעם הגיבור.
ואחרי כל זה:
מעניין אותי לדעת מה דעת הכלל לגבי מבנה העלילה לעומת סרטי אנימציה "קלאסיים" של דיסני. חוץ מפרטים שוליים כמו השלדים, הקברים והמוות הגרפי משהו של אוגי בוגי (יי!), זה הרגיש לי לפעמים כאילו זו וריאציה, אפלה אמנם, על סיפור מוכר (גיבור, מקום קסום וחדש, there is no place like home, אהובה ביישנית וטובת לב, נבל). אבל ברגעים אחרים לא. דעות?
סוף סוף מישהו מסכים איתי לגבי סאלי!
(טוב יש את הארנב, אבל נראה לי שהוא די נעלם)
לגבי הנוסחה המוכרת: לא לשכוח חייה קטנה וחמודה!
ואכן, ראש העיר בהחלט מגניב
אם כי לא הייתי משתמש במונח ''נפילה אדירה''
הוא לא מעניין במיוחד, אבל לא ברמה של "וואוו! למה לעזאזל שמו את השיר הזה?" בכלל, ברגעים המלנכוליים והרגועים יותר של המוזיקה ב"סיוט" היא פחות טובה בעיני מאשר ברגעי השמחה, הכעס, ההתלהבות, ההפתעה וכו'. לשמחתי המוזיקה נוטה יותר לכיוון השני.
התחושה שלי לגבי סאלי די דומה היא לא הפריעה לי, אבל גם לא תרמה המון. הדמות שלה מעוצבת טוב, וההליכה שלה נפלאה, אבל הרבה פחות מעניינת בעיני מג'ק (או אפילו מאוגי בוגי).
ראשהעיר די דפוק
לא הבנתי ת'קטע שלו
אםיש מלך, למה צריך ראש עיר?
כי יש לו פרצוף מחייך מצד אחד וזועף מצד שני
אני יודע שהתשובה הזו לא מעוגנת בלוגיקה הנורמלית, אבל מבחינתי זה הסבר מספק.
ראשהעיר די דפוק
אם יש נשיא, למה צריך ראש ממשלה?
סרט מקסים
ראיתי אותו בערך לפני שבוע כשמצאתי אותו ביוטיוב (כן, זו בטח הדרך הכי גרועה לראות סרט ממתקי-עיניים כזה , אבל זה מה שיש) וזה ממש סרט חמוד!
השירים ממש טובים ונדבקים , כבר שבוע וחצי אני מזמזמת לעצמי את Kidnap Sandy Claws או את Making Christmas
או כל שיר אחר לסרוגין (חוץ מסאלי). וג'ק פשוט מקסים, במיוחד כשהוא שר. גם שאר תושבי עיר הלווין מקסימים בעיצובם (יש איזו מפלצת שהכינה כובע מעכברוש שנכנסה לרשימת "אני לא אמות עד שאני לא אשיג בובה של זה"). אין לי, אגב, מושג למה כולם מתלוננים על תנועה מאלכותית לי זה נראה חלק למדי ( במיוחד התנועות העכבישיות במעט של ג'ק) הדבר היחיד שהטריד אותי הוא "איך לעזאזל האנימטורים המסכנים הצליחו לעשות את זה בלי להשתגע לגמרי?" אלה בערך שנתיים מהחיים שלהם שבוזבזו על הזזת בובות.יש חסרונות, בעיקר העלילה הדי חלשה ובעלת כמה חורים ,אבל זה לא ממש משנה. בקיצור: סרט פיל-גוד נפלא
חורים? איזה חורים בדיוק?
בלי להעליב כן אבל סרטים מהסוג הזה הם לא בדיוק
הסרטים לנסות למצוא בהם חורים ובטח לא חורים כאלה פיצפוניים.
שמדברים לדוגמא על החורים במועדון קרב או בחוש השישי זה כן לגיטימי כי מדובר במה שמניע את הסרט, אבל פה זה באמת נחוץ?
האמת, לא ניסיתי למצוא חורים
אמרתי שיש אבל זה ממש לא משנה לרמות הכיף מהסרט הזה (האמת, שלא שמתי לב לדברים האלה עד שבדקתי בימד"ב)
ולג'ק אין עיניים, איך הוא בכל זאת רואה לאן הוא הולך?
או כמו שנאמר, אויש באמת.
נו באמת, זה לא כזה ניטפוק
וכמו שאמרתי בתגובה המקורית , זה ממש לא משנה אם יש או אין חורים כי זה לא משנה את מידת הההנאה, רק ציינתי שיש
ועוד חורים
1. היער שממנו מגיעים לאזור עם הדלתות ממוקם ליד בית הקברות והגיבעה הספרלירית, אבל בשיר "לחטוף את הסנטי קלאוס" הוא ליד הבית של אוגי
2.למה לאוגי בוגי יש לשון בתור נחש, אבל כשמורידים את השק אין שום נחש
3. איך לוזר כמו ג'ק נעשה מחלך הדלעת (ולא דלעות!) הוא בכלל לא מפחיד
שאלות
1.שמעתי איפשהו שדיסני הולכים להוציא חידוש מדויק של הסרט, רק שאוגי בוגי יהיה דק ולא יראה כמהו בכלל
זה לא נשמע לי אמין שאני לא שמעתי על זה בשום מקום
2.מה זה? (מישהו אחר שאל, אבל ההודעה שלו נמחקה)
http://www.youtube.com/watch?v=XhdZ5zKb_e4&feature=related
הסיוט שלי
הדיונים פה על הסרט גרמו לי לראות אותו שוב. אני בן 27, וראיתי אותו לראשונה אותו ברב חן מגדל האופרה בגיל 13, הוא ודאי השפיע על דור שלם של אנימטורים ומאיירים.
הסרט בשבילי מאוד מערב רגשית, ג'ק שלומד להשלים עם האופל והעגמומיות שטבועה בעולמו.
סיפור האהבה המעונה בין ג'ק לסאלי, והסרט מחורז כל כך, יפה כל כך. ממש תענוג.
כמו ברטון שרוקח מרצ'נדייז מדימויים דכאוניים ג'ק עושה את חג כל הקדושים לשמח, וחג המולד לעצוב.
כשג'ק מנסה להפוך את חג המולד לשמח עוד-יותר,הדברים לא מסתדרים, ממש כמו מפעל השוקולד של צ'רלי (:.
היה מעניין אם ג'ק היה נכנס לדיכאון רק אחרי שהיה רואה את עולם חג המולד.
עגמומיות?
אני לא ראיתי שלג'ק יש איזושהי בעיה עם האופל של העיר שלו, הבעיה שלו הייתה עם השגרה
עגמומיות?
נכון.
בשיר מייקינג כריסטמס יש את הברווז מבטמן חוז!ר
לא ראיתי באטמן, מה נהברווווז עשה שם
הסרט הזה שיעמם אותי עד מוות
האם משהו דפוק בי?
לא
זה סרט וויב. אין בו ממש עלילה הכל מונע מרגש ולא היגיון. אני לא חושב שזה בכוונה הנרי סליק פשוט רע בלכתוב דמיות מענינות לא חשבתי שאני אגיד את זה אבל הוא אמפתי מדי. מרוב רחמים לדמיות שלו הוא שוכח לכתוב אותם. בקורוליין היה לו מזל שהדמות הראשית אמורה להתעצבן ולהשתעמם מהשכנים המסכנים. אם זה לא היה המקרה גם קורוליין היה סרט משעמם
מה אין עלילה
(ל"ת)
הנרי סליק פשוט רע בלכתוב דמויות מעניינות?
א. הוא לא היה מעורב בכתיבת התסריט של הסרט הזה.
ב. יש בסרט הזה דמויות נהדרות.
ג. סרט מושלם.
אצפה בו לרענון אבל ממה שאני זוכר
עם מסתכלים מרחוק זה סרט טוב. בחור שרגיל לעשות דבר אחד כל החיים רוצה להרגיש משהו אחר אך לא מצליח להעביר את התחושה הזאת לחבריו ומהאחת שכן מבינה אותו הוא מתעלם לחלוטין, אני יכול להבין איך זה עבד כפואמה אצל טים ברטון. הבעיה שלסרט יש המון פרטים איזוטריים שלא קשורים לשום דבר ולוקחים זמן מעיקר הסרט. זה לא עזר שסליק מורח סצנות של הדמיות הללו למען מטח שבסופו של דבר לא משנה כלום חוץ מלהגיד לנו "ואוו אנשי הלוואין ממש ממוקדים בעניין להפחיד אנשים אחרים לפעמים גם כשזה פוגע בעצמם" חוץ מהמדען כמה פעמים צריך לשמוע את זה? וגם אצלו מה סאלי עושה בדיוק חוץ מלברוח מהמדען שאכפת לו ממנה (?) ולייעץ לג'ק עצות שהוא זורק לפח הזבל בראש שלו מהתרגשות?
היתרון הוא שאם מתעלמים מכל המלל הזה, יש סרט תיאטרלי עם המון תושקה לאנימציה ולאוירה שהוא יוצר. המשחק של כולם (אולי חוץ מג'ק) מוגזם במידה הנכונה וזה פשוט ממש מקסים ומרגש. זה כמו לראות חבורה של תלמידי מגמת תיאטרון מכנים את ההצגה הראשונה שלהם מחוץ למסגרת הלימודים זה לא יהיה מושלם אבל רואים את ההשקעה שלהם בכל אספקט בהצגה.
וזאת התחושה שלי הסיוט בחג המולד הוא מחזה מושקע אבל סרט בינוני וזה בסדר נהינתי בכל מקרה. אבל בוונדל ויילד ואולי בקורוליין זה כבר פחות בסדר כי המלל ,הסיפור והמסר הם העיקר. לקורוליין יש מזל שהוא גורם לחולשות של סליק להיראות כחוזקות לוונדל ווילד אין כזה מזל.