תסריט ובימוי: ריאן ג'ונסון
שחקנים: אדריאן ברודי, מארק רפאלו, רינקו קיקוצ'י, רייצ'ל וייס, רובי קולטריין
לסרטי עוקץ יש תבנית קבועה: קודם כל צריך להציג את הדמויות, שהן תמיד נוכלים מבריקים, ורצוי לעשות זאת בתוספת תירוץ שיאפשר לקהל שלא להרגיש אשם על הצידוד באנשים שהם ביסודם פושעים. לאחר מכן יוצרים דרמה, לרוב בעזרת הסיפור של "המכה האחרונה, שאחריה נפרוש והכל יבוא על מקומו בשלום". העוקץ חייב להשתבש לכאורה, עד סוף מפתיע שבו מתברר שעבדו גם עליכם, הצופים, ובעצם הכל נגמר בטוב. כשהתבנית הזאת נעשית היטב, יוצא 'העוקץ'. כשזה פחות טוב, 'אושן 12'. 'הנוכלים בלום' לא מתכחש לתבנית הזו, אבל מנסה, על אף הכללים הנוקשים של הז'אנר, להיות יותר מסרט נוסחה. התוצאה הסופית מתחכמת ומדושנת מעונג עצמי, או מרהיבה ומענגת לצפייה, תלוי את מי שואלים.
סטפן ובלום (כן, זה שמו הפרטי) הם שני אחים יתומים, שנודדים בין עיירות ובין משפחות אומנות, ובכל פעם נדחים על ידן, כנראה משום שהם מתעקשים להתלבש כמו גרסה מיניאטורית של האחים בלוז. בגיל 13 ו-10, בהתאמה, על רקע התאהבותו הראשונה של בלום, סטפן רוקח תוכנית בת חמישה עשר שלבים, שתכליתה להשיג לשניהם כסף לארטיק, ולבלום – צ'ופר נוסף בדמות הבחורה.
מההתחלה הצנועה הזו עסקי הרמאויות מתפתחים. סטפן (מארק רפאלו) רוקם מזימות שהן מלאכת מחשבת, עמוסות במוטיבים ובהקשרים תרבותיים שמשאירים את 'יוליסס' הרחק מאחור. בלום (אדריאן ברודי) מתמחה בביצוע, שכן כל גמלוניותו החברתית נעלמת כלא היתה ברגע שהוא משחק דמות אחרת. אל השניים נלווית בחורה בשם "בנג בנג", יפנית המתמחה בפיצוצים וכיוון שהיא יודעת רק שלוש מילים באנגלית – גם בפנטומימה. כך הם מרמים את דרכם בעולם, עד שבלום, כמקובל בז'אנר, מחליט לפרוש, וסטפן, שלא כרגיל, לא מצליח לגרום לו לשנות את דעתו. שלושה חודשים לאחר מכן, סטפן מוצא את בלום, ומציע לו את העוקץ האחרון בהחלט, שאחריו הם באמת יפרשו והכל באמת יבוא על מקומו בשלום. כיוון שבלום, כשהוא לא משחק דמות שסטפן כתב, הוא בעל אישיות קשיחה כמו נייר טואלט רטוב, הוא נעתר לתוכנית החדשה, והשלושה יוצאים לעקוץ את פנלופה סטמפ, צעירה עשירה ומשועממת המבלה את זמנה באיסוף תחביבים.
מכל בחינה טכנית, 'הנוכלים בלום' הוא סרט מושלם. הוא מסוגנן להפליא, מה שמתבטא בתלבושות תקופתיות (רק אל תשאלו איזו תקופה), צילומים ייחודיים ומרהיבים ומניירות של הדמויות שלא משרתות דבר פרט להיותן מוזרות. הסגנון נותן לו איכות של סיפור אגדה, אווירה שהסרט מדגיש באמצעות קריינות נמלצת ומתחרזת.
הליהוק והמשחק הם מהטובים שראיתי. אדריאן ברודי, בפרצוף עגמומי ומשחק מאופק, נראה באמת כמו אדם שנגרר אחרי הטירוף של כל הסובבים אותו כשכל מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו לבהות בקיר בשקט. יש לו כימיה נהדרת עם רייצ'ל וייס, בתפקיד פנלופה, שפרט לקטע אחד מיותר של הנאה אורגזמית מסופות ברקים, מפגינה אנרגיה ילדותית מבעבעת בלי לגרום לצופים לפלל שהיא תחטוף סטירה. רובי קולטריין, בתור ספק משת"פ ספק בלגי, ומארק ראפלו, בתפקיד סטפן, נותנים גם הם הופעות טובות, אבל הדמות הטובה ביותר היא בנג בנג (רינקו קיקוצ'י, 'בבל'), שגונבת את הפוקוס ברוב הסצינות שבהן היא מופיעה. זה מעשה לא פשוט בהתחשב בעובדה שהדמות שהיא מגלמת אילמת בפועל, והיא נסמכת בעיקר על פרצופים רבי משמעות כדי להעביר את הפאנצ'ים הקומיים, כמו מין ביל מוריי יפני ממין נקבה.
התסריט שם בפיהן של הדמויות האלה שורות קומיות שמשרות אווירה קלילה בלי לגרום לסרט להיראות כמו פארודיה, אם כי קו העלילה הראשי נצמד לנוסחה המוכרת של הז'אנר. זו, למעשה, הנקודה החלשה היחידה בתסריט: הרמזים המטרימים לסוף תפורים בצורה גסה מדי על התסריט, וכך קל מאד לחזות את הטוויסט האחרון בעלילה.
למרות זאת, 'הנוכלים בלום' עושה עבודה טובה בעיצוב דמויות ביזאריות מספיק כדי להיות מצחיקות, אבל לא מספיק כדי שלא יהיה לנו אכפת מה יקרה להן. גם אם הסרט כולו ספויילר לכם וברור לכם מראש לאן יגיעו הדמויות וכיצד, עדיין כיף לראות את הדרך.
זהו הסרט השני של הבמאי והתסריטאי ריאן ג'ונסון, אחרי 'בריק' המבריק, ולזכותו ייאמר שהוא נמנע מהמלכודת שמפתה יוצרים רבים שהיצירה הראשונה שלהם היתה מוצלחת מאד: לעשות שוב את אותו הסרט. אפשר בהחלט לראות דמיון בסגנון, הקטעים המהורהרים יותר בפס הקול של 'הנוכלים בלום' נשמעים כאילו הם שאריות מ'בריק', וגם נורה זהטנר מבליחה לרגע – אבל פרט לכך הסרטים שונים בתכלית, כיאה לסרטים בז'אנרים שונים שאין שום קשר ביניהם פרט לבמאי/תסריטאי.
והערה אחרונה לסיום: כבר מתיאור הדמויות של 'הנוכלים בלום' עולה הקבלה ברורה בין האחים בלום ומעלליהם ועולם הקולנוע. סטפן הוא הבמאי של חיי האחים; בלום הוא השחקן. בעוד מפגן מרשים של חוסר אגו, הרעיון הזה לא כופה את עצמו על הצופים, אלא נשאר ברמה של סאבטקסט מעודן, שתורם למי שעוצר לחשוב עליו (במיוחד לאור הסוף), אבל לא גרם לי להרגיש רע על כך שאין לי תואר בקולנוע.
'הנוכלים בלום' הוא סרט נוסחתי במוצהר, שניחשתי את הסוף שלו והסאבטקסט שלו עבר לי מעל הראש, ועדיין התפתלתי לא מעט בניסיון לכתוב ביקורת שלא נראית כאילו המפיצים שילמו לי עליה. ואם זה לא משכנע אתכם לראות, אז גם רואים את התחת של רייצ'ל וייס.
אז באמת, כמה המפיצים שילמו לך?
אני מניח שכלום
הסרו הוא באמת עד כדי כך טוב. ויותר. אבל צריך לתקן את שם הבמאי בגוף הביקורת. חוץ מזה, בשביל הסרט הזה צריך תואר בספרות לא פחות מתואר בקולנוע. למעשה ההקבלה היא לאו דווקאל במאי ויותר ליוצר באופן כללי.
למה??? רק ביקורות שליליות הם טובות???
גם על ביקורות רעות משלמים...רק שהפעם זה לא המפיצים
ובחייאת חברה' צריך לרשום חיוך של סיימלי כדי שאנשים יבינו שאתה צוחק?!?
אחלה סרט. רק חבל שהסוף נמשך יותר מדי. יכלו לקצר אותו ברבע שעה.
''הנוכלים בלום'' הוא, נכון לעכשיו, הסרט הטוב ביותר שראיתי ב 2009
הוא קליל במידה, הוא אינטליגנטי בטירוף, הוא משעשע, יש בו אנסמבל שחקנים סימפטי ומוכשר (וזה כולל גם את תפקידי המשנה, אפילו הקטנים), יש לו ארומה רומנטית מאד שמעלה תחושת עולם ישן (עירוב הזמנים בסרט שבה אותי), והוא בעצם (מעבר לכל הרמיזות והקריצות הספרותיות שעל רובן עליתי רק לאחר הצפייה) סרט על מספרי סיפורים. ברור לחלוטין שהעולם של הסרט הוא עולם קצת ביזארי, עולם שמצוי בפאזה אחת או שתיים מעבר לזה שלנו, וזה מה שהופך אותו לסרט כזה משובב.
כבר מזמן, אבל ממש מזמן, שלא יצאתי מסרט עם כזה חיוך גדול מרוח על הפרצוף.
ולא אמרנו אף מילה על רינקו קיקוצ'י. היא פשוט גדולה!
נהניתי - אבל הסרט פחות טוב מ-''בריק''
"בריק" היה סיפור מורכב יחסית, עם עלילה שהחזיקה את עצמה לכל אורכו. "הנוכלים בלום", לעומת זאת, הוא סיפור מאוד פשוט, מאוד בסיסי, שג'ונסון מעמיס עליו המון התחכמויות, ובשלב מסוים הסרט קורס תחת העומס הזה. מלבד בלום, אין בכל הסרט אף דמות שמתנהגת, ובטח לא מדברת, כמו בנאדם. העושר הלשוני של סטפן מתחיל לעלות על העצבים בשלב מסוים, רובי קולטריין נגרר להופעה לא-משכנעת עם מבטא מזויף בשביל תפקיד שאפשר היה למצות אותו בשתי דקות, ורינקו קיקוצ'י… טוב, אין ספק, הבחורה מדהימה. אבל בשביל מה היא בסרט? לא, ברצינות, אני מנסה לדמיין לעצמי את הסרט בלעדיה. כן, הוא היה פחות מגניב, אבל שום דבר חוץ מזה. לדמות של בנג-בנג אין שום תפקיד משמעותי. כלום. בקיצור, ג'ונסון עושה פה קולות של במאי שעדיין לא יודע את ההבדל בין "חכם" ו-"חכם בלילה".
ואז מגיע הסוף, ובניגוד לתגובה הקודמת שטענה שהוא יכול היה להגיע מוקדם יותר, ממני הוא הוציא תגובה של "מה, זהו?"
שלא יהיו אי-הבנות, הסרט מבדר מאוד, אבל הוא נתן לי גם תחושה של פספוס. הסרט הקודם של הבמאי היה טוב בהרבה.
אגב, מחשבה שעלתה בי בזמן הצפיה: היות וג'ונסון ציין את "קאובוי ביבופ" בתור אחד ממקורות ההשראה ל-"בריק", נראה לי שאם *מישהו* בהוליווד מסוגל לביים גרסה מצולמת ליצירת המופת ההיא ולצאת מזה בשלום זה הוא. ואם הוא יקח את אדריאן ברודי לתפקיד הראשי אז בכלל.
כשההתחכמות מגיע לשלב שבו היא כבר לא מהנה.
ב-"בריק" ההתחכמויות בדיאלוגים שירתו את הניסיון של הבמאי לעשות מחווה לסרטי הפילם-נואר. בסרט הזה היתה להם הרגשה של ניסיון לגרום לסרט להיראות יותר מתוחכם או יותר "גדול מהחיים" ממה שהוא באמת. לגבי הדברים האחרים כבר הסברתי – הנוכחות של בנג-בנג מבדרת מאוד, אבל לא ממש ברור מה היא עושה בסיפור, וזו של קולטריין מרגישה כמו ניפוח לא-פרופורציונלי של תפקיד קטן יותר.
אגב, סיכמת יפה את הבעיה שלי עם הסרט הזה – "היא לא הפואנטה, כי אם החוויה". ב-"בריק" העלילה בפירוש היתה מרכיב מרכזי, שהחזיק על הכתפיים שלו את הסרט כולו. ב-"האחים בלום" זה פשוט לא קורה – ובימוי של סרטים "חווייתיים" הוא משימה שנראית קצת גדולה מדי על ג'ונסון, בשלב הזה של הקריירה שלו.
כשההתחכמות מגיע לשלב שבו היא כבר לא מהנה.
אני מסכים.
הסרט לוחץ בכל הכוח על הדוושה בנסיון להיות קליל ומתוחכם, ויוצא מתיש ומתחכם. בניגוד לאנדרסון, אותו הסרט מזכיר- בעיקר בשילוב של המוסיקה, פה לא הרגשתי שהדמויות מענינות מעבר לגימיקים שלהן.
יאללה, מחר לקולנוע
ביקורת חביבה
זו רייצ'ל וויז ולא רייצ'ל וויס. היא אמנם יהודיה ונשואה ליהודי. אבל היא לא מבני ברק.
דייקו בלשונכם!
דייק אתה בלשונך.
מבטאים את זה "וייס".
וייססססס....
שתי קטנות על הביקורת
קחו כל מה שאני כותבת בערבון מוגבל, כי טרם יצא לי לצפות בסרט, אבל –
ראשית, אם כבר בתעתיק עסקינן: לא קוראים לבחור סטיבן? אני יודעת שבאנגלית כותבים את זה עם F, אבל לדעתי הנוסח העברי המקובל נכתב כפי שהוא נשמע. שנית, מביקורת ששמה לב לכל מיני רבדים ורעיונות שכן או לא הנחו את הבמאי הייתי מצפה לאזכר את יוליסס. אולי אין לזה ערך מוסף חוץ מניים דרופינג, כי אין באמת אנשים חיים שקראו את הספר מתחילתו ועד סופו (כולל יורז טרולי) – ועדיין. להתעלם מהקשר של הסרט לאודיסאה על גילגוליה השונים נראה לי, המפף, משונה.
למעט שתי ההסתייגויות הללו, זו ביקורת חיננית ומהנה לקריאה.
תודה על המשוב
אבל כן אזכרתי את יוליסס :)
ליהוק מצוין
כאילו קיבצו בכוונה את השחקנים שאני אוהבת לסרט אחד
שמו של בלום
בניגוד לכתוב בביקורת, השם הפרטי של בלום הוא לא בלום. בלום הוא שם המשפחה. לפי האתר הרשמי של הסרט, השם הפרטי שלו כל כך מביך שהוא מעדיף שכולם יקראו לו בלום.
את זה פספסתי
זה לא מוזכר בסרט בשום נקודה וגם בימדב הדמות נקראת בלום.
לא ראיתי את הסרט עדיין, ואולי לא אראה
אבל אני רק רוצה להעיר, ש'העוקץ' שהוזכר כאן הוא בערך המייסד של תבנית סרטי הנוכלים. הוא נשאר אחלה סרט גם בלי קשר לראשוניות שלו, ובכל זאת, קרדיט היסטורי.
אנטרקס, תודה!
סרט מעולה ביותר, נהניתי מכל דקה. גם הביקורת מעולה.
הסרט הזה בנוי לא על עלילתו (הברורה מראש, הכתובה בכוונה באופן הטרגי-בנאלי, שראינו המון פעמים, שמתחבר למה שהגיבורים הינם ולמה שהם מדברים עליו כל הזמן). הסרט בנוי על הדמויות הססגוניות והרגעים המשעשעים שבו. קשה להגיד את מי אהבתי יותר – בנג בנג המושלמת, פנלופי החמודה עד אין קץ, בלום בול העץ הנוגע ללב… אולי רק סטיבן היה לא חזק מספיק בהשוואה אליהם. וכן, הסרט הזה הוא בדיוק מה שאמרתם – חכם בלילה. In a good way.
מה שכן, אני הרגשתי שלא היה טעם ברוב רובה של האקספוזיציה המעייפת עם ההיסטוריה של הנוכלים בלום כילדים. זה היה סוג של לעיסה מיותרת. הסרט היה צריך להתחיל מהרגע שבו סטיבן מגיע למקום המסתור של בלום.
וגם: האם אפשר לקבל ספייק ספיגל שמשוחק בקטעי האקשן והמאגניבות ע"י קיאנו ריבס, ובכל הקטעים שדורשים משחק ע"י אדריאן ברודי?
לא, אני מסכים: היא מיותרת.
לא שהיא רעה, אבל היא לא באמת נחוצה. היא לא אומרת לנו שום דבר שאנחנו לא לומדים ממילא, ויותר גרוע: את הפרט היחיד על העבר של האחים שבאמת רלוונטי להמשך הסרט – הסיפור של "כלב היהלום" – היא לא מספרת, והסרט נאלץ להכניס את הסיפור הזה בסצינה נפרדת. מה הטעם בכזאת הקדמה ארוכה אם היא לא עושה את תפקידה של הקדמה?
לא, אני לא מסכים: לא מיותרת!
בסרט כמו "הנוכלים בלום" שהאווירה משחקת בו תפקיד לא פחות חשוב מהעלילה, ההקדמה הזאת היתה חיונית. היא הכניסה נהדר לעולם של הסרט, ואותי – באופן אישי – היא שבתה מהרגע הראשון. למעשה, עוד לפני כן כי יום קודם ראיתי אותה ברשת וידעתי שאני פשוט חייב לראות את הסרט שנפתח ככה. לא התאכזבתי.
ההקדמה...
לא יודעת, חשתי שהיא לא ברמת שאר הסרט, שהיא מיותרת. שהרבה יותר מגניב היה אם לאחים לא היה עבר מפורט, אלא אם היו יסודות קיימים בעולם של הסרט.
וכן, נאמרו בהקדמה כמה משפטים נחוצים – אבל אפשר היה לפרטם באופן אפקטיבי יותר בשלבים אחרים של הסרט.
איזה כיף שיש קולנוע בעולם.
ואיזה כיף שפעם בכמה זמן מגיע סרט נפלא כמו 'הנוכלים בלום' ומזכיר לי את זה.
ראיין ג'ונסון, ואפשר לומר את זה בוודאות כבר אחרי שני סרטיו הראשונים, אוהב להשתמש בתבניתיות של ז'אנרים כמשל לתבניות התנהגות אנושיות. ב'בריק' הוא השתמש במשחק התפקידים הקבוע של הפילם-נואר הקלאסי כדי להוסיף פן מאוד מדכא לעולם התדמיות של התיכון. ב'האחים בלום', אני מודה, ההשוואה בין קלישאות קולנועיות ונורמות חברתיות קצת פחות מוצלחת. הדמויות נאלצות לומר בקול "אני רוצה חיים בלתי מתוסרטים" ו" אחי עיצב אותי כאנטי גיבור פגיע", במקום לתת לצופה להרגיש לבד. ומצד שני, הוא לוקח את המשחק הז'אנרי הזה וממשיך לפתח אותו מהנקודה שבה 'בריק' הפסיק. הוא משתמש בארכיטיפים לא רק כדוגמה לנורמה כובלת, אלא גם כמפלט מאותם כבלים חברתיים- אם כולנו נידונו להיות מתוסרטים, הזיוף הוא כנראה הדרך היחידה להשאר אמיתי.
הרבה פעמים נסיון לפרש סרטים באופן דומה נתקל באותה שאלה- "אם בשורה התחתונה הסרט יוצא קלישאתי ונדוש, למי אכפת למה הבמאי עשה אותו כזה?", אבל האמת היא שהנוכלים בלום יכול להחשב כסרט נוכלים-גנרי רק על הנייר. בתור סיפור מסגרת שמתואר בראש ביקורת קולנוע. הלכה למעשה, כסרט, 'בלום' לא נראה, נשמע או מתנהג כמו שום סרט עוקץ שראיתי מימי. כל מה שלא אמור לקרות לא קורה, כל מה שלא אמור לקרות דווקא כן. וזהו סרט נוכלים שבו בלי יוצא מן הכלל, כל אחד מהקורבנות מדגיש בתורו עד כמה לא אכפת לו מהכסף, בגלל שאת הפרס החומרי אפשר לזרוק (או לתת לו להינמס)- מטרת העוקץ היא עיצוב מערכות היחסים סביבך כרצונך. וכל אחת ממערכות היחסים בסרט מורכבת, בלתי סבירה ומשתנה בקצב מסחרר.
אבל התענוג האמיתי בסרט בכלל לא מתבטא בעלילה, אלא בפרטים הקטנים. בתחילת הסרט מאיר הקריין את עינינו לכמות ודקות הפרטים הקטנים בהם סטיבן (שכמו שהעירו פה רבים, הוא למעשה מספר סיפורים) השקיע כדי לעורר את הרגש הנכון בקורבן. ג'ונסון לא שונה ממנו בגישה ובסטנדרט- כל רגע בסרט עמוס בפרטים קטנים, סוריאליסטיים ופיקחיים שבונים מתחת לפני השטח עולם שלם- אחוות הבנות של פנלופי ובנג-בנג שנרקמת ללא מילים, העיצוב האנכרוניסטי שלא מתיישב עם שום תקופה אבל מרגיש אמין לחלוטין, עומס הפרטים בכל תצוגה בת כמה שניות של אחד מכשרונותיה של פנלופי. הבדלי הניסוח הדקים בין דמות לדמות. אפילו ההחלטה הווס-אנדרסונית לתת לאחד מהאחים בלום להזדהות בשם המשפחה שלו. ג'ונסון הוא בורא עולמות. זו הסיבה הראשונה לראות את 'בריק' והסיבה הראשונה לראות את 'האחים בלום', וזו גם הסיבה העיקרית לציפייה האדירה שלי לסרט השלישי שלו. ארס-פואטיקה, חתרנות, הז'אנר כמשל וכל החרא הזה? רק בונוס.
והמשחק נפלא, אבל גם ככה נסחפתי באורך התגובה הזו, אז אני אתמקד רק בטופ שבטופ- רייצ'ל וויס. אני לא תמיד משתגע עליה, אבל היא מתמודדת נהדר עם אחת מהדמויות הנשיות הכי פרדוקסליות שנראו על המסך כבר הרבה זמן- היפראקטיבית, וולגרית, תמימה, ערמומית, מסוכנת, מנוצלת, מפתה, מגושמת, בלתי נסבלת ומקסימה באותו זמן. וזה עובד, ועוד בסרט שמבוסס כולו על תבניות. וגם מארק רפאלו ענק בתפקיד יחסית קטן, אבל די, הינה, סיימתי.
אני רואה למה יש מי שרואה ב'בלום' סרט אובר-מתחכם, ומצד שני למה יש מי שרואה בו סרט יותר מדי נאמן למוסכמות. הוא לא כזה ולא כזה, לדעתי. אבל גם אם זה כן הרושם שתצאו איתו מהאולם, יש ל'הנוכלים בלום' המון מה להציע. די, זה פשוט כל-כך כיף שיש דבר כזה קולנוע.
גם אתם חושבים כמוני -
"הנוכלים בלום" הוא ה"ברוז"' של 2009?
כן. אבל בעיניי זו בכלל טרילוגיה:
ברוז'
רכבת לדארג'לינג
האחים בלום
וזו גם טרילוגיה משובחת במיוחד.
אני רק הערה.
פנלופי? היא הדמות הכי מקסימה שראיתי על מסך הכסף בזמן האחרון. הסצנה בה היא סיפרה את הסיפור הזה עם הדיקור הסיני הייתה שוברת לב, מצחיקה, מרתקת ועגמומית. כשבלום אמר לה "לכי לא אהבתיך" (אני לא זוכר מה הוא באמת אמר לה, אבל זה היה בסגנון הזה), אני רציתי לשבור לו את האף (הידעתם? זה בכלל לא האף האמיתי שלו. הפנים שלו חטפו איזה עיוות רציני בתאונת דרכים אחת, ודווקא את האף המעוות שלו הוא השאיר כי הוא טען שזה מוסיף לו אופי. מה שנכון נכון).
אה, וגם הסרט סבבה.
להשאר בבית. עובדים עלינו בעיניים
מוזר, מוזר, מוזר…המלך הוא ערום. סרט משעמם, תסריט לא ברור ותחושה של עבודה בעיניים. באמת רק מראה העיניים מלבב
לא ללכת!
סרט משעמם?
אני יכול להבין שהסרט הוא מוזר, התסריט מבלבל והחוויה בכללה מעצבנת, אבל להגיד שהסרט משעמם? הקצב שלו לא איטי והעלילה כן מתקדמת כל הזמן. איך אפשר להשתעמם בסרט כזה? ציפית לפיצוצים ולמכות?
מש''א.
בכל זאת סרט נהדר, יש לציין.
סוף סוף השלמתי את הסרט, והנה הגורל מציב אותו במתמשכי אין הדג.
(במקור שגיאת דפוס, אבל היא כל כך פרוידיאנית, דאמיט)
הסרט הזה פגום. מאוד. חריזה כפויה זה מאוד בעייתי בעיני, עד כדי כך שהפסקתי באמצע (!) ספר (!!) של סופר ישראלי צעיר ומבטיח כזה או אחר כי הצורך הכפייתי שלו לחרוז גרם לי צורך כפייתי להעיף לו ולדמויות שלו סטירה. אני שונאת, ממש, את טרנד ריבוי הטוויסטים ששוטף את עולמנו ("אה, אבל מה שלא סיפרנו לך…" – וואללה. חכמים גדולים, כשאתם שולטים במה אני אראה ומה לא, וחותכים החוצה את האינפורמציה הרלוונטית. למה שלא תלכו לגנוב סוכריות מתינוקות? בריונים). ויש לי גם בעיה קלה עם קלישאת הבחורה האקסצנטרית-מגושמת-מעופפת. להיכנס בקירות במציאות זה הרבה פחות שובה לב, והרבה יותר כואב.
איך, לאלף אלפי עזאזל, הסרט הזה הצליח לגרום דווקא לתכונות האלה שלו להקסים אותי? איכשהו קטע הפתיחה המחורז, שזרק אותי לעשרות אסוציאציות ספרותיות ותרבותיות (טווידלדאם-וטווידלדי!), תפס אותי לחלוטין – ומאותו רגע הייתי מוכנה להתאהב. ואחרי זה, כל פגם שהופיע בסרט גרם לו להיות שברירי ואנושי ופגיע ולכן אהיב יותר. יש יאמרו אנטי-גיבור רגיש שנדמה לי שהייתי רוצה לנשק. אין לי מושג איך בדיוק הוא עשה את זה, כי אם אני מתבוננת בביקורתיות בכל אחד מהאלמנטים של הסרט, אכן רובם מוצלחים, אבל זה לא *עד כדי כך* טוב… והסרט? נפלא.