חנות הפלאים

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 3 במאי 2008Posted in: ביקורות

במקור: Mr. Magorium's Wonder Emporium
תסריט ובימוי: זאק הלם
שחקנים: דסטין הופמן, נטלי פורטמן, ג'ייסון בייטמן, זאק מילס

לאדון מגוריום היתה חנות. או שלחנות היה את אדון מגוריום – לא ברור איזו מהאפשרויות נכונה. מה שברור הוא שבעל החנות ישן כשהוא נתלה מהתקרה, אוכל את ארוחותיו עם זברה, שלושים כדורים עפים מסביב, חוקי הכבידה יצאו לחופשה זמנית, וילד עם כובע מסתובב לו אנה ואנה בפנים רציניות מדי ועוסק בפרויקטים בסדר גודל של גשר ברוקלין. אה, כן, וגם קרמיט הצפרדע עושה קניות.

בין כה ובין כה, האמפוריום של מר מגוריום הוא לא בדיוק חנות הצעצועים הרגילה, המלאה בצעצועים תוצרת סין, בובות ברבי וילדי תקנו-לי-תקנו-לי-את-זה-אני-רוצה. מגוריום עצמו (דסטין הופמן), טיפוס תמהוני שנולד, לדבריו, אי אז במאה השמונה עשרה, הוא גאון על סף פיגור, והוא זה שחולש על החנות. על ידו עוזרת מוני מאלוני (נטלי פורטמן), פסנתרנית מבריקה לשעבר וצעירה חסרת ביטחון בהווה. היא עובדת בחנות שנים וכבר נמאס לה קצת מהעניין, והיתה אפילו אומרת את זה למגוריום אילו הוא היה נותן לה אי פעם לסיים משפט בלי להיסחף לנושא שלא קשור בכלל. את הצוות, למרות שאין לו כנראה תפקיד רשמי, משלים אריק (זאק מילס), ילד בן תשע, בודד וחסר חברים שאוסף כובעים ומקדיש לנושא תשומת לב מדוקדקת. אריק הוא בלי ספק כשרוני, אבל לא בטוח עד כמה הוא ילד; הוא תמיד רציני מדי, מוכשר מדי, ומתבטא באופן שאף ילד בגילו או אפילו כמה שנים מאוחר יותר לא נוהג להתבטא בו. מקום המפלט של אריק הוא חנות הצעצועים (למורת רוחו של אמו), שם הוא קורא דרור, קואלה ולמור לדמיונו, ומסתדר נהדר עם מגוריום, שלא נהיה בוטים מדי אם נאמר שהוא קצת ילדותי בשביל בן 243.

כל האידיליה למחצה הזו משתבשת יום אחד, כאשר מר מגוריום שוכר רואה חשבון כדי שיעבור על ספרי החשבונות. רואה החשבון, הנרי ווסטון (ג'ייסון בייטמן), קונה לעצמו מיד את השם 'מוטאנט' בקרב שלושת המוזכרים לעיל, שלא מצליחים להבין לגמרי מה הוא עושה (רואה חשבון, Accountant ו-Mutant נשמעים די דומה באנגלית). הנרי מתפלץ – ובצדק – כשהוא מגלה שהשיטה הקבועה של מאגוריום לטיפול בבעיות ארנונה היא לחכות מאה שנה ולראות מה קורה, ומשום מה מסרב להאמין להסברים של מגוריום או מאלוני לפיה החנות עצמה קסומה. אין כזה דבר קסם, והוא איש רציני ואין לו זמן למשחקים. ובמקביל, מתגלה גם הסיבה שבגללה שכר מגוריום את הנרי, והחנות בעצמה לא מקבלת את העניין כל כך טוב, לחרדת הנוכחים.

'חנות הפלאים', כשמו העברי של הסרט, הוא סרט שבנוי במידה רבה סביב נוסחה. אפשר, למשל, מהרגע הראשון שהנרי מופיע בשטח, לנחש איך הוא יסיים את הסרט, ועד כמה הוא יצליח להחזיק בריאליזם שלו מול כל ההוזים/קוסמים שמסביבו. גם המסר של הסרט – "אתה חייב להאמין בעצמך" – הוא לא חידוש מרעיש. בנוסף, נראה שלתסריטאי היה ברור מאוד לאן הדמויות אמורות להגיע, והוא לא טרח במיוחד להשקיע בדרך. מר מגוריום נשאר דמות לא ברורה כל הסרט, והתהליכים שעוברים על הנרי ומולי קצת מהירים מכדי לשכנע. אבל למרות כל אלה, 'חנות הפלאים' הוא סרט ילדים מצוין, וגם לא מעט מבוגרים ייהנו ממנו מאוד.

הסיבות העיקריות לכך הן האווירה והתסריט: הסצינות בחנות מלאות חיים, צבעוניות, ו(זהירות, יש אינפלציה במילה הזו לאחרונה) קסומות. כל מיני פרטים קטנים תורמים לרושם כללי עליז ושמח – מבובת ג'ירפה הנעורה לחיים, איש פליימוביל לחוץ שמחכה לשירותים, ועד לילד שלא יכול לעמוד בפיתוי לגעת בכדור באמת, באמת, באמת גדול. נאמר ככה: יש הרבה מאוד צעצועים שאם מישהו ייצר עבורי אשמח מאוד לקבל.
הצילום מעולה, עד כדי כך שאפילו בית חולים המופיע באחת הסצינות הופך להיות מקום נחמד עד מאוד, והמעברים בין צבעוניות לגוונים אפורים בהתאם למצב הרוח שבסצינה הספציפית מסייעים להיכנס לאוירה המתאימה.

התסריט, גם אם הוא מדלג על כמה שלבים חשובים בבניית הדמות, גם הוא מוצלח. ראשית, אין בו התחכמויות למבוגרים, וטוב שכך – אחרי קצת יותר מדי סרטים עם בדיחות סמי-גסות ורמיזות מיניות המובנות רק להוריהם של קהל היעד, נחמד לקבל סרט שעושה דבר אחד, ועושה אותו טוב. לא שאין בדיחות בסרט – יש שנינויות על ימין ועל שמאל, טקסטואליות וויזואליות ("המובייל הזה זול יותר כי הדגים בו לא טריים, ויש בהם הרבה כולסטרול"), שחלקן לא ניתנות לתרגום. אבל הסרט לא מנסה לקרוץ למבוגרים מעל ראשי הילדים – הוא פונה לילדים, ואם המבוגרים ייהנו, גם טוב. 'חנות הפלאים' גם מצליח, איכשהו, לעסוק בנושא החיים והמוות בצורה טובה בלי שיהיה חשש שילדים ייכנסו לדיכאון, וגם זה לזכותו.

גם המשחק טוב ברובו, אם כי אין בדמויות משהו שלא נראה קודם. דסטין הופמן מקסים, אבל אם ראיתם מספיק ממציאים משוגעים בקולנוע, ראיתם גם אותו. מצד שני, זה ממש לא משנה – הביצוע אמנם לא מקורי אבל טוב, וגם אם זיהיתי שטיק או תשעה מסרט אחר, זה לא ממש שינה לי. נטלי פורטמן חמודה להפליא, וגם הילד ביזארי במידה המתאימה, למרות שבאופן אישי הייתי מעדיף לשמוע אותו מקריין פחות.

סיכומו של עניין, לילדים ולמי שאוהב סרטי ילדים – הסרט מומלץ מאוד. הוא לא מנסה להיות עמוק ומורכב, אם כי דווקא נושא די קשה מטופל בו ברגישות ובעדינות; הוא לא מנסה לכוון מעל ראשיהם של הילדים והוא לא מנסה להיות הרבה יותר מסרט כייפי ומשמח – ובזה הוא מצליח.

תגיות: