במאי: מייק ניקולס
תסריט: ארון סורקין
על פי הספר מאת ג'ורג' קריל
שחקנים: טום הנקס, פיליפ סימור הופמן, ג'וליה רוברטס, איימי אדאמס
'מלחמתו של צ'רלי ווילסון' נפתח בהצהרה שהוא מבוסס על אירועים אמיתיים, ואלמלא השנים האחרונות נטלו מההצהרה הזאת כל משמעות שפעם היתה לה, היה לי קל יותר להאמין לזה. אבל בתכל'ס, הסרט מבוסס על ספר, שבעצמו היה מבוסס על אירועים שבאמת קרו. או שלא.
הימים הם ימי שנות ה-80 המוקדמות. מסך הברזל עדיין ניצב איתן, והמלחמה הקרה בעיצומה. האימפריה הסובייטית הרשעה פולשת לאפגניסטן חסרת המגן, וחבר הקונגרס הטקסני צ'רלי ווילסון (טום הנקס) מבלה עם חשפניות בסוויטות בלאס וגאס. למרות שהוא מעורה במתרחש בעולם, הוא מעדיף לעסוק במיקרו-פוליטיקה פנימית, והעניין העיקרי שלו הוא להבטיח את בחירתו מחדש.
אבל ווילסון הוא גם במקרה חבר בוועדה שאחראית על תקצוב השירותים החשאיים של ארצות הברית. לכן, כשאחת התורמות המרכזיות שלו (ג'וליה רוברטס) מבקשת ממנו לטוס למזרח התיכון כדי לעזור לתושבי אפגניסטן להגן על עצמם, ובדרך להיות גדר חיה בין ברית המועצות למערב, הוא לא יכול לסרב לה. מכיוון שארה"ב לא יכולה לחמש את אפגניסטן באופן רשמי, כי המלחמה שלה עם ברית המועצות היא "קרה", הוא מארגן בסדרה של מהלכים, חלקם מתוחכמים, רובם ביורוקרטיים להחריד, את המלחמה החשאית הגדולה ביותר בהיסטוריה.
יד ימינו של ווילסון במהלך האירועים הוא סוכן ה-CIA גאסט אברקדוס, אדם ציני וממורמר, שתקוע בעבודה בלי עתיד, אבל למרות זאת מצליח למצוא בה קצת עניין בדמות הובלת מלחמת חורמה נגד הצבא האדום. ההופעה של פיליפ סימור הופמן כגאסט מאפילה על כל שאר השחקנים סביבו לא שזה מפתיע. עם זאת, גם טום הנקס עושה עבודה כלל לא רעה. בניגוד לציפיות שלי, ווילסון בגילומו הוא לא אדם מנותק מהמציאות שנאלץ פתאום להתמודד עם זוועות העולם. הוא מכיר את אפגניסטן, ויודע מהם מהלכי הכוחות שם, כך שהשינוי שהוא צריך לעבור הוא הרבה פחות קיצוני מזה של, נניח, אוסקר שינדלר. אבל בגילומו של הנקס, המעבר של ווילסון בין מישהו שרק עושה את העבודה שלו, למישהו שמוכן לשנות סדרי עולם למען האמונות שלו, הוא מספיק אמין. אם כי אולי הקרדיט על זה צריך ללכת לתסריטאי.
את התסריט כתב ארון סורקין, היוצר של סדרת הטלוויזיה 'הבית הלבן', שתמיד היה ידוע בדמויות העגולות שהוא מוציא ממעבד התמלילים שלו. סורקין שייך לקבוצה קטנה מאוד של תסריטאים שנוטלים עבורי את הבעלות על הסרט מהבמאי, לידיים שלהם. כך שאולי הסרט הזה מפורסם כ"סרטו של מייק ניקולס", אבל בשבילי, זה קודם כל סרט של ארון סורקין. סורקין אמנם כותב דמוית נהדרות, אבל הדבר שהוא עושה הכי טוב, זה לכתוב דיאלוגים. בסדר, הוא גם מצטיין בלהיות צדקני ולנסות לחנך את הקהל שלו, אבל יותר מהכל הוא איש של שיחות, וגם בסרט הזה המגע שלו לא הלך לאיבוד. מי שמכיר את סורקין דרך יצירותיו הקודמות ( הוא כתב גם את 'הנשיא מאוהב' ו'בחורים טובים') ירגיש כמעט בבית בסרט הזה. השיחות המהירות, התשובות השנונות שנזרקות כלאחר יד, ובכלל, התחושה שזה כיף לשמוע שני בני אדם שפשוט מדברים זה עם זה, הכל שם. מאחר שווילסון הוא לא אדם מבריק במיוחד (פעם ראשונה לגיבור ביצירה של סורקין), רוב השנינות הושמה בפיו של הסוכן אברקדוס, שיכול היה בקלות להשתלב ב'הבית הלבן', אילו רק היה מקלל פחות.
מעבר לסיפורו האישי של ווילסון, הסרט הזה הוא כתב אישום נגד ארצות הברית, על הדרך שלה להתערב בסכסוכים בינלאומיים. וסורקין מראה לנו שכמו היום, גם אז האנשים שם למעלה לא ממש מבינים מהחיים שלהם. על פניו, הסרט מתנהל בתבנית סרטי "עם מספיק רצון, גם אדם אחד יכול לגרום לשינוי". רובו מוצג דרך העיניים של ווילסון, ואנחנו משתתפים עם ווילסון בישיבות בהן הוא מארגן שיתופי פעולה בינלאומיים לטובת האנושות. אנחנו אמורים לשמוח איתו כשהוא מצליח להשיג עוד מימון למלחמה, או קונה עוד ארסנל של כלי נשק חדשניים, והכל בלי התייחסות להשלכות שיהיו למעשים שלו בסופו של דבר. ולמרות זאת, המסר האמיתי ברור לחלוטין.
לא מפליא אותי שכישראלי קשה לי מאוד להזדהות עם לוחם חופש מוסלמי, שקורן מאושר כשהוא מצליח להפיל מסוק של הכובש האכזר. אבל נראה לי שגם הקהל האמריקאי לא היה אמור לצהול בהתלהבות למראה אותן תמונות, כי מאז שרמבו 3 עזר לאפגנים המסכנים להלחם בקומוניסטים הרשעים, האמריקאים גילו שלא כל כך נעים לעמוד בצד הלא נכון של טיל סטינגר. לכן מייק ניקולס יודע שלא צריך להאכיל את הקהל בכפית. למרות הצגת האירועים המאוד חד-צדדית, ברור לנו שאנחנו צופים פה בהתחלה של מה שבסופו של דבר הביא לעלייתו של בין-לאדן . בעצם, אם נתבונן על ההיסטוריה של המזרח התיכון דרך עיניים הוליוודיות, נגלה ש'מלחמתו של צ'רלי ווילסון' הוא לא יותר מהפריקוול ל'טיסה 93'.
- האתר הרשמי
- צ'רלי עשה את זה – הסיפור האמיתי
- ג'וליה רוברטס
- פיליפ סימור הופמן
אני רק כמה הערות:
1. מסופקני אם משהו יכול לקחת ממלחמת העולם השניה את תואר 'המלחמה החשאית הגדולה בהיסטוריה'.
2. יצויין גם, שנוטים לשכוח שאפגניסטן הייתה בעצם עוד רצף בסדרת מלחמות-באמצעות-שליח (Wars-by-Proxy) שארה"ב ובריה"מ ניהלו בכל רחבי העולם כמעט מאז אמצע שנות השישים. הסיוע הסובייטי (הגלוי בהחלט) לויאטנאם, המעורבות הסובייטית, הסינית, הקובנית והצפון קוריאנית באפריקה (רודזיה, אנגולה, מוזמביק, סומליה, נמיביה, בעצם, כמעט כולה), וכן הלאה (מי אמר קונטראס ולא קיבל?), כולן היו חלק ממאמצים של שתי מעצמות-העל להקיז זו את דמה של זו בלי מעורבות ישירה; לפעמים זה היה באמצעות צד שלישי לגמרי, ולפעמים – כשצד אחד התערב ישירות – תגבור הצד השני כנגדו. כך היה בויאטנאם מצד אחד, ואפגניסטאן מצד שני. המעבר מ'לוחמי החופש' המטופש למדי*, לבן-לאדן ושותפיו (וגם פה, אגב, סומליה שיחקה תפקיד מכריע, כמו שאמר בן-לאדן ב-1998, אבל זה קשור כבר ל'בלק-הוק דאון'), הפך לסמל בגלל שהוא – בניגוד לרוב הדוגמאות שהבאתי לעיל – הסתיים, כמו שאמרת, ב-11 בספטמבר. ברם מה?
כמו שאמרתי, אפגניסטאן בשום אופן לא הייתה דוגמה בודדת. לא במדיניות החוץ האמריקאית, לא במדיניות הסובייטית, ואפילו לא בצרפתית. רק שבגלל שבן-לאדן הרג כמה אלפי אמריקאים ולא רק מאות אלפי אפריקאים או אלפי דרום אמריקאים, כמו כמה לוחמי חופש חביבים נתמכי הסובייטים – או האמריקאים.
*ראיתי לאחרונה גליון של Soldier of Fortune בו הכתב מתלווה לחבורת מוג'הידין, מאוד משעשע ברטרוספקטיבה, ומזכיר מאוד ברעיונות, גם אם לא ברמת הכתיבה, את האידיאליזציה של ה-FLN האלג'יראי בידי סארטר וחבריו.
והערה אחת אחרונה
גם הסכסוך הערבי-ישראלי תודלק מאד במלחמה הקרה, כשכל מעצמה בוחרת לה צד
לא הבנתי
יש כאן תיאור של העלילה – אבל איפה הביקורת על הסרט?
לא הבנתי
מצטרפת לתהיה… לא הבנתי מה חשב/ הרגיש הכותב לגבי הסרט.
לא בעד ולא נגד
אני לא יכול לומר שאהבתי את הסרט ומצד שני, גם לא שנאתי אותו. מבחינת המשחק, פיליפ סימור הופמן והקוקו של איימי אדמס שמים את כולם בכיס הקטן. בכל הנוגע לתסריט, הוא באמת מוצלח בדיאלוגים, אבל לא בטוח שמייק ניקולס ידע מה לעשות עם השאר.
מכאן:
בתחילת הסרט, צ'רלי ווילסון מוצג כסוג של אנטי-גיבור שמונע אך ורק משיקולים אישיים ופוליטיים. הביקור במחנה הפליטים משנה אותו והופך אותו לגיבור שמאמין לחלוטין בצדקת דרכו. הבעיה היא שהביקורת האמיתית, זו שמקשרת את הסיפור ל-11 בספטמבר 2001, מתמצית בציטוט קצר לפני כתוביות הסיום. הסרט אומר קצת על האחריות של ארה"ב בשיקום אפגניסטן, אבל נדמה כאילו מייק ניקולס פשוט צלם את מה שמופיע בתסריט מבלי לחשוב בעצמו על המסר. מה שיוצא הוא סקירה שטחית של המשך פועלו של צ'רלי ווילסון, תוך הצגתו כצדיק ולא כדון קישוט, או לחילופין כנביא זעם. הדמות לא באמת מתקיימת לאחר החשכת המסך והדי הסיוע למוג'הדין לא נשמעים מספיק חזק.
אולי מה שהיה חסר לי דווקא פה זו כפית. בד"כ, אני לא אוהב שסרטים מאכילים בכח את הצופה, במיוחד סרטים פוליטיים. הפעם הרגשתי שצריכה לבוא עוד איזו דחיפה במורד הגרון, דווקא כי מדובר בטעות שפגעה כל כך חזק באמריקאים. איזו תמונה חטופה של המטוסים פוגעים בתאומים הייתה יוצרת סוף הרבה יותר מתאים לדעתי.
חוץ מזה (ואולי אני סותר כאן את עצמי), במונטאז' שמראה את פגיעות הטילים במסוקים, הרגשתי מאוד לא נוח. אני לא בטוח מה הייתה הכוונה מאחורי הקטע, אבל בעוד יכולתי לפטור את הפגיעה באפגנים כ"זה רק סרט", המסוקים הפגועים רק העבירו בי תחושה איומה שהרגע ראיתי בן אדם אמיתי מקפח את חייו. אם מייק ניקולס רצה להעביר את הרעיון שמלחמה היא מזעזעת מכל צד, הוא הצליח. לדאבוני, נדמה לי שהכוונה הייתה פשוט ללוות את המספרים העובדתיים בתמונות אמיתיות.
אירוני.. כמה אירוני
ארה"ב דאגה לחמש טוב טוב את האפגנים(גם אם לא מכוונות טהורות) ועזרה להם להשיג ניצחון מדיני, כלכלי וחברתי.כמה שנים מאוחר יותר קם אדם בשם אוסאמה בן לאדן.. את השאר אתם כבר יודעים.
כן, אבל לא הזכרת את האירוניה האמיתית של הסרט
ארה"ב הייתה מוכנה לשפוך מיליארדים כדי לעזור לאפגנים להרוג הרבה רוסים ולנצח במלחמה, אבל לא הייתה מוכנה להוציא מליונים כדי לסייע בשיקום אפגניסטן – ובדיעבד, אפגניסטן החרבה והבלתי משוקמת הפכה למקלט של בן לאדן כשנאלץ לברוח מסודאן.
ולכן מוסר ההשכל הוא שממשלות מוכנות להוציא הרבה מאוד כסף כדי לנצח במלחמות על האויב האכזר והסמלי הנוכחי, ומעט כסף כדי לסייע ביצירת שלום ובשגשוג שאולי יעזרו למנוע את צמיחת האויב האכזר והסמלי העתידי.
מוצאים מה שמחפשים מחפשים את מה שמוצאים
מלחמתו של צ'רלי ויילסון הוא סרט חביב ומהנה וספר מצויין שהסרט לא מגיע לקרסוליו… אבל זה לא מה שחשוב.
גם בסרט וגם בספר מצאתי מסר שחסר מאוד בתרבות הפופלרית של ימינו- המציאות, הסרט אומר לנו, היא לא שחורה ולא לבנה.
כי צ'רלי וילסון הוא שתיין, רודף בצע, מסומם ואוהב לבחור את המזכירות שלו לפי תכונות שאין להן קצה של קשר לכישרון (הסרט, אגב, העלים את הפשע הנורא ביותר שלו- הוא היה מעורב בתאונת פגע וברח והתחמק במגוון תמרונים פוליטיים), בקיצור- הדמות המושלמת לסטריאוטיפ הנבל הרפובליקני. רק מה? צ'רלי הוא דמוקרט, הוא אידיאולוג, כשהוא רואה את סבל האפגנים הוא נלחם למענם בכל הכוחות, בקיצור- צ'רלי וילסון הוא גיבור פוליטי מהסוג של צ'רצ'יל או לינקולן.
האפגנים הם לוחמי חופש אמיצים שמוכנים למות למען שחרור ארצם והם טרוריסטים אכזריים שעושים לאויבים שלהם דברים שג'ק באוור היה מקיא מהם.
הנשיא הפקיסטני הוא גיבורם של האפגנים, לוחם האמונה ורודן מושחת שרצח את קודמו בתפקיד.
קל מאוד להצביע על מישהו בעל דעות פוליטיות שונות משלך ולהגיד שהוא רשע. כל אדיוט יכול להציג את הממשל האמריקאי כחבורה של נבלי קומיקס סטייל לקס לות'ור שמעניין אותם רק הכסף של הנפט ושליטה בעולם, בדיוק כמו שכל אדיוט יכול להציג את כל הערבים כג'יהדיסטים שמבחינתם הקידמה נפסקה עם גילוי הגלגל.
הבעיה היא שברגע שאתה אומר "אני שחור והוא לבן, אני צודק לגמרי והוא טועה לגמרי" אתה סוגר כל אפשרות לפשרה, להתקדמות; כשאתה אומר שהפיתרון לכל בעיה פוליטית שהיא הוא "ברור לגמרי ומי שלא רואה אותו הוא אדיוט או פושע" אתה חוטא לבעיה. אם אתה לא יכול לראות את העולם מנקודת המבט של היריב מצפה לך רק מלחמה- זה המסר שאני מצאתי במלחמתו של צ'רלי ווילסון. הלוואי היו יותר סרטים עם מסר כזה.
שאלה
האם הספר תורגם לעברית?