במאי: אסף ברנשטיין
תסריט: עידו רוזנבלום
שחקנים: גילה אלמגור, נטע גרטי, אדגר סלגה, איתי טיראן, יחזקאל לזרוב, עודד תאומי
ישראל, 1997.
רחל (גילה אלמגור): לפני שלושים שנה יצאתי למשימה חשובה. צעירה ויפה הייתי אז, ואיתי שני חברי מוסד, ארגון הריגול הטוב בעולם, הו. יצאנו לחסל את המנתח מבירקנאו, רופא אכזר דמוי מנגלה. חזרנו כגיבורים, אולם סוד אפל מעיב עלינו מאז.
פלאשבק. ברלין, 1964.
צבי (איתי טיראן): בשם העם היהודי ובשם כל משפחתי שנהרגה בשואה.
רחל (נטע גרטי): שעליה צבי איננו מדבר. והמשפטים שלו קצרים מדי. אבל זה מאוד רומנטי.
אהוד (יחזקאל לזרוב): נראה אם יש לך אומץ להמשיך.
רחל: אני מקווה שיהיה לי אומץ.
אהוד: יהיה לך אומץ. אנחנו יוצאים לנקום את נקמת עמנו במתועב שברוצחים הנאציים, בגדול הפושעים שמדינת ישראל תלכוד. הו, כה סמלי זה יהיה. רופא גניקולוג הוא, שמסייע להביא חיים לעולם, ובבירקנאו שלל אותם מקורבנותיו. לכוד נלכוד אותו, ולמשפט צדק נביאהו, חברים. חשבו על המשמעות. לכל מילה שתאמרו ולכל עיווי פנים שלכם ישנה משמעות עמוקה. אין לזלזל במשימתכם.
הצופים: רגע, רגע, במשך כל הסרט כולם מדברים עברית מודרנית לגמרי, אז מה עושה פה עברית של שנות השישים?
הכותב: סליחה, טעות. נעבור לגרמנית.
ד"ר מקס ריינר הרוצח הנאצי הבלונדי-לשעבר קפוא המבט וצונן-העיניים (אדגר סלגה): ווילקומן. מיין ליבה יונגפראו: דאס איסט מיין האנד, דאס איסט דיי שפקולום.
(מבצע ברחל 754 בדיקות גניקולוגיות חודרניות המסמלות את יחסי הכוחות בין גברים לנשים, יהודים וגויים, מגדר ופוליטיקה, כימיה וספרות.)
ישראל, 1997.
רחל: תראו למה הפכנו. צבי נכה. אהוד עוסק בעיסוקים כשרים למחצה. ואני הפכתי מנטע גרטי לגילה אלמגור. מה קרה לנו?
צבי (אלכס פלג): אנחנו צריכים להשלים עכשיו מה שלא השלמנו ב-1964.
רחל: מה לא השלמנו ב-1964?
צבי: שלושים שנה, לך תזכור.
אהוד (עודד תאומי): אין לי אומץ.
בקווים כלליים, סיפרתי כאן את רוב מה שצריך לדעת על עלילת 'החוב', בלי להסגיר כמעט שום דבר מעבר לעשר הדקות הראשונות. 'החוב' מתנהל בדילוגים הלוך וחזור בין 1964 ל-1997, וסוקר את מאמציהם של חברי חוליית 'המוסד' להניח את ידיהם על אותו צורר, בהפרש של שלושים שנה, הרבה קמטים, רגשות אשם, דילמות לא פתורות, והרבה מאוד, מאוד, מאוד סימבוליקה ורבדים עמוקים מני חקר, או לפחות משלולית עונתית. רשימה חלקית: גבורה אמיתית מול זיוף, רגשי האשמה של הציונות מול השואה, המיתוס של "בחורינו המצויינים" שבזקנתם נחשפים כאופורטוניסטים, רטוריקה אידיאולוגית שאין מאחוריה כלום, וכן הלאה וכן הלאה – כל הנושאים האלה מופיעים בסרט, מעבירים כרטיס נוכחות והולכים לדרכם, מן הסתם כדי להשתכר בפאב הקרוב תוך נוסטלגיה מזויפת לעבר.
לזכות הסרט יש לציין את ההשקעה בהכנת השחקנים: כולם דוברים גרמנית או רוסית שוטפת למדי, וניכר שמישהו השקיע הרבה זמן כדי שהם יישמעו אמינים. נטע גרטי אפילו נשמעה לי יותר משכנעת בגרמנית מבעברית, אולי משום שכאמור, כולם מדברים בו עברית מודרנית במקום עברית של שנות השישים.
יש בסרט לא מעט קטעים טובים, וחלקו הראשון כולל מספר סצינות מותחות. הוא כנראה היה יכול, עם עיבוד נוסף של התסריט, להפוך למותחן מוצלח על המצוד אחרי הפושע הנאצי האבוד. אדגר סלגה, השחקן הגרמני המרכזי בסרט, מצוין. הוא מקפיא דם כשהוא פותח את הפה, ואפילו כשהפה שלו קשור הוא מצליח להעביר רגשות ותחושות בצורה יוצאת מן הכלל. גם הצילום יפה ואפלולי, ומשרה אוירה קודרת ומותחת על הסרט.
אבל כל זה לא עוזר, כי התסריט פשוט לא טוב, וככל ש'החוב' מתקדם התסריט הופך יותר מקושקש ופחות הגיוני, וקשה יותר לסספנד אותו. לעיתים קרובות מדי הגיבורים נואמים יותר ממה שהם מדברים, ובסופו של דבר לא הייתי בטוח אם הסרט מנסה לספר איזה סיפור או פשוט להמחיז מוסר השכל.
ישראל, 2007.
צופה (טווידלדי): יוצא מבית הקולנוע ובמשך יומיים נרדף על ידי המראה של גילה אלמגור מתרוצצת אנה ואנה ועושה דברים לא סבירים ולא קיימים.
הסוף.
אוי, ביקורת ענקית. פשוט
וגם ההחלטה לשים את הקישור למוסד הסגור מתחת זה של המוסד הוא הברקה לא-קטנה.
אכן
כנראה שלא אראה את הסרט לעולם, אבל הביקורת היא בהחלט יצירת אמנות בפני עצמה.
יש לי תחושה מוזרה שהסרט הזה עוד "יביא לנו כבוד" בפסטיבלים, או לפחות יקבל הרבה ביקורות טובות בחו"ל. כמו "מחילות" וסרטים של עמוס גיתאי, כנראה שלעיניים זרות, המסרים המועברים בעדינות של מכבש, הם דיונים עמוקים ונוקבים במהות הציונות ובלמה לעזאזל הצביעו sustained בכ"ט בנובמבר.
חשוב לציין שלא ראיתי את החוב, או את מחילות, או סרטים של עמוס גיתאי (או את Knocked Up, אם כבר בשוונג). לכן, אני מסתמך על ביקורות ותגובות של אחרים שבעברית, נשמעות איכשהו פחות מתלהבות מאלה שבאנגלית, צרפתית, או גרמנית.
אני ראיתי את כולם (כמעט)
ואתה בהחלט צודק.
עידו רוזנבלום התסריטאי כתב עוד משהו חוץ מזה? או שההתמחות שלו היא רק בלהסיע אנשים במונית מהבהבת ולהציק להם עם שאלות טריוויה?
הוא עבד ועובד בכתיבה לטלוויזיה
(וגם בימוי. ב"החוב" הוא במאי 2nd unit, כמדומני).
ואני דווקא מאוד אהבתי את "החוב". מאוד קל לזלזל בסרט ישראלי שמעמיד פנים שהוא אמריקאי, עם כל השטנצים שבאים עם המהלך הזה. אבל אני דווקא מוריד את הכובע בפני אלו שמנסים, גם כשהם יוצרים בסופו של דבר סרטים מאוד לא שלמים (ולברנשטיין ורוזנבלום קדמו בתחום הזה יוסף סידר ואיתן פוקס).
ו"החוב" לדעתי הוא מותחן אינטליגנטי, עשוי באופן מהוקצע ורהוט, והוא גם מצליח לרוב אורכו לאזן בין להיות מותחן סטנדרטי וז'אנריסטי לבין להיות סרט מעט יותר מאופק וסימבולי. והשילוב הזה, מה לעשות, קונה אותי. צריך הרבה ביצים והרבה כשרון כדי לעשות אותו, והרבה פעמים היוצרים מסתכנים בלצאת קרחים מכאן ומכאן בסרטים האלה (ולראייה הכיסוח הכללי שהם קיבלו מרוב מבקרי ארצנו).
אבל ב"החוב" יש שני דברים שקנו אותי. ראשית, הוא עבר את מבחן הצמרמורת – סרט שעשה לי צמרמורת הוא סרט טוב מבחינתי. והסצינה בה גילה אלמגור ועודד תאומי מדברים עם גבם למצלמה אחרי הביקור בבית האבות (ומי שראה את הסרט בוודאי יזכור אותה) פשוט עשתה לי את זה. באמצע סרט ז'אנר הוליוודי למצוא פתאום פנינה דרמטית כזו – זה היה ממש נפלא.
שנית, יש בו אלמנט שאמור להיות מובן מאליו, אבל לצערי הוא עדיין יחסית נדיר בקולנוע הישראלי, בשל מגבלות תקציב או כשרון. ב"החוב" יש שימוש בכל מה שיש לקולנוע להציע. זוויות צילום, עריכה, תאורה, עיצוב, פסקול – כולם זוכים לטיפול מוקפד, וכולם מוסיפים רבדים לסרט. עד כמה שזה מצער אולי, זה עדיין לא סטנדרט במחוזותנו. ברנשטיין יודע קולנוע, וזה מורגש בכל פריים. כשאני מוסיף לכך את העובדה ש"החוב" הוא סרטו הראשון באורך מלא, אין לי אלא לומר שמדובר בהבטחה (אגב, הוא עשה פעם סרט מוקיומנטרי קצר עם דרור קרן בשם "יונה סידס, מורה דרך", שהוא ללא ספק אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי בעברית. מוקרן מידי פעם בערוץ 2, נדמה לי).
אכן, השקעה יש.
אבל, כמו שאמרתי,
התסריט הורס הכל ככל שהסרט מתקדם.
ביקורת ענקית
יופי של ביקורת, שנונה ומצחיקה.
במשפט ''ההשקעה בהכנת השחקנים'' נפלה טעות:
צ"ל "ההשקעה בהכנת השחנקים".
ביקורת מצויינת!
צחקתי המון, ועכשיו אני לפחות יודעת מה קורה בסרט (כי כנראה לעולם לא אצפה בו)
ואני מאוד גאה בעצמי כי זיהיתי את הרפרנס לגששים
סרט ענק.
סרט ממש ממש טוב, נהניתי מכל רגע. המתח היה שם תמיד.
אני לא נוטה להסכים שעבודת התסריט לא טובה כי בעיני היא מצוינת.
סרט שעומד בסטנדרנטים בינלואמיים בעיני.
השחקנים- נפלאים.
אין לי מילה רעה להגיד עליו, חוץ מזה שהוא לא מחדש כלום בעולם הקולנועי ולא שובר מוסכמות בצורה מוחצת. אבל הוא עדיין מהנה וסרט שכיף לראות ולהבין.
אחלה ביקורת!!!
סרט מעניין של סצנות טובות ושטויות ששזורות זו בזו. ניכרת השקעה אך זה לא עושה מהסרט הזה משהו מרהיב ביופיו. סרט לא רע אבל . . . . . . . . . . .
הביקורת לעומת זאת הייתה מ ד ה י מ ה!!!
כרגיל- רגשות מעורבים!
מצד אחד, החוב הוכיח את עצמו בתור כל מה שציפינו לו בעקבות הטריילר המצויין שלו: סרט ישראלי- אבל עדיין מרשים, מלהיב, מפוצץ, מותח, מושקע ובעיקר עם שחקנים מצויינים ונטע גרטי אחת.
אבל מצד שני יצאתי עם תחושת אכזבה חמוצה..
מה בעצם הסרט רצה להגיד והאם זה נכון או סתם בולשיט?!
האם הוא אמין?
לסיכום סרט בהחלט מרשים שהוא חלק מאותו צעד ענק שהקולנוע הישראלי עושה בשנים האחרונות.
בנושאים כמו צילום, פסקול, השקעה כספית והז'אנר המתוחני שהוא נמצא בו וצוות השחקנים המצויין והרחב, החוב בהחלט מציב סטנדרט חדש בקולנוע הישראלי.
אבל סרט מצויין הוא לא.
''גם הצילום יפה ואפלולי''...
אז מי הצלם?
גיורא ביח (ג'ירפות, למראית עין)
למה התחשק לי לצחוק בסוף?
לכאורה הסרט עשוי היטב מבחינה טכנית, אבל כל זה לא מחפה על פערים בתסריט. בעיני סרט מורכב מבחינה עלילתית, זהו סרט שאי אפשר לתמצת אותו בשלושה משפטים. ואת החוב אפשר גם אפשר. בסצינה מסויימת שמתרחשת בברלין בה יושבים נטע ואיתי מול האוטובוס ויחזקאל מצלם את הנאצי, חשבתי לעצמי: הידד, הסרט נראה ממש כמו הדבר האמיתי. אותה מחשבה ליוותה אותי בסצינות בקליניקה, (בלי הבדיקות המאוסות שנראה לי שמטרתן היתה לעורר אי אילו תחושות בקרב אי אילו בני אדם נחותים. ותקנו אותי אם אני טועה, אבל אני נגעלתי.) אבל אז הסרט צונח למעמקי הגיחוך. המרגלת שחזרה מן הכפור עושה כל מיני מאמצי התחפשות כושלים, הסכין מחכה לתורו להופיע במערכה השלישית והגיע הזמן שמי שמשתמש בגימיק הזה ינסה להפתיע את הצופים קצת.
בעשר הדקות האחרונות של הסרט התחשק לי לצחוק כי הסרט שקע בתוך הדייסה שלו.
ויש לי שאלות חשובות שמעצבנות אותי כי אני חושבת שיש פה זילזול בבחירת השחקנים:
1. איך הפכו עיניה הבהירות של נטע גרטי שלושים שנה אחרי לעיניים השחורות של גילה? כבר שמעתי שעיניים של תינוק מתחלפות בגיל שנה, אבל לא בגיל עשרים וכמה.
2. למה לצבי המבוגר שחי בארץ הרבה שנים יש מבטא זר, בעוד לצבי הצעיר יש מבטא ישראלי פאר אקסלנס למרות שהוא שרד את אושוויץ?
הביקורת נהדרת, חבל שסרט מושקע הופך לפארסה בגלל שמישהו חשב שטכניקה ומבטאים זה מספיק.
לא קרה לי שסרט שעוסק בשואה לא גרם לי לבכות.
החוב גרם לי לצחוק וזה מעצבן.
שגיאת כתיב (?) נפוצה: גינקולוגי, לא גניקולוגי
ובלועזית: Gynecology