משוגעים מאהבה

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 2 בנובמבר 2007Posted in: ביקורות

במקור: Mozart and the Whale
במאי: פיטר נאס
תסריט: רונלד באס
שחקנים: ג'וש הארטנט, ראדה מיטשל, גארי קול, שילה קלי

איך יודעים שמישהו אוטיסט? לא קשה: יש לו בעיות בהתבטאות רגשית, הוא לבוש כמו שלוך, הוא מרחף הרבה יותר מהממוצע, הוא קשור בצורה קיצונית לחפצים שלו, הוא תופס דברים באופן מילולי מדי (למשל, הוא עלול לטעון שהוא לא קשור לחפצים שלו כי בכלל אין לו חבלים), הוא רואה צלילים, ואם הוא גאון מתמטי – זה עוזר. למעשה, השמועה טוענת שמאז שספר העוסק בתסמונת אספרגר (בקווים כלליים מאוד: סוג קל של אוטיזם) הפך לרב מכר, כל הגיקים והלא-חברותיים בעולם אימצו את התסמונת.

ואיך מזהים שמישהי אוטיסטית? גם לא קשה: היא לבושה היטב בבגדים אופנתיים, ישירה מאוד, חסרת טאקט, צוחקת צחוק מעצבן, וכשהיא רוצה מין – היא אומרת את זה ישירות.

להבחנות הרפואיות והתרבותיות המעמיקות הנ"ל הגעתי בצורה פשוטה מאוד: ראיתי את 'משוגעים מאהבה', או, כפי שמשום מה בחרו לתרגם את שמו לאנגלית, 'מוצרט והלווייתן'.

'משוגעים מאהבה' עוסק בדונלד מורטון (הלא הוא ג'וש הארטנט המושלם, כידוע לקוראי עין הדג), בעל תסמונת אספרגר, שאיננו מצליח להחזיק מעמד בשום עבודה, אלא אם תקראו עבודה לתחביב שלו – ניהול קבוצת תמיכה לאוטיסטים אחרים שמצבם חמור יותר משלו. הקבוצה כוללת אחד שיודע מה היה מזג האוויר בימי הכתרתם של כל נשיאי ארצות הברית (וגם בתאריכי לידתם. ומותם. וב-12 בספטמבר 1873. וה-13 בו. וכן הלאה), אחת שטכנית לא מסוגלת למחוק את החיוך מהפרצוף, וכיוצא באלה טיפוסים. הקבוצה, אם להיות נמלצים קצת, היא מקור הנחמה היחיד של חבריה, לפחות כך נראה על סמך העובדה שהם מקפידים להגיע כל שבוע, גם אם חלקם לא מקיימים אינטראקציה כמעט בכלל עם האחרים.

יום אחד, מצטרפת לקבוצה איזבל סורנסון (ראדה מיטשל), צעירה נאה וחיננית, שחיש מהר מביכה את כל השאר כשהיא מדברת על דברים לא נעימים שאירעו לה, ומביכה את דונלד כשהיא יוזמת איתו קשר. ומנקודה זו, החיים של שניהם משתפרים, או מסתבכים, או שניהם, והם צריכים להתאמץ מאוד כדי להישאר ביחד מול כל הקשיים, בעיקר אלה שהם מציבים לעצמם. אהה, אומר הקורא, עכשיו זה מעניין! אוטיסטים עם קשר רומנטי!

ופה הבעיה: שזה לא כל כך מעניין.

ג'וש הארטנט מבצע בצורה סבירה את הסטריאוטיפ של האוטיסט הגאון המתמטי, ובין חבריו לקבוצת התמיכה יש כמה שבהחלט משכנעים שצורת החשיבה שלהם שונה משל האדם המצוי. אבל הבעיה היא במיטשל, שפשוט לא עושה רושם של אוטיסטית. למעט מאפיין אחד – נטייה להיכנס להיסטריה כשהיא שומעת צלילים מתכתיים – הדמות שלה היא גיבורת קומדיה רומנטית סטנדרטית. חוסר טאקט, נטייה להתעללות קלה בבן הזוג וגם מעט רשעות במקרה הצורך התסריטאי הם לא דברים חריגים בקומדיות רומנטיות, ואפילו דיבור ישיר על מין, רחמנא לצלן, הוא כבר לא סימן ברור לאוטיזם (השמועה טוענת שבקרוב אפילו גברים המדברים על רגשותיהם עשויים להיחשב לשפויים). כתוצאה מזה, כל הבסיס העלילתי של הסרט קצת לוקה בחסר. אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בזוג אוטיסטים – לא כשזה נאמר כל שתי דקות – אבל רוב הזמן הסרט מתנהג כמו סרט רומנטי ממוצע, שרק במקרה גיבוריו הם טוסטרים. סליחה, אוטיסטים.

זה אפילו לא סרט רומנטי מוצלח במיוחד, סתם בינוני. כקומדיה, הוא לא מצחיק מספיק: יש רגעים משעשעים, שאת רובם מספקים חברי קבוצת התמיכה, כמו ההיא שאומרת "אני מאוד עצובה" בלי למחוק את החיוך מהפרצוף – אבל לרוב הרגעים האלה לא מצחיקים ממש. גם בתור דרמה, 'משוגעים מאהבה' לא מספיק מוצלח. אולי בגלל בעיית הסיספונד לעיל, התקשיתי לפתח הזדהות של ממש עם הדמויות, והקשיים שלהן נראו לי לא מעניינים מספיק ולא מרגשים מספיק. יש כמה רגעים מוצלחים, כגון הזעם של דונלד על אובדן פריט ביתי שהיה בעל חשיבות רגשית עבורו, וההשלמה שלו, למען איזבל, עם העובדה שדברים לפעמים צריכים להשתנות – אבל הרגעים האלה לא הספיקו כדי לשכנע.

הדבר המוזר הוא שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, והתסריטאי, רונאלד באס, היה מעורב בעוד סרט קטן על אוטיסטים – 'איש הגשם'. למרות זאת 'משוגעים מאהבה' נשאר לרוב בדפוס של קומדיה רומנטית: הגיבורים נפגשים, מתאהבים, הגיבור עושה משהו טיפשי, הגיבורה מתעצבנת, הם נפרדים, הם מתגעגעים וכיוצא בזה. העובדה ששני הגיבורים אמורים להיות חריגים לא הופכת את הסרט בעצמו לכזה, והוא נשאר סרט רגיל על אנשים חריגים. או טוסטרים.

תגיות: