בליינד דייט

במקור: Blind Dating
במאי: ג'יימס קיץ'
תסריט: כריסטופר תאו
שחקנים: כריס פיין, אדי קיי תומאס, אנג'לי ג'יי, ג'יין סימור, ההודי המעצבן מ'גיבורים'

ציטוט מחלופת מיילים שהתנהלה לפני הצפיה בסרט 'בליינד דייט', בין כמה מעורכי אתר 'עין הדג' (כדי להגן על פרטיות המעורבים, לא ייחשפו שמות מלאים):

עה"ש: "… על פי השם והפוסטר, 'בליינד דייט' הוא אמריקן-פאיי במהותו, אבל כיוון שהגיבור הוא לשם שינוי בחור עיוור שמנסה להשיג בחורות, נראה לי שיש בו משהו מעבר לזה."
ר"פ: "אני אוהב את האופטימיות שלך".
ל"ג: "תנו לי לנחש: אחת הבדיחות בסרט תהיה זו שבה העיוור יוצא לדייט ורוצה למשש את הבחורה כדי להכיר את תווי פניה, ובמקום זה הוא ממשש לה את החזה".

אני מתעד את פיסת התכתובת הנ"ל עבור הדורות הבאים רק משום שבאופן נדיר, כולנו צדקנו. 'בליינד דייט' ניסה להיות משהו מעבר לקומדיה נוסח 'אמריקן פאי'. זו היתה אופטימיות מוגזמת, לחשוב שזה ילך לו. וכן, יש בו את הבדיחה ההיא, עם החזה של הבחורה. מה זה אומר על הסרט? בעיקר שהוא לא החליט מה הוא, ונשאר מבולבל.

דני (כריס פיין) הוא בחור בן עשרים פלוס, עיוור מלידה. הוא רחוק מדימוי סטריאוטיפי של נכה כאדם אומלל ודכאוני, ולמעשה מסתדר די טוב עם המגבלה שלו, בזכות אופי נחוש, חוש הומור לא רע, ומשפחה חמה. זו כוללת בין השאר אבא נהג רכבת (שהוא, לפי הקול שלו, אחיו האובד של בובי בקלה מ'הסופרנוס'), אמא סימפטית מהזן המסמורטט-אוהב, ואחות מהסוג הקטן. הדמות הססגונית בבית היא אחיו של דני, לארי (אדי קיי תומאס, פינץ' מ-'אמריקן פאי'). לארי הוא נהג לימוזינה, ולמרות גילו הצעיר כבר מבין הרבה ביזמות עסקית: הוא נותן לנערות עובדות ולקוחותיהן לעשות סיבובים במושב האחורי של הרכב, תמורת עמלה.

והנה, יום בהיר אחד, מתבשר דני שאולי יהיה לו סיכוי לדעת מה זה יום בהיר אחד. הרופא המטפל בו מציע לו להיות מועמד לניתוח, שעשוי להעניק לו יכולת ראייה מסוימת. במקביל, פוגש דני את ליזה, המזכירה המחליפה במרפאה. בהתחלה היחסים ביניהם עוקצניים, ודני – לא מודע לכך שזוג שמתווכח במערכה הראשונה יתנשק במערכה השלישית – פוחד להישאר בתול בן ארבעים. הוא פונה לעזרת אחיו לארי, או יותר נכון, לארי כופה עליו את עזרתו, ומשדך לו סדרה של דייטים מהגיהנום. מן הבחורה שממררת בבכי על מר גורלו של דני העיוור המסכן, דרך הבחורה שתוחבת אותו מתחת לזרוע כמו ארנק כדי לעזור לו להתנייד, ועד הבחורה שטיפשה מכדי להבין שהוא לא רואה. דני חש יאוש קל מהמין הנשי (לא נורא, גבר, זה קורה לכולנו מדי פעם), אך אז מתחממים העניינים בינו לבין ליזה הסימפטית. הסיבוך: ליזה באה ממשפחה הודית-אמריקנית מסורתית, והיא מחויבת להינשא לפי החלטת הוריה.

אם, למקרא שתי הפסקאות הקודמות, גירדתם בפדחתכם בתמיהה ותהיתם איזה סוג של סרט זה בכלל – אל תדאגו, אצלכם הכול בסדר. זה 'בליינד דייט' שלא סגור על עצמו. רגע אחד דני הוא דמות אנושית נוגעת ללב, וברגע הבא הוא נתקע בשולחנות באופן מביך, כמו בבדיחת עיוורים נחותה מסרטי 'מת לצחוק' למיניהם; בסצינה אחת לארי מתווכח בסערה עם שאר המשפחה על הניתוח של דני – ובאחרת הוא מנצל כתבה טלוויזיונית מרגשת על אחיו כדי לפרסם את שירות הלימוזינות-ליווי המשולב שלו; הפסיכולוגית של דני (ג'יין סימור המתבזה) היא קריקטורה של פסיכולוגית, עם סטיה התנהגותית שכל מטפל היה מושעה בגללה – וגם דמות אם תומכת ומחזקת שנושאת נאומים רבי השראה.

כשלעצמי, אני מייחס את הסלט הזה לפשע מכוון מצד ההפקה. מישהו שם ודאי ראה גרסה מוקדמת של 'בליינד דייט', שהיה אז דרמה רומנטית קומית שקטה. האיש החליט שככה לא ילך, ודחס לתסריט בכוח, כחומר פיטום במורד גרונו של אווז משתנק, בלונדיניות מטומטמות, הודים בסארי, ניתוח מהפכני ובדיחות קקי (וכשאני אומר קקי, אני מתכוון לחומר השחום עצמו). מהסרט נהיה בלגאן אחד גדול. חבל, כי כריס פיין מגלם עיוור בצורה משכנעת. בחלק גדול מהקטעים הרציניים, קל להתחבר לרצון של דני באהבה, לצורך שלו שיתייחסו אליו כמו כל בן אדם, וכמעט להתרגש מהדילמות שלו. אפשר לחבב את ליזה הנחמדה, ואפילו לדמות של לארי האופורטוניסט המניאק יש את הרגעים שלה. אבל כל זה מתפזר והולך לאיבוד בכל פעם שבה הסרט משנה אווירה, או תוקע בדיחה תפלה בדיוק בעיתוי הלא מתאים.

לו 'בליינד דייט' היה פונה חד משמעית לכיוון של קומדיה רומנטית, הוא אולי היה סרט נעים; לו היה בוחר להיות מלודרמה חברתית-רפואית על נסיונו של אדם לראות בכל מחיר כדי להיחשב נורמלי, הוא אולי היה סרט חזק; ולו הוא היה רצוף כולו בדיחות נמוכות – הוא אולי היה, אמממ, אחיד. כמו שהוא, 'בליינד דייט' הוא פספוס מעציב של פוטנציאל. עירוב נושאים וסגנונות יכול לפעמים לעבוד, אבל צריך כותבים, במאים ועורכים מוכשרים מאוד כדי לעשות את זה כמו שצריך. במקרה הזה, הכישרון הנחוץ עבר על פני יוצרי 'בליינד דייט' בעיוורון והמשיך בעצב במורד הרחוב, נוטש אותם – ואת הסרט – מאחור.