במקור: Dogma
תסריט ובימוי: קווין סמית
שחקנים: לינדה פיורנטינו, בן אפלק, מאט דיימון, אלאן ריקמן, כריס רוק, ג'ייסון מיוז, ג'ייסון לי, סלמה האייק
לא מעט אנשים כיום סבורים שהכנסייה הקתולית היא פאסה. נמאס מההולי-בייבל, ועל ישו הצלוב עם הפרצוף המבאס שלו אין בכלל מה לדבר. ובכן, גישת "קתוליות וואו" מסכימה איתם. פרוייקט "קתוליות וואו", אותו יוזמת הכנסייה הקתולית בתחילת 'דוגמה', מתכוון לשווק את הקתוליות מחדש כרעננה, צעירה ומגניבה, וסמל הצלוב המדכא יוחלף בישו חתיך בעל חיוך מסנוור, הקורץ בעליזות לקהל מאמיניו. בתור פתיחה לקמפיין, מוגשת להמונים הצעה שלא ניתן לסרב לה – באישור האפיפיור, כל העובר תחת הקשת המקודשת של כנסיית סיינט מייקל שבניו ג'רזי יזכה בכפרת עוונות מוחלטת + שטיפה חינם.
את ההבטחה המפתה הזו מבקשים לנצל שני מלאכים בשם לוקי ובארטלבי (בן אפלק ומאט דיימון, כשעוד היו בלתי נפרדים). זה אלפי שנים, מאז שגורשו מגן עדן, שהשניים משוטטים בוויסקונסין, מעבירים את הזמן בצפייה משתאה בבני התמותה הנחותים או בסרטים מצוירים, ובבילויים כגון הדחת נזירות לכפירה באמצעות עיון מעמיק בתכני הספר 'אליס בארץ המראה'. עכשיו הם מבקשים לנצל את הפרצה שנוצרה בדוגמה כדי להיטהר ולחזור הביתה, לגן עדן, בלי שיהיה להם מושג אלו צרות עומד המהלך שלהם לגרום. שכן הצו השמימי גזר עליהם להישאר בחוץ לנצח, וסיכולו יוכיח את טעותו של זה אשר אינו יכול לטעות לעולם – פעולה שתבטל את ההוויה כולה.
כיוון שריבון העולמים הכל יכול לא זמין כדי לפתור את הבעיה באופן אישי, מגייסים אנשי צבא השמים, בראשות השרף הבכיר והציני מטטרון (אלאן ריקמן, הורס כתמיד) את בת'אני סלון (לינדה פיורנטינו), קתולית קטנת אמונה העובדת במרכז להפלות, ושולחים אותה למסע צלב במטרה למנוע את המעבר של השניים תחת הקשת המדוברת. בדרך זוכה בת'אני לסיוע של שלל ישויות רוחניות, ביניהם רופוס (כריס רוק), השליח ה-13 השחור, הכעוס והקולני, שמכוח קונספירציה זדונית נמחק מהברית החדשה, וגם מוזה שפרשה מתפקידה רק כדי לגלות שאיבדה את המוזה (סלמה האייק). יש גם מי שמבקש לעצור את בת'אני בדרך – שלושה יצירי שטן על רולרבליידס, המונהגים על ידי דמון אפל ומקסים (ג'ייסון לי, שבכל רגע ורגע מהדקות הקצרות, החייכניות והמרושעות שלו על המסך מעביר בי צמרמורת של תענוג).
לסיפור מצליחים להשתרבב גם זוג הדילרים הלא יוצלחים, ג'יי ובוב השקט. כי למרות כל הדיבורים על מלאכים, שליחים, נביאים ומוזות, עדיין זה סרט של קוין סמית. גם כשסמית זונח את חיי היום-יום של בטלני ניו ג'רזי, בהם עסק ברוב סרטיו, לטובת הדוגמה הקתולית, הוא לא ייתן לזה להפריע לו לדחוף פנימה כהרגלו מנות גדושות של עיסוק חודרני וגס ב… ובכן… הבה נקרא לזה בנימוס "המסתורין הנשי", ושל ציטוטי קולנוע – כן, אל חשש, מעריצים יקרים, גם של 'מלחמת הכוכבים'. ג'יי הפטפטן בעל השפה המטונפת (ג'ייסון מיוז) ובוב הכמעט אילם (קוין סמית עצמו), שמלווים את סרטיו של סמית החל מ'מוכרים בלבד', סרטו הראשון, עולים כאן בדרגה לתפקיד הגדול ביותר שלהם עד כה (כאשר ב'ג'יי ובוב השקט מכים שנית' המאוחר יותר, הם כבר יככבו בתפקידים הראשיים).
בדרכו אל הישועה הנצחית מפזר קוין סמית את הגיגיו באשר לטיבן של הקתוליות ושל הדת בכלל, דוגמטיות דתית, גזענות, שוביניזם, 'שכחו אותי בבית', סובלנות בין-דתית ועוד. השמועה אומרת שסמית הינו קתולי אדוק למדי, ולכן, למרות שהוא יורה לכל הכיוונים, קשה לקבוע איפה נגמרת הביקורת הרצינית ומתחיל ההומור לשמו. אבל כך או כך, לרוב זה מאוד מצחיק – חשבתם פעם איך היה מסתיים סיפור הסנה הבוער אם משה רבנו היה מצויד במטף תקין? – ומדי פעם אפילו מעורר מחשבה קצת רצינית בשאלות כמו לאן לוקחים המאמינים את הדת שלהם, והאם לא נשכחה מטרת העל שלה איפשהו בדרך.
לסמית בהחלט יש מה להגיד בנושא הדתי, אבל יש משהו פשטני באופן בו הדברים מוצגים. הוא מחפש כנראה איזו דת קלילה ומחבקת, ומגנה את גישתם של חלק מהקתולים, שלטענתו רואה בדת סוג של עול במקום ברכה. הביקורת של סמית נראית די תואמת לרוח הנוצרית המקורית, עד כמה שיצא לי להכירה, אבל כאחד שרואה בדתו שילוב מרתק של עול ושל ברכה, אני חושב שזו בריחה קלה מדי ממחויבות. ולמרות שבסרט הזה סמית מפגין יכולת לנצל את המדיום הקולנועי – לא פעם הוא מצליח ללוות את שליחי השטן שלו באווירת אימה אפקטיבית למדי באמצעות משחקי מצלמה וסאונד בלבד – הוא לא ממש מנצל אותו עד הסוף. כאשר הוא באמת רוצה להגיד משהו, זה נעשה בעיקר באמצעות הרצאות שמושמות בפי דמויותיו. אין גם מה לצפות לחוויה ויזואלית מיוחדת – גם כשהתקציב שלו במיטבו, לסרטים של סמית תמיד יש לוק של משהו שבין פרויקט קולנועי דל אמצעים לבין מערכון מצולם.
בימים כתיקונם, אני לא מחבב במיוחד את קוין סמית. נוסף להתכתבויות בלתי פוסקות של סמית עם עצמו, עם סרטיו הקודמים ועם תחביביו (כבר הזכרתי את 'מלחמת הכוכבים'?), אותם סרטים שלו שראיתי מפגינים נטייה לקחת רעיונות בעלי פוטנציאל בכלל לא רע, ולתבל את הוצאתם לפועל בדיאלוגים על גבול הפורנוגרפיה ובהומור וולגרי, שדוחים אותי. סמית אף פעם לא יעשה במרומז את מה שהוא יכול לעשות באופן הכי בוטה שאפשר, אפילו אם זה דורש ממנו להציג בסרט שלו מלאכים חשופי שת. ניתן להבחין בנטייה הזו שלו גם ב'דוגמה' – אם כי במידה מצומצמת יותר. והסרט רווי התייחסויות לנושאים דתיים, כך שלא מעט מהערך המוסף שלו שמור למי שקצת בקי במיתולוגיה ובתיאולוגיה נוצרית.
אבל מעבר לעניינים שברוח, עדיין מדובר בסרט מצחיק ומטורף במובן החיובי ביותר של המושג. אולי סמית צריך לעזוב לעיתים קרובות יותר את חיי היום יום הניו-ג'רזיים שממלאים את רוב סרטיו. נראה שכאשר הצרות של הדמויות שלו הן פחות "שוב החברה שלי זרקה אותי" ויותר "הצילו, מלאך הודיע לי שאני צריכה לעצור שני מלאכים ולמנוע את חורבן העולם!" הכל הופך הרבה יותר מעניין.
- האתר הרשמי
- מוכרים בלבד
- קוין סמית מכה שנית
- קתוליות – כל מה שצריך לדעת
- הכנסיה של באדי ג'יזס
- סקר קוין סמית
דוגמה הוא למעשה הסרט האחד של קווין סמית שאני אוהבת.
למוכרים בלבד אני עוד צריכה להגיע (נו, יום אחד, זה שם ברשימה), עכברושי הקניון היה חביב מינוס כזה, את צ'ייסינג איימי אני מתעבת (אבל לא בצורה מבדרת מספיק לשכנע את העורכים לחלוק את זה עם הקהל בבית). דוגמה, לעומת זאת, ממש ממש מצחיק לפרקים, מעביר כמה נקודות מעניינות, מלוהק להפליא (אפילו בן אפלק מצליח לא להפריע יותר מדי), ואם מדלגים בקלילות מעל הומור ההפרשות – מאוד מוצלח.
באופן כללי, הדעה שלי על קווין סמית היא מתלבטת ולא מגובשת כזו. גם בסרטים שלו וגם בראיונות איתו, יש לו נטיה לעבור במהירות ובקיצוניות מבדיחות מבריקות להומור נמוך, מביך וחסר חן, כך שרגע אחד אני אומרת לעצמי "גאון הבנאדם הזה", ורגע אחר כך אני משוכנעת שהוא לא רק אדיוט, הוא גם חסר כל חוש לתזמון או הומור. בדוגמה, לפחות, הוא נוטה יותר לצד המוצלח (גם אם לא מצליח להדחיק את צידו השני לחלוטין).
אהבתי.
סרטים של קווין סמית' הם מסוג הסרטים ה"מריצים קטעים", במובן הכי כיפי של המילה. לא פלא שאי אפשר פשוט לאהוב אחד מהם, אלא אתה צריך לקבוע דעה לגבי האיש ופועלו.
בכל אופן, חוץ מג'רזי גירל שלא ראיתי, אחלה סרטים.
(וצריך להוסיף נקודה בסוף הפסקה הלפני-אחרונה).
ביקורת מצויין על סרט מצויין
הסרטים של קווין סמית תמיד נראים כאילו החבר'ה מריצים דחקות. גם כשהם משחקים מלאכים שנזרקו מגן עדן, שליח, שד, או אלוהים, וזה מה שכייפי בהם.
הדיאלוגים הם הצד החזק בסרטים האלה, אם כי מי שלא צפה בסרטים של ג'ון יוז, במלחמת הכוכבים או בסרטים הקודמים של סמית, עלול להרגיש שהוא לא מבין חצי מהסרט.
צר לי, אבל אותי דוגמה ממש אכזב
לא ראיתי אף סרט אחר של קווין סמית ולכן קשה לי לומר אם דוגמה הוא הכלל או היוצא מן הכלל, אבל דוגמה מזיכרוני (מאז ההקרנה בקולנוע לא ראיתיו שוב) היה אסופת ניסיונות לשחוט פרות קדושות וגם להשאר יחסית בקונצנסוס. הוא ירה לכל הכיוונים, שילב בדיחות "אמריקן פאי" (מפלצת ה..) עם חתרנות לייט, והתוצאה בסוף היא גיבוב של חצאי רעיונות ופמיניזם בשקל.
יש הרבה סרטים שהלכו לכיון חתרני ואנטי ממסדי בצורה הרבה יותר מוצלחת וממוקדת. אם זו הייתה מטרת דוגמה הוא פספס בגדול.
דוגמה לא נועד להיות סרט חתרני
לפי קווין סמית' (נדמה לי שהוא אמר את זה בסדרת ההרצאות בקולג'ים שלו), כקתולי מאמין, הוא מעולם לא התכוון ליצור סרט שיוצא נגד הממסד, אלא אם כבר להזכיר לאנשים את הצדדים החיוביים שבדת. דוגמה אמנם מכיל לא מעט עקיצות כלפי הכנסיה, אבל סמית' בעצמו אמר שהוא יותר נהנה מהעליהום התקשורתי שעשו עליו אנשים שלא ראו את הסרט*, מאשר הבין ממה הוא נובע.
למען האמת, זו גם נקודת התורפה של דוגמה. יש לסרט את הכלים להפוך ליצירה חתרנית שמבקשת להשיל את הכנסיה מבגדיה ולהחזיר את הכח לעם. העניין הוא שהסרט בכלל לא מנסה לעשות את זה, אלא פשוט מציג את החיפוש אחר האמונה מנקודת מבט קומית. כמו שכתבתי בתגובה לביקורת על קלרקס, הגיבורים בסרטים של קווין סמית' מייצגים צדדים באישיות שלו. בת'אני (הגיבורה הנשית היחידה שלו נכון לעכשיו) מייצגת את הצד שעבר משבר אמונה כמה שנים לפני כתיבת התסריט ואת החיפוש של סמית' אחר תשובה לספקותיו.
אפשר לומר שדוגמה הוא סרט אנטי-מיסיונרי שמעדיף להשאיר לצופים את הבחירה האם יש טעם באמונה או לא. הוא לא מסכים עם כל הפעולות של הכנסיה, אבל עדיין מאמין במטרה הנעלה.
*כולל סיפור מאוד מצחיק בו הוא וחבר שלו הופיעו בחדשות מקומיות כשני מפגינים זועמים.
הנה הקטע בו הוא מספר על ה''הפגנה'' נגד דוגמה
http://www.youtube.com/watch?v=5UDoIBgiUAQ
הנה הקטע בו הוא מספר על ה''הפגנה'' נגד דוגמה
שמע, לאור העובדות האלו אפשר לראות באמת את דוגמה באור שונה לגמרי.
יכול באמת להיות שהציפיות שלי מדוגמה או הצורה שבה קידמו את הסרט גרמו לי לדמיין אותו כאנטי ממסדי לפני שצפיתי בו.
בכל מקרה, מבחינת איכות הסרט וההנאה ממנו בעיני, הסרט מאכזב מאוד… (דווקא ה"הפגנה" משעשעת)
יש חוק פשוט עם קוין סמית
אם אתה באמת רוצה להנות ממה שהוא עושה, תצמד לסרטי "ערב עם קוין סמית" ותעזוב את הסרטים שלו.
אנשים מתעלפים לו על הדיאלוגים והסיפורים כאילו שהוא איזה עילוי. בעצם, מבחינה קולנועית הסרטים שלו הוא קקה יבש, מבחינה רעיונית הוא לוקחת אחלה רעיונות ואז מקלקל אותם לאורך הדרך בדמויות דגל לא קשורות ומיליון עלילות צד שאין להן חלק בסיפור. ותמיד, אבל תמיד!, הסוף קיטצ'י שאפשר להקיא.
אם יש סרט אחד שלו שהוא מוצלח זה clercks (הראשון). אולי גם נערת ג'רסי, לא כי הוא כזה סרט חזק, אלא כי מדובר בסרט שלא מסתיר לשניה את העובדה שהוא קיטץ' אז לא מתאכזבים יותר מידי.
מש''א!
ולשאלה קשה בנושא
?
האם עצם זה שכתבתי "מש"א" גורם לזה שגם אני צריך לשים
מש''א!
מה זה מש"א?
הכירי את מילון האתר:
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm#masha
הכירי את מילון האתר:
אהה..
תודה :)
אין לי הרבה מה לחדש, זה באמת סרט צבעוני ומקסים שהיה זכור לי באהבה כסרט עם אמירה חצופה כנגד הכנסיה והדת הכי מיינסטרימית בעולם.
סרט מצחיק ומהנה, על נושא שהוא לכאורה יותר גבוה מסתם קומדיה.
אבל לא מזמן צפיתי בו שוב וקצת התאכזבתי, יש שם איזה כיוון שהולך נגד המקובעות והאידיוטיות של הדת, אבל עדיין הוא לא הולך עד הסוף.
הוא שובר כל מיני מיתוסים ברורים של הדת אבל עם זאת מלטף אותם וכאילו נבהל מהחתרנות של עצמו.
רק לשם הבהרה
זה לא אני. אם נרשמים לאתר הניק נשמר אישית?
רק לשם הבהרה
אני בשוק מסתובבת כאן עוד אלפקה?
כן, כנראה שניכם ברחתם מהחווה
אלפקה 2 – אנא בחר כינוי אחר, כבר יש באתר אלפקה אחד.
אלפקה המקורי – לא, לצערי התאמה אישית לא מאפשרת שמירת הכינוי כייחודי.
בעזרת השם
אם יש דבר אחד בטוח, זה שקווין סמית' אוהב להכניס מחוות. כך למשל, בעכברי קניון, בכדי לחמוק מהשומר לה-פורס (מחווה למלחמת הכוכבים), סיילנט בוב נעזר במתקן שמחקה את אחד החפיצים מהחגורה של באטמן. ג'יי אומר לו בתגובה Where do you get these wonderful toys, משפט שנאמר בידי הג'וקר בבאטמן של טים ברטון. גם שם דמותו של ג'יסון לי בעכברי קניון, ברודי ברוס, הוא מחווה לסרט מלתעות.
לכן, כדאי להתעקב רגע על משמעות שמות חלק מהדמויות בדוגמה, אלה שאינן מוזכרות במקורות:
•בת'אני – בית עניה, ישוב ממזרח לירושלים בו, לפי המיתולוגיה הנוצרית, קם לזרוס (אלעזר) לתחיה. אלעזר היה אחיה של מרים המגדלית שגרה עמו בבית עניה וחבר קרוב של ישו שמת ממחלה קשה. משום שלפי הנצרות, מעשי אלוהים אינם הפיכים, יש המאמינים כי אלעזר עדיין משוטט בין החיים. בסרט, בת'אני היא שריד אחרון למשפחתו של ישו.
•לוקי – במיתולוגיה הנורדית, יצור המקורב לאלים (אך בפרוש נחות מהם) שנודע לשמצה במעלליו הרבים וחוסר הכבוד שלו לסמכות. בסופו של דבר, בגד לוקי באלים ונהרג במהלך מלחמת יום הדין, הרגנרוק, בה הושמד העולם כולו ונבנה מחדש ללא האלים ואויביהם.
•ברטלבי – דמות מסיפורו של הרמן מלוויל, "ברטלבי הלבלר". בסיפור, ברטלבי הוא עובד במשרד עורך דין שיום אחד, פשוט מסרב למלא הוראות ולא מספק לכך הסבר ממשי, עד שהדבר מביא להרס עצמי. בסיפור, נאמר כי ברטלבי עבד בעבר ב"משרד המכתבים המתים", המטפל בדאר שלא ניתן להעביר ליעדו (בין השאר, בשל פטירת הנמען).
•רופוס – שם נפוץ בפרובינקיות רומיות, כולל יהודה. זהו גם שמם של מספר קדושים בנצרות. יש לי תאוריה שסביר להניח שאינה נכונה, לפיה השם נבחר כמחווה ל"ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", שם רופוס נשלח מהעתיד במטרה לסייע לשני הגיבורים הסתומים בדרכם, כפי שרופוס מדוגמה הוא דמות מהעבר שנשלחה להנחות את ג'יי ובוב (ואת בת'אני).
•סרנדיפיטי (המוזה) – מילה שמקורה בספרות הפרסית הקדומה ופרושה: היכולת לגלות משהו במקרה.
וגם
בביל וטל, רופוס מגולם ע"י ג'ורג' קרליין שמשחק בדוגמה את הקרדינל.
או! איך הכל מתחבר…
ביל וטד, זאת אומרת..
ולא לשכוח
את עזראל, שהוא בעצם שמו היהודי-נוצרי של מלאך המוות.
בעזרת השם
בעזרת השם
מה שכתבת על סרנדיפיטי נכון, אבל המקור הוא עדיין בהשראת הספרות הפרסית, לפי מילון האטימולוגיה המקוון.
http://www.etymonline.com/index.php?search=serendipity&searchmode=none
אחד מהסרטים החביבים עלי.
והוא מאוד מתקשר לי ל"בשורות טובות" של ניל גיימן וטרי פראצ'ט.
אני לא זוכרת לאיזה מהם נחשפתי קודם, אבל כל קריאה או צפיה הם מזכירים לי את השני.
מש''א
אחד מהסרטים החביבים עלי.
לי אישית זה מזכיר את הקומיקס פריצ'ר. קווין סמית גם רשם הקדמה לאחד הספרים והוא קיבל הרבה מהרעיונות שלו משם.
קווין סמית' הוא בעיניי יוצר מקורי,חכם אך למרבה הצער מעט זניח. קשה לי לראות איך הסרטים שלו שיש בהם איזה אלמנט חובבני ואפילו סטודנטיאלי ייראו בעוד עשרים או שלושים שנה. הסרט שלו שהכי אהבתי הוא דווקא Chasing Amyשהיה בו איזה פן אנושי מרגש מעבר לחספוס ולקוליות האדישה שבה עולמו הקולנועי מתנהל. אם סמית' לא ישכיל לברוא עולם קולנועי יותר עשיר ברגש ופחות ציני חוששני שלפחות מבחינתי הוא תמיד יוותר בשוליים, מישהו שהיה לו פוטנציאל אבל פעם לא באמת הגשים את ההטחה.
פו אנושי מרגש
זה בדיוק הדבר שמצאתי ב"מוכרים בלבד" ולא מצאתי בסרטיו האחרים של סמית (כולל "לרדוף אחרי אימיי" שללא ספק ניסה). דבר נוסף, מוכרים בלבד הוא הסרט היחיד של סמית שבו שאני חש שהוא לא הגזים עם הומור גס ודוחה מדי, למרות שיש בו די הרבה הומור מסוג זה, זה מתיישב טוב על הסרט ובסוף שלו יש משהובאמת מרגש.
בעיני, הוא ישרוד
אתמול, ראיתי את מוכרים בלבד לראשונה מזה שנים ועדיין הרגשתי שהסיום שלו מרגש. יש בו אמירה על החיים, או לפחות על איך שהדמויות תופסות את החיים, שהיא על זמנית. האמירה הזו, שמשתמשת באופטימיות של הרגע כנשק להתמודדות עם תחושה של החיים כנתיב ללא מוצא, הייתה נכונה לפני 13 שנים בדיוק כפי שהיא נכונה היום ותהיה נכונה גם בעוד שלושים שנה. דווקא דוגמה עשוי להתיישן כי הוא נתמך יותר על אמצעים קולנועיים עכשוויים (מבחינת אפקטים, בניית דמויות, עריכה וכו') שבעתיד, יראו נדושים. קלרקס, לעומת זאת, ישאר לעד סרט דל תקציב של סטודנט עם שאיפות לעתיד.
איפושהו
באמצע הסרט, הוא פשוט הפסיק לעניין אותי, או שמא זאת הייתה השעה שבה ראיתי אותו (נגמר בסביבות 5:50 לפנות בוקר). מאוד אהבתי את מאט דיימון, גם את ג'ייסון מיוז, גם את קווין סמית', גם את כריס רוק, גם את אלן ריקמן, גם את לינדה פיורנטינו, גם את בן אפלק..אהה, בעצם לא.
אף אחד לא ציין...
אני ציינתי :P
עול וברכה
הנצרות המקורית לא רואה בדת ברכה ללא עול. היא רואה ב*מצוות* עול מיותר, אבל הדרישות שלה לשינוי טוטאלי בחיי המאמינים הרבה יותר דרסטיות (ככה זה בתנועות משיחיות); והיא מחכה ל*חסד* אלוהי שיגאל את בני האדם.
לעומת זאת, בהחלט יתכן שקווין סמית' רוצה את דת האלוהים-זה-סבבה הפופולרית כל-כך.
אהא, איפה הדיסקליימר שלי כשצריך אותו?
אני קורא עכשיו את בשורות טובות,
ואני מגלה שזה כמו דוגמה, אבל עם הומור בריטי ובלי פאק.
ספרים נוספים בסגנון:
מהתלה לא קלה, מאת זילאזני ושאקלי.
כבוד על השימוש במילה "שת" כדי להגיד אחוריים
אחלה סרט, אך אהבתי פחות מקלרקס ואיימי. אפקטים וסצנות מכות מצחיקים ממש