צ'יטי צ'יטי בנג בנג

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 5 באוגוסט 2007Posted in: ביקורות

במקור: Chitty Chitty Bang Bang
במאי: קן יוז
תסריט: רואלד דאל וקן יוז
מבוסס על ספרו של: איאן פלמינג
שחקנים: דיק ואן דייק, סאלי אן הויס, ליונל ג'פריס, גרט פריבי, רוברט אלפמן

אם אתה זוכר את שנות השישים, אומר פתגם פופולרי, כנראה לא היית שם. כנראה ראית סרטים, ואתה יודע שבבוקר איש הסיקסטיז הממוצע היה קם, והולך להפגין נגד מלחמת וייטנאם ובעד אהבה חופשית. זה אם לא היו לו ילדים. אם היו, הוא היה קם בשירה, מעיר אותם בעזרת להקת קרקס שעברה במקרה בסלון, ומבלה את כל היום בריקודים מתוזמני כוריאוגרפיה-להפליא, תוך כדי שירת שירים עליזים, עצובים, או מרגיזים. באופן כללי, אם מישהו בסרט משנות השישים אינו מפגין נגד המלחמה, סימן שהוא יכול בהתראה של שניה לארגן עוד ארבע מאות איש לריקוד ספונטני, שיגרום לרקדני להקת בת שבע להתעלף מקנאה.

ואיך משדרגים סרט כזה? מוסיפים מכונית.

'צ'יטי צ'יטי בנג-בנג' נוצר בשנות השישים, אבל מתרחש כארבעים-חמישים שנה קודם, באנגליה הכפרית. שם, בבית גדול על ראש גבעה, גרים בני משפחת פוטס: האבא קרקטקוס (דיק ואן דייק, אחד הקומיקאים האמריקנים המפורסמים של שנות השישים ובכלל), הוא ממציא שמקדים את זמנו, ולכן כל ההמצאות שלו – שואב אבק חזק מדי, מנוע רקטי אישי, סוכריות שורקות – בלתי שימושיות או לא מצליחות. הסבא (ליונל ג'פריס) הוא חייל ותיק שמתקשה לקבל את העובדה שהוא בפנסיה כבר הרבה שנים, ויוצא למסעות מדומיינים מדי שני וחמישי. שני הילדים, ימימה וירמיהו (טוב, ג'מימה וג'רמי), הם – נו, טוב, ילדים. ואמא? אין רמז. בטח עליה השלום.

כשהסיפור מתחיל, מתרחשים שלושה דברים עיקריים. ראשית, בחורה בשם טרולי סקרמפשוס (מילולית: "באמת מצוין" או "נורא טעים"; מגלמת אותה סאלי אן הויס) כמעט דורסת את הילדים. אחר כך מצטלבות דרכיה בדרכי המשפחה, למרבה צערו של קרקטקוס המתגלה כשוביניסט לא קטן ("אם נשים רוצות לנהוג במכוניות, שילמדו לתפעל אותן!"), ושמחתם של ילדיו, שבבירור מחפשים לעצמם איזו אמא. שנית, קרקטקוס מציל עבור ילדיו גרוטאה שבעבר היתה מכונית מרוץ, והופך אותה למכונית עם צליל האגזוז המקורי ביותר שנשמע אי פעם. ושלישית, דווקא באמצע פיקניק נחמד, כשכל המשפחה מבלה עם גברת טרולי, והאבא מתחיל סיפור על פיראטים, מופיעה פתאום היאכטה הפרטית של הברון בומבורסט (גרט פריבי). בומבורסט, שליט וולגריה והאיש הכי רשע בעולם ("הוא מכוער! הוא מגעיל! יותר מזה, הוא אפילו לא נחמד"), רוצה-רוצה-רוצה את המכונית המופלאה, ולא מתכוון לבחול באמצעים כדי להשיג אותה.

כל זה, כמובן, קורה בלוויית שירה, ריקודים ופזמונים מדבקים.

ל'צ'יטי צ'יטי בנג בנג' יש פוטנציאל להיראות היום מגוחך. מספר הריקודים והשירים גדול מאוד (לא פחות מאחד-עשר שירים בסרט של כשעתיים, וחלקם מופיעים יותר מפעם אחת). השחקנית הראשית לא מזהירה, בפרט כשהיא ממלאת את תפקיד 'האישה הצורחת' בכמה מקרים שמתחוללת בהם פורענות, והילדים גם הם צורחים יותר מדי לטעמי. והאפקטים… נו, טוב. עבור 1968 הם בטח היו מרשימים, אבל היום המסך הכחול ברקע צועק למרחוק, וההדבקה של התרחשות-על-גבי-רקע נראית מלאכותית למדי. יש גם פה ושם שוביניזם שמרגיז אותי. ותגידו, מפעל ממתקים שלם שפורץ בריקודים זה נראה לכם הגיוני?

אבל למרות החסרונות, 'צ'יטי' הוא סרט מצוין. הבת הקטנה שלי התאהבה בו (היא עוד קטנה מכדי לפחד) ובשל כך ראיתי אותו כמה עשרות פעמים (לא כולל תריסר פעמים לפני שהיא נולדה) – ולמרות זאת הוא עדיין לא נמאס עלי. על ארבעה דברים הסרט עומד: על התסריט, על הבימוי, על שחקני המשנה ועל המוזיקה.

התסריט, שנכתב בידי רואלד דאל על פי ספרו הסרקסטי למדי של איאן פלמינג, ההוא שיצר את 'ג'יימס בונד', משמר את העוקצנות שבמקור, ולא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. זה בא לידי ביטוי, למשל, בבדיחות קטנות הפזורות בסרט ("תתחיל לשחות!" "אבל אני לא יודע לשחות!" "אז תתחיל לטבוע!"), או בגיבורים שנושאים נאומים נמלצים, כשברקע מתרחש משהו שסותר אותם, ומגחיך לגמרי את הפאתוס. כמו כן, התסריט נותן אופי לחלק ניכר מדמויות המשנה, וגם רוב הרעים אינם פלקט גמור; הבארון בומבורסט רשע, אבל לפעמים מעורר רחמים – וגם את אשתו, הכוח המוביל מאחורי הגזרות במדינתו, הסרט לא מתאר כמפלצת בלבד.

הבימוי, של קן יוז, מבריק בעיני. בתור דוגמה קטנה, בסדרת מרוצי המכוניות הפותחת את הסרט, הכול מצולם טיפ-טיפה מהר מדי, כך שהדמויות מתנהגות כאילו הן מצולמות בסרט שחור-לבן מאותן השנים. אפשר להחמיץ את זה בקלות, אבל המגע הקטן מהסוג הזה מוסיף הרבה. האופי הנאצי שהבמאי מקנה לכוחות הרשע – כולל המבטא הגרמני, סליחה, וולגרי, הכבד וההתנהגות של נתיניו של הברון בומבורסט – מוסיפים לסרט עומק ותחכום שאולי ילדים יחמיצו, אבל מבוגרים לא.

ושחקני המשנה. כמו בסרט קאלט אחר, 'הנסיכה הקסומה', גם פה הדמויות הראשיות הן הפחות מעניינות בסרט – אם כי קרקטקוס הממציא הוא בלי ספק דמות עם אופי – ודמויות המשנה הן המעניינות באמת. ליונל ג'פריס, בתפקיד הסבא הפסיכי, מבריק ממש; חבורת מדענים שבויים מופיעה בקטע ריקוד קצר אך מרשים, סוכני החרש השלומיאלים של ממלכת וולגריה הם צמד-חמד שכמוהו מזמן לא נראה על המסכים ("אנחנו בא-נ-ג-ל-יה. ואנחנו אמורים להתנהג כמו ג'נטלמנים אנגלים. אז (בצעקה) תפתח לעזאזל את הדלת!"). מסביב לברון מתרוצצות דמויות קטנות וביזאריות, כמו ראש הממשלה שלו, שתחום מומחיותו הוא חזרה על דברי הברון באנגלית ספרותית. ועל כולם עולה תופס הילדים (רוברט הלפמן), רשע מרושע כל כך משכנע, שהוא יכול להבהיל גם מבוגרים, ולמרות שהוא דמות משנה עם זמן יחסית קטן, הוא בולט ומצמרר יותר מרוב הנבלים הקולנועיים שראיתי.

לבסוף, ישנה המוזיקה. מדובר בשירים שרובם מצוינים, קליטים (בפרט שיר הנושא, שיש הטוענים שהוא מדבק עד כדי ניג'וז, אבל אני חושב שהוא נהדר) וגם מבוצעים טוב מאוד. המוזיקה היא לא רק השירים. היא גם ההמנונים הלאומיים בתחילת הסרט שהופכים באופן חלק לנעימת הנושא, או מוטיבים מוזיקליים שחוזרים על עצמם (למשל, כל פעם שדמות מסוימת מופיעה בתמונה). והיא גם התיאום בין השירים למתחולל על המסך, תיאום שלרוב מונע מהשירים להפריע לקצב. יש סרטים מוזיקליים בהם התחושה היא 'סרט טוב, אבל חבל שלא הורידו את השירים'. פה, לעומת זאת, היה מאוד חבל לו היו מורידים את השירים – בפרט אלה ששר הסבא פוטס.

בגלל כל אלה מדובר בסרט מצוין, שכדאי לראות גם אם מזמן אתם לא ילדים, וגם אם יש לכם ילדים – בתקווה שהם לא יגיעו אחר כך לפסיכולוג כדי להתלונן שתופס הילדים רודף אחריהם בלילות.

תגיות: