המלך האחרון של סקוטלנד

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 10 במרץ 2007Posted in: ביקורות

במקור: The Last King of Scotland
במאי: קווין מקדולנד
תסריט: פיטר מורגן וג'רמי ברוק
על פי ספרו של גיילס פודן
שחקנים: פורסט ויטקר, ג'יימס מקאבוי, קרי וושינגטון, ג'יליאן אנדרסון

אפריקה באופנה בזמן האחרון, בעיקר בהוליווד. 'הגנן המסור' הציג את הניצול וההתעלמות המערביים, לצד האומללות הפושה ביבשת השחורה; 'לגעת ביהלום' עוסק באלימות של תעשיית היהלומים ובהזדמנות מצלם את דיקפריו במגוון זוויות מחמיאות; ויש שמועות שילדים קטנים ברחבי מלוואי, מסתתרים מחשש שבריטני ספירס תנסה לאמץ אותם. אני יצור חסר חוט שדרה אנוכי, זע אנה ואנה עם רוחות האופנה, ולכן החלטתי לראות סרט בנושא – על "הוד רוממותו, נשיא לכל ימי חייו, הגנרל אל חאג'י דוקטור אידי אמין, המעוטר בצלב ויקטוריה, צלב הצבא ועיטור העוז, אדון כל החיות אשר על פני האדמה וכל הדגים אשר בים, כובש האימפריה הבריטית באפריקה בכלל ובאוגנדה בפרט", או בקיצור, "המלך האחרון של סקוטלנד". ובשבילכם, אידי אמין.

בכדי לספר את סיפורו של אידי אמין עלינו להכיר קודם את ניקולס גריגן, רופא סקוטי צעיר ונהנתן. גריגן (ג'יימס מקאבוי, 'האריה, המכשפה וארון הבגדים') סיים את חוק לימודיו ואמור לעבוד בפרקטיקה של אביו. אלא שהעניין נראה לו משעמם כמוות, והוא מעדיף להיות בכל מקום אחר בעולם – למה לא, נגיד, אוגנדה? גריגן מצטרף לצוות הרפואי המצומצם (מאוד) במיסיון נידח במדינה. מיד עם הגיעו למקום, מתרחשת הפיכה צבאית בה מודח הנשיא אובוטה, ואת מקומו תופס הגנרל אידי אמין דאדא (פורסט ויטקר, 'גוסט דוג', שייזכר מעתה כפורסט ויטקר, 'המלך האחרון של סקוטלנד'). אחרי הצפיה בנאום המשולהב והמרשים של אמין, ובריקודים המלווים אותו, גריגן חוזר עם אשת הרופא הוותיק (גי'ליאן אנדרסון, 'תיקים באפלה', בתפקיד זניח ושיזוף נפלא) למיסיון. אבל מיד מגיעה משלחת מטעם הנשיא: הוא נפצע קלות בתאונה, ודורש טיפול רפואי. גריגן מגיע לזירה – שם הנשיא הטרי מקלל נמרצות את הפרה בה פגעה מכוניתו ואת ידו הנקועה – ומטפל בצורה נחרצת ויעילה הן בפרה והן ביד. אמין, שמתלהב מהחוצפה של גריגן, ועוד יותר מזה – מהיותו סקוטי, מזמין אותו להיות רופאו האישי, וזה – לאחר התלבטות קלה, ובעידוד תנאי המגורים המפנקים בארמון – מסכים בשמחה.

גריגן נהנה מחייו הנעימים בבירה, קמפלה, מטפל בנשיא ובבני משפחתו, ומדי פעם בעניינים נוספים שמטיל עליו אמין הקפריזי – יעוץ לשר הבריאות, או בחירת עיצוב שדה התעופה החדש. הוא אף מתחכך, בחוסר רצון מופגן, עם הדיפלומטים בסביבה, ובעיקר עם הנציג הבריטי (סיימון מקבורני, 'המועמד ממנצ'וריה'), אותו – כמו כל סקוטי טוב – הוא לא סובל. אך לאט לאט האידיליה מתחילה להתפורר. גריגן מתחיל לשמוע על הזוועות שמשטרו של אמין מחולל באוגנדה, ובד בבד חווה מפגשים אישיים הולכים ותכופים עם האלימות והשגעון של המנהיג הכריזמטי. כל העסק תופס תאוצה כאשר גריגן מתקרב לקיי, אחת משלוש נשותיו של אמין, ומגיע לשיאו עם חטיפת מטוס אייר פרנס ונחיתתו באנטבה, ונקודת הבחירה הבלתי נמנעת אליה מגיע גריגן.

'המלך האחרון של סקוטלנד' מערבב אמת ובדיון. ביחס לאידי אמין – עליתו לשלטון, הרקע שלו בצבא הבריטי, המעורבות שלו באנטבה, היחס שלו לסובבים אותו, הדרדרותו הנפשית – הסרט מנסה להיות נאמן ככל האפשר. סיפורו של גריגן בדוי, אך מושפע מכמה דמויות לבנות (בריטיות דווקא) שפעלו בסביבתו של אמין. הבעיה היא ההבדל באיכות בין חלקי הסרט, ההיסטוריים והמומצאים. סיפורה של אוגנדה, ובעיקר דמותו של אידי אמין, מעניינים מאוד ומועברים היטב (למרות שעוד קצת רקע היסטורי וחברתי לא היה מזיק: בשביל מה לטרוח לצלם את הסרט באוגנדה, אם בקושי מראים אותה?). לכך תורמת, יותר מכל דבר, הופעתו של פורסט ויטקר, שאותה אפשר להגדיר רק כמדהימה. המחקר המעמיק שהוא השקיע בדמות, לצד יכולת המשחק שלו, פשוט משדרגים כל סצינה בהשתתפותו בכמה דרגות. כאשר הוא נכנס לפריים, קל להבין איך בריון רצחני ומטורף כמו אמין סחף אחריו ארץ שלמה: הוא מקסים באותה המידה שהוא מפחיד, וכל זה במשחק מדויק ומדוד של דמות גדולה מהחיים.

אלא שהסרט מתמקד יותר בגריגן מאשר באמין, גם בזמן המסך וגם בעלילה, ולמרות משחק מוצלח של מקאבוי, הסיפור של גריגן פשוט לא כל כך מעניין. בסדר, אז הוא היה שחצן ונהנתן. אוקיי, אז הוא התפכח לאט מדי ומאוחר מדי. ניחא, הוא אהב לשכב עם הרבה נשים. אז מה? לא רק שלא בשביל זה באנו לסרט, אלא שכאן אין שום חידוש – אין ניתוח פסיכולוגי מעניין, מקורי או אפילו מקיף, ואין עלילה שקורה בה משהו יוצא דופן. אבל המצב אפילו יותר גרוע: בסיפורו של גריגן, בעיקר בשליש האחרון של הסרט, התסריטאים והבמאי מרשים לעצמם להגזים ולהיסחף. סגנון העריכה והצילום נהיה סנסציוני וגדוש, והמלודרמה חוגגת. נדמה שהנסיון לחשוף אותנו לאמין דרך עיניו של גריגן יצר צורך לדחוס את כל הזוועות האפשריות לסיום, אחרי שגריגן מבין עם מי בדיוק יש לו עסק. הסרט כולו קורס מכובד המשקל של סופו.

מקדונלד, במאי שעסק בעיקר בסרטים תעודיים ('יום אחד בספטמבר', עליו זכה באוסקר) ופסבדו-תיעודיים ('לגעת באינסוף'), מצלם ומעביר נפלא חומרים כמו-תעודיים, והולך לאיבוד כשהוא מנסה לעסוק בבדיון. מצד שני, כל השחקנים בסרט נותנים הופעות אמינות (וכשהן לא אמינות, זה באשמת התסריט), אז אולי עוד יש לו עתיד. 'המלך האחרון של סקוטלנד' הוא לא סרט טוב במיוחד. אבל כל דקה שבה פורסט ויטקר נמצא על המסך שווה, לבדה, 35 שקלים – ולכן כדאי, למרות הכל, ללכת ולראות את המלך.

תגיות: