יוקרה

במקור: The Prestige
במאי: כריסטופר נולאן
תסריט: כריסטופר נולאן, ג'ונתן נולאן
על פי ספרו של כריסטופר פריסט
שחקנים: יו ג'קמן, כריסטיאן בייל, מייקל קיין, סקרלט ג'והנסן, דייויד בואי, אנדי סרקיס, רבקה הול

פעם, לפני מאה שנה, אנשים היו הולכים למופעי קסמים. באו והמציאו את הוליווד, ואחר כך את פעלולי המחשב, וזאת היתה מכה רצינית לעסקים: תראו לי קוסם גדול מספיק כדי להתחרות בגנדלף, או לשלוף מהכובע שלו את קינג קונג (במחשבה שנייה, אל תראו לי קוסם גדול מספיק שקינג קונג ייכנס לו לכובע). אבל אם הצלחת הסרטים הורידה את הקוסמים מגדולתם – עדיין אפשר לעשות סרט מוצלח על קוסמים דגולים, כמו הזוג הבדיוני, אלפרד בורדן ורוברט אנג'יר. בתחילת 'יוקרה', בורדן יושב בתא כלא, לאחר שהואשם ברצח הקוסם המתחרה, אנג'יר, ובזמן שנותר לו עד שיוצא להורג, אנו חוזרים לעבר ורואים איך הכל התחיל.

בראשית דרכם, בורדן (כריסטיאן בייל, עם ניצוץ הטירוף הקבוע מרצד בעיניו), ואנג'יר (יו ג'קמן הרגוע כביכול, שבהמשך יתגלה כאחוז דיבוק במידה שווה כמעט) עובדים יחד כעוזרים של קוסם ותיק. בורדן מתבלט במחויבותו להקריב כל קורבן שנדרש כדי לבצע קסם מוצלח; אנג'יר מצטיין בהקסמת הקהל. מאחורי הקלעים שוכן קשיש שנון ולבן-זקנקן בשם קאטר (מייקל קיין), שהוא "האנג'ניר" – מומחה טכני שמכין את המתקנים והאביזרים בהם הקוסמים משתמשים. כמו כן, קאטר מחלטר כמדריך רוחני, שמחליק את החיכוכים בין שני הצעירים. זהו תור הזהב של הקוסמות – לונדון בסוף המאה ה-19, שיא העידן הויקטוריאני. בורדן ואנג'יר, בחליפות ערב מהודרות, הם הדבר הכי דומה שיש לאטרקציה האולטימטיבית: פינגווינים. הם עושים טריקים כמו העלמת ציפורים ותפיסת קליעים, אבל כל הזמן שואפים ליותר, למצוא את הקסם הכי מפעים שיש. אלא שבמילות התשדיר הידוע: אין דבר כזה, קסמים קלים. זה ממכר, ומחיר ההצלחה יהיה כבד.

יום ביש מזל אחד, מתפקשש הקסם הכי קשה בהופעה, ובמקום לעצור זמנית את הנשימה של הקהל, עוצר סופנית את הנשימה של אחת מחברות הצוות. התאונה הטרגית פוגעת אישית באנג'יר, ומציתה בו כעס נורא על בורדן, שמבחינה טכנית אחראי לאירוע המצער (ויש להודות שההסבר שלו, "בחיי שאני לא זוכר איזה קשר עשיתי", באמת נשמע רע). דרכי הצמד נפרדות, והם מקימים מופעים עצמאיים. המהנדס קאטר נשאר עם אנג'יר, ובורדן מוצא לעצמו "אנג'ניר" חדש, שמוכן להיות צילו הנאמן ולציית להוראותיו.

השילוב של התחרות המקצועית "למי יש (את הטריק) הכי גדול", והשנאה המיוחדת זה לזה, משכיח את המטרה הראשונית של הקוסמים – "לראות את הבעת הפליאה על פני הצופים", כדברי אנג'יר. נשארת האובססיה, שמביאה את השניים לפסגות של נקמנות בקנה מידה קוסמי, ומחוללת שרשרת של פעולות תגמול. כל אחד מהם, בתורו, מתגנב להצגה של השני, ומנסה להרוס את הלהטוטים שלו, את שמו הטוב ואת גופו, לא בהכרח בסדר זה. העימות מגיע לשיא לאחר שבורדן ממציא פעלול מדהים, המכונה "האדם המשולח", בו הוא משתגר מצד אחד של הבמה לצד השני בתוך חלקיק שניה. אנג'יר, נחוש להשיג את הקסם לעצמו, שולח את העוזרת/מאהבת שלו (סקרלט ג'והנסון, בתלבושת קטנה ובתפקיד קטן עוד יותר, ותודה רבה על שניהם) למשימת ריגול אצל בורדן. בדרך זו מגיע אנג'יר אל ניקולאי טסלה (דייויד בואי, שכל כך התבגר, שבפעם הראשונה שראיתי אותו בסרט חשבתי "היי, מדהים! יש בעולם מישהו חוץ מדייויד בואי עם עין אחת כחולה ואחת חומה!"). טסלה, מדען גאון, אניגמטי ומצמרר, לא מתעסק בטריקים – לטענתו הוא מעקם את חוקי הטבע. לאנג'יר לא אכפת כמה המתקן שטסלה בונה לו מסוכן, הוא נחוש להשתמש בו. ועכשיו כבר ברור שמישהו פה יראה את עצמו מתפגר.

חוץ מהשחקנים הסבירים-עד-טובים, 'יוקרה' מכיל קצת דרמה תקופתית, קצת רגעי צמרמורת בלתי מוסברים, וקצת פסיכולוגיה בגרוש על גברים-שלא-יכולים-לאהוב-כי-הם-עסוקים-מדי-בלהצליח. אבל כל זה משני לעיקר: העלילה. הבמאי-תסריטאי כריסטופר נולאן אמר שתסריט מקורי דומה למעשה קסמים: בשני המקרים מושכים את תשומת הלב של הצופה לכיוון אחד, ומפתיעים אותו מכיוון אחר; ההתבטאות הזו קצת עצבנה אותי, כי היא הופכת את האנלוגיה בין תסריט טוב לקסם טוב לבנאלית, שלא לדבר על זה שגם אני רציתי להשתמש בה, ועכשיו זה כבר ממש לא יישמע מקורי. מדי רבע שעה, בערך, יש ב'יוקרה' טוויסט חדש, ולמרות שחלק מפיתולי העלילה צפויים, רובם הגיחו מהאוויר הריק, כיאה לסרט על קוסמים. הטוויסט האחרון והסופי אמנם לוקה בחוסר אמינות כלשהו, אך הצליח לזרות אור חדש ומחוכם על כל כך הרבה פרטים קטנים, שסלחתי לו ברצון. עוד תורמת להנאה העובדה שרוב הקסמים ב'יוקרה' אינם רק פעלולים צבעוניים וריקים מתוכן, כי אם חידות הגיון שמהוות חלק בלתי נפרד ממשחקי המוחות של בורדן ואנג'יר. וכשמגלים לנו את הפתרון – הוא בדרך כלל משכנע.

אני לא רוצה ליצור פה אשליה שכל אחד ייהנה מ'יוקרה'. זה סרט תובעני, שחובה לבוא אליו ערניים, רק כדי לעקוב אחרי מה שקורה. יהיו אנשים שיחשבו שהמבנה המחזורי שלו – עוד סצינה, עוד טריק, עוד תפנית – מעיק ומתמשך, ושהסרט באופן כללי ארוך מדי וממצה את עצמו מהר. הדילוגים אחורה וקדימה בזמנים עלולים לגרום לפקיעת הסבלנות, ומי שרגיש לטוויסטים בלתי מציאותיים, עשוי להרגיש בסוף מרומה. אם צלחתם את הרשימה הזו ולא נרתעתם – יש לכם סיכויים מצוינים ליהנות מאד, כמוני.

ואם אתם רואים את 'יוקרה', תעשו אחר כך טובה ותגידו: יש בסוף כתובית "לא נפגעו ציפורים במהלך הכנת סרט זה"? שכחתי להסתכל, ועכשיו זה קצת מציק לי.