במקור: Babel
במאי: אלחנדרו גונזלס אינאריטו
תסריט: גיירמו אריאגה
שחקנים: בראד פיט, קייט בלאנשט, רינקו קיקוצ'י, אייט אל-קייד, סעיד טארחני
'בבל' הוא סרט ארוך. מאוד. ימד"ב מונה מאה-ארבעים-ושתיים דקות, אבל 'בבל' מרגיש בקלות כמו סרט של שלוש שעות. אם אתם לא מסוגלים לסבול סרטים ארוכים וארכניים, זה שלב טוב לפרוש מקריאת הביקורת הזו. אהבתי את הסרט – ולמרות זאת הייתי מוכן לקצץ ממנו אפילו שעה.
לענייננו. 'בבל' פורש ארבעה סיפורים שמתרחשים באותו זמן בערך. זוג אמריקני במשבר (פיט ובלנשט) נופש במרוקו, ואז באמצע שומקום מישהו יורה ברעיה והיא הולכת ומדממת את חייה. האומנת המקסיקנית (אדריאנה באזארה) של שני ילדי הזוג, לוקחת אותם לחתונת בנה, בעזרתו של אחיינה הפוחז סנטיאגו (גאל גרסייה ברנאל). נערה חירשת-אילמת (רינקו קיקוצ'י) מחפשת אהבה בטוקיו. ושני נערים מרוקנים מקבלים מאביהם רובה לציד תנים.
מערכות היחסים ב'בבל' סובבות סביב שני צירים עיקריים. הראשון כל גיבורי הסרט שקועים בניסיון להציל את המסגרת המשפחתית שלהם: בני הזוג האמריקניים מנסים לאחות נישואים מתפוררים; האומנת אמליה נקרעת בין המחויבות שלה לילדים שתחת השגחתה, ובין רצונה להיות נוכחת בחתונת בנה; אביה של צ'ייקו, הנערה החירשת-אילמת, מנסה לגדל אותה כמיטב יכולתו אחרי מות האם; שני האחים הרועים מסתירים מפני אביהם סודות מבהילים. הציר השני הוא הסתבכות הלשונות: התלות של בראד וקייט במתורגמן המרוקני דובר האנגלית שלהם, בכפר בו הם מחכים לעזרה רפואית; האמריקנית העילגת של אמליה, מול השפה הרשמית של פקידי הגבול; והניסיון של צ'ייקו לפענח את הקוד הסודי שגורם לבני גילה להתאהב ולרצות זה את זה.
כמו בסרטיו הקודמים של הצמד גיירמו אריאגה (תסריט) ואלחנדרו גונזלס אינאריטו (בימוי), '21 גרם' ו'האהבה נושכת', העלילות השונות – שמתרחשות ביבשות שונות ובשפות שונות – מתחברות זו לזו, מאירות זו את זו ומתנגשות זו בזו. לא רק שאנחנו קופצים מסיפור לסיפור, לא תמיד הסצנות מוצגות בסדר התרחשותן. עוד טריק חביב על השניים הוא להראות את אותו אירוע מנקודות מבט שונות, למשל כשבראד מדבר עם בנו בטלפון, וכך לצבוע את ההתרחשות בגוון חדש ומטריד.
בעיניי, הצמד אריאגה-אינאריטו הוא מטובי היוצרים הצעירים בהוליווד. אריאגה הוא תסריטאי מחונן, עם עין רגישה לניואנסים ואהבת-אדם אינסופית. התכונות הללו ניכרות בכל הדמויות ב'בבל', אבל פיסגת הכתיבה שלו שייכת לסיפור של צ'ייקו, החירשת-אילמת. בסצנות שלה יש מעט מאוד דיאלוגים, ורובם נמסרים בשפת הסימנים, אבל גם תחת ההגבלות הללו החיפוש של צ'ייקו אחר אהבה ומגע גופני מצליח להיות עדין ומורכב. כשאינאריטו מציב את צ'ייקו על רחבת-הריקודים במועדון אופנתי, ומשתיק את הסאונד לכמה שניות טובות, ניתן פתאום להרגיש, מתוך השקט, עד כמה המכשול בין הנערה לשאר העולם בלתי עביר.
היכולות של אריאגה משתדכות נפלא עם אלו של אינאריטו, שהוא בעיניי משורר קולנועי מסדר הגודל של טרנס מאליק. הסרטים שלו תמיד עמוסי אווירה מלנכולית, המושגת באמצעות מונטאז'ים של צילומי חוץ יפייפיים הדיונות של המדבר המרוקני, הקקפוניה העליזה של מקסיקו והניכור האורבני בטוקיו ושימוש מינימלי אך מדויק בפסקול. אינאריטו הוא גם מדריך שחקנים מצוין. דווקא ה"שמות" של הסרט פיט, בלנשט וברנאל משחקים בתפקידים משניים למדיי; הכוכבים האמיתיים של הסרט הם רינקו קיקוצ'י, שמקבלת מעט מאד שורות וצריכה לשחק בעיקר דרך הגוף, ובובקר אייט אל-קייד וסעיד טארחני, שני הילדים המרוקנים שמסתבכים בסיפור שגדול עליהם.
זה יכול היה להיות סרט מושלם, אבל הוא לא, בגלל שני גורמים שבעוכריו. הראשון הוא המגאלומניה של אריאגה-איניאריטו. כל קו-עלילה ב'בבל' יכול היה להיות סרט מצוין בפני עצמו, עם שיאים ורגעים מופלאים (סצנת ההשתנה של בלאנשט הפצועה, רגעי הסוטול של קיקוצ'י), שקשה למצוא בסרטים עם עלילה יותר קונבנציונאלית. אבל מעירבוב ארבעת הסיפורים הללו יחד מקבלים בלאגן. האפקט המרשים של הסצנה מסיפור א' מעומעם כשחותכים לסצנה מסיפור ב', ומצב הרוח של סיפור ג' נוגד את זה של סיפור ד'. מה גם שכשמחברים יחד ארבעה סרטים, נוצר סרט-פרנקנשטיין אחד מאוד ארוך.
זה מוביל אותי לנקודה הבאה. אריאגה ואיניאריטו עושים טרגדיות, והם לא מתביישים בזה. כבר בשלב מוקדם מאד כל מה שיכול להשתבש משתבש, ואז מחמיר עוד קצת. מכיוון שחוק מרפי עובד שעות נוספות אצלם, גם סצנות עליזות לכאורה, אפופות באווירה מבשרת-רע (לכל אורך סצנת החתונה המקסיקנית, אירוע משמח לכל הדיעות, חיכיתי, כסוס-ציפורניים לרגע שבו ייקרה משהו נורא לאורחים האמריקנים). צירוף-המקרים משחק תפקיד חשוב מאוד ביקום של אריאגה, אך רק לעיתים נדירות מדובר בצירופי-מקרים ממוזלים. הגורל מכה בגיבורינו באופן שרירותי ועיוור; חלקם ילמדו משהו מהעניין, וחלקם יצטרכו לאסוף את רסיסי חייהם ולהמשיך לנוע הלאה. השילוב בין הטון הקודר לאורך הסרט יוצר חוויית צפייה שעלולה להתיש גם את הצופים הקשוחים ביותר.
'בבל' הוא סרט מומלץ לשני קהלים: הראשון הוא חובבי הצמד אריאגה-אינאריטו, שיגלו בסרט הזה את כל מה שהם אהבו בסרטיהם הקודמים, רק מוגדל בשקל-תשעים. השני מורכב מאלה בינינו שאוהבים אפוסים אנושיים עם תועפות רגש ודרמה ונטייה להתארך עד אין קץ. כל מי שאינו מונה את עצמו על אחד מהקהלים הללו, עדיף שיימנע מ'בבל'.
תארת בערך את מה שהפריע לי ב-21 גרם
הרבה סצנות שלא מספיקים לספוג את העוצמה הרגשית שלהן, מפני שהסרט חותך ישר לסצנה אחרת בזמן אחר. הנסיונות למקם כל סצנה לאחר תחילתה, פוגעים בהתרשמות מקודמתה ונוצר מישמש שעריכה שונה יכולה רק לשפר.
מצד שני, מאוד אהבתי את התסריט של אריאגה לשלוש הלוויות וגו' ובמיוחד את השימוש שלו במוטיבים חוזרים. דווקא שם, בין כל היסורים, אפשר למצוא נקודת מבט אופטימית יחסית שעוסקת בגאולה וכבוד אדם. אריאגה ולא אינאריטו הוא זה שגורם לי לרצות לראות את בבל. בעוד הבמאי הצליח להרוס לי סרט אחד, התסריטאי גרם לי לשקול "לאבד" את הדיסק של אחר באיזה חדר בכדי שלא אצטרך להחזיר אותו לספריה.
אם אחד מהכוכבים האמיתיים של הסרט טארחני,
אין פלא שרצית לקצץ שעה.
~משתאה מהקרשיות~
אווווו.
אההההה.
סרט מדהים!
אוסקר ועכשיו…מזמן לא ראיתי סרט כל כך עשוי טוב, בלי פלצנות וקלישאות-פשוט טוב
העריכה מעולה, הסיפורים מצוינים הבמאי מדהים באמת מומלץ לראות…נכון שהוא מסתיים קצת מאוחר מדי אבל עדיין שווה כל דקה. חשבתי שהם יצליחו להרוס את הסוף, אבל אפילו אחריי נסיונות רבים הם לא הצליחו ועדיין שרצו הכתוביות יש לך הרגשה של סוף פרק עונה של הסופרנוס.
לא ראיתי את הסרטים האחרים של הבמאי הזה אבל אני מצפה להם.
חשבתי שמת העידן שמוציאים סרט יקר וטוב, בשנים האחרונות רק הסרטים העצמאיים נחשבים לסרטים טובים, אבל הנה השנה סוף סוף יצאו סרטים עם תקציב גדול ושגם התוצאה השתלמה- הגיע הזמן.
2006 זו השנה הטובה ביותר בקולנוע מאז 2002 אני חושב, זה התחיל עם קיץ נוראי אבל נגמר מעולה- כל שבוע יוצא סרט טוב יותר מהשני…
יופי של ביקורת, נמרוד
היו לי תקוות בגובה מגדל בבל מהסרט הזה, וכגובה הזה גם חששות. מלכיאדס, 21 גרם ואהבה נושכת הם שלושה סרטים שאני מאוד מאוד (אחרון ודי) מאוד אוהב, כך שעליית המפלס בסרט הזה, הן מבחינה הפקתית והן מבחינה נושאית, גרמו לי לציפיות אמביוולנטיות. לצערי, החששות ברובם התגשמו.
כפי שכתבתי באופן עילג בביקורת שלי על הסרט (http://doal.blogli.co.il/archives/59 ) וכפי שנמרוד ניסח ביתר יכולת בביקורת כאן – נראה לי שאיניאריטו ואריאגה מתחו את החבל טיפטיפה יותר מדי, והוא כבר מתחיל להיפרם. בבל הוא סרט קשה וארוך, אבל בניגוד ל-21 גרם, בסופו של דבר הוא גם לא מתגמל את הצופה. אמנם יש בו כמה סצנות יפהפיות – הן מבחינת תסריט, הן מבחינת משחק והן מבחינת בימוי וצילום (שימו לב לסצינה בה גאל גארסיה ברנאל בא לאסוף את אמיליה, ולמיקום המצלמה), אבל הוא לא מצליח לחבר את כל המרכיבים ולקבל תוצאה אחידה.
כל הקטע היפני – ראוי היה שיעמוד בפני עצמו, כסרט נפרד – גם כך הקישור העלילתי שלו לשאר הסרט הוא מאולץ, הסיבה היחידה שהכניסה אותו לסרט היא הסימבוליות של החירשות של צ'ייקו מול מכשולי השפה של בראד פיט ואמיליה.
מה שאמור היה להיות הרעיון השולט של הסרט, ושהוביל גם את הקמפיין הפרסומי – "כדי להיות מובן, צריך להקשיב", פשוט לא נמצא מספיק בסרט. ומעבר לכך – באמת יש גבול לעד כמה ניתן להעמיס טרגדיות על הדמויות שלך, אכן, כפי שכתב נמרוד, בעולם של בבל, כל מה שיכול להשתבש – משתבש.
בקיצור – סרט טוב, אבל מאוד מאוד (אחרון ודי) מאוד מפוזר ומפוספס.
תודה.
אני רק רוצה לציין שלפי ויקיפדיה, דרכיהם של אריאגה ואנאריטו נפרדו:
http://en.wikipedia.org/wiki/Babel_%282006_film%29
וואללה...
בהתחלה חשבתי שהם נפרדו על רקע חילוקי דעות אמנותיים (בדמיוני ראיתי את איניאריטו נוזף באריאגה על השילוב הכושל של הסיפור היפני) , אבל אז התברר שזה על רקע של ויכוחי קרדיט על סרט קודם – די מאכזב.
מעניין איך הם יתנהגו בטקסי הפרסים, הם הרי מועמדים ביחד בקטגוריית התסריט.
ובקשר לטענה של אריאגה שקולנוע הוא מדיום של שיתוף פעולה ולכן גם הוא זכאי להיחשב כ"אוטר" של 21 גרם – אם ככה אז למה שרודריגו פרייטו (הצלם) לא יוכר גם ככזה? אני לא יודע איך בדיוק התנהלו העניינים על הסט של 21 גרם, אבל בעקרון, זהו תפקידו של הבמאי לעבד את המילים של התסריטאי לתמונות (של הצלם) ולקול (של המוסיקאי ועורך הקול), הוא זה שמקבל את ההחלטות, והוא היוצר (=אוטר)
משהו שהטריד אותי בסרט
גם אם יש טלפון – במדבר אין קליטה.
הלו, זה רדיו?
הפסקה "היכולות של אריאגה" הזכירה לי שאני כאן כי אני לא סובל ביקורות קולנוע.
מצד אחד נשמע מעניין, מצד שני נשמע מתיש.
מאיך שהוא מצטייר בביקורת, נראה לי כאילו הוא מזכיר את "תמונות קצרות" של אלטמן וקצת את "אושר" של סולנדז (אם כי הוא כמובן שונא בני אדם).
מישהו ראה ויכול להתייחס להשוואה?
סרט מעולה וסרט טוב
הסרט המעולה הוא הסרט על צ'ייקו, שכל סצנה בו מרגשת, מקורית ונהדרת בכל בחינה שהיא. החיבור של הסרט הזה לסיפורים האחרים די רופף.
שלושת הסיפורים האחרים למאוד קשורים אחד לשני ועובדים ביחד כסרט טוב, אפילו טוב מאוד עם כמה רגעים חזקים, אבל כל הזמן חכיתי שיחזרו ליפן.
אני לא יודע למה כולם מסתייגים מהשילוב של הסיפורים
כן כל אחד מהסיפורים בנפרד מצויין אבל גם כן השילוב של כולם מרכיב את הסרט וזה מה שמייחד אותו.
אני לא הרגשתי את האורך של הסרט. אפילו הקטעים המתים, הציפייה למסוק, וצילומי הנוף של המדבר וטוקיו, היו מדהימים ביחד עם הפס קול המעולה.
אני באופן אישי מאוד אהבתי את הסרט ובאופן מיוחד את הסיפור של הנערה היפנית. בקשר לעובדה שמדובר בעיקר בטרגדיות אני לא ממש מסכים. כן יש קונפליקטים קשים והמצב מסתבך יותר ויותר אבל כמעט הכל נגמר בכי טוב בסוף הסרט (ההפך ממבנה של טרגדיה)
דווקא המצבים הקשים נראו הכי ריאלסטים והכי מעוררי הזדהות בעיני. והבמאי, לא זוכר מי זה מהצמד, פשוט עושה את העבודה שלו כמו שצריך. לא ראיתי כבר הרבה זמן משחק כל כך טוב של ילדים (גם האמריקאים וגם המרוקאים) וגם כל השאר מצויינים.
בקיצור אחד הסרטים הטובים של השנה שעברה לדעתי וגם הצבעתי לו כאחד כזה.
חבל שמבין כל בתי הקולנוע בארץ רק שניים (בתל אביב ובירושלים ואף אחד בסביבת מגוריי בצפון) בחרו להציג אותו ולכן שוב ראיתי סרט בטלויזיה אחרי שהורדתי אותו מהמחשב. אז כן לי וגם לבתי הקולנוע בארץ.
אם כבר הילדים האמריקאים -
לא זכור לי אם זה הוזכר כאן, אבל הבת היא אל פאנינג – אחותה הקטנה של דקוטה.
והיא אכן ממש דומה לה.
בכל הסצינות שהיא הופיעה בהן תהיתי איך זה שהצליחו לקחת את דקוטה פאנינג, להצעיר אותה בכמה שנים, לשנות קצת את אופי המשחק שלה וללהק אותה ל"בבל".
לא יודעת לגבי אופי המשחק,
אבל היא בהחלט שיבוט של דקוטה שעבר הקטנה וחימו?ד.
ממש התאכזבתי
כאחד שממש אהב את "אהבה נושכת" ו "21 גרם" וציפה הרבה לסרט הזה, אני יכול לומר שממש התאכזבתי.
אני אוהב את הצמד הזה, אני אוהב סרטים ארוכים ועדיין לא אהבתי את הסרט. נראה כמו עוד סרט כמו התרסקות (התרסקות אפילו יותר טוב ממנו) ארוך מדי, מפוהק, אובר דרמתי, עריכה גרועה, בקיצור ירידה גדולה לצמד.
הסרט הראשון שראיתי השנה (האזרחית כמובן)
ואם כל הסרטים שאראה ב-2007 יהיו כמוהו, אין לי על מה להתלונן.
לא שזה סרט מושלם, אבל הוא מרתק, יפהפה ומורט עצבים. הצמד ההוליוודי משחק טוב ולא מושך יותר מדי תשומת לב ע"ח השחקנים הלא מוכרים, שרובם משחקים מעולה, בעיקר זו שמשחקת את אמיליה, וכמובן רינקו קיקוצ'י המופלאה.
הנתק היחסי בין הסיפור היפני לשאר העלילות לא ממש הפריע לי, למרות שאני מסכימה שהקשר אכן קלוש, ושהסיפור היפני הוא המוצלח ביותר מבין הארבעה.
האורך ממש לא הפריע לי. למען האמת הרגשתי שהסרט נגמר מהר למדי.
הילדים היו מעצבנים (כל הארבעה), אבל ילדים הם ככה גם במציאות, אז אני מניחה שהמשחק שלהם היה טוב.
מה שבאמת עצבן אותי (ולא קשור לסרט עצמו) הוא קולנוע לב סמדר, שמכניס אנשים אחרי שהסרט התחיל בלי שיהיה להם שום סיכוי למצוא את המושבים שיועדו להם, עושה הפסקה רק לצורך החלפת הסליל (סליל?), שלוקחת הרבה יותר מדי זמן ונגמרת בדיוק כשכולם יצאו לשירותים, וכמובן מדליק את האור בשנייה שהכתוביות מתחילות, כדי שחס וחלילה לא נדע למי מגיע הקרדיט (שלא לדבר על כמה שניות הכרחיות למעבר חלק בין העולם שמציג הסרט לעולם שבחוץ).
שם הסרט לא מצוין במהלך הסרט
כי למשך תקופת ארוכה זה לא היה שמו של הסרט. ראיתי איזשהו ראיון עם הבמאי שבו הוא אמר שהיה לו קשה למצוא שם לסרט, ובשלב מסויים הוא אפילו שקל לקרוא לו "גלגולו של רובה" (). בסוף הוא החליט לקרוא לו בשם היותר אוסקרי – "בבל".
גלגולו של רובה
או במילים אחרות, כרוניקה של אקדח?
''כרוניקה של רובה'', אקדח זה יותר קטן..
אבל לא פחות טעון.
''הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו''
קודם כל, אני לוקח בחזרה את מה שכתבתי על אינאריטו. מתברר שעם הצלם הנכון, הוא מסוגל להתאים גם דברים "משעממים" כמו סלעים במדבר, למסך הגדול.
מעבר לכך, לי דווקא הייתה תחושה כאילו ראיתי שני סרטים ולא שלושה. אחד מתרחש במקביל במרוקו ובמכסיקו ובמרכזו, זרים הנפגעים בידי המדינה בה הם שוהים. הזוג האמריקאי נפגע בעת שהותו במרוקו, האומנת המכסיקנית נפגעת בעת כניסתה לארה"ב. הסיפור השני, הוא זה של צ'ייקו שאינה זרה, אלא מקומית בעלת מגבלה פיזית. היא לבושה כבת המקום, כותבת וקוראת שפתיים בשפת המקום ופוגשת רק אנשים מקומיים. אולי בגלל זה, הרגשתי שהקשר בין הסיפור בטוקיו לשניים האחרים, מאוד רופף וכאילו הקישור ביניהם נתפר בכח. דמותה של צ'ייקו נותרת אניגמטית עד סוף הסרט ואת מניעיה, בניגוד לאמריקאים והמכסיקנית, אי אפשר ממש להבין, רק לנחש.
אני לא בטוח
נדמה לי שאלה שתי שיחות נפרדות שהתנהלו בתחילת הסרט. בשניה, האיש בטלפון לא היה האב, אלא הדוד (או מי שזה לא היה בבית קודם לכן).
אתה טועה רד פיש.
הלכתי לסרט שבוע שעבר ושמתי לב במפורש לשיחות משתי נקודות המבט.
זאת אותה הגברת בשינוי אדרת. רואים במפורש שהחלק הראשון של שתי השיחות זהה אבל החלק השני שונה בכל פעם. קראתי באינטרנט שהבמאי רצה לשחק עם הצופים. זאת אומרת להראות גירסא חלופית למה שיכול היה לקרות.
לא ככה אני זוכר את זה
אבל אולי אני טועה. אפשר לינק לראיון עם הבמאי?
לא ככה אני זוכר את זה
אין למיטב ידעתי התייחסות של הבמאי לזה. זאת תיאוריה שהרבה אנשים העלו. בנתיים ללא ביסוס.
אז אין הרבה ערך
לזה שאתה אומר "קראתי באינטרנט שהבמאי רצה לשחק עם הצופים". אם סתם מישהו באינטרנט אמר את זה, זה לא הופך את זה לנכון.
ראיתי את הסרט בחמישי בערב.
וזה בדיוק כפי שתיארת את זה. שתי שיחות נפרדות. את הראשונה, שבא הוא גם מדבר עם הבן, אנחנו שומעים פעמיים. את השניה, בו הוא אוסר על האומנת ללכת, רואים רק פעם אחת.
נכון
הסיבה לבלבול היתה כנראה הקפיצות בזמן.
תודה תודה!
במשך כל ההקרנה של בבל חשבתי על הסרט של ברטולוצ'י ולא הצלחתי להזכר איך קוראים לו.
ואם כבר סרטים שהתגנבו למחשבותי תוך כדי ההקרנה – "אגדות וסיפורים". בגלל האומנת.
לא מדוייק
הסרט של ברטולוצ'י נקרא "שמיים מגינים מעל" ולא כפי שצויין.
אני לא יודע...
מסע ציד במרוקו טוב בדיוק כמו מסע ציד בכל מקום פראי אחר. זה מה שמפריע בעלילה? אני לא יודע אם הייתי מרחיק עד כדי לקרוא לזה 'טריק'. בוא נאמר שהעלילה הייתה בארץ אפריקנית אחרת, נאמר קניה. הרי גם שם אפשר היה לצייר בדיוק את אותה התמונה (עם הילדים והאוטובוס והזוג האמריקני וכן הלאה).
נראה לי שבכוונה בחרו מדינה מוסלמית,
ולכן קניה לא היתה יכולה להיות בחירה מתאימה במקרה הזה (ויש גם את עניין ההתכתבות עם ברטולוצ'י שהוזכר פה קודם, אאל"ט ע"י אדם קלין אורון).
נראה לי שבכוונה בחרו מדינה מוסלמית,
למה דווקא מדינה מוסלמית? אני מקווה שאתה לא רומז לטרור…
וגם אם נלך לשיטתך – בקניה יש די והותר מוסלמים.
אתה טועה.
אמנם לא היו *הרבה* התקפות טרור במרוקו – הידועה בהן היא פיגוע ההתאבדות בקזבלנקה במאי 2003 – אבל היו, יש שם תנועה איסלאמית קיצונית קטנה עם קשרים אידיאולוגיים לפחות לאל-קעידה שכבר הוציאה מפגעים במקומות אחרים, ויש תסיסה מסויימת.
בקיצור, חוששני שאתה משליך מודל שבלוני על ארה"ב.
אני משליך מודל שבלוני על ארה''ב?!
אתה טוען שהאמריקנים לא צובעים את העולם לפי מודל שחור-לבן של ידיד-אויב / חייל-טרוריסט?
אני סבור אחרת – גם במציאות הבנויה בסרט (ע"ע הדוגמא על החוקר המרוקאי שנתתי למעלה) וגם במציאות שמחוץ לסרט.
אם נשחזר את הארוע אז נקבל סיפור כזה:
תיירת אמריקנית נפגעה מירי של כדור בטיול. איזה מאפיינים של פעולת טרור יש כאן? פיצוץ? פיגוע של מטרה הידועה כאמריקנית (האוטובוס לא נשא סימנים מזהים אמריקניים)?
מבחינת הבמאי, מרוקו היא דוגמא מאלפת לשבלוניות של התפיסה האמריקנית: מלבד היותה מדינה מוסלמית היא לא נושאת שום סממן טרוריסטי.
1. הפעם האחרונה בה היה בה פיגוע הייתה בשנת 2002 (וכאן, ידידי, הטעות היא שלך): http://www.fresh.co.il/dcforum/Scoops/63585.html
2. גם תאי הטרור הקיימים במרוקו לא מכוונים פנימה אלא החוצה, לעיראק: http://news.walla.co.il/ts.cgi?w=/17/1036065
אם היה רוצה לטעון הבמאי אחרת היה מציב את הסיפור במצרים שבעת הפיגועים, באינדונזיה או אפילו בטורקיה. וגם אז הוא היה צריך לשרטט פיגוע במתווה טרוריסטי כדי שהמחשבה הראשונה שתקפוץ לראש, בלי לבדוק, תהיה "זה פיגוע!". כל מקום אחר או מתווה אחר אומר בהכרח – "תראו את האמריקנים האלה – רק שומעים בקפייר של אגזוז וכבר הם על התקרה ומנסים להאשים את השכן בירי ללא אזהרה…"
יכול להיות שה-BBC טועה,
http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/africa/3035803.stm
אבל בדרך-כלל אני נוטה להאמין שאם הוא אומר שהיה פיגוע במאי 2003, היה פיגוע במאי 2003. למעשה, אם היית מסתכל ביתר עיון בלינק שהבאת, היית מוצא שההודעה ההיא נכתבה ב-17 במאי 2003.
שנית, אתה טוען ש*אין שום בסיס* לחלוקה הזו. והראיות אומרות כמה דברים אחרים:
1. היו שם כמה פיגועים.
2. אין שום חוק שמחייב תאי טרור שפועלים במדינה מסויימת לפגוע באנשים רק מחוץ למדינה ההיא. כמו-כן, למיטב זכרוני קיום תאי טרור קיצוניים איננו מהווה תנאי לחברות באו"ם, והמצב שאמור להיות חריג הוא שמדינה מחזיקה בתוכה תאי טרור קיצוניים.
3. אתה עצמך מציין ש*השלטונות המרוקאיים* מתייחסים לזה בתור פעולת טרור. למה להם? הם מרוקו-אמריקאיים? מעולם לא אירעו מקרים של טיוח פיגועים בעולם? השיטה *הכי פשוטה* למרוקאים אם מישהו במציאות יירה בתיירת אמריקאית, תהיה להכריז על זה כתאונת ציד. להכריז על זה כטרור זה הפתרון המסובך.
ואיך בדיוק המרוקאים רואים את העולם מבעד לעיני האמריקאים? סיסמה ריקה ותו-לא.
4. כן, אני טוען שארה"ב, באופן מדהים, ואולי למרות שזה נשמע לך מוזר, היא לא צפון קוריאה. יש שם יותר מקול אחד, ואפילו הממשל עצמו מדבר בצורה טיפ-טיפה יותר מורכבת ממה שטענת.
אני משליך מודל שבלוני על ארה''ב?!
דווקא היה כתוב על האוטובוס tourist bus לא ?
א''ט
אבל לכבוד הוא לי שאת חושבת שאני מבין משהו בברטולוצ'י.
אוי, זה היה אסף...
לפחות זכרתי שזה מתחלי ב-א'..
בהרבה טרגדיות קלאסיות
גם הטובים וגם הרעים מתים בסוף.
זה מה שיפה שם
אתה יכול גם למות וגם לקבל את חלקך הטוב/רע. מה שמשנה לקתרזיס בחשבון אחרון הוא רק הצדק הפואטי ולא עובדת החיים/מוות.
שאלה
לא ראיתי את הסרט.
אני בן 13… אוהב סרטים של מבוגרים, ומבין עניין בסרטים.
הסרט 'בבל' מסקרן אותי ואני מאוד רוצה לראות אותו.
אני מעוניין ללכת לסרט עם אבא שלי- ורציתי לשאול האם יש בסרט סצינות נועזות, כתבת משהו על השתנה של אחת הדמויות, ושמעתי על ילד שעושה לעצמו…. מצטער על זה..
האם יש משהו שיכול להרוס את החוויה של צפייה בסרט עם אבא שלי?
אשמח אם מישהו שראה את הסטר יענה לי.
תודה מראש.
מספר סצנות עירום
נוסף על הסצנות שהזכרת.
אבל בגדול
לא נראה לי שיש בסרט סצינות שיגרמו לתחושת אי-נעימות מיוחדת (בהקשר הספציפי, כן).
בשלוש מילים
ארוך,קשה ושונה.
בארבע מילים:
מכירה את האתר הזה?
כתבה מספר 1937
עכשיו ראיתי שיש להם ''מאה הגדולים''.
http://www.fwfr.com/tops.asp?mode=att
נחמד.
בשלוש מילים
קשה מאוד להגיד משהו בעל משמעות. גם לא בשתי מילים, או במילה אחת. אתה נתקע עם מילים כמו "שונה", שאין להם שום משמעות כשהן לא באות כחלק ממשפט כלשהו.
מאז רקוויאם לחלום
אף סרט לא פגע בי ככה.
ללא ספק הסרט הכי טוב של 2006, חבל שראיתי רק היום.
לא נראה לי שהבנת את רוב המסר שלו,
כי אם כן היית שמה לב לזה שהדמות שרינקו קיקוצ'י משחקת היא יפנית ולא סינית.
פספסתי משהו?
אמנם ישבתי באולם לאורך כל הסרט והתהפנטתי, אבל אני מודה שהיו גם כמה רגעים שהמחשבות שלי נדדו למקומות אחרים. לכן אודה אם מישהו יזכיר לי מתי היתה סצינת סקס של אמיליה, ועם מי.
בערך מסכים, אם כי נהניתי פחות ממך, כנראה
הילדים בסרט מרגשים, ולא "בגלל שהם ילדים", אלא בגלל הדברים שקורים להם.
בנוגע לעירום, לפלאפונים וכו' – חוץ מזה שההערה שלך נשמעת מעליבה (וחבל), אני גם לא מסכים איתה. 'בבל' מתרחש בעולם שלנו, ומשתדל מאוד להיראות אמין ומציאותי. הצורה שבה דברים כמו קליטה סלולרית או אוננות מטופלים בו, קובעת אם הוא מצליח להראות אמין, או לא.
עד - ומכאן
זה מאד קשה , בלשון המעטה, להגיע לשיא בסרט ראשון.
"אהבה נושכת" היא יצירה גדולה , מהפכת קרביים , מטרידה , נוגעת שזועקת אותך ואתה רוצה לזעוק אותה להרחיק אותה מעליך ולקרב אל עצמך.
כל השאר – פחות.
"בבל" הוא סרט טוב. אפילו טוב מאד (-). אבל הוא סרט שנעשה כשכבר מורגש שובע.הוא נעשה ע"י אנשים שכבר זכו לתהילה והוא לא זועק. אני שמחתי לראות שפיט ובלאנשט, שניהם שחקנים מצויינים, לא הפריעו לסרט. דרושה צניעות (המצויה בשפע אצל קלוני , למשל) כדי להיות שחקן מפורסם ולא להפריע לסרט להתרחש.
אני מציעה לכל אדם לראות את הסרט , בשני תנאים :
*נכונות להתמודד עם כאב.
*להוריד צפיות.
תגובה נהדרת!
אכן הכותרת מטעה – חוסר התקשורת של 'בבל' הוא כשל אנושי בסיסי, ולא משהו שנובע מהשפות השונות.
תודה
אני דוקא התרשמתי מיעילותם
של רשויות אכיפת החוק!
שמתם לב באיזו מהירות מגלים פרטים רלוונטים לחקירה כשאפשר להוריד פליקים לחשודים? הלוואי עלינו בארץ… (וכן, אני פשיסט)
האם משיהו יודעה....
מה רשמה צ'יקו במכתב לחוקר?
כן
לחם
2 חלב
סאקי
אצות
מילקי
אני חשבתי
שהמסר של הסרט הוא פשוט להראות שכולנו סובלים מאותן בעיות בין אם אנחנו מקסיקנים, יפנים, אמריקאים או מרוקאים.
ועכשיו אני
גמאני ראיתי את הסרט אתמול (איזה תזמון).
ואהבתי.
דווקא לא הרגשתי שהדמויות היו טפשות יותר מבני אדם באופן כללי (ולגבי עניין החצילים שציינת- ההבנה שלי היא שכשקתרין ראתה שאין אוכל דל קלוריות, היא החליטה באותו רגע (זמנית) לוותר על העניין וזהו, וללכת על אוכל שמן. אמא שלי מתנהגת בדיוק ככה כשהיא עצבנית…).
מעבר לזה אין לי ממש מה להוסיף לגבי הסרט עצמו, אבל כן לגבי ה-DVD:
ה-DVD הושכר מבלוקבאסטר, אזור 2, והופך ע"י יוניטד.
יוניטד כרגיל זוכים לציון לרעה לגבי ההפקה של הדיסק:
* פרסומות בהתחלה שאי-אפשר להעביר
* אפס תוספות (הטריילר של הסרט לא נכלל כתוספת)
?* והכי גרוע- פיקסליזציה ברורה בחלק מהסצנות.
אם אני רוצה סרט מפוקסל, אני אוריד אותו מהאינטרנט. מסרט ב-DVD אני מצפה ליותר. הרבה יותר.
?
אני האחרון שיגן על התנהגותם החלטוריסטית של המפיצים בארץ
אבל בנוגע לסעיף התוספות – סרטי השכרה מגיעים בדרך כלל עם מחלקת בונוסים דלילה עד לא-קיימת.
אני האחרון שיגן על התנהגותם החלטוריסטית של המפיצים בארץ
מהנסיון שלי עד כה, בסרטי השכרה יש אמנם פחות תוספות מאשר מאלו שלמכירה, אבל גם שם נהוג לפחות ערוץ פרשנות/מאחורי הקלעים.
להגיד "דלילה עד לא קיימת" זו הגזמה.
בכל אופן, מה שהכי הרגיז אותי היה הפיקסול, שבלט במיוחד בסצינות הלילה בטוקיו.
עותק השכרה או לא: אין תירוץ לפיקסול ב-DVD חדש יחסית.
גלובוס יונייטד נקיים מאשמה
אני חייב להגן על גלובוס יונייטד: את עושה להם עוול גדול באמירה ש"כרגיל" הדיסק דפוק. הדוידים שהם מפיקים הם בדרך כלל טובים, לפעמים אפילו מצוינים. ובאמת, ה-DVD של 'בבל' *לא* מופץ על ידי גלובוס יונייטד אלא ע"י לב (ככל שאני יכול לבדוק: באתר של יונייטד הוא לא מופיע, באתר של לב כן).
אופס.
וגם
בDVD הסרט מוקרן במסך מקוצץ של 16:9.
צ'ייקו הנערה החירשת-אילמת כסרט בפני עצמו
רק אני הרגשתי כי צ'ייקו, הנערה החירשת-אילמת צריכה לקבל סרט משלה?
שאר הסיפורים אכן מרגשים, למעט הזוג האמריקני(אולי זה בראד פיט, אולי זה פשוט חוסר היכולת להזדהות כמגמה הולכת וגוברת בחברה המערבית שלנו- אל עצמנו),
מצאתי עצמי מתנתקת בשאר הסיפורים (למרות שהסיפור אודות האומנת היה בהחלט קורע לב), ומתחברת בכוח אל צ'ייקו, מה שהפליא אותי עוד יותר היא הנגיעה הכמעט מושלמת של אותו צמד במאים בסיפור הכה לא אופייני וצפוי מהם (צ'ייקו).
טוב, אבל אולי זו רק אני, כחובבת סרטים אסייאתים.
זה בדיוק מה שאני חשבתי
הסיפור של צ'ייקו עשה עליי רושם של סיפור נפרד (וטוב יותר) משתי העלילות האחרות.
זה בדיוק מה שאני חשבתי
אז מה נשאר?
דחוף לשלוח אליהם מכתב :)
אני לא מתה על ההשוואה הזו.
גברים מפחדים ללכת ברחוב בלילה? גברים משתדלים לעקוף קבוצות של נשים, לא ליצור קשר עין עם נשים זרות, לא להישאר לבד במונית שירות או בתחנת דלק ששאר הנוכחות בה הן רק נשים? גברים שוקלים כל בוקר כמה הם צריכים לכסות את עצמם כשהם הולכים לעבודה כדי שהבוסית תיקח אותם ברצינות? יחסי הכוחות בין המינים לא שווים, האיום הפיזי והמיני עובד יותר לכיוון אחד מאשר לכיוון השני, החרדה ותחושת הפגיעות קיימות יותר אצל מין אחד מאצל המין השני, אלה עובדות ונראה לי מגוחך להתעלם מזה בשם איזושהי "הגינות".
וכן, גברים מקבלים בצורה אחרת אגרסיה מינית של נשים, לפחות אם היא לא מלווה באיום פיזי של ממש. נניח שבחורה מכניסה למיטה גבר שיכור כמעט לחלוטין שבימים כתיקונם לא ממש מעוניין בה — זה יהיה ניצול מכוער בעיניי, אבל אם *הוא* לא קורא לזה דייט רייפ, *אני* לא אגיד לו שהוא טועה והחינוך שלו לקוי. זה לא נראה לי מועיל במשהו.
כשהוטרדתי מינית בצבא בידי אשה,
הטרדה ארוכה, חמורה ומכוערת,
וכשסוף-סוף הלכתי להתלונן (ולא, לא התעקשתי על חקירת מצ"ח. רק רציתי שהדבר הזה ייפסק),
במשך שבועיים בקושי יכולתי להראות את פני בבסיס, כי אנשים ונשים רבים התעקשו ללגלג עלי, להסביר לי שהייתי צריך לראות בזה מחמאה, שאשה *לא יכולה* להטריד גבר, שאם הוטרדתי אני בטח לא גבר, הערות ורמיזות מיניות בוטות ומיותרות נוספות, וכן הלאה וכן הלאה עד להקיא.
ואני מכיר עוד דוגמאות שלא אירעו לי.
אז כן, יחסי הכוחות לא שווים. אבל הגישה שלך היא לא שונה מגישת "היא בעצם רצתה את זה" של כמה שוביניסטים. את מוצאת נימוק, ואז מסבירה למה מאורע מסויים צריך להתגמד בשמו. כמו שעשו לי – כיוון שאני גבר והמטרידה היא אישה, אזי זה בטח לא רציני.
ההבדל הוא פשוט בקבוצה – הם חושבים שנשים 'בעצם רוצות את זה', ואת חושבת שגברים 'מקבלים בצורה אחרת אגרסיה מינית של נשים'. כן? אז למה שלא נחנך גם נשים 'לקבל בצורה אחרת' אגרסיה מינית של גברים? למה מועיל לשכנע מישהי שהייתה מספיק אידיוטית כדי לשתות יותר מדי בלי להבין את ההשפעה על ההגנה שלה שהיא נאנסה, ולא מועיל לשכנע אידיוט כנ"ל אותו דבר?
טווידלדי, זה די זוועה ואני מצטערת שעברת את זה.
אני מדברת מנסיוני שלי כשאני אומרת שהדברים האלה נתפסים אחרת כשהם באים מאשה, ולכן הגיוני בעיניי שגם סרט יתפוס את זה אחרת. יכול להיות שנסיוני לא משקף. יכול להיות שגברים מרגישים מחוללים ולא אומרים. אני לא יודעת. ואני כן חושבת שצריך לחנך את כולם לכבד אנשים אחרים. אני אישית די נדהמת מכך שנשים פחות או יותר זרות חושבות שזה בסדר ללטף אותי בארוטיות בתור ברכת שלום או לחכך את המפשעה שלהן בברך שלי במועדון.
עדיין, להגיד שהסיפור של סייצ'י זה בדיוק כמו שגבר היה עושה את אותו הדבר זו אמירה מקוממת בעיניי. היא מתעלמת מאי-שוויון אמיתי מאוד ומבעיה חברתית שבאופן משמעותי מאוד קורה יותר לנשים.
ואני לעולם לא אשכנע מישהו שהוא צריך להזדעזע ולהיות בטראומה מחווייה שהוא עבר שמבחינתו היא לא חמורה — בין אם זה אשה או גבר. כמו שאני לא אנסה לשכנע אותו שהוא *לא* צריך להיות. אם אנחנו כבר מדברים באופן אישי, אז יש לי מכרה שמדברת על אונס שהיא עברה. אני עברתי משהו דומה, ואצלי הוא הוגדר כ"דייט רע". מה לעשות? החיים מורכבים.
אוקיי.
האמת שלא ראיתי את הסרט, אז לא הגבתי על סייצ'י, אבל ראיתי את התגובה שלך בצורה שלא מצאה חן בעיני. שמח לגלות שטעיתי.
חשבתי על אנלוגיה.
פגומה מיסודה, כמו כל האנלוגיות, אבל אולי תבהיר את כיוון המחשבה שלי. נניח שבטלוויזיה האמריקאית, מרואיין שחור באיזה טוק שואו קורא למרואיין לבן "חתיכת קוף אידיוט". הקהל מצקצק, המראיין נוזף אבל התוכנית ממשיכה כסדרה וחוץ מכמה בדיחות בעיתון למחרת אין לזה השלכות. המרואיין הלבן יכול להתעצבן אחר כך: למה אין רעש בתקשורת על זה? אם *אני* הייתי קורא *לו* קוף, הייתי הופך למנודה ומפוטר מהעבודה.
והתשובה היא: Well, duh. ההקשר של שתי הסיטואציות שונה. המחיר של להיות שייך לקבוצה החזקה יותר באיזושהי מלחמה מתמשכת הוא שאתה צריך להיזהר יותר במעשיך (no סאבטקסט אקטואלי meant).
אם זו מלחמה, את מאלצת את כולם לנקוט צד.
ואני, מה לעשות, לא רוצה לשחק את המשחק של גברים-נגד-נשים ולהיפך, ולא להפוך אותו למשחק סכום אפס.
אגב, יש עוד דברים שבהם המצב שונה, וזה מראה שהעניין איננו רמת סיכון. הסיכוי שתיק רצח של אשה (בפרט את התינוק*, אבל לא רק) יסתיים בעונש מופחת ביחס לגבר על עבירה מקבילה, הוא גבוה מאוד. למעשה, בכמה מחקרים שקראתי נמצאה הטיה ברורה בחומרת העונש (יש, אגב, גם הטיה לפעמים בעונש שנגזר על עברות כלפי נשים, אבל זה כולם יודעים) כלומר, אשה גנבת קיבלה בממוצע עונש פחות חמור מגבר גנב על עבירה זהה**, כנ"ל תקיפה, כנ"ל אפילו רצח. למעשה, במקרי רצח ילדים, בכשבעים אחוזים מהמקרים בארה"ב שבהן היו מעורבות נשים, הן נשלחו לאשפוז, ורק כרבע מהמקרים הסתיימו במאסר; אצל אבות רוצחים, האחוז היה הפוך כמעט בדיוק. אחת התיאוריות היותר ציניות טענה שזה בגלל שהילד נתפס כ'רכוש' של אמו בתת-המודע, אבל מכל מקום די ברור ש*הנחת היסוד החברתית* במקרים רבים היא, שאם אבא רוצח את ילדו הוא רוצח שפל, ואם אמא – סימן שמשהו איתה לא בסדר, כי הרי ידוע שאין דבר יקר לאמא מלילד וכו', תשלימי את הטאוטולוגיה לבד.
בכל אופן, לא הזכרתי את זה במקרה. מדובר פה במקרים שבהם העונש לא נגרם מהמעשה או מהפגיעה, אלא מן התפיסה החברתית לגבי הפושע***. כלומר, היחס החברתי איננו תמיד בגלל מה שמתרחש בפועל, אלא בגלל *דעה קדומה* לגבי מה ש*אמור* להתרחש. כלומר, אם נחזור לענייננו, הטרדה מינית מצד אשה תזכה ליחס שונה לא בגלל חומרתה, לא בגלל עמדת נחיתות בפועל שהאשה הספציפית נמצאת בה, אלא בשל הנחת יסוד מקדימה לגבי עמדות כוח של *כל* גבר כלפי *כל* אשה, ובשל הנחות יסוד שעדיין נסחבות מהתקופה השוביניסטית לגבי מה נשים וגברים *צריכים* לרצות (ולכן, כיוון שגבר אמור *לרצות* מין כל הזמן, היכולת להטריד אותו בניגוד לרצונו קטנה מאוד, כי הוא בעצם תמיד מעוניין להשכיב *כל* מי שעוברת בסביבתו, או לפחות יהיה מוכן לזה בלי קשיים יתרים, או שכיוון שגבר ששוכב עם אשה 'פוגע' בבתוליה, הרי שהחומרה עולה, כי היא 'מאבדת' משהו חשוב והוא נשאר ללא שינוי. להזכיר שוב, אני מתאר סטריאוטיפים, אלה לא הדעות שלי).
*לפני כמה שנים זהבה גלאון ועוד שתי ח"כיות ניסו לקדם הצעת חוק שתפטור-אוטומטית כל אשה שיש לה דיכאון לאחר לידה מאחריות פלילית, ללא צורך בבדיקה פסיכיאטרית כמקובל בטענות 'אי שפיות זמנית'.
**לא כולל תיקים העוסקים בקלפטומניה – לא יודע מה בקשר להם, אבל כיוון שהיא נתפסת כמחלה 'נשית' (שמונים אחוזים בערך מהלוקים בהפרעה) ייתכן שזה יהיה שונה.
***וגם הקורבן.
ואם אפשר לעצור כאן, אודה לשניכם.
כי למרות שהדיון משכיל ומושכל, הוא איבד קשר ברור עם הסרט.
צודק, סורי. אפשר למחוק את התגובה האחרונה שלי
אוקיי, אבל אם נחזור לדיון המקורי,
מה הפואנטה שלך? אתה רוצה שאני אזדעזע כשאשה עושה משהו לא בסדר בתחום המיני בדיוק כמו שאני מזדעזעת כשגבר עושה את אותו הדבר? תמיד? כי אם זו פגיעה ממש (ניצול יחסי מרות זו פגיעה ממש), יכול להיות שאני אזדעזע אפילו יותר. מי שחושבת שמותר לה לעשות דברים כאלה כי היא אשה היא טיפוס מסריח ומסוכן. אבל אם זה אגרסיביות יתר כשהיא מתחילה עם מישהו בפאב, מצטערת, אני לא ארחם באותה מידה על הקורבן, אלא אם יובהר לי במפורש שהוא הרגיש פגיע פיזית מולה. Sue me. ואם החוק ודעת הציבור מניחים מראש שהוא לא הרגיש פגיע פיזית באותה הסיטואציה, זה נראה לי רק הגיוני. הם כמובן צריכים להיות קשובים מספיק לנסיבות הספציפיות.
אגב, באיזה פרק של באפי היתה סצינה אפלה למדי שבה אשה ניסתה לכפות עצמה על גבר (פיית' וזאנדר, למי שמכיר). אף אחת מהדמויות לא התייחסה לזה אחר כך כנסיון אונס או אפילו מנתה את זה בין הדברים היותר מסריחים שהבחורה הנ"ל עשתה, וזה ממש חרה לי. הנקודה היא שהיה ברור שהבחור חושש לחייו ולא יכול להתנגד.
בעקבות תגובות דוחות שקיבלתי במייל,
אני רוצה להבהיר שאני *ממש* לא לוקחת בקלות את נושא חוסר ההסכמה, ב"דייט הרע" המוזכר למעלה או בכל הקשר אחר, בחיים שלי או אצל כל בן אדם אחר. העובדה שיש שטחים אפורים בין אונס ללא-אונס רק הופכת את כל העסק ליותר טראגי. לפעמים אני שוכחת שצריך להיזהר במה שכותבים באינטרנט. (אנחה)
הסרט די גאוני.
והצפיה השנייה בו הייתה הרבה יותר טובה מהראשונה (אם כי זה בעיקר נובע מזה שבצפיה ראשונה המסך היה בגודל שקית במבה קטנה (באמת!) ואיכות הסאונד הייתה לא משהו), וגם בצפיות השלישית והרביעית הוא היה מדהים, מרגש, מעורר מחשבה ופשוט נפלא. כשגם בצד הטכני, כמו הצילום, הפסקול, השירים, העריכה וכו' הוא עושה עבודה גאוני. אני חייב למצוא לעצמי אתר מעריצים לאלחנדרו הזה.
בדיוק ראיתי את המאחורי הקלעים של "בבל" הנמצא בדיסק השני במהדורת השני תקליטורים, והיה כיף עצום. אינפורמטיבי, מרגש, מצחיק ופשוט בא לי לראות אותו שוב (דרך אגב, מגלים שהיאם עבאס עבדה שמה, אחד מתפקידיה היה לתרגם לבמאי את דברי השחקנים הערבים). לא נהניתי כך מאז המאחורי הקלעים של "הנסיך כספיאן"…
רק שיש לי כמה שאלות שהפריעו לי :
1- מה שמעצבן בניטפוק הזה הוא בעיקר שאף אחד לא הזכיר אותו עד כה (טוב, אני מודה שלא קראתי את כל התגובות). כשהשוטרים מוצאים את האב ושני ילדיו על ההר, למה הם יורדים מהמכונית וממהרים לירות לעברם? כאילו, חכו קצת, בקשו מהם להיכנע, תבדקו אם אלה בכלל הם האנשים שאתם מחפשים, ותהיו קודם בטוחים שהם אכן אלו שירו באמריקניםת לפני שאתם הורגים אותם!
2- לא הבנתי למה התככונה צ'ייקו כששיקרה בקשר למותה של אמה. זהו.
שוב, באמת חייבים לראות את הסרט. למרות שאת "21 גרם" אהבתי קצת יותר.