במקור: Little Miss Sunshine
במאים: ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון
תסריט: מייקל ארנדט
שחקנים: אביגיל ברסלין, גרג קיניר, פול דנו, טוני קולט, סטיב קארל, אלאן ארקין
אוליב הובר (אביגיל ברסלין) היא ילדה חמודה בת שבע. "חמודה", במקרה הזה, רומז שהיא לא ילדה מהסוג שזוכה בתחרויות יופי לילדות אמריקאיות, הגם שכאשר ייסדו את תחרות "מלכת היופי הפנימי", יהיו לה סיכויים לא רעים. היא שמנמנה, יש לה משקפיים שנולדו מהכלאה בין המשקפיים של גורודיש למשקפיים של קובי אוז, והיא לוקחת דברים ללב בקלות. היא אמנם מקסימה, אבל לא במובן של נערת החן הבאה.
אבל אוליב חולמת להופיע בתחרות יופי. ולמרבה הפלא היא גם מתבשרת יום אחד שהתקבלה לתחרות יופי שנתית לילדות, "ליטל מיס סאנשיין". החלום מתגשם. אלא מה? למשפחה שלה אין ממש כסף כדי לטוס לקליפורניה הרחוקה, שם מתקיימת התחרות.
העובדה הקטנה הזו סותרת קצת את הרעיון הבסיסי עליו מנסה הקריירה של ריצ'רד (גרג קינר), אבא של אוליב, להתבסס. הוא מנסה למכור שיטה להצלחה בחיים, ולא כל-כך מצליח. מה שהוא כן מצליח לעשות הוא לחלק את כל העולם למצליחנים ומפסידנים, באדיקות עיוורת. אני בטוח שאם הוא היה רואה פסנתר נופל על מישהו, הוא היה מצליח להסביר שיש שני סוגים של אנשים: אלה שפסנתר נופל עליהם ואלה שלא, וזה עניין עקרוני. אלא אם הפסנתר היה נופל עליו, ואז הוא היה טוען בתוקף שזו מפוחית.
מטבע הדברים, התנהגות כזו משגעת את הקרובים אליו, בעיקר את אשתו שריל (טוני קולט), שנמצאת רוב הזמן על סף התמוטטות עצבים בנסיונה לפשר בין כל הנפשות בבית, מה גם שבעלה הוא לא הפסיכי היחיד שם. שלושה דורות של מוזרות גרים באותו בית.
הבן הבכור, דוויין (פול דנו), רוצה להיות טייס ניסוי/פילוסוף. זו הדרך היחידה בה אפשר להסביר את הקשר בין רצונו העז להצטרף לאקדמיה לטיס וחיבתו לניטשה, שצירוף שניהם גורם לו לשתוק ולא להוציא מילה מזה כמה וכמה חודשים, ולשנוא את כולם בלהט. כן, גם אתכם, למרות שהוא לא יאמר לכם מילה בנידון.
פרנק (סטיב קארל) אחיה של האם, נמצא בהשגחתה לאחר נסיון התאבדות, כיוון שהביטוח לא מממן את אישפוזו. אמנם הוא לא שונא את כל העולם, אבל הוא בהחלט נראה כאילו הוא מרגיש שכל העולם שונא אותו. הוא עגמומי, שתקן, קודר ועצוב, במידה כזו שכמעט ואפשר לדמיין משב רוח של אומללות וייאוש עולה מן המסך עליו הוא מופיע, ומכה בצופה. עד כדי כך שלא אכפת לו להסביר לילדה בת שבע שהוא ניסה להרוג את עצמו, ולמה.
לא פלא שצריך את הסבא כדי לאזן. הסבא (אלן ארקין) הוא פרחח הולל בן שבעים שמקלל בשביל כל שאר המשפחה (שכבר הייתה צריכה להתרגל לקללות שלו, אבל נראה שטרם עשו זאת). הוא נותן לנכדו מיני עצות, העומדות בניגוד לערכי המשפחה, ונהנה הנאה מיוחדת מהבכת שאר בני הבית, חוץ מאוליב חביבתו. למעשה, הוא נראה כמו טיפוס שלא שם לב בכלל למבוכה שהוא גורם לאחרים, ואם הוא שם לב – לא אכפת לו.
היות ואין להם, כזכור, כסף לטיסה, כל החבורה הלא-בדיוק-עליזה הזו נדחסת לה לואן פולקסווגן מקרטע משנות השישים, ומתחילה במסע ארוך מאלבוקרקי לעבר תחרות היופי אשר בקליפורניה המעטירה. בתקווה להגיע לשם בזמן, בלי שהמכונית – או המשפחה – תתפרק בדרך. הם ייתקלו בכל מיני טיפוסים, תקלות יגבשו את המשפחה או יהרסו אותה, וכל אחד ילמד בלה בלה בלה על עצמו, או שלא – כנהוג בסרטי מסע אמריקאיים.
יש כמה הפתעות, אך המבנה הכללי של הסרט אכן עוקב רוב הזמן אחרי המסגרת הידועה הנ"ל. נקודות החוזק של הסרט הן בדרך-כלל אחרות: קודם כל, המשחק. המשחק של שני ההורים הוא לא יותר מטוב, אבל השאר מצוינים ממש. הסבא אמנם קריקטורה, אבל קריקטורה משכנעת מאוד. דויין מפליא לעשות בהעברת כל קשת הרגשות המצומצמת של טינאייג'ר שונא באמצעות הבעות פנים בלבד. פרנק, כאמור, משרה סביבו אוירת עצב וייאוש בלי להתאמץ בכלל, והוא כל-כך כפוף ומכווץ בתוך עצמו, עד שנראה שתיכף יקרוס לתוך חור שחור של בדידות.
ועל כולם עולה אוליב. נכון שילדים וכלבים גונבים את ההצגה דרך קבע, ובהעדר כלבים בסרט ההצגה שייכת לה מלכתחילה, אבל היא נהדרת. היא מקסימה, מעוררת סימפטיה, אמינה מאוד, ועוררה בי די הזדהות כדי לתהות במשך חצי הסרט איזה משבר יהיה לה כשהיא תגיע לתחרות ותגלה שהיא, נו, לא מחומר של מלכות יופי אמריקאיות. וגם כדי לרחם עליה מראש, ולקוות שיקרה איזה נס.
הסרט מכיל כמה סצינות משעשעות, כמו כאשר כל המשפחה נאלצת להוות תחליף לקלאץ' המקולקל של הואן, וגם כמה סצינות שהן נפלאות ממש. למשל, כאשר דוברת של בית חולים עוברת מסימפטיה לאנטיפטיה מוחלטת בתוך שניות מספר, כשהיא שוכחת את כל כללי הנימוס הרשמי ברגע שיש בעיה קטנה, או סצינה ללא מילים בה אוליב מנחמת את דוויין. ועל כולם עולה קטע השיא של הסרט, תחרות היופי, קטע מטריד, חכם ומעורר מחשבה. אוליב וסצנת השיא, דיים כדי להצדיק את צפיית הסרט לבדם.
יש גם כמה בעיות. חלקים ניכרים מהסרט צפויים מדי (כמו שנאמר, הסרט נצמד מאוד לפורמט סרטי המסע), ויש גם כמה סצנות שנשענות על צירופי מקרים, או שהתנהגות הגיבורים בהן לא אמינה: האדם שבגללו ניסה פרנק להתאבד פוגש בו במקרה באמצע שום מקום; המלצה דבילית במיוחד של אבי המשפחה מתקבלת ללא ויכוח, אחרי שעה ומשהו שבה כולם לא הפסיקו לריב על דברים יותר הגיוניים; ואיכשהו נראה שלכל בני המשפחה אין שום מושג על מהותה של תחרות יופי, ואף אחד מהם לא ממש מודע למה שצפוי לאוליב. אלה לא חסרונות גדולים, אבל יש כאלה שזה יפריע להם. 'מיס סאנשיין הקטנה' הוא כמו אוליב: מדובר בסרט חמוד להפליא, לא מושלם לפי הקריטריונים החיצוניים המקובלים, אבל בתחרות 'מלכת היופי הפנימי' יש לו סיכויים מצויינים.
הצלחת להלהיב אותי
כבר חודשים שלא צפיתי בסרט בקולנוע, ודווקא עכשיו בא לי ואני מחפשת מלצות. כמובן שמרפי בא וקלקל לי הכל – הסרט מציג רק במגדל האופרה בת"א. אוף!
כיפס (הכי אפס)
שוב אין בירושלים.
היה. נגמר.
זה סרט די ותיק, ולא בדיוק מהסוג שירוץ חודשים.
אכן ביקורת טובה
"ליטל מיס סאנשיין" הוא ללא ספק אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה.
מדובר בסרט קטן, בלי פיצוצים ובלי אפקטים מיוחדים ואולי בגלל זה הוא הצליח להתעלות על שאר הסרטים שיצא לי לראות השנה.
אוליב הקטנה באמת גונבת את ההצגה והקטע בו היא כבר מגיעה לתחרות היופי מטריד ביותר, כיוון שהיא הכי נורמלית שם ואישית אני חושבת שזה נורא איך שהורים דוחפים את הילדות שלהם לתחרויות יופי כאלה, מלבישים אותן בשמלות של אוסקר ומאפרים אותן כאילו היו דראג קווינס.
גם הדמויות האחרות בסרט שובות את הלב ובראשן אחיה הגדול של אוליב. העובדה שלא דיבר כמעט כל הסרט רק חיזקה את הדמות שלו.
סטיב קארל וטוני קולט מוכיחים גם כן שהם שחקנים טובים. וכפי שכבר יצא לי לקרוא כאשר הסרט רק יצא- אם אלה היו שחקנים אחרים, הסרט לא היה טוב כמו שהוא כי כל אחד מהם עשה פה עבודה מצוינת.
מומלץ בחום! (למרות שנראה לי שרוב אולמות הקולנוע כבר הורידו אותו מהאקרנים..)
איכסה לא אהבתי.
לא'דע… לא אוהב סרטים שעושים דברים "מטרידים" תחת מסווה של "מסר". כנ"ל כאן – הסרט היה רדוד למדי – די צפוי ומאולץ בכמה קטעים – והסיום שלו הצליח לסחוט ממני מספר דקות של מבוכה ותו לא.
דבר אחד שכן אהבתי כאן – היה הקטע בו הם מתניעים את הרכב שלהם – למרות חטא הקיטצ'יות היה בדפקטיות הזו משהו אמיתי ונוגע.
סרט נהדר
אחד הסרטים, אם לא ה-סרט הטוב ביותר שראיתי השנה.
היו בו משהו חם, אנושי, מבלי ליפול לשטאנצים של אובר-קיטצ'יות. הסרט נשאר איתי הרבה זמן אחרי הצפייה, עקב משחק נהדר ודמויות מבדרות.
נורא עושה לי טוב סרטים שלוקחים מצבים ואנשים שאכשהו נורא מרתיעים, ובסופו של דבר, לא משנה כמה המשפחה שלפנייך לא מצליחה לתפקד, או כמה שהמצב שעל המסך מגוחך ופתטי, גורם לך לרצות לקחת חלק מכל זה ולהצטרף לחיים ה-disfunctional האלה.
סתם סרט...
בזבוז של זמן, מהסרטים האלה שצועקים אוסקר…כל המבקרים אוהבים ואני תמיד שונא…מין חיכוי של אמריקן ביוטי רק שלא מגיע לו לציפורן.
הסיבה שלקח לביקורת הרבה זמן להתפרסם,
היא שאני ראיתי את הסרט לפני כשבוע, וכתבתי את הביקורת ביום חמישי שלפני פרסומה.
אם מישהו היה כותב ביקורת קודם לכן, היא הייתה מתפרסמת.
ביקורת מקסימה!
רק עליי להבהיר משהו, הסרט כל כך ציני ומריר שהסצינות שמסתמכות על צירופי מקרים אבסורדיים משהו היו מבדרים למדי…
חושבני שלא הבנת את סצנת הריקוד.
היא באמת לא פחות משפילה משאר הריקודים.
וגם לא יותר.
למרות שהקהל הגיב אליה באי-נוחות גדולה הרבה יותר.
אבל לא ממש בוער לי להתווכח על זה, במיוחד כיוון שגם אם הסרט יתאמץ הוא לא יצליח להגיע לתהומות הדמגוגיה שאליהם הגעת עם אנלוגית פרוסט.
צער גידול בנות
"סרטי מסע, ובמיוחד סרטי מסע פיקרסקיים, מאפשרים לנו לעקוב אחרי ההשתנות האיטית, מלאת הניואנסים של הדמויות. דא עקא, אני מניח שבארץ האנשים החד-מימדיים לא ייתכן שינוי הדרגתי" – יצירה פיקרסקית לא מחייבת רב ממדיות או עגלוליות של הדמויות, לפעמים בדיוק להיפך (לא עולה לי דוגמא קולנועית הולמת, אבל בעולם הספרות אתה יכול למצוא את קנדיד, שכל הדמויות בו הן במכוון חד ממדיות ואף גרוטסקיות).
קנדיד הוא לא בדיוק סיפור פיקרסקי רציני
ולכן לא חייב לעקוב אחרי הכללים. אולי גם "מיס סאנשיין" הוא מעין פרודיה על סרטי מסע?
רעיון מעניין.
אני מניחה שאצטרך לראות את הסרט כדי לומר אם הוא סביר בעיני.
ואגב קנדיד,
קראתי עכשיו שוב את הביקורת, והתיאור של האבא (בפיסקה השניה אאל"ט) ממש ממש מזכיר את פנגלוס החכם. מישהו (שראה את הסרט וקרא את קנדיד) יכול לומר אם הרושם שקיבלתי מבוסס?
קראתי את קנדיד,
אבל לא חשבתי על זה עד שכתבת.
).
(מה שכמובן לא מונע ממני לקחת לעצמי את הקרדיט על האסוסיאציה התרבותית ועומק היריעה המסתתרים בביקורת שלי, הורה!
ברור.
אם היית מתייחס לקנדיד באופן מודע היית סתם אינטלקטואל, אבל זה שיצירות מופת מחלחלות לתת מודע שלך ומשפיעות על כתיבתך הופך אותך לגאון של ממש.
המוות של פנגלוס לא מפריע לו לקום לתחייה, למות שוב, לקום שוב לתחייה וחוזר חלילה.
מה שכן, הוא לא לומד לקח לעולם.
לא ראיתי את הסרט, אבל היכולת לספק בצעד ורבע הקשר חוץ תרבותי כל כך יפה כמו פרה-דסטינציה למוצר תרבותי פופולרי העלתה חיוך על פני. באמת לגזור ולשמור.
איזה יופי!
זו אחת התגובות המרתקות ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה, ואני שמחה שאיזכור חצי מקרי שלי הוביל להגיג כל כך מוצלח.
קלווין
רעיון הגזרה הקדומה אינו של קלווין – הוא מופיע כבר אצל פאולוס, ומפותח אצל אוגוסטינוס. יתרה מזאת, הוא חלק רשמי (לפחות עד ותיקן II, ואני מניח שגם אחריה – לא בדקתי) מהדוגמה הקתולית [1]. אלא מאי? הרעיון של פרה-דסטינציה שומט את הבסיס מתחת לדוקטרינת השכר והעונש, שהיא בסיס הכוח הפוליטי של הדת בכלל, והכנסיה בפרט, ולכן עד קלווין לא הדגישו את העניין כלל ואפילו גימדו אותו.
עכשיו, למה אני מציין את כל זה? חוץ מזה שזה מעניין (לפחות אותי), מה שקלווין חידש – כמו שמרקסיסט-בכוח כמוך בטח יודע – הוא הרעיון שאפשר ללמוד על הגזירה הקדומה לפי מידת ההצלחה בחיים. במלים אחרות, אם למעשיך עלי אדמות אין שום השפעה על ההגעה שלך לגן עדן או לגיהינום, ואם אתה דתי מאוד, אתה משתגע מדאגה. אז, אמר קלווין, למעשיך אין השפעה – אבל אם הם מצליחים, סימן שאתה אחד מהנבחרים. כל זה דחף אנשים לרצות להצליח בטירוף, לצד חוסר עניין בפינוק עצמי (דתיים ופוריטנים, אחרי הכל), מה שהביא להשקעה חוזרת של כספים בעסק – ולפי מקס וובר, להמצאת הקפיטליזם.
במלים אחרות, השימוש שלך בקלווין כאן – וזה מבלי לראות את הסרט, ולכן אני טועה – נראה לי לא רלוונטי.
אגב ולקינוח, עם הנקודה הכללית שלך אני מסכים אבל היא נפוצה מאוד, מאוד מאוד אפילו, במרבית יצירות האמנות הנרטיביות שאני מכיר (ספרים, הצגות, קולנוע). למה לגיבור מגיע להצליח יותר מלאחרים? כי אנחנו מכירים אותו. זה הכל.
1 – אינדולגנציות, למשל, לא קונות לך מקום בגן עדן, שהרי אף כומר קתולי לא יכול להבטיח לך את זה באופן ממשי. הן קונות לקרובים שלך שכבר מתו יציאה מהירה יותר מהפורגטוריום.
אבל לא השתמשתי בקלווין
כדי להסביר את הרקע הכלכלי של למ"ס, אלא כהדגמה למטאפיסיקה של יצירת-האמנות באשר היא. כל פרוטגוניסט/ית ביצירה כזו נבחר מסיבה מסוימת, והשאלה היא למה.
על כל פנים, התיזה של וובר פחות רלוונטית לעניינו, ראשית, משום שלא קלווין ולא אוגוסטינוס היו חותמים על שיטות הניחוש הכה אנושיות של ממשיכיהם בניסיון לגלות כבר בעולם הזה מי נגאל, ושנית, משום שהתיזה של וובר כבר עודנה וכורסמה מכל הכיוונים.
ולבסוף, אנחנו מסכימים שהבחירה בגיבור/ה היא שרירותית בבסיסה, ואני משער שנוכל גם להסכים כי ערכה של היצירה נמדד, בין השאר, ביכולתה לצקת משמעות היכן שישנה רק שרירותיות.
הו, גאולה.
אני חושב שמוקד אי ההסכמה בינינו נוגעת להצדקת הגיבור. אני מאמין שהצדקת הגיבור היא תמיד טלאולוגית הגיבור הוא זה שעובר שינוי וטאוטולוגית זה שעובר שינוי הוא הגיבור. מתוך הדברים שכתבת אני מסיק שאתה מאמין, לפחות במקרה של מס"ק, כי הגיבורים הרוויחו בזיעת אפם את התואר.
מוקד שני, ומשני, הוא עניין תחרות היופי. אני מאמין שלתמת "שקר היופי" יש משקל בהצדקת הגיבורים, משום שגאולתם עוברת דרך כפירה באידיאל היופי, ואילו אתה מאמין שעניין "שקר היופי" קונטינגנטי ושאין לו משמעות בגאולת המשפחה. אבל המחלוקת בינינו בעניין זה נגזרת משאלת הגאולה הנ"ל. אם גאולת המשפחה נובעת באופן אימננטי מפעולות הליכוד שלה, אז תמת שקר היופי אכן לא-הכרחית ולא-חשובה. אולם אם גאולת המשפחה עוברת בהכרח דרך תחרות היופי, כפי שאני טוען, אזי היא תלויה באירוע חיצוני, ולמעשה, בחסדו של האל.
עכשיו, נראה לי שעניין שרירות הבחירה בגיבור הוא די מובן מאליו. הגיבור הוא דמות שעוברת תהליך בדרך כלל באופן ניצחוני והתהליך הוא שמעניק משמעות ליצירה. לכאורה, רק הגיבור יכול היה לעבור תהליך כזה מכיוון שיש לו תכונות כאלו ואחרות, או שהוא לומד שיעורים מסוימים ולכן אין תימה שהוא נבחר כמוקד העלילה. אולם מכיוון שלגיבור יש אלוהים פרטי, ושלאלוהים הזה יש תכלית היא יצירת משמעות הרי כל מה שהגיבור יעבור נתפר מראש כדי לייצר את אותה משמעות. הגיבור יכול למות, אבל הוא לא יכול להפסיד, לא במובן שבו הפסד הוא חוסר משמעות. העולם הבדיוני הוא העולם היחידי שבו כל מה שהגיבור עושה, לטוב ולרע הוא בעל משמעות, מכיוון שהנחת המוצא, הן של המחבר והן של הקורא היא שיש משמעות לתהליך שעובר על הגיבור. אולם אם כל מה שעובר על הגיבור הוא בעל משמעות, ואם היוצר בונה את העלילה כך שתייצר משמעות ספציפית (הנאה, לקח, זעזוע וכו'), אזי לא התכונות האימננטיות של הגיבור הופכות אותו לכזה, אלא הבחירה הראשונית שלו כגיבור, ותכונותיו הן רק אמצעי להשגת תכלית. מתוך כך עלינו להסיק שאם בכל מקרה מה שהגיבור יעשה משמעותי, זה לא משנה אם הוא בן או בת, עני או עשיר וכיוצא בזה. סוגי המשמעות יישתנו, אבל עובדת היותה היא קבועה. לכן, באופן פרדוקסאלי, משום שתהליך הכתיבה, והקריאה, הוא תהליך תכליתי, הצדקת הגיבור היא הצדקה שרירותית. עכשיו, אם אתה עדיין לא מסכים איתי, אתה מוזמן להפריך את הטענה הזו.
לא הבנתי אותך בכלל.
מה לטענתך ההבדל בין מס"ה (בסדר, בסדר) לשאר הסרטים בעולם?
הטיעון הסופי שלך נראה לי כזה שמתייחס לקולנוע כולו, כל סרט וסרט, ולא רק למס"ה.
הטיעון הסופי שלי אכן אוניברסלי,
אבל יש סרטים שמצליחים להסתיר את הבעייתיות שבהצדקת הגיבור ואילו מס"ה לא. מדוע הוא לא מצליח הסברתי בהודעה שפתחה את השירשור הזה.
מש''א.
סצינת הריקוד
לא "משפילה" כי אוליב לא מאופרת. היא לא יותר או פחות משפילה משאר קטעי הריקוד של הבנות האחרות. היא פשוט ממחישה לכל באי התחרות על מה *באמת* מדובר בתחרויות מהסוג הזה, ומהווה המשך ראוי ביותר לסצנת בגדי הים ולכל התחרות המאוסה.
ואם כבר,
בהתחשב בכך שדמות אחת *מתחילה* את הסרט עם ניטשה ובמצב רע,
ודמות אחרת *מתחילה* את הסרט עם פרוסט ובמצב רע,
ובסופו של דבר המשפחה בלה בלה,
הרי שיש פה דווקא עקביות בזניחת מה שהדמויות התחילו איתו את הסרט.
באשר לפרוסט האיש, הבחור היה קצת חולה מאז 1905 לפחות, והסתגר למדי מ-1906 ועד מותו ב-1922. אני מתקשה לראות למה התקופה הזו פחות חשובה ביוגרפית מהתקופה של 14 השנים שקדמו לה שבה הוא בילה יותר בסלונים של פריס. מה גם שהפרסום הראשון של יצירה מפרי עטו היה ב-1892, והספר הראשון שלו – ב-1896. "סופר הוא לא היה"? הארדלי.
אני רק מביא דברים בשם אומרם.
בין נמרוד לשאר העולם, אני מתנדנדת.
תראו, צחקתי. אמנם, צחקתי בעיקר בטריילר, כי כל הבדיחות הטובות ממש מוצו שם, ושאר הבדיחות היו הרבה יותר מדי מהסוג האוון ווילסוני/בן סטילרי/ וינס ווהני. משום מה, מדבקת ההומור הירוד והנחות לא דבקה בסרט הזה. אני תוהה למה.
סך הכל?
באמת לא סרט נפלא במיוחד, והדמויות היו שטוחות כמו קרטון, עם או בלי משחק "טוב" לכאורה.
אוליב ילדה מעצבנת לאללה, אח שלה גמכן. גם ההורים, הדוד, הסבא – כולם קריקטורות מעייפות לאללה.
והנה, כולם משתפכים.
ואגב, גם הביקורת הרגישה לי כמו הסרט: לעוסה, משתפכת, משעממת ולא מפתיעה בשום צורה.
שוין.
אני חושש שסף הרגישות שלך לביקורת עלייך
גבוה הרבה יותר מסף הרגישות שלך לדברים שאת מוציאה מהמקלדת.
מה שעכרור (או מרווין) אמר לך היה *הרבה* פחות מעליב ממה שכתבת על הביקורת, ואם כבר נדקדק – כלפי הסרט אמרת שהוא "לא סרט נפלא במיוחד", והדמויות בו "קריקטורות", כאשר לגבי הביקורת הצלחת לדחוס במהירות הבזק "לעוסה, משתפכת, משעממת ולא מפתיעה בשום צורה", ולסיים בשוין פולני למהדרין. זה לא אגביות – זה שריכזת את העלבונות כלפי הביקורת, אבל כשמישהו העיר לך על זה נעלבת.
נו, שוין.
כנראה הייתי צריך להגיד את זה במפורש
בבקשה לא לפרסם יותר תגובות בפתיל זה, תגובות נוספות יימחקו.
סרט מעולה לדעתי
אבל יש לו קצת מגרעות.
הבעייה הראשית שהוא נופל בין הכיסאות בין אמריקה ביוטי לאגדות וסיפורים לבין מליונר מי שגומר ראשון.
העלילה לפעמים מתנהלת יותר מדי כמו סרט מסע ואליה מתלווה גם ההומור שהנמוך.
הסצינה עם השוטר שבמקרה חובב פורנו וכך מחמיץ את גופת הסבא הייתה דוגמא לזה.
סוף
בסרט כזה המרכיב הכי חשוב, יותר מעלילה לדעתי, זה השחקנים והדמויות והם עושים עבודה מצויינת. אוליב היא בהחלט ילדה כוכבת ומפגינה משחק אמיתי ובוגר. גם האמא הסבא בסדר. אהבתי את פרנק למרות שלא קיבלתי בכלל רושם דיכאוני מהדמות שלו וקשה היה לי לקבל את העובדה שהוא ניסה להתאבד. דווין סביר בתור הקריקטורה האמריקאית לנער האמריקאי מתבגר ששונא את כל העולם, לובש שחורים ושותק. הדמות הזאת הופיעה בכל כך הרבה סרטים שכבר קשה לי לדמיין אמריקאי מתבגר שבאמת משקיע בלימודים או פופלרי בבית ספר (אני מניח שהתשובה לזה תהיה כוכבי הפוטבול למינהם, קריקטורה אחרת בחיי התיכון באמריקה).
גרג קינר הוא אחד השחקנים האהובים עליי, עוד מ"ללכת על הכל". הוא אחד השחקנים היותר מוכשרים כיום שזוכה למעט הערכה לדעתי. הוא שחקן ענק ונותן את ההופעה הכי טובה בסרט.
לגבי הסיום
אני חושב שהמטרה הייתה לצחוק על ערכי אמריקה השמרנית עם המנחה המלוקק וכל הטקס הצבוע הזה. אפילו מלכת היופי האמיתית שמשתתפת בו הפכה בעל כורחה לקריקטורה ("הטעם גלידה האהוב עליי הוא בלה בלה..").
סוף
המופע של אוליב, עם קטעי החשפנות לא היה במקום. יש דרכים אחרות לשלוח חיצים ולשחוט פרות קדושות. גם קשה להאמין שההורים או מישהו מהמשפחה לא התעניין אפילו פעם אחת מה הכישרון של אוליב ומה היא הולכת לעשות בסוף המסע המפרך הזה..
אבל חוץ מזה, סרט טוב ומומלץ בחום.
הסאונד טרק!
איזה יופי של סאונד טרק! יצירות מעולות עם הופעות אורח של ספיאן סטיבנס. נהניתי מהסאונד טרק יותר מהסרט (שגם היה טוב).
נד-נד, נד-נד, רד עלה, עלה ורד.
(לאור העשן שיוצא לכולם מהאוזניים עדיין לנוכח הפעם האחרונה שניסיתי להתבטא כנגד הסרט הזה, אני אנסה שוב)
תשמעו, לא סרט משהו. בכלל.
למעשה, אני רוצה לחזור ולהגיד שבכל מצב אחר, הייתי מסתפקת בהצהרה הזו.
"טוב, לא סרט משהו. נחליק."
אבל לא.
מיס סאנשיין הקטנה והמעיקה מצליחה לכבוש את לבבות המבקרים.
אנשים מעבירים אחד לשני פתקי "אני שונא את כולם", ונקרעים מצחוק.
אנשים סוגדים לסרט הזה, שיש בו הומור נחמד בכמויות מדודות (שמוצה כולו בטריילר האתר הרשמי. כן, זה בהחלט אחד מאותם טריילרי "כל הבדיחות הטובות כבר כאן", כמו "50 דייטים ראשונים") ואז המון הומור נמוך וגס, מהסוג שסטילר/ווהן/ווילסון/קארי ולעתים גם קווית סמית', חוטפים עליו קיתונות של רותחין וזלזול.
למה?
למה בסאנשיין הקטנה הומור פיפי וקקי מצליח להצחיק את כל האינטלקטואלים?
כי יש חבורה של שחקני אינדי ואסופה של אלמונים?
כי בכלל, נושב מהסרט ריח אינדי חריף?
זו סיבה?
סרט הוא סרט הוא סרט.
הוא טוב, או רע, או באמצע.
העובדה שעשה אותו מישהו שאתם מתעבים, לא אמורה להוריד מערכו בכח.
העובדה שעשה אותו מישהו שאתם חושבים שצריך להעריך – לא מוסיפה לו כלום.
ומיס סאנשיין הקטנה, בניגוד גמור לשמה, מתהדרת בעלילה שדי נמתחת, ודי חוזרת על עצמה, וכשיש בה רגעים כמו-מפתיעים, הלוא שמדובר בצירוף מקרים נדיר, שאפילו אני – מלכת צירופי המקרים הבלתי הגיוניים בעליל – לא יכולה לקבל.
כדי להוסיף לעלילה, יש באמת מגוון רחב של דמויות קרטון חד מימדיות, ורובן גם מעוררות אנטיגוניזם מוחלט.
האם שדופה וחיוורת. חסרים לה ויטמינים ומינרלים בכמויות. בובה על חוט שנקרעת בין כל גורמי המשפחה שלה.
אז כן, טוני קולט הצליחה להיבלע יפה ברקע.
תודו שמגיע לה על זה אוסקר.
האבא מטריד וסטריאוטיפי. על המשפחה מנסה לעשות רושם של מצליחן ולהטיל שררה, ומול שאר העולם מתגלה במלוא פתטיותו הגדולה – לא שהוא באמת מצליח להסתיר את זה מהמשפחה.
בהחלט לא סוג הטיפוסים שבא לך לחבק ולאהוב. אגב, קיניר מצטיין בשרטוט מדוייק של דמויות כאלה. הוא תמיד מיותר, לא שייך והכי היית רוצה שייעלם מהמסך.
הסבא הוא בעצם בור ההומור הירוד של הסרט. סה"כ הוא די משעשע, אבל בצורה מלאכותית שכזאת. וגם הוא לא בדיוק טיפוס מעורר הזדהות. להגיד שהוא משחק נהדר יהיה כמו להגיד שבאגס באני שחקן המאה.
דוויין, האח, ופרנק (?) הדוד, שניהםגם סוג של פלקטים. אצל שניהם דווקא היו הבלחות של אישיות מדי פעם, אבל מהר מאוד הם חוזרים לשטיקים המוכרים של הדמות השטוחה שלהם, ולא באמת מעוררים עניין.
ואוליב?
אוליב הקטנה והחמודה?
יאללה, בסדר.
מהשנייה הראשונה שהיא צופה, נרגשת, בטקס מלכות היופי, ועושה חיקוי לילדה השמנה מהקליפ הראשון של ג'ניפר לופז – היא כבר מעצבנת ברמות.
לאורך הסרט, אתה בעיקר לא מבין למה היא נתפסה כל כך חזק על הרעיון של מלכות היופי, אם אין בה שום דבר מהגינונים שיש למלכות האלה. היא לא מנסה לסגל לעצמה כלום, ובכל זאת – זו פסגת השאיפות.
למה?
הסרט הזה לא נותן שום מניע הגיוני, או דמות אחת מלאה ומעניינת. וכאמור – הוא גם לא כזה מצחיק.
אז מדוע ולמה הוא מקבל ביקורות כאלה משתפכות?
למה כל העולם האינטלקטואלי ואשתו מת לראות את הסרט הזה ומצטט אותו בכל הזדמנות?
רק לאלוהים הפתרונים.
(וגם הביקורת – מה לעשות? גם לביקורות מגיע לקבל ביקורת. כולנו כאן מצטיינים בקטילת כל שאר מבקרי הקולנוע – הרי לשם כך הוקם האתר, לא?
גם הביקורת מרגישה כמו בבואה כמעט מושלמת לסרט, רק שהיא נעדרת את ההומור שלו – בעיקר את ההומור הנמוך)
למה היא נתפסה על הרעיון, זה דווקא ברור
הרבה מאוד ילדות אוהבות ברביות, ונסיכות, וטלנובלות וחתונות ומלכות יופי. אם היא לעולם לא תוכל להיות מלכת יופי – מה היא יודעת? היא ילדה.
באופן כללי, מאוד נהנתי מהסרט, הוא היה חמוד מאוד. אבל גם אני מופתע מרמת ההתלהבות סביבו. הוא לא מושלם ולא מהפכני, סתם סרט טוב. אז גם אני קצת מתפתה להיות אנטי-סאנשיין.
וגם אני לא שמתי לב שמישהו התנגד לזה שתתבטאי נגד הסרט.
תראה,
ילדות שמתלהבות מברביות נוהגות לנסות להיראות כמו ברביות. הן מתלבשות בצורה מסוימת, מדברות בצורה מסוימת, הולכות בצורה מסוימת.
לאוליב אין את זה.
היא מתנהגת כמו כל טום בוי ממוצעת, רק עם שפע צמידים מפלסטיק זוהר על היד (שהן, שוב, סתירה לאותן ילדות שחולמות להפוך למלכות יופי, ועוד בצורה כל כך פעילה כמו אוליב).
בעצם, מה שאני מנסה לומר זה שחוץ מזה שהסרט הניח את זה כאקסיומה, שאוליב חולמת להיות מלכת יופי (וחוץ מצרחות מאוד מעצבנות מכיוונה של אוליב ברגעים מסוימים) – לא היה שום דבר שתמך באקסיומה הנ"ל.
כלום.
זה כמו שבסרטים מסוימים מודיעים לך שדמות א' ודמות ב' התאהבו, אבל אתה לא רואה את ההתאהבות הזו קרית. זו פשוט אקסיומה מקוממת כזו.
ככה מרגישה לי אוליב.
אז אני לא אומרת שלמשל הקטע עם האוכל לא היה מרענן.
הוא היה.
אבל היתה צריכה להיות יותר אינדיקציה לצורך הלא מובן הזה של אוליב להיות מלכת יופי, ואז להראות את זה שבעצם – לא טבעי לה להיות מלכת יופי. קשה לה עם ההגבלות על אוכל, למשל. אולי היא אפילו לא רואה שבמונחים של מלכות יופי היא די שמנה.
ולא היתה שום אינדיקציה כזאת.
היא גם לחלוטין לא רואה את תגובות הלעג סביבה, ואולי מתעלמת בכישרון. אבל למה מלכתחילה לרצות להיות ברבי, אם לא כדי לקבל תגובה מהסביבה, להיות "מקובלת"? אם מראש אתה חסין לתגובות הסביבה, מה מושך בתואר מיס סאנשיין?
בקיצור, כסאטירה הסרט הזה מאוד מפספס. מאוד.
(בקשר להתבטאות נגד הסרט: פרסמתי הודעה עם די הרבה משפטים. כולם על הסרט. אחד ויחיד העיר שגם הביקורת לא היתה משהו, וזה הדבר היחיד שאנשים התייחסו אליו. סבבה. אני מבינה שאנשים הם עם רגיש, אבל דחיל ראבאק; והתגובה של מרווין אגב לא חד משמעית. יכול להיות שהוא נעלב שלא הייתי נחמדה לסרט, ויכול להיות שהוא נעלב שלא הייתי נחמדה למבקר)
אני חושב שזה מה שהיה יפה בסרט
שדמותה של אוליב לא ענתה על השטאנץ של ילדות יפות=רוצות לזכות בתחרות יופי. זה בעצם מה שעשה את אוליב לדמות מעניינת כל כך וכתובה היטב.
לא אמרתי שהיא היתה צריכה להיות יפה ורזה
למעשה – בעצם אמרתי שאהבתי את הטוויסט.
ואגב – זה מה שעושה את אוליב לכל כך מעניינת? מילא זה, אבל כתובה היטב? זה בסך הכל ליהוק של ילדה שמנמונת ולא מלכת יופי. זה לא כתיבה, זה ליהוק. קצת same same, but different.
אז אוליב לא חייבת ליהראות כמו מלכת יופי בפוטנציה – אבל היא חייבת להראות זיקה יותר מאשר אקסיומה כזאת – כולם יודעים שאוליב רוצה להיות מלכת יופי.
למעשה, כתבתי די מזמן סיפור שקצת דומה לזה, או מתעסק בזה שאנשים אוטומטית מניחים שרק היפים חולמים על דברים מהסוג הזה. בסיפור שלי, בחורה שמנמנה ולא מושכת במיוחד נעלבת כשהחברה הכוסית שלה פשוט מניחה שהיא לא מאוהבת כמו כולן באותו החתיך, רק מפני שברור שאין לה סיכוי אתו. זה בערך אותו הדבר בעניין תחרויות היופי.
למעשה 2, כמה עצוב – לרשת ABC FAMILY היה סרט מאוד דומה. אצלם לא היה מדובר בילדה קטנה ושמנמונת, כי אם בבחורה צעירה ושמנמונת. היא נרשמת לתחרות היופי בגלל שהיא מעוניינת בפרס הכספי, ואז קצת נשאבת לתוך העולם הזה של מסכות (דו משמעי במכוון) והחלקות וביגוד נוצץ והשתלת ריסים ומה לא, וקצת מאבדת את עצמה. אפילו שהיה בסרט מן השמאלץ (בכל זאת, איי בי סי משפחה) – היה בו הרבה יותר אינטגריטי מאשר במיס סאנשיין הקטנה, שהוא כולו גימיקי ומאוד מפספס את המטרה אליה הוא מנסה לקלוע.
אם אוליב היתה בדיוק אותה אביגיל, עם אותם משקפיים והכל, אבל היתה מתנהגת *כמו* ילדה שרוצה להיות מלכת יופי, עם כל הגינונים שנלווים, אפילו שהיא בכלל שמנמונת, זה היה הרבה יותר נכון.
כרגע, העובדה שהיא רוצה להיות מלכת יופי היא אקסיומה מטומטמת שהסרט קובע, ואין לה שום אחיזה במציאות מעבר לאיזה שהוא היגיון עולמי בסיסי – כולן רוצות להיות מלכת יופי. מה, לא?
אשר לבדיחות הפיפי וקקי – כמעט כל מה שיצא מהפה של הסבא, כל עניין הפורנו, הכישרון של אוליב – כל אלו הם הומור פיפי קקי מאוד ירוד. אז זה יותר "אומואים" ו"זיונים".
זה עדיין לא יותר טוב מכל סרט בורקס ממוצע.
איפה פארוק שיסגור את התריס?
לא אמרתי שהיא היתה צריכה להיות יפה ורזה
את ממש צודקת.
גם אני הרגשתי שהמשחק של הילדה,כמה שהיה חינני,לא היה אמין.
גם כשהיא אמרה בפעם האלף שהיא רוצה להיות מלכת יופי ומצליחנית וכו' לא ממש האמנתי לה.
היא לא היתה ממש שמנה או מכוערת,אבל המשקפיים שלה היו קריקטורה סטייל 'בטי המכוערת'/'נקמת המרובעים' בלי טיפת השקעה בנסיון באמת להלביש אותה כך שתיראה מסורבלת ולא שייכת,אבל לא באופן כ"כ בוטה וצעקני.
אגב,גם 'השטן לובשת פראדה' מתעסק באדם הלא נכון שנכנס לתעשיית האופנה והיופי וקצת מאבד את עצמו,אבל איכשהו הבנייה שלו קנתה אותי יותר. (למרות שגם הוא לא סרט מופת והוציא אותי די עצבנית על המסרים שלו)
איך שאני הבנתי את זה
כשמסכמים את כל מוזרויות המשפחה והאווירה הכללית שהסרט מנסה ליצור, נשמע שעניין התחרות באלבוקרקי מתנהל באופן שונה מאוד מהתחרות אליה אוליב מגיעה בסופו של דבר.
אולי לא כזה מופרך לחשוב שילדה כמו אוליב מתעסקת בתחרויות יופי, פשוט כי בסביבה שלה כל העסק נראה אחרת מאוד מבקליפורניה.
לא שמתי לב שהיה הומור קקה-פיפי בסרט
וראיתי אותו רק הערב כך שאני זוכר אותו די טוב.
בנוגע לכל השאר: את רשאית להחזיק בדעתך, וגם אם אני לא מסכים אתה הרי שאני מכיר עוד כמה אנשים שלא אהבו את הסרט. את לא לבד.
נד-נד, נד-נד, רד עלה, עלה ורד.
כל מילה בסלע.
סרט על הפנים.
ראיתי את הסרט רק הערב
למרות שרציתי לראות אותו כבר הרבה זמן. ולאחר שהרחקתי עד למגדל האופרה השומם משהו, קבלתי את שכרי: סרט מסע מלוהק היטב וכתוב מצוין, במיוחד בתחום עיצוב הדמויות. התהליך שעובר על הדמויות במהלך הסרט עובד נהדר עם העושר של הדמויות, גם אם לפעמים יש תחושה שהעלילה קצת מולחצת כדי להעניק לדמויות עוד כמה רגעים טובים.
בס"ה סרט טוב מאד בעל סצינת סיום מעולה. מסוג הסרטים שהדמויות בו כה חביבות וכה עשירות שמתחשק להמשיך ללצפות בו עוד כמ שעות ולו רק כדי לבלות בחברתן.
יופי של סרט.
אין לי מה להוסיף מלבד: מש''א.
הסרט הגיע לאוזן!!!
ממש לא. כולן בדיוק כאלה.
אפשר לראות כאן דוגמא מטקסס למשל: http://www.universalroyalty.com/texas.htm
ואם תדפדף, תמצא עוד מדינות שונות. בכולן זה אותו דבר מזעזע, ע"ע ז'אן בנה רמזי ז"ל.
למה המשפחה של אוליב הזדעזעה?
אולי מפני שהם לא היו אתה בתחרות בה היא השתתפה, אלא אחותה של האם.
ואיך היא זכתה להיות מקום שני?
וואלה, לא יודעת.
עוד אחד מהדברים הטיפשיים והלא באמת מחושבים עד הסוף שהסרט מתהדר בהם (כמו הנחת היסוד הבלתי מאוששת שאוליב רוצה להיות מלכת יופי קטנה)
מה רע ברוק כבד?
או בפירסינג?
חוץ מזה שניטשה הוא לא *במקום* רוק כבד, מדובר בסוג אחר של מרד (ואני מדברת בתור אחת שעברה את שניהם בעצמה…)
או בפירסינג?
אין דבר רע לכשלעצמו בפירסינג או ברוק כבד. ביקשתי לתת דוגמאות של סוגי בחירות של בני נוער שמטרתן לבדל את עצמם מהעולם הבורגני "הנורמלי" ו"המסודר" שהוריהם הם מייצגיו המובהקים. במילים אחרות, ה"אני הפרטי" השונה והייחודי מיוצג באמצעי סימבולי חיצוני. השתיקה של האח בסרט נמשלת לשתיקה הנגררת בהכרח מהסתגרותו של אותו נער מתבגר (או נערה) בחדרו הנעול בעודו מאזין למוזיקה (בסדר! שתהא מכל סוג שהוא!) בווליום אדיר או דרך אוזניות. בסך הכול מדובר בסטריאוטיפים.
ואל תאשימו אותי בהתפלספות יתר. יש דוגמאות קיצוניות יותר בתגובות הקודמות (לדוגמה, "יצירה פיקרסקית", למען השם).
תגובה לברווז
בתור ברווז שמרדה בהוריה ע"י ציונים טובים, הדרכה בצופים ולימודי פיתוח קול, את מזעזעת את קוראי האתר בתיאורים המחרידים של מרד של בני נוער ע"י שמיעת רוק כבד ו- רחמנה לצלן – פירסינג.
אם היית מזכירה נסיעה לפסטיבל ערד (בעצם- לאיזה פסטיבל נוסעים "בני הנוער של ימינו"? בומבלה?), היו עורכי האתר מוחקים את התגובה שלך,עקב פגיעה גסה במוסריות של הקוראים.
_________
כמה נחמד שאפשר להציק לברווז גם "מעל גלי האתר"
בקיצור, את רוצה לעשות מהסרט את מה שהוא לא
מיס סאנשיין הקטנה לא התכוון להיות סרט של טוד סולונז, ולא ברור לי מדוע את רוצה להפוך אותו לכזה.
אין בסרט אמירה חברתית בוטה? נו, מילא. יש בו אמירה מעודנת, ואני אישית מעדיף סרטים שלא תוקעים א הכפית במורד הוושט.
מיס סאנשיין הקטנה נצליח לעצב דמויות נפלאות,מתהדר בשחקנים נפלאים, ובדרך גם מצליח לספר סיפור עם קליימקס מצוין. בעיני אלה המרכיבים לסרט טוב, ואפילו מצוין.
ובכלל, סרטים עם אמירה בוטה (וסרטיו של סולונז הם כאלה – לא שיש לי משהו נגדם, להיפך) הם בעיני סרטים הרבה פחות טובים. סרט לא אמור להעביר מסר או אמירה. אם יש לבמאי מסר כלשהו שיתכבד ויכתוב אותו במשפט ויעזוב את בלבולי המוח. סרט אמור להעביר לנו חוויה שתגרום לנו הנאה באופן אינטיליגנטי – ובמבחן הזה מיס סאנשיין הקטנה מצליח בגדול.
נראה לי שהסרט לא מתאים לתפיסת העולם שלך, וזו דרך גרועה מאד לשפוט סרטים או יצירות אמנותיות בכלל.
אז ככה:
העובדה שאספקטים מסוימים בסרט מזכירים תימות שמופיעות בסרטיו של סולונז עדיין לא הופכות אותו לחיקוי (טוב יותר או פחות), ממש כשם שסרט פילם נואר אחד לא מהווה בהכרח חיקי לסרט פילם נוארי אחר, או שסרט בסגנון היצ'קוקיאני (למשל) לא מהווה חיקוי לסרט היצ'קוקיאני אחר. השאלה היא אם הסרט מצליח ליצור משהו מקורי משל עצמו או לא, ואני מצאתי שמיס סאנשיין הקטנה עומד בימה הזו בכבוד.
יש בו סיטואציה טובה, יש בו אמפטיה לדמויות, והתוצאה היא סרט הומני ואפילו מרגש, למרותהמצבים הקיצוניים שהדמויות מגיעות אליהן. בעיני זהו הישג.
באשר לתפיסת עולם שבה את לא מוכנה שיעשו עלייך מניפולציות: אין דבר כזה. כל סרט באשר הוא עושה מניפולציות על הצופים. זו מהותו של הקולנוע בפרט ואמנות כלשהי בכלל. סרטיו של טוד סלונז, אגב, הם דוגמה ומופת למניפולציות בוטות, והדוגמא הטובה ביותר היא אולי "אושר" – סרט מצוין שכל כולו מניפולציה. אבל – וחשוב להבהיר – אין בכך כל רע. השאלה היא מה הבמאי עושה עם המניפולציה הזו. צופה אינטיליגנטי ידע לזהות את המניפולציות שסרט (כל סרט) מפעיל על צופיו ועדיין להינות מהן או לא – תלוי בטיב הסרט.
יתרה מזאת: את טוענת שהסרט מנסה לרכך את המציאות בעטיפה של צלופן. האם לא ניתן לומר את הדבר ההפוך על סרטיו ל סולונז? האם סרטיו של סולונז לא מחליפים את המשקפיים הורודים במשקפיים שחורים משחור שמכערים את המציאות יותר ממה שהיא? אני לא טוען שכך הוא, אני רק טוען שהטיעון ההפוך לגטימי באותה מידה.
ולטעון שהסרט הזה מנסה לשטוף את המוח לצופיו (ונדמה לי שאת מנסה לומר זאת) זה קצת יותר מדי. הסרט אולי מניפולטיבי, כמו כל סרט אחר שנעשה אי פעם (וזה כולל גם סרטי תעודה באשר הם) אבל מפה ועד לשטיפת מוח המרחק עוד גדול. גדול מאד.
ואגב, אני מגיע עם תפיסת עולם מגובשת לכל סרט שהוא, לא רק לסרט "כזה". תפיסתהעולם שלי היא שאני רוצה שיגישו לי בידור אינטיליגנטי ברמה גבוהה (על פי המדדים שלי, אין מדדים אובייקטיווים) ולא יזלזלו בי כצופה. מעבר לכך אני יכול להתווכח עם העמדות המוסריות או אחרות שסרט כלשהו מציג, אבאם העמדות האלו אינן העמדות שלי זה עדיין לא יגרום לי לומר שהסרט רע, פשוט שיש לי חוסר הסכמה עם מה שהיוצר ניסה להעביר.
למשל: סרטיה של לני רייפנשטל (ואני בכוונה הולך לדוגמה קיצונית במיוחד) הם סרטים מצוינים ואני סבור שכל אדם חייב לראותם, וזאת למרות שהעמדות המוסריות שנובעות מהם הן מתועבות.
באשר לזרימת הסרט: הוא עבר לי ביעף ויצאתי עם חיוך על השפתיים – ענין של טעמים שונים אני מניח.
ודבר אחרון לקינוח: אני לא מחליט בשבילך כלום. יש לי ביקורת משלי – שנובעת מן הסתם מתפיסת העולם שלי – על הדרך שבה את בוחרת לראות סרטים, לפחות מהדרך שבה זה התבטא בהודעה שלך. ביקורת זה ענין לגטמי, ופעמים רבות יש לי ביקורת דומה על אנשים שקרובים אלי (ולהם עלי). אני לא חושב שהם מחליטים בשבילי, והם לא חושבם את ההיפך. ביקורת על תפיסעולם היא רק מקור לויכוחים פורים ואף מהנים, גם עם שינוי עמדות הוא דבר שקורה לעיתים נדירות ביותר. את מקבל ממני בזה אישור להמשיך ולצפות בסרטים על פי תפיסת העולם שלך, גם אם היא לגמרי לא מקובלת עלי ולא נכונה בעיני.
והערה קטנה לעצמי
אם סרט כל כך לא מושלם וחסר חשיבות הצליח להוציא ממני כזו תזה מנומקת ולחדד לי את ראיית העולם שלי – אפילו שרק על דרך הניגוד – כנראה שבכל זאת יש בו משהו…
והמסך יורד...
טוב, אתה עונה לי כל כך יפה, שחבל לי להרוס לך, אני מרגישה כמו המכשפה הרעה בשלגייה…
אז ככה, בעצתך, החלטתי לרדת מההשוואה לסולונז – חשבתי שהיא תועיל ל"סאנשיין" תכניס אותו למגרש של הגדולים, אבל אני רואה שזה לא תופס פה. חבל. כי אם לנתק אותו מז'אנרים אחרים או מסרטים אחרים שדומים לו, אז אין לי הרבה מה להגיד עליו. סתם דרמה קומית חביבה לכל המשפחה, וכמו שאמרת, עם "סיום אמריקאי מיינסטרימי על איחוד משפחות וכל הבלה בלה שהאמריקאים כל כך אוהבים" – אבל אני לא. ואם היו משווקים את הסרט ככזה, ולא כסרט אינדי, לא הייתי הולכת בכלל. אין לי זמן לזה. בשביל זה יש את "ריימונד" בטלוויזיה.
אבל אם ללכת עם הקו שלך – למה לא לשייך אותו לסרטי מסע – כאן, ליד "פריז טקסס" ו"איזי ריידר", הוא ייפול עוד יותר חזק. אלה ממש גדולים עליו בכמה מספרים. אולי אולי הייתי מצרפת אותו ל"זרוק את אמא מהרכבת" ו"צ'יץ' וצ'ונג" לדורותיהם, וגם זו תהיה מחמאה.
אז בוא נגיד שזו סתם פרודיה, סאטירה. גם בקבוצה הזאת הוא לא זוהר כיהלום. פרודיות וסאטירות היו תמיד המפלט של היוצרים כשרצו להגיד משהו באמת בוטה. ומה בוטה כאן? שום דבר. גם שחקנים קומיים במיוחד אין כאן, עם כל הכבוד לטוני קולט וגרג קינר. מבחינה סאטירית, תראה מה ש"הבלוג של מאי" ב"ארץ נהדרת" מצליח לעשות בכמה דקות שבועיות. "סאנשיין" לא מתקרב גם לזה.
אז לסיכום הדיון הזה, אני מניחה שאתה ואני לא אוהבים אותם סרטים. סבבה. מקווה שנמצא סרט שכן נאהב שנינו.
ועכשיו לגבי הדיון השני שפתחת, לגבי סרטים וספרים ואמנות בכלל, שלטענתך לא משנים חיים. אני כאן חולקת עליך בכל מאודי. בשליפה מהשרוול: "מועדון קרב", "400 המלקות", "סאטיריקון", "נהג מונית", "ממנטו", "קאובוי של חצות", "מחפשת את מר גודבאר", "לחיות את חייה", "בליידראנר" – כל אלה סרטים שיצאתי מהם המומה ואחריהם החיים כבר לא נראו לי אותו דבר. וספרים? על מה אתה מדבר? "אלה תולדות" הוא ספר שאחריו כל תפיסת השואה שלי השתנתה, כל מה שידעתי על הפליטים באירופה בתקופת המלחמה – הכל משם. והילד, אוזפה, הוא הרי דמות חד-פעמית! זה ספר שאחריו אי אפשר לחיות כרגיל, כאילו סתם עוד יום עבר. זה יום שעבר עם חוויה מאוד מיוחדת, ואני מצטערת שכבר קראתי אותו, כי לא תהיה לי שוב החוויה של לקרוא אותו בפעם הראשונה.
ו"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן? ספר שאחריו הייתי קרובה להתמוטטות עצבים, כל כך הוא ריסק אותי…
אתה ואני כנראה אוהבים ומתרגשים מדברים אחרים. אני, הסרטים והספרים שלי הם שמעצבים לי את תפיסת העולם, מרגשים אותי יותר מכל דבר אחר, מגלים לי המון על עצמי ועל העולם. נכון, אני יותר נמשכת אל המורבידי, הדיכאוני והאפל, ולכן "סאנשיין" לא נקלט ברדאר שלי. אולי גם זה ההבדל בינינו.
אבל היה לי באמת מהנה "לשוחח" איתך כאן. אני מצפה לעוד שיחות כאלה בעתיד.
וטוד, לא שכחתי
אה, וכתבתי עוד פיסקה שלמה על סולונז, ועל איך שהוא מרגש דווקא בגלל שכל מי שרואה את הסרטים שלו נותן להם פרשנות אחרת – למשל הפדופיל ב"אושר", שאתה ראית יחס אוהד כלפיו, ואני ראיתי סוג של היפר-ריאליזם, של שיקוף היחס הצבוע, המתחסד והדו-פרצופי של החברה כלפי הסוטים שהיא מולידה, מין אצבע מאשימה כלפי כולנו, כולל הצופים.
אבל המחשב שלי לא אהב את זה והחליט ליפול לי באמצע…
אני האחרון שארצה לנתק את הסרט מז'אנרים אחרים
או מהשוואה לסרטים אחרים. אני פשוט טוען שיש נקודות בעייתיות בהשוואה לסולונז. למעשה, אפילו רבות. השווה עוד יותר בעייתית היא ל"זרוק את אמא מהרכבת" או סרטי צ'יץ' וצ'ונג לדורותיהם משום שההומור שהוצג בסרטים ההם הוא הרבה יותר קיצוני ומוגזם בהשווה למיס סאנשיין ולכן ההשוואה אינה תקפה.
כסרט מסע, לעומת זאת, הוא סרט חביב ואף יותר שמתייחס באמפתיה לדמויות שלו, ולכן ההשוואה לאיזי ריידר ופריז, טקסס תקפה, גם אם הם הפכו ליצירות מופת ומיס סאנשיין הוא "רק" סרט טוב או טוב מאד.
ובאשר לדיון השני – זה על משמעותם של סרטים וספרים: מצטער, אבל עדיין מחזיק בדעתי. כל הסרטים והספרים שציינת הם לא רק מצוינים, רובם יצירות מופת מופלאות. אני עדיין זוכר את זרם התענוג שחלף במורד חוט השדרה שלי כשיצאתי לראשונה מ"בלייד ראנר" או כל אחד מהסרטים האחרים שציינת (למרות שלא כולם ברמה אחידה: "מועדון קרב" הוא סרט נפלא, אבל עדיין אין מה להשוותו ל"נהג מונית" או "קאובוי של חצות", בוודאי של ל"400 המלקות" – הנה בכל זאת מצאנו כמה סרטים ששנינו מאד אוהבים) ובכל זאת: אף אחד מהם לא שינה לי את החיים למעט ההכרה שיש בעולם הזה יוצרים מופלאים.
"ואלה תולדות" הוא ספר נפלא (את "התיקונים" דווקא לא כל כך אהבתי, אבל נשאיר את הדיון הזה למקום אחר) אבל הרושם העז שהשאיר בי מתייחס בעיקר לדרך בה מורנטה שולטת ברזי הכתיבה ממש כשם ש"400 המלקות" גרם לי להתרגשות מהדרך הקולנועית שבה טריפו יודע לספר סיפור (וכך גם "עד כלות הנשימה" לגודאר או "נהג מונית" לסקורסזה או כמה מסרטיו של וים וונדרס – "אליס בערים" ו"במהלך הזמן" בראשם- אפרופו סרטי מסע משובחים במיוחד). אף אחד מהם לא גרם לי לשנות את נקודת המבט שלי על החיים, או גרם לי לשנות משהו בחיי.
אני סבור שתפיסת העולם שלי, ושל רבים אחרים, היא שמעצבת גם את הדרך בה אנו רואים סרטים, קוראים ספרים וכו, ולא להיפך. תפיסת העולם הזו היא שגורמת לנו להתרגש מסרטים מסוימים ולא מאחרים, ולא להיפך. מי שמכיר אותי היטב היה יכול לומר לי עוד לפני הצפייה בסרט כמו "קאובוי של חצות" שאני אתרשם ממנו עמוקות, הסרט עצמו אכן נחשב אצלי כאחד מאלה שנכנסו לרשימת הסרטים הטובים שראיתי אי פעם, ועדיין – לא הוא ולא סרטים אחרים שמצויים ברשימה הזו לא שינו לי דבר בחיי.
מש''א
לא הבנתי. מה שהוא או מה שאני?
מה שאת אמרת
סולונדז *אוהב* את הדמויות שלו?
גוועלד. כמעט לא ראיתי אי פעם במאי שכל-כך מתעב, מזלזל ובז לדמויות שלו כמו סולונדז.
תנסי בבקשה לא להתנשא עלי, תודה.
הרמיזות שלך לגבי מה שבני אדם שלא מסכימים איתך עושים או לא וחושבים או לא, די מרגיזות אותי, ולא רק בתגובה הזו.
ואת מה שהיה לי לומר על סולונדז אמרתי כבר כאן:
כתבה מספר 981
אל תהיה כזה שוודי.
לא כל אמירה של "תנסה לראות את זה כמוני" היא התנשאות.
אתה יכול בבקשה להסביר?
רמיזות? על מה אתה מדבר? למה זה צריך להיות אכפת לי אם אנשים מסכימים איתי על סרט זה או אחר? מה, אני מרוויחה אחוזים?
אני כותבת על במאי שאני אוהבת, טוד סולונז, ואתה "מתפרץ" וכותב לי "געוואלד", כל מה שכתבת לא נכון – ו*אני* מתנשאת?
ואני עוד עונה לך ברצינות, מסבירה יותר לעומק את הפרשנות שלי, כדי שאולי עוד מישהו שיעבור פה במקרה ימצא משהו יפה ומעניין בסרטים האלה – הבעייתיים מאוד – אז איפה כאן ההתנשאות?
ומה, אתה קורא את הדיון שלי עם רני, שכתב לי בהתחלה שתפיסת העולם שלי, הדרך שלי לראות סרטים היא גרועה, ומזה הסקת ש*אני* מתנשאת? הרי רני בעצמו תיקן את חומרת דבריו מיד אחר כך.
הייתי מבקשת ממך התנצלות או משהו כזה, אבל לך תדע, אולי גם זו התנשאות. אז לפחות תסביר איך הגעת לזה, שאני אדע להבא.
ועוד משהו בעניין ההתנשאות ורני
רני ואני רואים סרטים אחרת. זו עובדה. אנחנו אנשים שונים ואוהבים דברים שונים. ולמרות זאת, בגלל העדינות שלו, והעובדה שהוא טורח ומקדיש זמן לכתוב, הדיון איתו מרתק בעיניי, ושוב, למרות שאנחנו לא מסכימים. והוא כן איפשר לי לראות דברים אחרת, וכן ריכך לי את הביקורת על "סאנשיין", מה שמוכיח שאפשר לנהל דיון "תרבותי" ולהפיק ממנו תועלת. וכל זה בלי לרדת לפסים אישיים ולהטיח אחד בשני האשמות של התנשאות או טיפשות. אף אחד מאיתנו אינו כזה.
את יכולה לא להסכים עם מילה אחת שאני אומר,
וזה לגיטימי לחלוטין. את אפילו יכולה להזדעזע מדעות שלי, וגם זה לגיטימי.
אבל מה שעשית והרגיז אותי כאן היה כשהפצרת בי "תנסה" לעשות את האבחנה. זו כבר לא ביקורת לגופו של עניין אלא לגופו של מבקר. למעשה, כשרני עשה לך משהו דומה די נעלבת, כפי שאת מציינת בעצמך.
אבל בכל זאת את הערת הערה כזו, ששופטת לא את דעתי על הסרט או על סולונדז, אלא את צורת הצפייה שלי בסרטים או היכולת האינטלקטואלית שלי כפי שהיא מתבטאת ביכולת (שחסרה לי, לדעתך) להפריד בין הדמות לפתרון שהבמאי מוצא לה.
ההערה הזו לבדה איננה ויכוח ענייני, ושוב – כי היא לא קשורה לנושא. היא שיפוט אישי.
חזקי ואמצי.
מחזקת את ידייך מכל וכל.
גם ביחס לדעתך המנומקת לעילא על הסרט, גם לכך שאני וואחד חייבת לטייח את החור הזה בהשכלה שלי ולראות כבר את "בית הבובות", וגם על כך שאין לי שמץ למה מישהו יכול לחשוב שיצאת מתנשאת בתגובות שלך, כי לעניות דעתי את בכלל לא.
ולא, זה לא כי במקרה דנן את חושבת דומה למה שאני חושבת, אלא פשוט כי אני לא מצאתי שום דבר מתנשא במה שאמרת. להיפך.
מצאתי אותך הרבה יותר סובלנית מהרבה אחרים.
והלוואי שהיה לי משהו יותר מועיל להוסיף לדיון על הסרט ועל סולונדז, אבל אין לי.
תשובה קטנונית
אאל"ט, אמא של דוויין נשואה פעם שניה. אבא של אוליב הוא לא אבא של דוויין.
תשובה קטנונית
אני סתם הבנתי שהוא מתכוון לזה שלהורים יש יחסים מאד עכורים. אאל"ט לא ממש ראינו גם מישהו מפוטר במהלך הסרט, וגם לא שמענו שהם כבר בפשיטת רגל בפועל, אבל הילד פשוט היה נסער.
לא, זה לא מסתדר
הרי אנחנו יודעים שפרנק פוטר (מדברים על זה די הרבה), ורק כמה סצנות קודם ההורים רבים כשהם מדברים מפורשות על פשיטת רגל.
לא, זה לא מסתדר
מאיפה פרנק פוטר? הוא לא עצמאי?
הרי בהתחלה אנחנו רק רואים את אחת ההרצאות הפאתטיות שלו, ובהמשך אנחנו יודעים שהוא מתוסכל מזה שהסוכן ההוא לא עוזר לו.
גם אני זוכרת שהם מדברים על המצב הכלכלי והכל, אבל לא זוכרת שמצוין שהם ממש בפשיטת רגל.
בכל מקרה, בעוד אני לא לגמרי בטוחה במה שכתבתי לעיל, אני די בטוחה שלא נאמר בסרט שאלה נישואים שניים של האם ושלילדים אין אותו אב.
פרנק הוא הדוד, לא האב
והוא פוטר ממשרתו באוניברסיטה.
בסצנה בה ההורים מתווכחים האמא אומרת מפורשת שהם *הולכים* להיות בפשיטת רגל בקרוב.
נשמע הגיוני,
אבל איפה זה נאמר בסרט?
טווידלדי קבל תיקון
הסבא לא בן 70 כי גרג קיניר אומר לו משהו על כדור נאצי שתקוע לו בתחת. כנראה שהוא נולד קצת לפני 1936 כדי להשתתף במלחמה והוא קרוב יותר ל-80.
צודקת. תודה.
איך את זוכרת?
זה כנראה היה בקטע שישנתי…
למה?
מ 1936 עד 2007 זה 70 או 71 שנים. נגיד שהוא נולד קצת קודם זה עדיין קרוב יות ל 70 מאשר ל 80.
למה?
כדי להשתתף במלחמה הוא היה צריך להיות לפחות בן 18 בסוף שלה שזה מאי 1945. אז הוא נולד לפחות ב-1927.
איך זה שאף אחד לא צעק שהניים דרופינג בסרט לא מוגבל לשמות המפורסמים פרוסט וניטשה – שמות שברור שהתסריטאי הוציא מאיזה לקסיקון בלי להכיר את הדמויות עצמן- וכולל גם את השם המפורסם הרואין – שם שברור שהתסריטאי לא מכיר אפילו לא מסרטים. איך זה שאף אחד לא שאל איך הסבא מתנהג פעמיים כנרקומן אבל שאר הזמן, כשזה לא נוח לתסריט ולשחקן להחזיק את הנתון הזה העניין פשוט נשכח בנונשלנטיות.יותר מזה – זה ברור שהבנדם לא סובל משום התמכרות קשה.
הסבא מתנהג כנרקומן? איפה בדיוק?
בשירותים, בעיקר.
במהלך הסרט הוא מסניף לפחות פעמיים (ממש בהתחלה בבית, ונדמה לי שגם במוטל), וגם מסביר לדווין שבגילו של דווין צריך להיות משוגע כדי לעשות את זה, ובגילו צריך להיות משוגע כדי לא לעשות את זה.
הבעיה היא, כמובן, שאלו הן הפעמים היחידות שבהן הוא מתנהג כנרקומן.
אני לא מכיר אנשים שמכורים להרואין – ואולי ארקין לא מכור ויכול להפסיק מתי שהוא רוצה – אבל לפי הטלוויזיה, הרואין משנה לגמרי את המראה החיצוני ואת ההתנהגות שלך. הטענה של עופר די נכונה, משום שנדמה שהתסריטאי ניסה להדביק לסבא תכונה שתסמן אותו כסבא המשוגע – אב-טיפוס די מוכר בתחום הקומדיות המשפחתיות – אבל הוא התעלם ממנה כשהיא הפריעה לארקין להיות צלול וקר-רוח.
אם האזכור היחיד לסמים הוא ההסנפה,
אז לא מדובר בהרואין. הרואין מזריקים.
אה.... לא רק...
מעולם לא שמעתי על הסנפת הרואין,
אבל הידע שלי בתחום הסמים הקשים הוא די מצומצם, כך שאם את אומרת, אני מאמינה לך.
תאמיני, תאמיני.
כמה טוב שיש ויקי.
"את ההרואין צורכים בצורות שונות, כמו הזרקה לוריד, הסנפה לנחיריים…"
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F
עכשיו אני צריך רק לברר מה בדיוק קרה למיה וולאס. אני מניח שזה קשור למינון.
אאל''ט, כאשר הוא מסביר את פילוסופיית הסמים שלו לדווין,
הוא מדבר במפורש על הרואין.
ומה גורם לך לחשוב שהוא הסניף הרואין?
למעשה, מה שעלה בדעתי במהלך הסרט היה שהוא הסניף קוקאין, ועד כמה שידוע לי (אם כי לא מנסיון אישי) קוקאין לא גורם לשינויים שהרואין גורם להם.
הרואין הוא לא הסם היחיד שמסניפים ולא מובן לי מדוע אתה סבור שזה היה דווקא הרואין ולא משהו אחר.
ראה התגובה של מרווין מעליי.
ממה שזכור לי
מציינים שהוא אכן מסניף הרואין, אבל לא אומרים שהוא מכור. לפי הסרט, הסנפת הרואין היא פשוט חלק מתפיסת העולם של "אני מספיק זקן בשביל לדפוק לעצמי את החיים". יחד עם החיבה לפורנוגרפיה וריקודים מושחתים, אפשר להבין שבעיניו, החכמה היא לדעת מתי להפסיק לנסות להיות אדם טוב יותר ומתי לצפצף על הכללים ולהנות כמה שיותר לפני שזמנו תם. אני לא חושב שמתייחסים אליו בכלל כמכור, אלא כמישהו שמסניף מדי פעם בשעות הפנאי, כי מבחינתו זה כבר לא ישנה כלום.
זה נחמד שהוא לוקח הרואין בלי להיות מכור,
רק שזה לא ממש הגיוני. צריכה של הרואין לאורך תקופה משנה את מבנה הסינפסות במוח, כך שמי שצורך אותו לא יכול להפסיק סתם ככה מתי שבא לו (כי הדבר יגרום לו לשינוי רציני בפעילות המוחית – "קריז"), ועל כן הוא בהכרח מכור.
תגדירי ''לאורך תקופה''.
אם הוא מסניף פעם אחת בחודש – גם אז הוא בהכרח יתמכר?
מעולם לא שמעתי על מישהו
שלוקח הרואין אחת לחודש, אבל, כמו שכתבתי קודם למיכל, אני לא ממש מכירה נרקומנים.
הנקודה שניסיתי להעביר היא שבניגוד להתמכרות להימורים או לסיגריות, שהיא בעיקרה פסיכולוגית (אם כי לא רק), להתמכרות לסמים קשים יש בסיס פיזיולוגי, והיא כרוכה בשינוי מבני של הקשרים הסינפטיים במוח.
זה ברור,
אבל הנקודה של פינגווין ושלי היא זו:
אין עוררין על כך שקיימים אנשים שמכורים לסמים קשים. הגיוני להניח שהם צרכו סמים באופן יומיומי – או כמעט יומיומי – וקבוע, ושזה מה שגרם לשינוי מבנה הסינפסות שלהם.
בניגוד אליהם, הסבא ב'מיס סאנשיין הקטנה' אינו צורך הרואין כחלק משגרה קבועה או במרווחי זמן קצרים. הוא מודע לנזקים שהרואין גורם, אבל בהיותו זקן ומודע לכך שימיו ספורים, הוא מוכן לסבול את השינוי שהסם יעורר במוחו, כשבכל מקרה, כיוון שלא מדובר בצריכה תכופה במרווחי זמן קצרים, השינוי אצלו אינו אופייני לזה שנצפה אצל מכורים אחרים. בשונה ממכורים לסמים, הסבא צורך כי הוא יכול, לא כי הוא רוצה.
אני לא יודעת.
קשה לי להתייחס להרואין כמו לקפה (ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו), אבל יכול להיות שהבעיה לא טמונה בהרואין אלא בשטיפת המוח שעברתי במשך 12 שנים בפרוייקטים משותפים של מערכת החינוך והאגודה למלחמה בסמים.
אני מסתכלת על זה ככה:
הסבא הוא לא המשתמש הממוצע שמתמכר כדי שהסם יעשה לו טוב, ישכיח ממנו את הצרות, או יעשה מה שסמים אמורים לעשות. הציפיות שלו נורא ממוקדות.
אני לא באמת יודעת איך זה עובד עם הירואין, אבל נראה לי הגיוני שכדי שתהיה התמכרות, צריך גם שיהיה רצף, מניע ואולי גם היסטוריה.
התמכרות הרי צריכה להתחיל מאיפושהו – לכל מכור להירואין יש את הפעם הראשונה שהוא לקח הירואין. ואז, מה שמשנה לצורך הדיון זה מה קורה אחר כך.
במקרה א', אותו את מתארת, השימוש הראשון בהירואין הגיע לאחר עבר של סמים קשים אחרים, וההזרקות הבאות התרחשו לא הרבה לאחר אותה פעם ראשונה (ולפיכך: גרמו להתמכרות). בתרחיש ההיפותטי שלי, הסבא לא נגע בסמים לפני כן (או אולי התנסה קצת בסמים קלים בשנות ה-60), והסניף הירואין בפעם הראשונה כי זה נראה בעיניו מגניב או משהו, ואחר כך הוא לא נגע בזה הרבה זמן, עד הפעם השניה המזדמנת, כשהפעמים הבאות היו גם הן נדירות (בעיקר יחסית למשתמשים מכורים).
כאמור, אני לא יודעת איך זה עובד, אבל לא נשמע לי הגיוני שאם לוקחים הירואין פעם אחת – מתמכרים מיד. מן הסתם הרוב אומרים "מילא, לא קרה לי כלום ואני יכול להפסיק מתי שאני רוצה", ומזריקים שוב זמן קצר לאחר מכן, ואח"כ כנ"ל. אבל אם הגישה של הסבא היא לא "אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה לכן אני אמשיך לקחת את זה במרווחים קצרים כי מה זה משנה", אלא "נו, אפשר לחשוב מה הביג דיל" (היינו: לא התלהבות של ילד שרוצה לנסות עכשיו ומיד, אלא מישהו שמשועמם ממה שיש לסם להציע, ולכן אין לו סיבה לנסות אותו באובססיביות), אז לא נראה לי הגיוני שתהליך ההתמכרות שלו יהיה זהה למכורים אחרים.
עדיין לא הבנתי מה הבעיה
מעבר לעניין של טעם אישי, נדמה כאילו אתה מתקטנן על אפיון דמויות שאמורות להיות מוקצנות וחצי לא מציאותיות מלכתחילה. אנחנו מדברים על סרט באורך שעה וחצי שמטרתו להעביר סיפור. זה נראה לי מוגזם לדרוש שכל פרט קטן באפיון הדמויות ידרש לתקן מחמיר של אמינות, במיוחד כשלא מדובר באנשים שאמורים להיתפס כפאר הגנטיקה האנושית.
אז דווין מעריץ את ניטשה כאילו היה כוכב רוק, אז מה? יש בני נוער שבוחרים בדמויות אינטלקטואליות כמודל לחיקוי, אפילו אם הם לא באמת מבינים בתחום. דוויין יודע קצת על ניטשה, מה שהוא יודע מוצא חן בעיניו והוא מחליט להפוך זאת לפילוסופיית חיים. יש בני נוער שמנסים לחקות דמויות מהטלוויזיה או להראות כמו זמר מ-MTV, דוויין מחליט להעריץ את ניטשה, גם אם בצורה שטחית. הוא הרי לא יודע שהידע שלו שטחי, זה חלק מהדמות של מתבגר מיוסר ששונא את העולם ומנסה למצוא דרכים לא לתקשר עם המשפחה.
פרנק טוען שהוא המומחה מספר אחת בעולם לפרוסט, יש אנשים שטוענים אחרת וזה מתסכל אותו. אנחנו למדים מזה על דמותו של פרנק כמי שמתייחס לעולם האקדמי כמו תחרות (מה שמוסיף למוטיב הלוזריות בסרט) ולא כתחום עיסוק מתוך אהבה גרידא. יש במציאות אנשים שמתגאים בתארים לא פחות מפוקפקים (צביקה פיק טען פעם ש"מוסיקה", הידוע גם כ"מעלה מעלה", הוא השיר הישראלי הגדול בכל הזמנים) ופרנק הוא השתקפות של האובססיה סביב צורך להיות הטוב מכולם בכדי לזכות להכרה ולהציב בחיים מטרה מוחשית במקום להודות עד כמה הוא לא יוצלח. ההכחשה הזו היא תכונה שמשותפת לכל בני המשפחה.
דמותו של הסבא נועדה להיות המוקצנת ביותר כי, טוב, זו קומדיה ודמויות קומיות נוטות להיות מוקצנות. אף אחד לא מצפה שיתחילו ללמד את תורת החיים שלו באוניברסיטת ייל, או אפילו שמישהו מהמשפחה יראה בו מודל לחיקוי. הוא דמות שהמאפיינים שלה הם דברים הנחשבים שליליים כמו פה מלוכלך, הסנפת הרואין (לא נכנס לעניין ההתמכרות כי כמו רוב הצופים, אין לי ממש מושג), פורנו ומנגד, דווקא הוא הדבק שמחזיק את המשפחה ביחד. שאר בני המשפחה מתגאים במשהו, נסיון להתקבל לקורס טיס, תחרות יופי, הוצאת ספר, מומחה לפרוסט. רק הסבא שכבר השלים עם היותו מפסידן, מחזיק אותם כמשפחה ומשאיר חיבור כלשהו למציאות.
מש''א
אין לי בעיה עם דמות
שמעריצה את ניטשה כי הוא פילוסוף מפורסם שרץ חזק.אבל דווין, לפי התסריט , גם משקיע לא מעט זמן בקריאת הספרים שלו. ואת זה לא רואים על המסך. למשל בגלל שכשקוראים את ניטשה חלק מהזמן הולך על לנסות להבין מה הוא אומר בדיוק או במה בדיוק זה שונה מהעמדה שהוא הרגע קטל או איך המשפט הזה בכלל התחיל. יש שם גם מספיק הברקות וחידודים שגם נער ממוצע יהנה מהן. אם בנדם מחזיק ספר פעמיים עם אותה ארשת סלידה כללית הוא לא קורא אותו ואם הוא מנסה להרשים אנשים זה לא נראה כל כך מתאים לדווין. שום קומדיה לא פטורה בעיני מהדרישה שמה שיקרה בה יקרה באמת.באותה מידה גם פרנק איננו סתם אדם תחרותי. הוא איש אקדמיה שמלמד את פרוסט.אם אני מסוגל להאמין שהשחקן והתסריטאי( ראה הפרסומת בעיתון לספרו של מספר אחת החדש) חשבן בטעות לאורך כל הצילומים שפרוסט זה שם נרדף לפסטרמה יש לסרט הזה בעיה.
''שום קומדיה לא פטורה בעיני מהדרישה שמה שיקרה בה יקרה באמת.''
המשפט הזה הוא בעייתי. זה לא רק שקומדיה אמורה להציג עיוות מסוים של המציאות בכדי להצחיק, אלא שטונות של דיו כבר נשפכו בודאי על נסיון להגדיר את גבולות הניטפוק שרצוי לחפש בסרט. אם יש בארץ עשרה אנשים שראו את הסרט והדברים שהטרידו אותם נגעו בכך שההערצה לניטשה, או הגישה למותג פרוסט (לכל אורך ההיסטוריה, שמשו אינטלקטואלים כמותג לאנשים שמנסים להראות מתוחכמים) לא תואמות את מה שהם תופסים כאמינות, זה יפתיע אותי. אם יצירה עלילתית וביחוד קומדיה, חייבת לדקדק גם בפרטים שהצופה הממוצע בכלל לא מוטרד מהם, מסכנים היוצרים שנדרשים לשנות מחקר ארוכות בשביל ליצור סרט אחד של שעה וחצי שכל מטרתו היא לספר סיפור ולהצחיק קצת על הדרך.
לא יודע, אותי מעולם לא הטריד במיוחד שבשנות השישים, לא הייתה לשירות הביון הבריטי טכנולוגיה להקפאת אנשים ושימורם, או שגם בציפוי של שוקולד, אין נס שיחזיר אדם מת ברובו לחיים.
בחייך, הסרט הזה לא *כל כך* מצחיק.
הוא מתיימר להיות דרמה אנושית שהיא *גם* מצחיקה. ובדרמה אנושית, כשלדמויות אין טיפה של אמינות והן מורכבות משתיים-שלוש קלישאות אקראיות, זה מציק. ממה לעזאזל אפשר להנות בסרט הזה כשהדמויות לא עובדות, מהצבעים היפים שמרצדים על הקיר הגדול?
נראה לי שאתה מפספס את הנקודה כאן – אותי, לפחות, לא באמת מטריד איך הסרט מתייחס לפרוסט.
מה שמטריד אותי הוא שפרוסט הוא חצי מהאפיון של אחת מהדמויות הראשיות, ושהחצי השני של האפיון שלה הוא "הומו מתאבד", והוא זוכה לאותו טיפול בדיוק כמו פרוסט.
בחייך, הסרט הזה לא *כל כך* מצחיק.
כשכמובן שדמות ההומו האובדני תעריץ סופר שגם הוא הומו….
אני לא הולך להמשיך את הדיון הזה משתי סיבות
1. כבר הבהרתי את עמדתי שלשפוט סרט שלם על פי ניטפוקים שמטרידים אחוז אפסי מהצופים, זה יותר ממוגזם בעיני. סרט עלילתי הוא יצירה בדיונית ואף אחד לא טען שמיס סאנשיין מציג אנשים שאמורים להיתפס כאמיתיים לחלוטין. אלא אם יש לך סבא שמסניף הרואין, מקלל ללא הרף ושולח אחרים לקנות לו חוברות פורנו, הטיעון שדמויות חייבות להיות מציאותיות ככל הניתן לא מגיע רחוק.
2. אני לא מעוניין להגיב למי שמסתתר מאחורי זהויות שונות (וגם גונב מיילים, אלא אם כן לא הבנתי את ההומור של נמרוד) במקום לבחור שם אחד לכל אורך הדיון.
ניטפוקון:
יונתן לא גנב אימיילים;
זה עם השמות המתחלפים והאימייל הוא אכן נמרוד. והוא עדיין תקוע בפורים.
אז אני באמת לא מבין את ההומור שלו
אני גם מניח שדני זה העכרור, נכון?
ומארק זה רד פיש!
סליחה, אם במקום ניטשה ופרוסט
הנער היה מעריץ את ג'וס ווידון והאקדמאי היה חוקר את טולקין, מישהו היה נותן לו להתחמק עם השימוש השטחי בהם? זה שהיוצרים הללו לא מוכרים לקהל הרב לא נותן לאף אחד זכות להתעלל בהם. מתסריטאי לא נדרשות שנות מחקר ארוכות. הוא יכול לקרוא מבחר מהיצירה של ניטשה ופרוסט, ועוד איזו ביוגרפיה על כל אחד. זה ייקח לו בערך חצי שנה, אבל גם כתיבת תסריט זוללת פחות או יותר אותה כמות של זמן, ואני בטוח שהוא יכול לעשות את זה במקביל. הידע של מייקל ארנדט, לעומת זאת, רומז על כך שהוא מקסימום ביקר בוויקיפדיה. אם אנחנו נפסיק לדרוש מתסריטאים לדעת על מה הם מדברים, הילדים של מחר יהיו עוד יותר מטומטמים ממה שהם היום, משום שהקולנוע הוא חונך פר"ח הכי פופולארי בעולם.
ההשוואה לאוסטין פאוארס לא נכונה – אוסטין פאוארס לא מתיימר להיות סרט ריאליסטי, ואילו "ליטל מיס סאנשיין" כן. עצם הקטע של ליטל מיס סאנשיין הוא להציג אנשים ממוצעים באופן ריאליסטי.
וואוו.
למה וואו? יש לה נקודה.
לא ראיתי את מיס סאנשיין, אבל ככלל, זו דרישה לגיטימית מתסריטאי – לכתוב בצורה מקצועית. מה שאומר בין השאר לעשות תחקיר מינמילי.התסריטאי לא בהכרח חייב לקרוא ספר שלם על האדם שהדמות שלו מצטטת. אבל אם מהסרט נוצר רושם שהוא לא יודע עליו כמעט כלום, זאת בהחלט בעיה.
זה העניין
מהסרט *לא* נוצר הרושם כאילו הדמויות לא יודעות כמעט כלום על מי שמצטטים. זה שפרנק מציג את עצמו כמומחה מספר אחת לפרוסט, בא ללמד על דמותו של פרנק, לא על פרוסט שרק בסצנה אחת, בכלל מסבירים מי זה ולמה פרנק בחר להתמקד דווקא בו.
חשבתי שהיא דיברה על ניטשה
אבל בכל מקרה עדיף שאני לא אגיד על זה כלום עד שאני אראה את הסרט.
על ניטשה אין לי הרבה מה לומר
גם בסרט, דוויין אמנם חי לפי ניטשה, אבל לא מתיימר להיות מבין מעבר למי שקרא כמה ספרים. גם אני לא מתיימר להבין בנושא יותר ממה שהבנתי על הדמות.
לא, נו
אמרתי וואו כי התרשמתי עמוקות מהמשפט ההוא, על הילדים היותר מטומטמים של מחר ושהקולנוע הוא חונך פר"ח הכי פופולארי בעולם.
עשה לי סוג של וואוו.
סליחה, אם במקום ניטשה ופרוסט
*זה* עצם הקטע של הסרט? ואני חשבתי שעצם הקטע שלו הוא דווקא להציג אנשים מוקצנים באופן מעורר אמפתיה שממנו לומדים גם קצת על עצמנו. קצת מזכיר לי את הספרים של ג'ון אירווינג.
כשדברתי על ניטשה ופרוסט
בכלל לא התכונתי לומר שהתסריטאי מחויב להכיר אותם. זה באמת משהו שאני מוכן לותר עליו. התיחסתי שם רק למשחק. בשביל לראות דמות אמינה על המסך מספיק לי שהשחקן ידע ויפנים את הנתון שפרוסט היה סופר.אם הוא לא מדבר עליו, וזה כמובן לגיטימי, אין לי שום דרך לדעת אם הוא באמת קרא אותו .וזה שהוא יקרא את כל כתביו לא יעשה אותו שחקן יותר טוב או יותר אמין.פחות מזה , בשביל שסטיב קארל יעשה דמות אמינה מספיק לי שהוא יבין שהוא איש אקדמיה ושפרוסט זה מושא המחקר שלו ובתור שכזה מושא לבדיחות היותר תפלות שלו בארוחות הצהריים בקמפוס.גם דווין לא ממש חייב לדעת שניטשה היה פילוסוף. מספיק לי שהוא ידע שהספרים שלו כבדים , מבריקים ופרובוקטיביים. למעשה זה כבר משהו אם הוא ידע שספר זה דבר שקוראים ולא סתם מחזיקים ביד.
כשדברתי על ניטשה ופרוסט
אה… לא הבנתי למה זו תשובה אלי.
ובכל מקרה, לדעתך השחקנים לא יודעים מיהם פרוסט וניטשה?
כשדברתי על ניטשה ופרוסט
זו באמת לא היתה תשובה אליך אלא הערה חדשה. וכן, את כל מה שהזכרתי כתנאים מינימליים אבל הכרחיים לאמינות לא ראיתי מהשחקנים.
דווין הובר
הוא שמו של גיבור ספרו של קורט וונגוט
"ארוחת בוקר של אלופים"
סוחר מכוניות שמאבד את שפיותו
בעקבות קריאת ספר טראש המעלה את התאוריה שהא האדם האמיתי היחיד בעולם וכל האנשים שמסביבו הם רובוטים ומכונות שנבראו רק כדי להתל בו, מתוך שעשוע של בורא אכזר.
מעניין למה התכוון התסריטאי כשהעניק לנער דווקא את השם הזה ?
מיס סאנשיין הצפויה
כחובבת ז'אנר האינדי(אם בתסריט ואם בבימוי-ואם בזכייה בפסטיבלים "שכוחי אל" תבחרו)
פשוט התאכזבתי. האמת כבר מהרגע בו כל אחד ממכרי דרש בתוקף כי אצפה והרעיף תשבוחות כבר סימנתי כי זה אינו סרט הנמנה עם הז'אנר- גם אם בתחילתו ניסה להיות.
בשתי מילים- לא מקורי!
לא הילדה/גאון, לא הסבא עם תסמונת הטורט, לא הילד הסגפני-אילם/נטיות אובדניות(וגם הדוד) ולא האבא הנירוטי- לא!
כבר ראינו כאלה(ראה להלן כל סרטי ווס אנדרסון)
והכי מרתיח הוא שבעצם כשאני חושבת על כך כל מי שנהנה מהסרט(רשימת מכרי כמובן) לא נמנה מחובבי הז'אנר אז בעצם אולי כאן טמונה התשובה.(וכן, אני חושבת שלאהוב אינדי זה לאהוב סרטים שאחרים לא אוהבים:)
לא נהנתי.
מיס סאנשיין הצפויה
נדמה לי שגם אני אוהב את הז'אנר. אולי את יכולה לפרט אילו סרטים כאלו "כבר ראינו"? אני רוצה לראות עוד.
– זו אינה הודעה צינית –
כמו שהזכרתי
כל סרטי ווס אנדרסון-למרות שהם לא אינדים.(בגלובלי)
וחוץ ממנו?
ולמה הם לא אינדים? (בגלובלי)
וחוץ ממנו?
כי הוא במאי מוערך וידוע. אולי בארץ הוא פחות פופולרי.
יש את מירנדה ג'ולי ("אני אתה וכל השאר") למשל.
זה שהוא מוערך וידוע לא הופך אותו ללא אינדי
לפי זה גם ג'ים ג'רמוש הוא לא אינדי.
אוסקר על תסריט זה די משמעותי
בשבת האחורנה..
נתקלתי בתוכנית דוקומנטרית שמתעדת את תחרות היופי לילדות בפלורידה…
עוד בזמנו שצפיתי בסרט לראשונה, הטרידה אותי מאוד אותה תחרות סוריאליסטית, עכשיו כשמתברר שהיא סופר אותנטית זה מטריד אותי בהרבה יותר..
תחרות שהיא לא פחות מפדופילית שבה ילדות בסביבות גיל 10 משתמשות במיניות של אשה, מה גם איך האמהות שלהן דוחפות אותן ומעפרות אותן כמו בובת שעווה ביום רע, בקיצור זוועה, אחד הנושאים שיותר הטרידו אותי לאחרונה..
בשבת האחורנה..
רוב הילדות שמופיעות בסרט הן מתחרות "מקצועיות" בתחרויות יופי. ממה שהבנתי, התלבושות והאיפור המאוד מטרידים בסרט לקוחים מתחרויות אמיתיות, או עוצבו בהשראתן.
מה שהתמיה אותי
היה איך היא בכלל הגיעה למקום השני בתחרות האזורית?
מה שהתמיה אותי
כנראה ששם היא התמודדה עם ילדות אחרות פחות או יותר ברמה שלה (היא לא *כזה* אסון).
מה שהתמיה אותי
היא לא עד כדי כך מכוערת, כן, אבל איך שהיא הולכת ורוקדת וזה, זה כמו טקס שבועות של גן חדווה (ואני ראיתי טקסי שבועות של גן חדווה) והתחרויותת האלה של הילדות הן בדרך כלל, וול, איומות כאלה, כמו התחרות בקליפורניה.
על הסצנה של תחרות היופי
הסצנה של תחרות היופי חושפת מצויין את הצביעות שיש בכל התחרות הזאת. ההורים מעודדים את הילדות אבל מגיבים בגועל לאוליב. כאשר גם ההופעה של הילדות דוחה ומטרידה בדיוק כמו ההופעה של אוליב. התגובה של ההורים לאוליב מראה את הצביעות של ההורים, ששולחים את הילדות שלהם לתחרות החולנית בלי לחשוב על זה בכלל…
אבל...אבל...
הייתי מכינה את עצמי נפשית לים התגובות העוינות (והמפורטות!) שיארבו לי כאן. כל כך הרבה חסרונות בסרט קט ותמים?
נו טוב, על תחושה שסרט יוצר או לא קצת קשה להתווכח. אני בכל מקרה עם טווידלדי.
אחרי שיצאתי מהסרט התגנב לו בשקט השיר No rain לראשי, וכשאני נזכרת בקליפ אני מבינה בהחלט על מה ולמה. הדבורה הזו פשוט הקדימה את הסרט באי-אלו שנים.
http://www.youtube.com/watch?v=qmVn6b7DdpA
הו! תודה!
איזה שיר נחמד להיתקע איתו בראש לפני השינה.