במקור: The Black Dahlia
במאי: בראיין דה פלמה
תסריט: ג'וש פרידמן
לפי ספרו של ג'יימס אלרוי
שחקנים: ג'וש הארטנט, אהרן אקהרט, סקרלט י/ג'והנסן, הילארי סוואנק, מיה קירשנר
'הדליה השחורה' הוא דרמת חניכה. מתאגרף צעיר, דווייט 'באקי' בלייכרט (ג'וש הארטנט), מצטרף בזמן מלחמת העולם השניה למשטרת לוס אנג'לס. בהדרגה הוא הופך לבלש, ועוסק בפתרון פשעים חמורים. בשנת 1946 הוא כבר חוקר מקרי רצח, מבצע מעצרים של פושעים מסוכנים, ובאופן כללי מרוצה מחייו. שותפו לצוות, סרג'נט ליילנד 'לי' בלאנשארד (אהרון אקהרט), גם הוא מתאגרף בעברו (פעם אחת הם התאגרפו לצרכי גיוס תקציב למשטרה), ויחד הם הצוות המובחר של המשטרה: השוטר הצעיר ועמיתו המבוגר והמנוסה, שמלווה את התקדמותו. בלאנשארד גם מכיר לבלייכרט את קיי לייק (סקרלט יוהנסון), הגרה איתו בביתו, אך סוג הקשר ביניהם אינו ברור. בין השלושה נוצרת מערכת יחסים משונה במקצת, כשברקע מרדפיהם של צמד השוטרים אחרי אנשים מתועבים כאלה ואחרים.
בראיין דה פלמה גם יצר ב'דליה השחורה' פילם-נואר. חייו של 'באקי' בלייכרט, שוטר צעיר והגון (רוב הזמן), משתנים, כאשר רצח מוזר מזעזע את המשטרה. אליזבת שורט הייתה שחקנית צעירה, שכונתה 'הדליה השחורה' (על שם הסרט מאותה תקופה, 'הדליה הכחולה'). היא נמצאת כשפרצופה מושחת באורח מבעית, וגופה (בצילומי תקריב מפורטים להחריד) מרוקן מאבריו הפנימיים השונים. הרצח הסנסציוני הופך לשיחת היום בלוס-אנג'לס, על כל הפרטים הנלווים: שיחות טלפון עם מידע מפוקפק, לחץ פוליטי לסגור את הפרשה הזו כבר, הסטת משאבים ומיקוד מחקירות אחרות. שותפו של בלייכרט מעוניין בקידום מעמדו. אם יצליח למצוא את הרוצח ולפתור את הפרשה, הוא יתקדם בצורה מטאורית ממש. אבל בלייכרט רוצה לתפוס רוצח אחר, שהצמד עקב אחריו קודם לכן. בין השותפים נוצר מתח, ולא הכול נראה על פני השטח.
ולבסוף, 'הדליה השחורה' הוא גם קומדיה שחורה: סיפור על שוטר בשם בלייכרט, שבמהלך חקירת רצח, מתאהב במדלן (הילארי סוונק) בת למשפחה עשירה ואקסצנטרית, שבה לכל אחד יש רשימת מוזרויות חריגה במיוחד. האבא הקבלן חושב שהיטלר היה 'טיפה קיצוני'; האמא מכורה למשהו, ולא מסוגלת להחזיק סכין ומזלג; והבנות אולי רק קצת יותר נורמליות. כולם ביחד יוצרים תא משפחתי שלא היה מבייש את משפחת אדאמס (אולי רק בלי אנשים עם בורג בראש, אבל מצד שני, לכל המשפחה הזו חסר לפחות בורג אחד בראש). במהלך הסרט צצים סודות אפלים מן העבר, שנאות, טינות וקנאות הדדיות, שחושפים את יסודותיו המעורערים של התא המשפחתי הנוצץ.
הסרט מזגזג בין הז'אנרים. אמנם יש קשר מסוים בין הנושאים, אבל לטעמי אפשר למצוא יותר מדי חלוקה, כאילו היו בתסריט כמה פרקים: א. בלייכר, ב. הדליה, ג. מדלן, ד. הסוף . ואחרי כל זה, בריאן דה פלמה מוסיף עוד עלילת משנה וחצי, ואז מגלה שהסרט עומד להיגמר, סוגר במהירות (ודווקא בצורה לא רעה) את כל הקצוות הפתוחים, מקשט עם זנגוויל ומגיש בטמפרטורת החדר.
'הדליה השחורה' ראוי לשבחים על כמה דברים. הצילום יפהפה יש המון קטעים בסרט שנראים כתמונות מצוינות, והשחזור התקופתי נהדר. אני אמנם לא מומחה לשנות הארבעים, אבל למעט מספר טעויות קטנות זה בהחלט עושה רושם אותנטי. לטעמי, ג'וש הארטנט בתפקיד הראשי עושה עבודה טובה, ודי משכנע בתור השוטר הצעיר, המסויג והמבולבל לפעמים. אהרן אקהרט משעשע למדי בתור השוטר הקו?ל בגרסת שנות הארבעים, גם אם יש שיאמרו שהוא קצת מוקצן מדי, כאילו היה אדי מרפי לבן בסרט שוטרים שאינו קומדיה. ומפעם לפעם יש פינג-פונג של דיאלוגים שנונים, שגם הוא מהנה למדי, למרות שהוא כל-כך קליל עד שאי אפשר לשחזר ממנו כלום אחרי הסרט.
מצד שני, לסרט יש את המגרעות הנכבדות שלו. לדוגמה, סקרלט יוהנסן, שמשחקת בצורה בלתי-משכנעת להחריד במשך כל הסרט, ועושה רושם שהיא נחושה בדעתה להגיע לתפקיד השחקנית הלא-מוצלחת הבכירה בהוליווד. גם מיה קירשנר, בתפקיד הנרצחת אליזבת שורט, לא אמינה: היא מצליחה ליצור את הרושם ששורט בכלל-בכלל לא ידעה לשחק, ועדיין, איכשהו, הסצנות בהשתתפותה לא משכנעות בתור משחק כושל של שנות הארבעים. יש גם כמות גדולה של גועל-נפש. הסרט נהנה להתעכב על מראה גופות, פצעי ירי, חתכים, דם, איברים מרוסקים, ראשים מפוצחים וכיוצא בהם, גם כשהפירוט הזה לא מוסיף כלום.
וככל ש'הדליה השחורה' התקדם, השתכנעתי: הבעיה הכי גדולה היא שבראיין דה פלמה ניסה לעשות יותר מדי סרטים בו-זמנית. כנראה שהספר עליו מבוסס הסרט מרובה עלילות משנה עד מאוד, והסרט מנסה לעקוב אחרי כולן. זה לא הולך כל-כך טוב. יש יותר מדי דמויות שמעוררות פחות מדי הזדהות, וכל הסיפורים יוצרים עומס. זה בעיקר מבלבל, ולפעמים ישבתי במושבי ותמהתי כמה מכל זה חיוני. האם אי אפשר לוותר על סיפור או שניים? האם הקצב האיטי של הסרט לא אטי מדי? האם הקריין המלווה את העלילה, כמעט ללא הפוגות, באמת הכרחי? והאם סקרלט יוהנסן תחליט לשחק טוב לשם שינוי?
ואז יצאתי מהקולנוע ושאלתי את עצמי מה אני חושב על הסרט. הגעתי למסקנה שאמנם היה מעניין, והיו קטעים טובים למרות כל הבעיות. אבל בסופו של דבר, הסרט המעט מבולבל הזה, שלא החליט מה הוא רוצה להיות, לא יכול להיחשב סרט טוב; אולי כשלון מעניין, פוטנציאל מוחמץ. ניסו לחבר בו יותר מדי סרטים, ויש בו יותר מדי פיתולי עלילה, דמויות, אלימות גרפית וקטעי פורנוגרפיה-נוסח-שנות הארבעים, שלא לדבר על ווייס-אובר שלעיתים קרובות קשור רק חלקית לעלילה של הסרט. לא כדאי לראות את זה בקולנוע. אם האלימות והפורנוגרפיה בסרט לא היו די דוחים לטעמי, אולי הייתי ממליץ עליו ל-DVD.
ותודתי לעורכים ששיפצו ושיפרו היטב
את הביקורת.
תודה, נחמד מצידך לציין את זה.
הממ...
דווקא השחקניות שאמרת ששיחקו פחות טוב, שיחקו נפלא לטעמי, ואני חושב שגם לדעת רוב האנשים. אולי רק סקארלט ג'והנסן לא עשתה באמת עבודה מדהימה, אבל בסרטים אחרים כן, אז הסיבה לרדת עליה מיותרת.
אני גם חושב שהביקורת היא יותר מדי על פי הטעם שלך ולפי אמות המידה שלך לגבי דברים כמו אלימות ופורנוגרפיה. אתה כותב טוב, אבל אל תשכח להתייחס לדברים בצורה יותר כללית עניינית ופחות על פי הטעם שלך.
דווקא מאוד שווה לראות בקולנוע, לטעמי, אחלה סרט. והוא גם סמאח רציני, הדה פאלמה הזה :)
ברור.
הרי ידוע שאסור למבקר בשום אופן לתת לדעתו ולטעמו האישיים להפריע ולהשפיע עליו בבואו לכתוב את התרשמותו מסרט.
אני לא חושב שהטעם שלי ענייני פחות
מטעם של אחרים.
בטח שלא לגבי המשחק של הגברת יוהנסן, שלא עשתה עלי רושם רע ב'אבודים בטוקיו', אבל מאז משתדלת נמרצות לתקן את זה.
ובכל אופן, כיוון שראיתי את זה עם עוד כמה בני אדם, שיש להם הבדלי טעם והשקפה לעומת אלה שלי, אני יכול לומר שזה לא הפריע רק לי.
ולא זו בלבד, אלא ש(מעבר לקטעי הסקס המגוחכים ביותר שראיתי באיזהשהו סרט בזמן האחרון), הסרט עושה *מאמץ* להראות דם וגועל-נפש גם כשיכולת בהחלט להסתדר בלעדיו, והפורנוגרפיה לא הייתה "דוחה כי אני נגד פורנוגרפיה", אלא "דוחה כי דוחה".
גבי המשחק של יוהנסון
כבר אמרתי את זה כאן בעבר -היא הייתה שמקנית נפלאה עד שהפכה לממש מפורסמת- תפקידםי מצוינים בתור ידלה ("מני ולו" ו"הלוחש לסוסים") תפקידי משנה טובים ("העולם שבפנים" ו"האיש לא היה שם") ואז באה בתריצה אם שני תפקידים מעולים ב"אבודים בטוקיו" ו"הערה עם עגיל פנינה" ומאז היא בעיקר משפילה את עצמה, להוציא (אולי) את "נקודת מפגש"- התפקיד שלה בסרט הזה דומה לתפקיד שלה בנקודת מפגש- היא מתחילה בתור פאם פאטל ואז הופכת להיות דמות שברירית הרבה יותר . "בנקדות מפגש" אפשר לראות תהליך או סיבה לשינוי- כאן בכלל לא. גם בגלל שהילרי סאוונק נתונת תצוגת פאם פאטל נהדרת וקצת מפתיעה (בעיניי). מה שהיה מוזר מאוד במשק בסרט הזה הוא העדר הכימיה בין יוהנסון לג'וש הרטנט (שבעיני היה די סתמי), חברה לחיים.
מעניין ששגיאות הכתיב נעלמות לחלוטין מאמצע התגובה
גם ב''בובי לונג'' לדעתי היא הייתה מעולה.
לדעתי הביקורת עושה חסד עם הסרט
כי אני לא הייתי אומר "אולי ל DVD", אני פשוט אומר שהסרט גרוע.
כן, יש משהו בצורת הצילום ובאווירת הפילם נואר, אז אם זה הפטיש שלכם, תהנו מזה. לי זה גם די עושה את זה, אבל בהחלט לא מספיק בשביל להחזיק סרט.
אני גם ממש לא נרתע מקטעים גרפיים או מגעילים, זה קצת נראה לי לא מתאים לאווירה, אבל לא השפיע על דעתי על הסרט (לא הפריע לי לאהוב את שתיקת הכבשים, או עיר החטאים, למשל).
הבעייה שאני מצאתי בסרט היא הרבה יותר בסיסית – התסריט.
לא קראתי את הספר, אבל אין לי ספק שזו אדפטציה גרועה מאוד שלו לתסריט.
הרבה יותר מידי עלילות משנה מיותרות ולא מעניינות, כמו גם דמויות משנה ושמות שנזרקים שרק מבלבלים את הצופה.
הסגנון לא אחיד ואין שום מיקוד. אני הלכתי לאיבוד איפושהו באמצע, ועד שהגיעה ההתרה כבר ממש לא היה אכפת לי מי רצח את מי ולמה. כמו כן, לדעתי הצגת הפיתרון לא נעשתה טוב בכלל, היא היתה מרושלת.
הדמויות מאוד שטוחות ולא מעוררות הזדהות, המניעים שלהם לא ברורים ולעיתים נראים מודבקים בשביל קידום ה"עלילה".
בתחום המשחק דוקא אין יותר מידי תלונות, סקארלט היתה "בסדר", אבל לדעתי מיה קרשנר היתה ממש מעולה ובלטה לטובה, בעיקר בהתחשב בזה שהתפקיד שלה היה קטנטן, הסצינות שלה היו מרגשות.
לסיכום, אני מציע לכם לראות שוב את קזבלנקה או סודות LA אם בא לכם לקחת סרט ב DVD, ובהחלט לא לטרוח ללכת לקולנוע.
לדעתי הביקורת עושה חסד עם הסרט
התסריט בסדר גמור. מה שבאמת הפריע בסרט לטעמי זה הריבוי המוגזם בשמות לא הכרחיים, שאפשר אולי לתרץ אותו בנסיון לבלבל את הצופה בכוונה ולהסיח. זה אולי אפקט מעצבן, אבל זה רעיון טוב. כנ"ל עם עלילות המשנה, אולי מאותה סיבה.
הדמות של לי גרועה, וגם את השחקן לא אהבתי. מיה קירשנר באמת הייתה מצוינת.
וכשאתה משווה אלימות כזאת לעיר החטאים, זאת לא השוואה, האלימות בעיר החטאים היא הרבה יותר קומיקסית ומצועצעת, אין בכלל מה לדבר על קווי דמיון.
לדעתי הביקורת עושה חסד עם הסרט
אכן, ניתן 'לתרץ' את הריבוי המיותר בשמות ובעלילות משנה לא מענינות בנסיון לבלבל את הצופה (למרות שאישית אני בספק), או להאשים את אולמרט, או שאפשר לא לחפש תירוצים ולהגיד שהעלילה גרועה, כי עלילה טובה תשתמש בכלים תסריטאים טובים יותר כדי למנוע מהצופה לגלות מי ה BAD-GUY מבלי לנתק אותו מהסרט מרוב שיעמום…
מה גם שממילא לא ניתנו לצופה רמזים אמיתיים בשום כיוון, לכן גם בלי הבילבול לא יכולנו להגיע למסקנות מבוססות. אני לא מצליח לחשוב כרגע על סרט ספציפי, אבל כל הרעיון בסרטי 'תעלומות רצח' זה כן לסקרן את הצופה ולתת רמזים כך שאולי מישהו יצליח לנחש מי הרוצח, וכשהתעלומה נפתרת לתפוס את ההראש ולהגיד 'ואללה!', אם זה לא נעשה כמו שצריך, התסריט לא בנוי טוב.
בנוגע לאלימות, אתה צודק, בכל מקרה, הנקודה שניסיתי להעביר היא שאני בסדר גמור עם צילומים גרפיים, ושזה מבחינתי לא קריטריון לסרט טוב או רע.
אה, ועוד משהו
לקח המון זמן עד שעלתה ביקורת לסרט. אחרי הכל הוא יצא לפני מספר שבועות די גדול. לא נורא, העיקר שהגיע :)
בסך הגדול, נהנתי מן הסרט
יש בו את כל היתרונות והחסרונות של הסרטים של דה-פלמה- סצנות מרהיבות לצד סתנות פורנוגרפיות וסצנות מוגזמות, מתח לצד חוסר הזדהות עם הדמויות, מחוות ליוצרים גדולים ממנו, סצנה גדולה ומרשימה אחת היא מחווה ל"מגע של רשע" של וולס וסצנה אחרת היא מחווה ל"הזר" של אותו וולס, או ל"ורטיגו" של היצ'קוק (אולי ארחיב על הקשר לוקטיגו בהמשך), או לדה עצמו (הבלתי משוחדים) או לכל אלה גם יחד ועוד כמה שפספסתי.
מכיוון שדה פלמה תמיד חצה את קהל לשונאים ואוהבים, אני מניח שהסרט הזה ישמור על הפילוג.
הייתי אומר שחסכת לי קפיצה לקולנוע ואני אשאר במחנה השונאים
אבל זה יהיה שקר, כי לא היתה לי שום כוונה לראות את הסרט הזה מלכתחילה.
אולי אם הביקורות היו טוענות שמדובר ביצירת מופת, אולי.
מה שכן, מפתיעים אותי השבחים למראה של הסרט. בנוסף לכל מגרעותיו האחרות, דה-פלמה הוא במאי שתמיד מצאתי את סרטיו, מבחינת המראה לבדו, פשוט מכוערים להבהיל.
זה חלק מן המחלוקת
אני מוצא את סרטיו מרהיבים ביופיים בחלקים מסוימים – אם כי כמו שאף אחד מסרטיו לא אחיד ברמתו, גם בעניין היפוי של הסרט יש לו תנודת רבות בתוך הסרט עצמו.
הי הלו! מזתומרת מכוערים?
זה לא הבמאי שעשה את "בלתי משוחדים"? לתומי חשבתי שזה סרט מופת מכל בחינה שהיא
''מכוערים'' במובן של ''נראים רע''.
"הבלתי משוחדים" אכן יוצא דופן.
וגם פני צלקת ודרכו של קרליטו.
ו''לבוש לרצח'' ו''התפוצצות''
שאותם לא סבלתי (וגם לא את השניים שהוזכרו קודם).
אי אפשר לא לאהוב סרט ועדיין לחשוב שהוא מצולם יפה?
וילמוש זיגמונד הוא אחד הצלמים הטובים בעולם, אבל… לא בסרטים של דה פלמה?
מאיפה לי לדעת? לא חקרתי את הפילמוגרפיה של האיש וגם לא דחוף לי.
זכור לי רק שאת כל הסרטים שהוזכרו (תיקון: מלבד "פני צלקת" שמסתבר שלא ראיתי), שנאתי שנאת מוות, בין היתר בגלל שהם נראו לי איום ונורא.
לא נורא
סתם במאי אמריקאי גרוע. אני מקווה שאתה מנצל את זמנך בחקר הפילמוגרפיה של אקירה קורוסאווה. בקרוב עוד בוחן פתע.
מה באמת? חשבתי שאמרת שהוא צלם.
את עיני נחש לא סבלתי
אבל הבלתי משוחדים הוא לא סתם יוצא דופן בין סרטיו של דה פלמה, באווירה של הסרט(בעיקר בזכות הצילום) הוא יוצא דופן בין הרבה סרטים מעולים. הוא אחד מהעשיריה שלי
את עיני נחש לא סבלתי
שמישהו בבקשה יגיד לי מה כל כך יוצא דופן ב"הבילתי משוחדים"???
אנחנו מדברים על דה פלמה או על זיגמונד?
אם על זיגמונד (ז'יגמונד?), החלף ל"צלם הונגרי גרוע".
מה שהפריע לי,
הוא לא במיוחד הקו העלילתי (מפתיע) אם כי במחשבה שניה באמת היו צריכים לתת יותר רמזים, לא היה היגיון לסוף. מה שכן הפריע לי זה הדבקות באמצעים הקולנועיים המיושנים. אני לא אומרת אל תעשו סרטים תקופתיים-אדרבה, שנות הארבעים זה מגניב. אבל לא אמצעים קולנועיים של שנות הארבעים. כל מני דולי-אינים מאד מיותרים, פסקול צעקני, סלואו-מוושנים. אני לא יודעת אם האמצעים האלה הם בהכרח אמצעים קולנועיים של שנות הארבעים, כנראה נרדמתי בשיעור הקולנוע שבו לימדו אותנו על התקופה הזאת, אבל אלו אמצעים שפעם היו מאד אפקטיביים והיום ניראים רע.קולנוע הוא מדיום דינאמי, ויש סיבה לזה שהפסיקו לעשות דברים מסוימים.
-ספוילר מוטל בספק-
מה שכן, הסצינה עם הדילדו ממש הצחיקה אותי.
מה שהפריע לי,
דווקא לטעמי זה היה ממש נחמד. דווקא כל סוג האסתטיקה הזאת שהייתה פעם מצטלמת יותר טוב מהעכשווית. אם הסרט היה נראה כמו כל הסרטים המודרניים הרגילים, זה היה מאבד את הרוח שלו, ואת כל הקטע שלו בתור פילם נואר.
חוץ מזה, אולי זאת בכלל מחווה לקולנוענים אחרים.
מה שהפריע לי,
אסטתיקה של סרטים ישנים היא נהדרת, מתוך בחירה רוב הסרטים שאני רואה הם סרטים ישנים, (או מתוך פלצנות שבה אני חוטאת) אבל הסרט-גם אם הוא תקופתי- הוא מודרני בלית ברירה, והאמצעים האלה צורמים לי. הם לא צורמים לי בסרטים ישנים, אולי כי העובדה שהם ישנים נותנת להם תירוץ-ואולי פשוט כי שם זה נראה טוב. פה, בכל אופן, לדעתי, לא. פילם נואר יכול להיעשות גם ללא אמצעים קולנועיים מיושנים (ע"ע בריק, למשל, שאמנם חלק מהאמצעים הקולנועיים שלו היו מיושנים,אבל מאד קטן,וזה נעשה באופן לא צורם כמו בדליה).
ומחוות לקולנוענים אחרים זה בסדר כל עוד זה לא פוגם בחוויית הצפייה, כאמור, לי זה פגם.
שקט! דליה ישנה
אין ספק שגם ליוצרים מוכשרים מאוד מגיע רגע יותר חלש בחיי היצירה. השאלה אם מדובר במשימה בלתי אפשרית או בדליה השחורה. לפי מד היומרנות, נראה שזה האחרון.
אכן, המסוגננות האופיינית של פלמה עלתה לו לרועץ בסרט הזה. אישור לכך קיבלתי מחברי שתופף ברגלו משעמום ורק צ'פחה קלה ממני מנעה ממנו להירדם טוטאלית.
חלקים גדולים של הסרט היו משעממים ורק העיצוב המוקפד החזיק אותו. ניכר שהוא רצה לייצור אווירה אפלולית משהו בסגנון הפילם-נואר, אבל זה היה מלאכותי מדי ולא מוצלח. אולי הגורם הבעייתי היה דווקא משחק אנמי של הארטנט ולעומתו משחק מוקצן של הקהארט.
מבין הנשים, ג'והנסון הקפידה על הבעת פנים אחידה לכל אורך הסרט ("אתה עייף?", "אני רוצה לשכב איתך", "זה בסדר, אני כאן ותמיד אחכה לך/לכם"), לגבי קירשנר, אני זוכר רק את עיניה המהפנטות. דווקא סוונק היא בהחלט ליהוק מעניין ולא צפוי שהיה היחיד שקצת הפיח חיים בסרט (וזה קצת אירוני…).
אז כן, כולם דמויות קלאסיות של הז'אנר (בלש מושחת, גיבור מבולבל, פאם פאטאל, אישה אוהבת, טייקון רב כח), אבל הליהוק (ברובו) היה לקוי.
לסיכום- לראות שוב את דרכו של קרליטו, הבלתי משוחדים, ולשכוח את הסרט הזה.
בבקשה, סקרלט ג'והנסון !!!
יוהנסן, למעשה.
לא ג'והנסון ולא יוהנסון. זה שהאמריקקים לא יודעים לקרוא שמות משפחה זרים לא אומר שצריך להשמע להם.
ואגב סקרלט יוהנסן/ג'והנסון/יוהנסון/וואטאבר
שימו לב לזה:
http://music.walla.co.il/?w=/202/992950
כמו שנאמר: so sad, so true….
אבל מה לעשות, סקרלט י/יו/ג'והנסן/סון היא אמריקנית,
ולכן לא משנה איך מבטאים את שם המשפחה שלה במקומות אחרים, אלא איך היא עצמה מבטאת אותו.
או שמא אתה נוהג לקרוא את מחזותיו של וילהלם שייקספיר ולהאזין לשיריו של יוחנן לנון?
יוהנסן, למעשה.
השאלה היא: האם היא תסתובב כשתקרא לה?
למה לנסות ליפות את הדברים?
מדובר פשוט בחרא סרט.
דיאלוגים ארוכים ואינסופיים, שלא באמת מעניינים מישהו. אני לא יודע אם צריך להאשים את השחקנים במשחק רע, כי קשה לי להאמין שזו אשמתם. הדיאלוגים פשוט היו לא אמינים, ומכאן יש את ההרגשה שהשחקנים לא יודעים לשחק. אף בנאדם ביקום לא מדבר כפי שהדמויות בסרט דיברו.
בשלב מסויים בסרט, התחלתי לבדוק כל כמה שניות מה השעה. לא הצלחתי להחזיק מעמד. כל מה שרציתי זה שהסיוט הזה יסתיים.