במקור: The Devil Wears Prada
במאי: דייויד פרנקל
תסריט: אליין ברוש מק'קנה
על פי ספרה של לורן וייסברגר
שחקנים: אן התאוויי, מריל סטריפ, סטנלי טוצ'י
בניו יורק, בירת האופנה האמריקאית, ויש שיאמרו – בשקט, כדי לא להרגיז את הצרפתים – בירת האופנה העולמית, תספורת גרועה או גרבונים סינתטים הם אסון חמור לא פחות מהתנגשות רכבות או נפילת גשר. אנדריאה סאקס לומדת את זה בדרך הקשה. אנדי (אן האתווי, 'יומני הנסיכה' ו'הר ברוקבק') היא עיתונאית צעירה ומוכשרת, שבאה לתפוח הגדול כדי לפרוח בעולם של חקירות וחשיפת שחיתויות. איכשהו היא נשלחת היישר למשרדה של מירנדה פריסטלי, אלוהים. או השטן. תלוי איך מסתכלים על זה. מירנדה היא העורכת הראשית של מגזין "ראנוויי" וקובעת מה בעצם כולנו נלבש מחר. חוץ מזה, מירנדה היא במקרה גם מריל סטריפ.
אופנה עילית תמיד היתה בסביבה, ותמיד הקרינה זוהר על הלובשים אותה. בשנות התשעים המאוחרות מעילי עור היו הדבר הכי קול שיש, ואילו בימינו אנו – זמן התרחשות הסרט – מותגי יוקרה הם קול. הם, ומריל סטריפ. מירנדה היא הבוס מהגיהנום; היא דורשת דברים בלתי אפשריים מהעוזרות שהיא אפילו לא טורחת לזכור את שמן, כמו להשיג לה טיסה ממיאמי כשכל שדות התעופה סגורים בעקבות הוריקן. אבל מירנדה לא מרימה את קולה אפילו פעם אחת במהלך הסרט. היא שלווה ורגועה והטון שלה מוקפד ומרשים כאשר היא מתעללת באסיסטנטיות שלה. היא מטילה על אנדי שלל משימות נוראיות ויחס מחפיר, אבל הטון הפגוע, השקט שלה כאשר היא אומרת "אכזבת אותי", גורם לאנדי לחוש אשמה.
מריל סטריפ עושה פה תפקיד מצוין. מירנדה היא דמות מוקפדת, מהממת אפילו. בתור מישהי שכבר חצתה את שנות השישים שלה, היופי, החן, הגזרה והבעות הפנים הנפלאות גורמות אפילו להתוואי החמודה להחוויר לידה. משחקה המאופק של סטריפ מצליח להכניס כל כך הרבה רשעות ונבזיות לדמותה של מירנדה, שפשוט תענוג להסתכל עליה.
סטריפ גונבת את ההצגה בקלות, ומותירה מאחוריה גם את שחקני המשנה של הסרט – הבגדים. ואילו בגדים: מיטב מעצבי העל בעולם גויסו כדי לתרום פריטי לבוש לסט, שנראה נפלא. השיק זורם מהמסך, הקוליות של מגפי שאנל מעור באורך הברך מגדירה מחדש את הקוליות של המעיל של טרינטי. במובן הזה, ובעיקר לנשים, הסרט הוא תאווה לעיניים. קשה לומר שזה לא היה מכור מראש, אבל באמת, מי יכול היה לעמוד בפני הבגדים האלו? אנדי מחליטה לגייס את כל כוחותיה, להשתחל לתוך חליפת שלושה חלקים של ולנטינו ולצלוח שנה בג'וב התובעני, מה שיאפשר לה לקבל משרה בכל מגזין נחשב בניו יורק. את המהפך עוזר לה לבצע נייג'ל, הסטייליסט של "ראנוויי". בנקודה זו ראוי לעצור ולתת עוד שבח קטן לסרט. להגיד שהוא לא נופל לקלישאות יהיה דבילי, כי הוא כן. הוא סיפור חניכה קלאסי, לפי הספר, שבו דמות נאיבית בראשית דרכה לומדת את הלכות החיים מדמות סמכותית, ונאלצת להתמודד עם ההשלכות. אבל בנקודות מסוימות הוא אכן מדלג מעל חלק מהקלישאות המוכרות בקלילות. נייג'ל, לדוגמה, מכורח היותו סטייליסט, חייב להיות הומו. אבל בסרט אין שום סימנים לכך – הוא לא מתנהג באותו אופן נלהב ושבלוני של ההומו שראינו בסרטים. אילולא היה מלביש דוגמניות על מבלי להניד עפעף, הייתי חושבת שהוא סטרייט גמור.
גם מירנדה, הבוסית מהגיהנום, לא תמיד כזו. היא פשוט אישה בעמדת כוח, עסוקה מאוד ועם אחריות גדולה, שדורשת מהכפופים לה מצוינות חסרת פשרות ועמידה בסטנדרטים הגבוהים ביותר. לפעמים מתקבל הרושם שהיא סאדיסטית במתכוון, אבל כמו שאנדי אומרת, ספק אם מישהו היה חושב שיש משהו מוזר בהתנהגות של מירנדה לו היתה גבר. האתווי, לעומתה, חמודה באופן קיצוני. בתחילת דרכה היא הבת של השכנים, עם אותו סוודר מצער ונעליים טרגיות שכולנו נעלנו פעם. הוא מאוד אמינה בתור סתם בחורה, כמוני וכמוך, שנאלצת להתמודד עם החיים הקשים, וההתעקשות שלה להתמיד ולהצליח ולא להישבר תחת מירנדה מעוררת הזדהות.
בסופו של דבר, 'השטן לובשת פראדה' אינו סרט מושלם. יש בו לא מעט רגעים מתים, בעיקר בסיפור האהבה של אנדי עם החבר שלה, והרומן הקטנטן שלה עם עיתונאי מפורסם. אמנם יש משהו מרענן בשחקן שמגלם אותו ובפלרטטנות חסרת הבושה שלו, אבל הסרט פשוט לועס את הקטע הזה פעם אחר פעם, ומשאיר ממנו טעם רע. בכל קטעי האהבה האלה, נדמה שהאתווי אינה יודעת מה לומר, והרעננות שלה הולכת לאיבוד על המסך. סוף הסרט היה אנמי לטעמי ולא מאוד מספק. אבל מצד שני ישנה מריל סטריפ, ישנן התלבושות הנפלאות, ישנו פסקול קליל שמשתלב היטב בסרט וגם לא מעט ביקורת על תעשיית האופנה, הניצול שלה, הגחמניות שבה והרזון של הדוגמניות שלה, שחלקן נמצאות במרחק קלקול קיבה אחד ממשקל היעד שלהן. כסרט שלם הוא דל, אך כאוסף של רגעים, 'השטן לובשת פראדה' מעניק חווית צפיה כיפית, קלילה, עם ביקורת מרומזת – אבל לא יותר מדי ממנה – על התעשייה הזוהרת בעולם, ורצון עז לצאת מהאולם ישר לסיבוב שופינג.
לגבי הסרט
הסרט הוא אומנם כייפי ונחמד
הפקים בעלילה בעיקר נובעים מזה שהוא לא לגמרי נאמן לספר .
הפירוטים של היחסים בין אנדי וחבר שלה הם ארוכים ומוסברים ומבינים יותר את הקונפליט שלה , והרבה דמויות כמו אמילי ונייג'ל משחקים תפקיד אחד יותר מרכזי והשני די פחות בספר מה שמביא את הקורא לידי גיבוש הרגשות ואישיות הכללית של כולם .. ובסוף שמיים וארץ בקיצור .
אבל הסרט חמודי ודי מומלץ למרות החסרונות
לא לגמרי נאמן לספר?
מלבד השמות של ארבע דמויות – אין ולו שביב דימיון בין הספר לסרט. סליחה, ושם המגזין והעובדה שכל זה קורה בניו יורק.
הכי גרוע שאם בספר אנדריאה מתגאה בכך שהיא מקפידה להיות גאה במידה 6 שלה, בסרט היא גאה להכריז שהיא ירדה למידה 4, ושחיטת דמות החבר (כולל השם והמקצוע שלו), שמקדוש מעונה, שמלמד ילדים בבית הספר הממלכתי בהרארלם, הופך לשף שמכריז "היי, זה לא שאני משתייך לגרין פיס או משהו…"
ראיתי הרבה עיבודים של ספרים לסרטים, ואני מודה שיש לי בעיה עם עיבודים לקולנוע, אבל זה כבר היה מוגזם. זה פשוט סיפור אחר לגמרי עם דמויות אחרות לגמרי.
גרר…
אבל בינינו?
הכי התאכזבתי כי מלבד מריל סטריפ ואן האתוויי – הסרט יוצא מגדרו להפגין אפנה מזעזעת ואיפור מעורר חלחלה.
מטריד מאוד.
נו אז מה?
סרט לא צריך להיות נאמן לספר שעליו הוא מבוסס, סרט הוא יצירה עצמאית בפני עצמה וכל ביקורת על סרט שמתבססת על כך שאינו נאמן לספר ולא מתבססת על מה שיש או אין בסרט היא לחלוטין לא לגטימית בעיני.
בנוגע לסרט המסוים הזה: זהו אחד הסרטים החביבים שראיתי לאחרונה. מריל סטריפ אכן גונבת שם את ההצגה מכולם ומגישה הפגנת משחק מדויקת, ורק בשבילה שווה לראות את הסרט.
פרט לזה, לא מצאתי בסרט כל ביקורת על עולם האופנה. להיפך, המשפט שמריל סטריפ אומרת לקראת סוף הסרט : "כולם רוצים להיות כמונו", הוא אולי המשפט המייצג יותר מכל את עמדתו האוהדת של הסרט כלפי עולם האופנה (וזה לגטימי).
סרט "פיל גוד" קלאסי.
נו אז ככה.
למה לקרוא לו "השטן לובת פראדה"? באיזו זכות בכלל?
בין הספר והסרט אין שום קשר, שזה בסדר בפני עצמו, אבל מה שלא בסדר זה שמציגים את זה כאילו זה עיבוד של הספר, שהוא עיבוד של המציאות. וזה מעצבן אותי.
כמו שעצבן אותי ש"הכפר" הוצג כסרט אימה וזה בכלל לא סרט אימה, ~קובץ קללות עשירות במיוחד~
אשר לסרט עצמו, לא אופנה מהממת ולא בטיח. כלומר, כן, אנדי ומירנדה לבושות במיטב האופנה של השנה הקודמת, ללא ספק (שזו בעיה בפני עצמה. הרי אנשים יודעים מה תהיה האופנה בשנה הבאה, למה לא לתכנן לפי זה מראש, בסרט שאמור לעסוק באופנה?), אבל כל המסביב לוקה – עושה רושם שבכוונה – על מנת להדגיש את היופי של שתיהן.
וזה לא ככה.
מהיכרות שטחית ביותר עם העולם הזה, אני רק יכולה להגיד שלהיכנס לחדר מלא באנשי אופנה ניו יורקים זה לא לדעת למצוא את הפוקוס שלך. אתה לא יודע לאן להסתכל, כי כל אחד בחדר יותר יפה ומרשים ושווה בחינה מעמיקה מאשר זה שלידו. אבל במחשבה שניה, רגע. אז על מי להסתכל יותר?
ובסרט זה היה חסר לגמרי. על מי להסתכל? על מריל ואן. אין שאלה בכלל. אם תסתכל על הפנסים בעיניים של אמילי יכאב לך יותר מדי.
ואם מוציאים מהמשוואה את הספר, עדיין יוצא סרט בסדר, ולו מילימטר אחד מעל "בסדר", שמקסימום צריך לראות בווידיאו, אלא אם אתה סטייליסט, ובאופן כללי עיצוב ואופנה עילית עושים לך את זה, ואז רצוי לרכוש את הסרט בדיוידי לכשייצא.
מעבר לכך באמת לא סרט ששווה יציאה לקולנוע והוצאה של אלפי השקלים שכרוכים בכך. הוא לא מייצג שום דבר מלבד את הוליווד.
כי זה שם מעולה.
ופרט לזה עיבודים תמיד משנים את המקור וזה בסדר גמור. אפשר להתווכח עם הבחירות שנעשו על ידי הבמאי, אבל אי אפשר לפסול את הסרט רק בגלל שהוא שינה את המקור. לא משנה כמה שינה.
לא קראתי את הספר, כך שהתייחסות שלי היא לסרט בלבד, וכסרט הוא היה סרט חביב ביותר ששווה לצאת בשבילו מהבית. (אגב, אף יציאה לסרט לא עולה אלפי שקלים, אם זה היה כך אנשים לא היו הולכים לקולנוע). ולי עצמי ממש לא שינה אם האופנה שבסרט מבוססת על זו של השנה, של השנה הבאה או של שנות החמישים. זה פשוט לא משנה כהוא זה: מה שמשנה הן הדמויות, התסריט, הסיפור. וכל אלה היו חביבים ביותר,מבדרים לאללה, הרבה שנינויות ומפגן משחק אדיר של מריל סטריפ.
ובלי לקרוא את הספר, קשה לי להאמין שהוא מבוסס על המציאות. כל יצירת אמנות מעבדת את המציאות על פי דרכה וזוית הראייה של היוצר. וכשמדובר בעולם האופנה, קשה לי בכלל להאמין שלמציאות יש פה איזשהו משקל.
לא הייתי אומר ''עיבודים תמיד משנים את המקור וזה בסדר גמור''
הרבה פעמים עושים שינויים גדולים יחסית למקור – ספר, או מחזה, או סדרת טלוויזיה (בדיוק היה על זה פתיל בביקורת על "מיאמי וייס", ואני זוכר שהיה על זה פתיל גם בביקורת ל"אני, רובוט").
כשעושים שינויים גדולים, יש בזה אי הגינות מסוימת כלפי הצופים – שבאופן חלקי (או חלק מהם) יבואו לראות משהו בגלל האהבה למקור, ויצפו לדמיון מינימלי.
אמנם לכל אחד יש סטנדרטים משלו בנוגע ל"כמה שינויים זה הוגן"; עיין ערך "השורה של הרמיוני". ועדיין, כשעושים שינויים באופן חופשי יש בזה טעם לפגם, לכל הפחות.
''לוחמי החלל''!
מסכים, 'לוחמי החלל' זו דוגמה נורא מעניינת
כי ברמה השטחית, הסרט די נאמן לעלילה ובמיוחד לפילוסופיה של הספר (כל הקטע עם זה שהדרך העיקרית של בנאדם להראות שהוא שווה משהו, היא להיות חייל, ושזה צריך להיות קנה המידה לזכאות של אנשים להיות אזרחים ולהחליט החלטות פוליטיות).
אבל בניגוד לספר, שהוא רציני ו"מינימליסטי" לגמרי בנימה שלו, הסרט מעוצב בצורה מוחצנת ולפעמים מגוחכת – מספיק כדי להוליד את כל הטענות שהסרט הוא בעצם פרודיה על עצמו.
אני לא יודע מה זה אומר בתכל'ס, אבל כמו במקרה של "אני רובוט", אני חושב שלמי שקרא את הספר הייתה סיבה טובה להתאכזב.
מסכים, 'לוחמי החלל' זו דוגמה נורא מעניינת
כאחת שקראה את הספר לא התאכזבתי מהסרט, השחקן הראשי וויל סמית' משחק באופן מעולה כהרגלו, ולדעתי כל אחד רואה את הספר בצורה שונה כך שבשבילי הסרט מבטא את הספר בצורה מעניינת וברורה.
ודאי שכל אחד רואה את הספר (כמו כל ספר) בצורה קצת שונה,
ובכל זאת רוב האנשים שדיברתי איתם מסכימים שהסרט מבטא מסר הפוך מהספר. בהקדמה של הספר אסימוב מאוד מתנגד ל'תסביך פרנקנשטיין' – ההרגשה שרובוטים מהווים סכנה בלתי נמנעת לבני האדם, מעצם העובדה שיש להם בינה מלאכותית, וצריך לפחד מהם כי הם יום אחד ודאי יתקוממו נגדנו. לעומת זאת, הסרט טוען שהפחד הזה מוצדק, ומסלף בזה את הספר.
אם אני זוכר נכון, זו גם הייתה הדעה הנפוצה של אנשים בביקורת על הסרט, כאן:
כתבה מספר 2285
אני לא מסכים
עיבוד הוא יצירה עצמאית. כל עוד היצירה הזו – נאמנה למקור או לא – היא יצירה אינטיליגנטית שאינה מזלזלת בצופים שלה, הרי שאני לא רואה פה שום בעיה. מה גם שבין הצופים תמיד ישנם רבים שלא קראו את היצירה שעליה מתבסס הסרט.
מסכים ולא מסכים
עיבוד אכן צריך להשפט כיצירה עצמאית ולא להיות תלוי ברמת הדמיון שלו למקור. לפעמים התוצאה אפילו יותר מוצלחת מהספר (הנסיכה הקסומה, מועדון קרב). עם זאת, אני חושב שצריך להפריד בין סרטים שאכן מבוססים במידה רבה על מקור אחר, לבין סרטים שעושים שימוש בשם של יצירה כמותג, אבל מקיימים קשר עלילתי מאוד רופף איתה. דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות כוללות את "אני, רובוט", "השיבה מהודו", "מיאמי וייס" ועוד כמה שמוזכרים כאן: כתבה מספר 2300
הסרטים הנ"ל מתבססים לכאורה על מקור ספרותי, אבל למעשה נוצרו עם עלילה שונה לחלוטין בראשו של הקולנוען. כאשר זה מגיע לשוני מהותי, ניתן לטעון (כמו שהעכרור ציין) שמדובר בסוג של הטעיית הציבור. כאשר אדון וגברת שמעיה חליסטרובסקי הגיעו לקולנוע בכדי לראות את העיבוד לספר האהוב עליהם, "ילדים מבשלים", אני בספק אם ציפו לראות את גיבורי הספר חותכים בעצמם ירקות במקום לבקש את עזרת ההורים. נשאלת השאלה איפה עובר הקו שבין עיבוד אמיתי לבין תפיסת טרמפ על מוצר מצליח למטרות רווח והאם קיים בעצם איזור חיץ של סרטים הנעשים בהשראת יצירות קודמות, אך לא באמת עוקבים אחר אותו קו עלילתי. לא ראיתי את "השטן לובשת פראדה", אבל מהתגובות נטולות הספוילר שקראתי, מתקבל הרושם שהוא לא לגמרי חוטא למקור, אבל מפספס לא מעט נקודות שהיה רצוי להעביר בעיבוד הקולנועי.
בדיוק.
למשל, הרבה אנשים יגידו לך שדיסני שחטו את סיפור בת הים הקטנה, ויש צדק בדברים שלהם. אחרי הכל, מסיפור אהבה טרגי עם סוף מדכא, הוא הפך לסיפור הרפתקאות קיטשי עם סוף אופטימי. אבל הדמויות נותרו אותן דמויות, העלילה נותרה אותה עלילה, והדברים היחידים שהם שינו היו הסוף, והוספה של מספר דמויות משנה. אבל עדיין – בת הים היא אותה רומנטיקנית שתעשה הכל עבור האהבה, המכשפה היא עדיין אותו יצור אכזרי שמרמה את בת הים הקטנה, אביה של בת הים הוא אותו אב עקשן שהעקשנות שלו מוליכה את בתו לאבדון, והנסיך הוא עדיין אותו נסיך מקסים אבל קצת אהבל, שמסתנוור מיופי או כישרון יוצאי דופן.
במקרה שלנו, ומכאן
לספר ולסרט: לא נשארה אף אחת מהדמויות במקור. זה לא ששינו אותן קצת., או עשו להן מתיחת פנים. שינו את המהות.
אנדי, מבחורה שכמה שהיא נשאבת לפיתויים שהעולם הזה מציע לה ממשיכה לחשוב שעבורה מידה 6 היא מידה רזה מדי, ולא רק שהיא לא יורדת מידה – היא עוד מעלה את 6 הקילו שהיא הורידה בגלל מלריה בחזרה ביום שהיא מתפטרת.
מירנדה לא מקריבה את העובדים שלה – היא סתם דורשת מהם שלמות בלתי אפשרית ואוהבת להשפיל אותם (הקטע עם השם של העוזרת, למשל).
לאנדי יש חבר מימי התיכון, אלכס, שהוא הקדוש המעונה בהתגלמותו: בחור מדהים שעובד כמורה בבית ספר ממלכתי בברונקס או בהארלם, ומנסה להחזיר ילדים תועים למוטב, עבור משכורת רעב, ולילי, חברת ילדות יתומה, שתמיד היתה נהנתנית אבל מתחילה להפוך לשיכורה כרונית, ואנדי כל כך עסוקה בעבודה שלה שהיא לא שמה לב.
אז מחברה נהנתינית ושיכורה שמעודדת את אנדי לצאת עם הסופר המצליח והחתיך (שהוא אגב לא סליז בול כמו שהוא בסרט, הוא סתם בחור שקצת יותר מדי מודע לכמה שהוא יפה ומוכשר ומצליח ועשיר) – לילי הופכת למתייפייפת נפש צדקנית ומגעילה שמגנה את אנדי על משהו שהיא אפילו לא בטוחה בו, והחבר הקדוש המעונה הופך לשף מצליח שמכריז על עצמו שזה לא שהוא מנסה לשנות את העולם. ואנדי גאה לרדת למידה 4.
ואגב, אמילי בספר היא בחורה מדהימה, יעילה, מוצלחת ויפהפיה, שמתלבשת מדהים (אהמ, אהמ) ואותה הפכו ליצור מטופש ונבער מדעת, סתם מטומטמת מלאה בעצמה על כלום. בגלל הסטיגמה שכבר דובר עליה כאן.
גם הסיפור עצמו שונה לגמרי: זה לא סיפו חניכה.
מירנדה לא לוקחת את אנדי לעבודה כי "לשם שינוי בחורה עם שכל". היא לוקחת אותה לעבודה כי אנדי גבוהה ויפה, והיא במקרה סבלה מקלקול קיבה שגרם לה לרדת דרסטית במשקל כמה ימים לפני הראיון, וכבר יותר מדי זמן שהם חיפשו מישהי שיכולה – איכשהו – להיראות יצוגית.
וכל סיפור פריס הוא לא איזו בחירה של אנדי על חשבון אמילי, שמראה כמה אנדי הופכת דומה למירנדה.
זו פשוט תקלה שנובעת מכך שאמילי לוקה במונו, והרופא שלה מסביר למירנדה – שלא מוכנה לשמוע על זה, אגב – שהיא מדבקת, ועשויה להדביק את מירנדה ולהרוס הכל. אז מירנדה – בלית ברירה – לוקחת את אנדי.
אז אני שואלת אותך: אתה רואה פה שינויים במקור?
כי אני לא רואה מה נשאר מהמקור, ואני רואה את זה כסתם ניסיון עלוב ומעליב לרכב על גל ההצלחה של מישהו אחר, ועל שם ממש ממש מוצלח.
ואותי זה מגעיל ומעצבן, וגם הספר בפני עצמו, ועל כך הסכימו שתי הנשים שראו אתי את הסרט ולא קראו את הספר – היה ממש מיותר, וכולנו התבעסנו ששילמנו מחיר מלא בשביל לראות אותו.
וגם הארי פוטר לא דומה בכלל לספר,
ומה, שינו בו את האופי של הדמויות ומלא אירועים!
זה לא בדיוק טיעון רציני.
יש מקרים שהם כמו הארי פוטר, ויש מקרים שלא, כמו אלה שצוינו קודם. אם לא קראת בעצמך את "השטן לובשת פראדה", אני לא חושב שאת ממש יכולה לקבוע אם זה דומה או לא.
למיטב הבנתי, ''הארי פוטר'' הוא לא דוגמה לשינויים פחותים
אלא לספר שמעריציו לא מפסיקים לבכות על השינויים הרבים שנעשו בו ועל רצח האופי שנעשה לדמויות, בלי קשר לשינויים בפועל ולהשפעתם על איכות הסרט או הדמיון שלו למקור. בדיוק כמו ההודעה של מיקה, שמפרטת לכל דכפין את השינויים שנעשו בעיבוד של "השטן לובשת פראדה" לסרט.
היי, אני בכלל לא מביע דעה אישית בעניין
אני רק הערתי על מה שנראה לי כמו קפיצה למסקנה לא מבוססת: שאם לונג רק ראתה את הסרט, ולא קראה את הספר, אין לה בסיס מספיק מוצק לקבוע שהטענות של מיקה על העיבוד, הן כמו הטענות היותר-שטחיות על הארי פוטר (או, במילים שלך, 'בלי קשר לשינויים בפועל ולהשפעתם על איכות הסרט או הדמיון שלו למקור').
ולמה, במטותא, הטענות על ''הארי פוטר'' שטחיות?
התגובות לביקורות מנומקות (בחלקן) לא פחות וכמו התגובה של מיקה הן עוסקות בשינוי אופי הדמויות והתעלמות מאםפקטים שהספר התמקד בהם.
לא כל הטענות על הארי פוטר שטחיות. חלק כן, וחלק לא.
אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שאם מישהו היה רואה רק את הסרט "הארי פוטר" – הוא לא היה בעמדה לקבוע אם לאנשים שלא מרוצים מהעיבוד של הספר יש קייס, או לא.
באותה מידה, אני חושב שמי שלא קרא את "השטן לובשת פראדה" לא יכול לקבוע שהביקורת של מיקה מוגזמת (וזה מה שהשתמע ממה שלונג אמרה).
לא בהכרח.
אם להמשיך בדוגמה של "הארי פוטר": כחלק מביסוס טענותיהם, מעריצי הספר קבעו שמי שלא קרא את הספר לא יכול להבין לבד את הסרט, אבל צופים שלא קראו את הספר וכן ראו את הסרט התנגדו לקביעה זו, זאת למרות שלא קראו את הספר, ולכאורה לא היו בעמדה לקבוע.
במקרה הזה, מיקה כתבה תגובה ארוכה שכללה בפירוט רב את הכשלים בעיבוד של "השטן לובשת פראדה" לסרט, כך שאני חושב שניתן להסיק מכך האם הביקורת מוגזמת או לא (ראה גם תגובתו של רד פיש).
לא נגיע להסכמה,
וזה נראה לי עקר להמשיך ויכוח שלדעתי בכלל לא מתנהל על העובדות, אלא על פרשנות שלהן. אז אני לא אמשיך לדון בנושא.
אז אני מבין שאתה לא מתפשר על פחות מה-FAQ של סיילנט היל
סליחה, אבל רובם באמת לא הבינו
כבר נתקלתי בכמה אנשים (פה ובמקומות אחרים) שטענו שהעובדה שלא קראו את ספרי הארי פוטר לא מנעה מהם להבין את הסרטים – אבל שניה אחרי זה התחילו להתקיל אותי בשאלות על חורים גדולים בעלילה שלא היו נשאלות אילו קראו את הספרים.
וזה אומר – שהם באמת לא הבינו.
הדוגמה הכי טובה: "אבל איך לופין ידע כיצד לתפעל את המפה?"
ובאותה מידה,
היו אנשים אחרים שכן קראו את את הספרים ועדיין שאלו את אותן שאלות, והיו אנשים אחרים שלא קראו את הספרים ולא שאלו. כפי שזה נראה כרגע, ב"השטן" אין אנשים ששואלים שאלות שנובעות מחוסר הבנה של אירועים בסרט, כך שניטפוק הדוגמה שלך לא רלוונטי לתקפות שלה.
תראי, גם אני התבעסתי מהשינויים בהארי פוטר
אבל לא הרגשתי שהם יותר מדי פגעו בעלילה, והדמויות לא השתנו.
נגיד, אף אחד לא הוסיף למאלפוי אנושיות שתתרץ את האכזריות שלו, אף אחד לא הפך את הרמיוני למפגרת שכל מה שמעניין אותה זה איך השיער שלה נראה מאחורה, ואף אחד לא הפך את דאמבלדור למתרומם סנילי עם דלקת פרקים.
תלוי על איזה תגובות אנחנו מדברים.
הביקורות על סרטי הארי פוטר מלאות, בין השאר, בתגובות בנוסח "סרט גרוע! זה בכלל לא דומה לספר! ועכשיו אני אפרט את כל ההבדלים בין הספר לסרט". כאילו שכל הבדל בין הספר לסרט גורם בהכרח לסרט להיות גרוע. לחלק מהפוטריסטים יש גם נטיה לצאת מפרופורציה, ולהכריז שהסרט "בכלל לא קשור" לספר, כשלפי כל קנה מידה הגיוני כל סרטי הסדרה היו עיבודים נאמנים לספרים.
מצד שני, קיימים מקרים כמו 'אני, רובוט' בהם באמת אין שום קשר בין הספר לסרט מלבד השם וכמה אלמנטים בודדים. עקיבא גולדסמן יכול לטעון מה שהוא רוצה, אבל העובדה הפשוטה היא שהסרט 'אני, רובוט' לא מבוסס על הספר 'אני, רובוט'.
את 'השטן לובשת פראדה' לא קראתי וגם לא ראיתי, ולכן אין לי שום דעה בנושא; אבל מההודעות של מיקה בנושא נראה כאילו זה יותר דומה להארי פוטר מאשר ל'אני, רובוט'. היא התחילה בהצהרה שזה "לגמרי לא דומה לספר", והמשיכה בפירוט הבדלים שמהם משתמע שהסרט בהחלט *כן* דומה לספר, ועוקב, בגדול, אחרי אותה העלילה. אולי יש הבדלים משמעותיים, אבל לטעון שאין קשר בין האחד לשני זה (כנראה) הגזמה בנוסח פוטריסטי.
אוקיי, אני חושב שכל הדעות במטא-דיון הזה כבר נאמרו;
בטוח שהדעה שלי כבר נאמרה, שוב ושוב.
אני אחזור לכל העסק הזה רק אם יהיה לי משהו ממשי להגיד, לשם שינוי (כלומר אם אני גם אראה את הסרט וגם אקרא את הספר בעצמי, מה שבטח לא יקרה).
לא קראתי ולא ראיתי את אני רובוט
אבל ממה שהבנתי ממי שכן קרא וראה, זה סדר גודל של השינויים שנעשו – כלומר, זה לא שנעשו שינויים – מישהו פשוט שאל את הכותרת, כמה שמות של דמויות, ואת הרעיון שהכל קורה במגזין אפנה. כל שאר הדברים נטולי כל קשר.
איך הגעת למסקנה שאלו שינויים פוטריסטים, נשגב ממני.
ואני באמת אשמח אם תפרט למה מההודעה שלי נראה שזה יותר האחד מאשר השני.
זה תיאור העלילה של הספר, מהאתר של סטימצקי:
"כשאנדריאה סאקס מסיימת את הקולג`, היא מגיעה לניו-יורק וזוכה בעבודה שבחורות היו מוכנות למות למענה: עורכת מישנה זוטרה של מירנדה פריסטלי, העורכת המפורסמת והמצליחנית של מגזין אופנה נוצץ, קובעת-טעם בקנה מידה בינלאומי ו… מפלצת אמיתית. אנדריאה מוצאת את עצמה חיה בעולם טרנדי ואופנתי – אולי אופנתי מדי – עולם שנשלט על ידי רזון בלתי הגיוני, סטייליסטיות קרות לב וגברים יפי תואר הכלואים בתוך תחתוני עור צמודים. בעולם המתוחכם הזה שולטת ביד רמה מירנדה, "הבוסית הכי בלתי נסבלת מבין הבוסים הבלתי נסבלים", שמשפט או מבט שלה הופכים כל אדם שעומד מולה לילד נזוף".
התיאור הזה – שהוא, כמובן, כללי מאוד ולא בהכרח מדויק – זהה לתיאור העלילה של הסרט, כפי שהוא מופיע כאן ובמקומות אחרים. זה לא אומר שלא נעשו הרבה שינויים, שהם אולי מהותיים מאוד, אבל לפחות בקווים כלליים העלילה של הסרט כנראה מבוססת על העלילה של הספר. מה שאי אפשר להגיד לגבי 'אני, רובוט', ומה שלא מתאים לטענה שלך, כאילו אין קשר בינהם חוץ מכמה שמות של הדמויות.
אבל מעבר לכך, הדיון הוא באמת תאורטי ולכן, כמו שעכרור אמר, חסר טעם, לפחות כל עוד לא קראתי+ראיתי את השטנים לובשות פראדות.
אבל זה התיאור הכי כללי בעולם!
זה כמו לומר "אני רובוט מתרחש בחברה עתידנית, בה בני אדם ורובוטים חיים בהרמוניה, והרובוטים עוזרים לבני אדם במטלות שונות ומורידים מנטל העבודה שלהם. בעולם אלטרנטיבי זה, בכל רובוט מוטבעים שלושת חוקי הרובוטיקה, המונעים מהורובט לקום על יוצרו, האדם. החוקים הם כדלקמן: . רובוט חייב להגן על כל אנוש, ואסור לו לתת לבני אנוש להיפגע. 2. על רובוט לציית לכל הפקודות הניתנות לו בידי בני אנוש, למעט במקרים שבהם פקודות אלו סותרות את החוק הראשון. 3. רובוט חייב להגן על עצמו, כל זמן שהגנה זו לא מתנגשת עם חוקים 1 ו-2.
הסיפור עוסק בדמויותיהם של הדוקטור סוזן קאלווין והדוקטור אלפרד לנינג, שניהם עובדים בבית החרושת לרובוטים "יו.אס. רובוטיקס".
נו מה, לא מתאר גם את הספר וגם את הסרט?
לא. זה לא מתאר את העלילה של אף אחד מהם.
ותגידי, את לא חושבת שהויכוח מיותר? הרי שנינו מסכימים שלא העלילה היא העניין פה, אלא המסר של הספר שעוות בסרט, לטענתך (שאין לי כל כוונה להתווכח איתה).
טוב, זה מה שהשתמע ממספר אתרים שבדקתי.
ואלו היו הדברים שחזרו בתיאור העלילה של כל אחד מהשניים.
אבל אתה צודק. מיותר.
אני רק מבקשת להפסיק לזלזל באינטיליגנציה שלי ולהשוות אותי לפוטריסטית שמוחה על הבדלים זניחים יותר או פחות, שנובעים משינויים במדיומים השונים.
משהו מדף הטריוויה של ''קן הקוקיה'' בימד''ב
קח למשל את ''אני, רובוט''
אסימוב ציין בעצמו באופן מפורש, ברור ומכוון, שהוא התחיל לכתוב סיפורי רובוטים כי לא מצא חן בעיניו שכל סיפורי הרובוטים משקפים טכנופוביה, ואמונה שהרובוטים, או בינה מלאכותית בכלל, בסופו של דבר יתקוממו נגד בני האדם. ובכל זאת, אלה בדיוק המסרים של הסרט. אז זה לא בעייתי, שהשתמשו בשם של אסימוב בשביל קידום מכירות לסרט, שמנוגד לגמרי למה שאסימוב האמין בו?
ברור שקשה לך להאמין שזו המציאות
כי כאלה אנחנו, בני האדם. אם אנחנו לא מכירים משהו ממקור ראשון, אם לא ראינו את זה בעיניים שלנו – אנחנו לא מאמינים.
אבל ככה זה. זו אפילו מציאות מיופה מדי, ומעודנת מדי, בהשוואה למה שקורה במציאות.
ואיך אתה יכול להגיד שהאפנה לא משנה בסרט שכל הפואנטה שלו היא עיסוק אובססיבי באפנה עילית?
בחיי שנשגב מבינתי.
אין לי שום בעיה להגיד את זה.
א. את לא יודעת מתי מתרחש הסרט. אולי הוא מתרחש בשנת 2005 ואז האופנה מתאימה בול? יש בסרט אופנה עילית של שנה כלשהי, וזה מספיק.
ב. בסופו של דבר מציאות היא בעיני המתבונן. אולי זו המציאות של הבמאי, או התסריטאי, ואולי זה לא מבוסס על שום מציאות שהיא. זה בכלל לא משנה, כי שמשנה הוא ההגיון הפנימי של הסרט, וזה כבר דיון אחר לגמרי. כן מבוסס על המציאות או לא? ממש לא רלוונטי. בוודאי לא בדיון על סרטים ואופנה שהקשר שלהם למציאות הוא גם כך רופף משהו.
לא לגמרי נאמן לספר?
צודקת 100% קראתי את הספר קודם וממש אהבתי את הספר ממש ספר יפה ואז ראיתי את הסרט ומאוד התאכזבתי ממש… עם לא הייתי קוראת את הספר אז הסרט מאוד חמוד אבל בגלל שקראתי את הספר מאוד לא נהנתי..
השטן לובשת פראדה, אבל המלך עירום.
מצטער, אני פשוט לא מסוגל להבין מה כל-כך הרבה מבקרים מוצאים בסרט הסתמי הזה, ולמה דווקא בו ולא במאתיים הסרטים שעשו בדיוק אותו דבר לפניו.אם אתאמץ לרגע, אני מסוגל לחשוב בדיוק על גורם אחד ב'השטן' שמתעלה מעל לבינוניות: אן הת'וואי, שהצליחה לעבור מהסטטוס של אייקון נוער לסטטוס של שחקנית רצינית במהירות ויעילות שראויות להנהון הערכה. היא גם, בניגוד למה שנטען בתדירות בלתי נסבלת בסרט, ממש יפה.
אבל מריל סטריפ? לא גונבת את ההצגה ולא נעלי ורסצ'ה. מגיע לה סחתיין על ההחלטה הנועזת לגלם את השטן בלי לצעוק ולהתפרע, אבל מירנדה שלה היא דמות חיוורת, משעממת ורחוקה שנות אור מהארכיטיפ שהיא יכלה להיות. היא חסרת כריזמה ועוצמה באופן כה לא אופייני למריל סטריפ, שהייתי צריך להאבק בעצמי כדי להמשיך ולהקשיב לה. סטנלי טוצ'י משובח כהרגלו, אבל לעזאל, בשביל סטריאוטיפ האוחצ'ה האפנתי ממש לא צריך את סטנלי טוצ'י. ללכת עם גב היד צמוד למותן, לדבר בטון מאנפף ולהגיב לבחירות עיצוביות בדרמטיות מוגזמת? את זה גם אני יכול לעשות (אגב סטריאוטיפים והקהילה הגאה: במפגש הראשון של אנדי עם החבורה שלה הייתי בטוח שהינה, לראשונה בהיסטוריה של ניו-יורק המוסרטת, יוצג מבין-באפנה שאינו הומו. התבדיתי).
אבל יותר מהכל, התסריט הממוחזר לעיפה מונע מ'השטן לובשת פרדה' להתבלט מעל שאר סרטי "ההדרדרות לצד האפל, אבל עם צחוקים". ראבאק, נראה כאילו העלילה קיבלה משימה מראשי האולפנים בהוליווד לגשת לפי הסדר לכל קלישאה, לתת לה כיף, ולהמשיך לבאה בתור. ואיך אפשר לשכוח: שוב קונפליקט המשפחה-מול-עבודה מוצג באופן מעוות ופשטני להכעיס. ואפילו בזה הוא רחוק מלהיות מקורי.
כמעט שהכל מקובל עלי
אבל אן האתוויי לא ממש יפה (היא ממש יכולה להיראות יפה, אבל יש משהו מעוות בפרצוף שלה, שביגוד ואיפור מסויימים מבליטים, למשל בברוקבק מאונטן), ומריל סטריפ דווקא היתה מוצלחת בעיני, רק לא ברמה שמיוחסת לה מהביקורת הזו או ביקורות אחרות.
ההופעה שלה באמא אומץ בניו יורק בפארק היתה מרשימה הרבה יותר (במיוחד כשהם המשיכו להופיע למרות מבול שוטף, והיא עצמה פינתה מים מהבמה מדי פעם, בשביל שההצגה תוכל להימשך).
אני רואה את 'השטן לובשת פראדה'
כשלב הסופי בתהליך הטרנספורמציה של אן התאווי (הייתי בטוח שכותבים "הת'וואי", אבל סולידריות זה חשוב). היא הייתה ממש לא רעה גם ב'הר ברוקבק' ו'נערי גנגסטה' (
, אגב), אבל אלה היו סרטים שהגיעו עם תגית איכות בילט-אין, אזי ההתנערות מתדמית המנחה בערוץ הילדים הייתה הרבה יותר פשוטה וקלה. 'השטן לובשת פראדה', לעומת זאת, הוא סרט קליל עם נגיעות קומיות וקריצה לצעירים, חומר קלאסי לכוכבניות חסרות כשרון בסגנון הילארי דאף, ועל כן העובדה שאן לא נעלמת בין סטנלי טוצ'י למריל סטריפ -שני שחקנים מעולים, בימים כתיקונם- היא זו שמשייכת אותה, באופן סופי, לליגה אחרת.
ונייג'ל הוא ועוד איך אוחצ'ה, לפי ההגדרות שלי. הינה שאלה: חרף העובדה שלא קיבלנו מהסרט שום רמז להעדפתו המינית של נייג'ל, יש כאן מישהו שהיה לו איזשהו ספק שמדובר בהומו?
מלה במלה, מש''א
והמסקנה – סרט מיותר ומקומם (או מקומם ומיותר, לבחירתכם)!
פיספסתי משהו.
איך סרט שמוציא אותך עם חשק עז לעשות שופינג של בגדים הוא סרט שמעביר ביקורת על תעשיית האופנה?
הביקורת בסרט, אם הייתה, עברה לי מעל הראש.
על כן נאמר שזו "ביקורת נסתרת".
לדעתי יש ביקרת בסרט, וביקורת הרבה יותר מוצלחת מביקורות אחרות בסרטים דומים בהם מנסים לצייר את עולם האופנה/עסקים/מחשבים/נדל"ן/ומה לא כעולם שכולו רוע, שבו כולם נבזיים, גנבים ואינטרסנטים ללא יוצא מהכלל.
הביקורת כאן הרבה יותר מציאותית – היחס לדוגמניות,סגידת הרזון, הרעב, הרדידות – הכל קיים, אבל האנשים מאחורי זה הם סתם אנשים, ואכן הכל אפוף בזוהר מסנוור.
וזה נכון. בגדים יפים עושים את שלהם. מי שרוצה הוכחה – עזבו אותכם מהדוגמניות המהממות וממריל סטריפ העוד יותר מהממת – תראו את טריני וסוזנה ומפעל חייהן. אני מדברת כמובן על "מה לא ללבוש", תכנית בה לוקחים נשים בריטיות (לא העם הכי יפה ביקום) בגדלים וצורות שונים, שמתלבשות מזעזע, ומלבישים אותן בהתאם לאופנה ולמה שמתאים לכל אחת.
ואיזה הבדל! מנשים לא יפות שנראות זוועה הן הופכות לנשים לא יפות (כי ניתוחים לא עושים פה) שנראות נפלא! הן הולכות אחרת, מדברות אחרת – וזה לא גימיק טלוויזיוני, ראיתי את זה מספיק פעמים בחיים.
וזה מה שהסרט מנסה להציג – את הכיעור בעולם האופנה, יחד עם היופי. ויש הרבה יופי!
זה גרם לי לחשוב על משהו
פעם, כשהעולם היה מחולק לעשירים ועניים, ה-backlash הגיע אגדות כמו סינדרלה "היא לא הייתה עשירה אבל היא הייתה מאוד יפה".זה היה מאוד חתרני להגיד שהנסיך יכול לאהוב מישהי יפה אבל לא מהמעמד שלו.
אחר כך הפער בין עשירים ועניים נחלש קצת, והיופי הפך להיות לתכונה בעלת כוח רב יותר. ואז האגדות אמרו "היא לא הייתה יפה, אבל היא הייתה מאוד חכמה". (כל הסרטים על החנון שמנצח את מלך הכיתה). זה נורא חתרני להגיד שמלך הכיתה יכול לאהוב את הבחורה הפחות יפה.
אחר כך הבינו שחוכמה זה לא פחות גנטי מיופי, והתחיל גל של "היא לא הייתה עשירה, או יפה, או חכמה. היא הייתה טובה" או "היה לה אופי". אבל לפני שהגל הזה בכלל התחיל לתפוס, כאילו חזרנו אחורה.
באופנה של היום יש הערצה ליופי שהמקור שלו הוא עושר. ה אנחנו החלטנו מה יפה, ואנחנו החלטנו שאישה עם בגדים יפים יותר, שעשתה מיליון ניתוחים פלאסטיים, שהסירה שיער מכל מקום, שמורחת את עצמה בקרמים יקרים – זה יפה. באותה מידה יכלנו להרגיש שזה מכוער. מה זה אומר על ההערצה של העולם היום לעושר? האם זה מסמל שאנחנו מוכים יותר לקבל את פערי השכר השהולכים ומתרחבים? אם היינו יותר סוציאליסטים – הניתוחים האלה בטח היו נראים לנו פחות יפה, לא?
אני מרגישה שהטיעון פה לא ממש מגובש אבל זה פשוט משהו שעבר לי בראש. מעניין אותי מה אתם חושבים.
אבל אם בפערי שכר עסקינן
מה שהסרט לא הדגיש מספיק הוא שהמשכורת של אנדי היא משכורת מתחת למינימום – היא מרוויחה 2000 דולר בחודש, שזה כלום. זה כמו להרוויח 2000 שקל בתל אביב.
רק על שכר הדירה שלה, אם היא גרה עם שותפים, היא צריכה להוציא לכל הפחות 700-800 דולר בחודש וסביר שהרבה הרבה יותר – סביבות האלף, אלף מאתיים וכן הלאה.
מה שכן, העבודה שלה מגיעה עם הטבות. לא כי נייג'ל והיא אחוקים, אלא כי כל אחד אחר במגזין זוכה להטבות האלה של בגדי מעצבים חינם.
למעשה, בסוף הספר – שמבוסס על המציאות כאמור – היא מוכרת את כל בגדי ואביזרי המעצבים שלה בחנות למכירת בגדי מעצבים יד שניה, וסוגרת קופה של 40 אלף דולר.
ראיתי היום את הסדרה הזו לראשונה.. ממש כאבה לי הבטן. אני מבינה שאף אחד כבר לא מתרגש מהדברים הללו אחרי כל תוכניותה ריאליטי אבל אותי זה ממש מקומם שוב ושוב. התוכניות הללו הן השפלה עבור המשתתפים בהם, והמשתתפים מחייכים, משתפלים, ועוד אומרים תודה בסוף. זה יפה שהם באים לשם מבחירה, אבל בעיני כל הז'אנר הזה מעביר מסר מחריד לציבור שרואה אותו, והוא שאדם שהוא יותר טוב או מוכשר ממישהו במשהו על פי סטנדרטים מאוד מאוד לא מוצקים (שר יותר יפה, מתלבש יותר יפה, רוקד יותר יפה וכו') מקבל זכות אוטומטית לרדת על השני, להגיד לו ביקורת איומה והדבר אינו דו צדדי – למשתתף מה"עם" אין אף פעם הזדמנות וזכות לתת ביקורת בונה או מעליבה חזרה לדמות הסמכות.
זה בלט נורא בתוכנית הזו, שבה "אולי שתי הנשים הללו ילמדו להתלבש נכון כדי שיוכלו להשיג גבר שיישאר בסביבה". אף אח אפילו לא ניסה לטשטש את האמונה הרווחת שרק מי שמתלבשת על פי הכללים של התוכנית "ראוייה" לקבל גבר שנשאר בסביבה. אח"כ הכריחו אותן להצטלם כמעט עירומות תוך שהסטייליסטית טופחת להם על הבטן שוב ושוב ועושה "זה ממש גרוע. את זה חייבים לטשטש". ולמרות שהבחרוה אומרת "אני ממש לא רוצה לעשות את זה" (לעמוד חצי עירומה מול המצלמה), כולם אומרים לה "אבל ככה יוכלו ללמד אותך את החוקים ותוכלי להשיג גבר ראוי!". אחר כך יש קטע שבו מראיינים אנשים מהעבודה והחברים של אותה בחורה והם אומרים "אני לא חושב שאיזה גבר ימצא אותה מושכת" ושמים אותם לראות את הוידאו הזה מול עיני האופמה כולה, והם צריכים להגיד "כן, כנראה שהיא צודקת. אני חייבת לעשות משהו". במקום להגיד "יה, סתמי!"
החלק הכי עצוב. שבסופו של דבר הכל נועד כדי לגרום לאנשים לקנות בגדים מתוך מחשבה שהאושר שלהם תלוי ב-100% במלתחה שלהם. זה בסה"כ שטיפת מוח איומה שנועדה לרווחתו של מישהו. ותוך כדי כך מפשיטים אנשים מול המצלמה ומרביצים להם בטאיירים, ונותנים לאנשים בבית להרגיש שזה מה מגיע גם להם אם יש להם טאייר. זה מחריד בעיני.
גם אני אוהבת בגדים יפים ומודעת לחשיבות שלהם ביצירת רושם, אבל ממש ממש לא מאמינה בכך שמי שלא מתלבש נכון הוא אדם לא ראוי לאהבה, ראוי להשפלה וש"חייבים לעשות איתו משהו".
קצת מוזר לי לשמוע את עצמי אומר את זה, אבל אני חושב שאת מגזימה.
כשהייתי חולה ורבצתי מול הטלוויזיה ראיתי פרק וחצי של "מה לא ללבוש". גם אני הרגשתי אי נוחות מסוימת מהתהליך שהנשים עוברות, אבל לא יכולתי להתכחש לזה שהן באמת לא התלבשו טוב, שהטיפים של המנחות היו בדרך כלל די הגיוניים (לפחות לעיניי הבלתי מיומנות), ושהן לרוב נראו הרבה יותר טוב בסוף. זה גם חשוב מאוד איך עושים את זה – הגישה של המנחות שם נראתה לי שתלטנית, אבל אוהדת מאוד. משהו כמו אהבה קשוחה.
ואי אפשר להתכחש לזה שבלי קשר למנגנוני-הדיכוי-וההחפצה-של נשים וכו' וכו', חשוב לכל אדם להיראות הכי טוב שהוא יכול.
אני אישית שומר את הכעס שלי לכל מיני תכניות שבהן אנשים מבצעים ניתוחים פלסטיים מיותרים או צריכים לרדת במשקל בכל מיני צורות משפילות, נראה לי שהסדרות האלה הרבה יותר גרועות מ"מל"ל".
אני איתך. זאת תכנית איומה, איומה, איומה. המטרה המוצהרת היא "לשבור" את נפש האומללות שמשתתפות, כמו באיזו טירונות-אופנה. והן נשברות, אם מול המראה ("ארון" עשוי ממראות שמכרחים אותן להיכנס אליו כמעט ערומות) ואם למראה הבגדים הישנים שלהן, ששתי המכשפות קורעות להן לגזרים.
ראיתי שלושה פרקים מהסדרה ולא הצלחתי להביא את עצמי לראות עוד – את העבודה המצויינת שעושות שתי המנוולות בהתעללות הנפשית היסודית בקורבנות צריך ללמוד בבתי ספר לעינויים. אחת מהן, אגב, היא אנורקסית עם תעודות. וכן, הנשים בסדרה היו פעם נשים לא מטופחות ללא ענין בבגדים. היום הם נשים מטופחות שנאמר להן שוב ושוב שהן לא בסדר, שהן מכוערות, עם גוף מגעיל ורק קנייה אובססיבית של בגדים ואיפור תתקן את הבעיה (אחרי שנה באות שתי המכשפות מהצפון לבדוק אם התלמידה לא התרשלה, ואם חידשה את המלתחה שלה!). אני תוהה מתי היה להן טוב יותר, לפני או אחרי ההשתתפות במסכת העינויים הזאת.
איזו הגזמה!
המטרה מספר 1 של התכנית היא להעלות את הדימוי העצמי שלהן, ובתור מישהי שראתה לפחות 10 פרקים ראיתי שיפור ניכר בדימוי העצמי של הנשים בסוף התכנית לעומת תחילתו.
המטרה היא לגרום לנשים להרגיש טוב עם איך שהן נראות. רוב הנשים בתכנית החליטו לוותר על הפריווילגיה הזאת ולכן מתעקשות להתווכח עם המנחות על העניין הזה.
לא נאמר לנשים אף לא פעם אחת שהן לא נראות טוב. ההפך – המנחות דואגות להדגיש את הצדדים החיוביים בגוף של כל אחת וגם לדאוג שהאישה תתגאה בהם ותבליט אותם.
השיטות ה"קשוחות" נועדו כדי לקדש את המטרה – ובכל פרק מחדש היא מושגת – האישה נראית הרבה טוב, יודעת את זה ומרוצה מזה.
"אנורקסית עם תעודות" זאת ירידה ילדותית על המנחות וחסרת כל קשר לתכנית. וגם היא דואגת להראות איך היא מסתירה את הצדדים הלא טובים שלה (והכל ברמה הפיזית, אגב), וגם דאגה ל*הראות* מה הם בדיוק.
בואי נאמר כך –
אני אישית לא הייתי מוכנה לקבל את הטיפול בכפפות של משי שאת מתארת, גם לא ליום אחד.
לא הבנתי את המשפט "המטרה היא לגרום לנשים להרגיש טוב עם איך שהן נראות. רוב הנשים בתכנית החליטו לוותר על הפריווילגיה הזאת ולכן מתעקשות להתווכח עם המנחות על העניין הזה". אני לא מכירה אשה אחת שתוותר על דבר כזה כך סתם – כנראה שהשיטה היא פחות מטובה אם "רוב הנשים" פשוט "ויתרו" עליה. ומה שהכי מרגיז עם התכנית הזאת זה שהאביוז המתמיד וההצקות הן בסך הכל הקצנה והחצנה של מה שתעשיית האופנה עושה לכל אשה, ולגברים רבים, באופנים ודרכים מעט פחות ישירים אבל לא פחות אפקטיביים.
הגזמה? מן הסתם לאנשים שונים יש רגישויות שונות בכל הקשור לכפיית סטנדרטים של "יופי". ואגב, אם המטרה היא להעלות את הדימוי העצמי של האומללות שמשתתפות שם, אולי תוכלי לומר לי למה בכל הפרקים שבהם כן צפיתי, כל המשתתפות בכו בשלב זה או אחר, בעלבון ותסכול.
יותר מכך: האם לא ניתן היה להעלות את דימויין העצמי בשיטות פחות "קשוחות" ויותר מתחשבות, מנומסות או אפילו, חלילה, בלי להיכנע לאתוס הצרכני שלפיו דימוייך העצמי תלוי *אך ורק* בבגדים שאת קונה, ולא באישיות, מעשים והישגים.
מה שהתווכנתי הוא (ואת זה אני אומרת מתוך הרגשה אישית שלי, ושל עוד מכרות) זה שיש נשים שמתייאשות מלקוות ולצפות שיוכלו לראות טוב. גם לי יש את זה פעם בחודשיים בערך, ולפעמים מסע קניות יכול לשפר את ההרגשה הזאת, בגלל ששינוי התדמית החיצונית שלך גורם לך להרגיש כאילו יש לך צדדים חדשים באישיות שנחשפים.
הנשים בוכות מתוך תסכול וייאוש ובגלל שהן לא אוהבות את אין שהמנחות מתייחסות אליהן. אבל ברגע שהן קולטות עד כמה המנחות צודקות, ומבינות כמה טוב הן מרגישות עם עצמן לאחר מכן – הן אומרות תודה עם כל הלב.
אני לא חושבת שהעניין הוא שהאישיות שלהן נתפסת רק ע"פ החיצוניות. רוב הנשים בתכנית התנוונו מעט במקום אחד בחיים שלהן, מה שבא לידי ביטוי דרך הלבוש שלהן. שינוי הלבוש הוא רק דרך לחשוף צד חדש באישיותן ולהראות להן שיש עוד אופציות.
זה כמו שיטת המשחק: יש את שיטת "מהפנים לחוץ" – שבה השחקן לומד על הדמות, על עברה ועל ההיסטוריה שלה, ולומד להבין אותה, וככה מאפיין את ההתנהגות שלה, תנועות הגוף, והבעות הפנים. ויש גם את שיטת "מהחוץ לפנים" – שבה שחקן מאפיין תחילה שהדמות תהיה צולעת, למשל, הוא משחק אותה צולעת ואז לומד איך מרגיש אדם עם צליעה ואיך זה משפיע על האישיות שלו.
המחשבה הנטועה בך ומבוטאת באמירה – "לפעמים מסע קניות יכול לשפר את ההרגשה הזאת, בגלל ששינוי התדמית החיצונית שלך גורם לך להרגיש כאילו יש לך צדדים חדשים באישיות שנחשפים", היא זו שעליה מתבסס שוק האופנה ואותה הוא משתדל להגביר, כולל במסגרת הסרט הזה.
זה כל הרעיון באופנה!
יש ביקורת מרומזת.
האופנה בסרט פשוט משובחת. כיף להסתכל עליה, היא נוצצת, היא שיקית. כמו שוקולד, גם הסרט הזה עושה חשק ללכת להשיג קצת. אבל יש בו ביקורת על עולם האופנה. לא על האופנה עצמה, אלא על העולם שסובב אותה. על התעשייה שמסביבה.
מהפה ולחוץ.
לא שראיתי את הסרט, ולכן אין לי ממש זכות לדעה, אבל על סמך מה שאת כותבת אין בסרט ביקורת על עולם האופנה כלל. סרט שגורם לך לרצות ולקנות מותגים קיימים הוא, בהכרח ולחלוטין, סרט שמחזק את תעשיית האופנה בתצורתה הנוכחית ולא סרט שמחליש אותה.
נניח, למשל, שבסרט יש ביקורת מרומזת על הרזון הקיצוני שתעשיית האופנה מעודדת. יצאת מהסרט כולך כועסת על הקשר בין העלייה המסחררת בהפרעות אכילה לבין חנויות בגדים. אבל גם יצאת עם תשוקה עזה לחולצה חדשה, ומזן איכותי ומוכר. מה הסיכוי שתמצאי בחנות בגדים מהזן האמור חולצה מעל מידה small? איך תרגישי לגבי הגוף שלך בעקבות זה? מה תאכלי באותו הקניון אחרי מסע הקניות, סלט או שניצל?
אני אגיד לך מה הוא עשה לי:
הוא גרם לי מצד אחד לרצות ללכת לקנות בגדים, אבל בגדים כמו בסרט. כיוון שהסיכוי שלי לקנות בגדים (או, האמת, להיכנס לבגדים) כמו בסרט, של שאנל, וגבאנה, והשד יודע מי עוד, מבחינתי זה כמו לרצות לטוס לחלל אחרי סרט מד"ב. אני רוצה, אבל זה לא ריאלי.
חוץ מזה, את הסרט ראיתי ב-YES פלאנט, וכשאתה יוצא מהקולנוע לקניון, גם ככה המציאות טופחת על פניך. כולם מסביבך לבושים כמו שלוכים, ואתה מוקף בחנויות כמו קסטרו ופוקס, שלא באמת ניתנות להשוואה עם מה שרואים בסרט. אז הרצון לעשות קניות עובר לך ממש מהר…
בתור מישהי שהיא מעל מידה סמול,
אני יכולה להגיד לך שאין לי בעיה למצוא בגדים. אני לא רזה כמו דוגמנית, וכן, לפעמים זה לא כיפי, אבל בעיה במציאת בגדים אין לי.
תגובה מורחבת מאוחר יותר.
לא אמרתי שאין בגדים מעל מידה small.
אמרתי שאין בגדים כגון אלו המופיעים בסרט שהם מעל מידה small.
לאו דווקא.
קשה לי להאמין שמירנדה פריסטלי היא מידה סמול. היא לא נראית ככה, היא אפילו לא רזה. מה שכן, היא לובשת בגדים מעוצבים, שלעיתים יפים הרבה יותר ומחמיאים יותר ממה שהאתוואי לובשת, וקשה לי להאמין שהן באותה המידה. זה עוד מסר שהסרט מעביר – גם נשים בוגרות ובשלות יכולות להיות סקסיות ויפות.
אפשר אולי לקבל איזו החלטה קיבוצית איך לאיית את שמה של אן המסכנה?
כי עד עכשיו היו לנו לאורך הביקורת והתגובות "התאוויי", "האתווי", "התוואי", "הת'וואי", ועכשיו "האתוואי".
אבל זה לא הענין
השאלה היא האם יש לך את האמצעים הכלכליים לקנות את הבגדים האלו… רק אח"כ מתעסקים עם להיכנס אליהם…
אני חושבת שכדאי שתראה את הסרט,
לפני שתחרוץ עליו דעה.
בשלב מסוים אמילי אומרת שהיא במרחק קלקול קיבה אחד ממשקל היעד שלה. היא אומרת את זה בכזו רצינות תהומית שברור שמדובר בלעג. זו סוג הביקורת על תעשיית האופנה שמושמעת.
אגב, אני חושבת שהפרדה בין הבגדים עצמם לעולם שמסביבם תשרת היטב את הדיון הזה. הסרט אכן סוגד לבגדים עצמם, אבל לא נמנע מלהשמיע ביקורת על העולם שמסביבם. לאו דווקא המעצבים, כי אם האנשים שמשמשים צינור תיווך אל הצרכנים, וקובעי הדעה האופנתית. כמו שרואים בסרט, הם אלה שמחליטים באמת, לא המעצבים.
ולא רק זה -
הדיאטה המהוללת שלה (ספוילר לבדיחה משלב מתקדם של הסרט, למי שזה קריטי לו) היא, כהגדרתה, "אני לא אוכלת כלום, וכשאני עומדת להתעלף מרוב רעב – רק אז אני אוכלת קוביית גבינה".
אני יכול לחרוץ דעה? ראיתי את הסרט
בואי נפריד בין "מקדונלד'ס" ו"קוקה קולה" לבין המערכת השיווקית שלהם.
מדובר במאכל ומשקה בריאים ומומלצים, זה רק תאוות הבצע של המשווקים שגורמת להם לפרסם אותם בצורה כה אגרסיבית תוך התעלמות מתרומתם החיונית לגוף ולנפש.
צום נכון וגמר חתימה טובה.
הסבר את ההשוואה.
האוכל של מקדונלס לא בריא. לגבי קוקה קולה, אני לא ממש יודעת. אגב, תאוות הבצע של המשווקים של מקדונלס, לדוגמא, גורמת להם דווקא לשווק את המוצר שלהם בתור מוצר בריא ומזין, אפילו כשזה לא נכון.
תראה, בלי שתבהיר למה התכוונת ואיך זה רלוונטי לדיון, אני חוששת שלא נוכל להמשיך. בבקשה, עשה זאת.
צום משמעותי וחתימה טובה.
הסבר את ההשוואה.
אם הבנתי נכון מדבריך – "אני חושבת שהפרדה בין הבגדים עצמם לעולם שמסביבם תשרת היטב את הדיון הזה. הסרט אכן סוגד לבגדים עצמם, אבל לא נמנע מלהשמיע ביקורת על העולם שמסביבם. לאו דווקא המעצבים, כי אם האנשים שמשמשים צינור תיווך אל הצרכנים, וקובעי הדעה האופנתית. כמו שרואים בסרט, הם אלה שמחליטים באמת, לא המעצבים." – אני הבנתי מדבריך אלה שצריך להפריד בין בגדים ומעצבים, שהם הטובים במשוואה, לבין האנשים שתפקידם למכור את הבגד והעיצוב. או, אם לנסח את זה אחרת, יש מי שמופקד על עיצוב של בגד שזו אסתטיקה ואהבת האדם וגופו נטו, ויש מי שמופקד על עיצוב תדמיות ודעת קהל, ששם מרוכזים הצדדים השליליים של התעשיה.
הטענה שלי היא שאין הבדל בין מי שאחראי ליצירת הנוסחה הסודית של קוקה קולה או לשילוב הרכיבים והטקסטורות של "מק'דונלד'ס" לבין מי שמשווק אותם בתור מרעננים רשמיים ומזונות בריאות או סתם בתור משהו של כיף. אלה כלים שלובים לחלוטין של אותה תעשיה.
בסרט, לעומת זאת, לא מצאתי ביקורת אמיתית על אף אחד מרכיבי תעשית האופנה, ואני מקוה שגם לא היתה כוונה כזו. הוא סרט נסבל בתור "פאן" (מהוקצע, הוא הביטוי שעולה בדעתי). אם מישהו התכוון בסרט להציג ביקורת הרי שהדבר נעשה רק למטרות האדרת אותה תעשיה עצמה, כדברי טווידלדי למטה (לבש מותגים והדגש את אינדיווידואליותך) וזה מלוכלך.
ואני בהחלט מצטרף להגיג של אינדי למעלה בענין מסרי היופי והאופי בדורנו.
''אל תסמוך על פרסומות. כשאתה באמת צמא - ספרייט''.
קצת בוז מודע לעצמו הוא מקדם מכירות נהדר.
''היה אינדיבידואל - קנה מותגים!''
אני מסכים איתך לחלוטין, אגב.
פסקול הסרט'
מישהו יכול לכתוב את שמות השירים שמופיעים בסרט?
דבי יכולה
http://www.imdb.com/title/tt0458352/soundtrack
הייתה הערה בסרט שמטרידה אותי עד עכשיו
ישנה סצינה בסרט שבו אנדי מבקרת את החשיבות שנותנים העובדים ב"ראנווי" לאופנה ולמראה. ("כאילו שזו הייתה אמנות").
נייג'ל אמר שהאופנה היא לא רק אמנות, היא יותר מאמנות
כי ביצירות האמנות הללו את הולכת בהם יומיום, הם משפיעים על הדימוי העצמי שלך ועל איך שאת רואה ומבקרת אנשים אחרים בסביבתך (על בסיס המראה).
כן היצירות האלו לא מופיעות במוזיאונים אבל עדיין יש להו השפעה לא פחות (ואפילו יותר. הרבה יותר) גדולה על הציבור.
האם הוא צודק? כי למרות אהבתי הגדולה לאמנות; אני פשוט לא מצליחה להגיע לתשובה בעצמי.
ראוי לציין: ראיתי את הסרט רק לפני כמה ימים, אז וודאות הציטוט מוטלת בספק.
תפוחים ותפוזים
אם הקריטריון להחלטה האם משהו הוא אמנות הוא מידת ההשפעה שלו, הרי שאהוד אולמרט עוסק באומנות, אסדות קידוח נפט הן מיזם אמנותי ועיתונות היא כתיבה אמנותית.
חצילים ואגסים
משתמע מהתגובה שלך כי מידת ההשפעה של חפץ או פעילות אינה יכולה להוות קריטריון ל"אמנותיות" שלו.
כדוגמא לפעולות שאינן אמנות אתה מציג את הפוליטיקה, הקידוח, והעיתונאות. השאלה היא האם שלוש הפעולות הללו מובאות יחדיו מכיוון שכולן אינן אמנות, כאשר כול אחת מהן אינה אמנות באופן הייחודי לה, או שמא יש משהו לא-אמנותי שמשותף לכולן, כמו רדיפה אחר רווח שאינו אסתטי, או איזו יום-יומיות שאינה מתיישבת עם נשגבות המעשה האמנותי.
טבע דומם
משתמע מדברי שלא ניתן להסיק על דברים האם הם אמנות בהתאם למידת ההשפעה שלהם. במלים אחרות, להגיד על משהו "זאת דווקא כן אמנות, כי זה משפיע" נשמע לי מוזר.
אני לא טוען שאמנות אינה יכולה להשפיע, או שאם משהו משפיע הוא אינו אמנות. הדוגמאות שהבאתי הם של שלושה דברים שהינם בעלי השפעה במובהק, אך לאו דווקא אמנות.
תראה, אני לא יודע להגדיר מהי אמנות, אבל נדמה לי שקשר מסוים לאסתטיקה, כמו גם לייצוג (מודע ומכוון) של העולם הוא בלתי נמנע. שני אלו אינם קשורים בצורה ברורה (או בכלל) בהשפעה על החברה.
שעון נוזלי.
אני חושבת שפיספסת במקצת את הכוונה שלי.
כפי שציינה החסידה השוטה בתגובה שלה בעיצוב אופנה מושקעת מחשבה,טקסטורה, בחירת צבעים. פעולות כאלו מתבצעות גם באמנות בכל צורותיה.
(אתה ראית את ראש של אולמרט?)
השאלה (שנראית עכשיו קצת שרירותית) הייתה האם אופנה יותר חשובה מאמנות עצמה?
כי כבר הוכחנו שאופנה היא סוג של אמנות, אבל עדיין לא החלטנו האם הבגד החדש של ורסאצ'ה יותר חשוב (ומכאן יותר "שווה") לאדם הממוצע
משאר יצירה של ואן- גוך?
אני נוטה יותר לכיוון של האופנה בגלל הנגישות והחשיבות הרבה שיש לה בחברה שלנו.
פילים במדבר.
הבנתי את הכוונה – פשוט הקצנתי את הטיעון עד אבסורדום בשביל להראות שהוא אינו רלוונטי (לדעתי).
קחי, לדוגמא, ארכיטקטורה. האם היא חשובה יותר מציור בגלל שאנשים חיים בתוכה? או עיצוב רהיטים – חשוב יותר כי אנשים יושבים עליהם? או עיצוב אריזות מוצרים – חשוב יותר כי קובע מה אנשים יאכלו וכמה יצליח המוצר?
אם אנחנו עוסקים בשאלה מה משמעות המושג "חשוב", אזי הדיון רלווטני. אם אנחנו עוסקים בשאלה כיצד ראוי לשפוט (או אפילו מהי) אמנות, הדיון נראה לי לא רלוונטי.
האם בפילים במדבר אתה מתייחס לSpace Ellephent של דאלי?
ואללה, מסתבר שכן.
תודה על המידע!
אני מאמינה שכן.
בגדים הם לא אומנות בגלל שהם משפיעים על אנשים. הם אומנות כי כמעט כל בגד [בתיאוריה, ובעיקר אצל מעצבי העל] הוא יצירה בעלת פרטים קטנים ומדוקדקים, עם צבע, קומפוזיציה וטקסטורה. המוח משתמש בדימיון כדי ליצור אותם ולרוב הם גם מבטאים אמירה כלשהי. לכן, בעיני הם סוג של אומנות.
הייתה הערה בסרט שמטרידה התשובה
זו אומנות, כדי להגיע למעמד של מעצבי אופנה עילית, ענף העיצוב דורש המון השקעה וכדי לעצב בגד אתה זקוק ללא פחות השראה מסוג אומנות שונה.
למה החבר בעצם שף?
לא חשבתם שזה גאוני??
אנדי מאוד אוהבת אוכל בתחילת הסרט. ואז היא מפסיקה, בזמן שהוא כשף, הופך ליותר מצליח בתחומו…
אם זו לא הסיבה לשינוי, אז אני באמת לא יודעת מה עבר לתסריטאים בראש
~~~
הבגדים עושים, במידה רבה, את האדם.
ואני שעובדת אצל מירנדה ומצליחה היא בפירוש לא אותה אנדי מתחילת הסרט, וסביר להניח שהיא גם לא האנדי שנייט התאהב בה. אולי הוא רוצה את האנדי הישנה בחזרה?
אני מסכימה שהכעס שלו לא היה תומך, וכן, הוא היה אנוכי. אבל זו אנוכיות שהיא לגיטימית בקשר, ואם היא לא נוחה למי מהצדדים, אז נפרדים. גם אני הייתי כועסת אם החבר שלי היה מפסיד את יום ההולדת שלי.
ההרגשה שלי הייתה שהוא מנסה בהתחלה לבנות לה עמוד שדרה כנגד מירנדה, ולהפוך אותה לאישה חזקה ועצמאית, וכשאנדי אכן נהיית כזו, הוא מפחד מהתוצאות של מה שיצר.
סרט מהנה בתור יומית
אל תיגשו אליו בציפיות גדולות, אחרת תתאכזבו. בסה"כ זה סרט נטול יומרות, מלא בפאן, בגדים יפים ובדיחות פנימיות, ומאידך לוקה בעלילה דלילה.
מריל סטריפ לא ממש מרשימה בחלק הראשון של הסרט. בחצי השני ממש נהניתי מהצורה שבה האנושיות שלה מוצגת בצורה מאוד עדינה-עד בלתי קיימת. וכמובן שמאוד נהנתי מהרפרנס להארי פוטר, גיקית שכמותי.
אן האתאווי/התאווי/הת'אווי/התוואי אניגמטית כתמיד, אבל לזכותה ייאמר שהאמנתי לדמות שלה לאורך כל הסרט; וינס בתפקיד קטן ובסדר גמור – ארי גולד היה צריך להתאמץ יותר; וסטנלי טוצ'י שוב רמאה למה הוא אחד משחקני המשנה הטובים בעולם, יש לו מן כריזמה שקטה שמצד אחד לא מאפילה על השחקן שלצידו, ומצד שני מסמנת אותו כשחקן מצויין.
בקיצור, סרט נחמד מאוד כל עוד הולכים לציפיותומט בכניסה.
חולקת!
בעיות עם הסרט:
א. אין די ממריל סטריפ. הדמות שלה היא המסתורית, הלא מפוענחת, הדבר הכי טוב בסרט, ועלינו היה לקבל ממנה עוד.
ב. צריך לקבל את אן הת'אווי בתור חניכה בלבד ולהשאיר את הרומנים שלה והצחוקיקאדה במסעדה על שולחן העריכה.
ג. אנשי אופנה אומרים כי רק בתי האופנה הגדולים לא חששו מאימתה של אנה וינטור והסכימו ששמם יופיע בסרט. מעצבי אופנה עצמאיים שאינם מעצמה אך בגדיהם מאד מוערכים, לא מופיעים בסרט זה בשמם.
ד. המסר של הסרט לא משהו. כלומר, עלייך להשתחל לתוך בגדי מעצבים בשביל להצליח כאסיסטנטית? נו באמת.
ומילא אם הייתה על כך מחילה בסוף הסרט, אבל לא – אין שום מחילה, להיפך – הסרט גם תומך בזה, ומצדיק את זה.
ה. מירנדה מוצגת כבנאדם מרושע שלא דואג לאנשיו.
ו. הסרט הזה די צדקני. רק תהליך החניכות ודמותה של מירנדה טובים בו.
כל מע' היחסים של הת'אווי עם חבריה ומשפחתה צדקניות מאד. בעע.
ז. מריל סטריפ שולטת.
מסכימה עם כל סעיף
פרט ל-ג' כי אין לי מושג.
מריל סטריפ היא הסיבה היחידה ללכת לראות את הסרט הזה.
כל היתר סתמי לחלוטין.
אולי המסר של הסרט הוא
שבכל בחורה יש את הרצון הזה ללבוש בגדים מדהימים, והראות יפה ומטופחת. יש כאלה שמתנערות מהרצון הזה בגלל מה שהוא מייצג בחברה. בנות רזות, מהממות שמתלבשות נהדר תמיד יהיו או הנבליות, או מטוממות או שרמוטות [ראה "המלכה של הכיתה" מול "החנונית"]
מה שאני מנסה להגיד הוא, שבחברה של היום אכן סוגדים מאוד ליופי, אבל מצד שני מתנערים ממנו כמשהו שמצביע בהכרח על ריקנות ונבובות. בכמה סרטים אמריקאים ראית נערה שנראית נפלא ומתלבשת נהדר והיא גם חכמה להפליא? יש כאלו בעולם האמיתי, בקומדיית התיכון לא תמצא כאלה. הנערות הרציניות, העיתונאיות החוקרות, אף פעם לא יהיו זוהרות ומטופחות.
ישנה איזושהי הרגשה שנערה חייבת לבחור – או להשקיע בטיפוח או להשקיע בחוכמה וידע, וזו הגישה שאיתה באה אנדי למשרד. היא מסתכלת על כל הבנות שם, במיוחד על אמילי, ומחליטה שכולן טיפשות ונבובות רק בגלל שההופעה חשובה להן. אבל אמילי לא טיפשה. היא עובדת חרוצה שמצליחה לנהל את המשרד של הבוסית התובענית שלה והיא לא מפשלת. היא כן אינטיליגנטית.
המהפך שחל בסרט אינו רק בחיצוניות של אנדי, אלא גם בגישה שלה. אפשר להיות חכמה ורצינית ומצליחה ולא ריקנית ועדיין ללבוש בגדים שנראים טוב ולהיות יפה. זה לא סותר. וזה אולי גם מה שמפחיד את החבר שלה, נייט. כי אם אנדי תצליח להיות גם מצליחה ואינטיליגנטית להפליא וגם יפיפיה וזוהרת, למה שהיא תישאר איתו?
לגבי מה שכתבת על קומדיות התיכון,
נכון שבסרטים האלו הנערות הרציניות, העיתונאיות החוקרות, אף פעם לא יהיו זוהרות ומטופחות, אבל הן תמיד ישוחקו על ידי שחקניות יפות, אלא אם כן הן קריקטורות. למעשה, גם דמות ראשית מכוערת בסרט הוליוודי תשוחק כמעט תמיד על ידי שחקנית יפה שאיפרו אותה במיוחד לשם כך (השעות, מונסטר). זה משהו שמאוד מפריע לי בקולנוע ההוליוודי, הגישה של "קודם כל תהיי יפה, אח"כ שחקנית טובה, ואם את רוצה להוכיח שאת שחקנית ממש טובה תראי לנו שאת משחקת טוב אפילו כשלוקחים ממך את הדבר שהכי מהותי למשחק שלך – היופי", כאילו יש איזשהו ניגוד בין יופי ליכולות משחק.
בסרטים זרים, לעומת זאת, מופיעים הרבה פעמים שחקנים מצוינים שיוצרים הזדהות איתם, ולא כולם יפים. חלק מהם מאוד יפים, אבל לא תמיד לפי האידאל המקובל של צעירים מטופחים ואנורקטים. דוגמא אחת היא הדמות הראשית בסרט המקסיקני así es la vida, שהיא יפה למרות שהיא מבוגרת.
בספר היא שם כבר כבר למעלה משנה
והיא גם לא מפשלת (למעט עניין הסופה בפלורידה, שבספר הוא דבר שקרה לאמילי ולא לאנדריאה)
אבל אני לא מדברת על הספר. אני מדברת על הסרט.
ואז את אומרת שהטענות שלי הן פוטריסטיות.
כל מה שאמרת לעיל לא תקף לא במציאות (ע"ע למה אנה וינטור שכרה את לורן וייסברגר) ולא בספר שמבוסס על אותה מציאות (למה מירנדה פריסטלי שכרה את אנדריאה סאקס).
אתם אומרים שב"אני רובוט" אסימוב ניסה להגיד שטכנופוביה זה רע, ושרובוטים לא בהכרח יקומו על האנשים שבנו אותם.
בספר הזה לורן ניסתה להגיד שאפנה עילית זה רע, להיות קורבן לאפנה עילית ולכווץ מימים או לעשות דיאטה – עוד יותר, ושעם כל זה שיש יתרון לחוש אפנה ברמה כזו או אחרת, לא אמורים לשעבד את הדיאטה והמלתחה לפולחן הזה, ופשוט מספיק להסתכל רגע לפני שמתלבשים, ולשים לב מה קונים כשכבר עושים קניות.
נכון, לא סוגיה ברומו של עולם כמו זו של אסימוב, אבל מצד שני, דווקא סוגיה הרבה יותר חשובה ומהותית לדור של ימינו, בו נערות מרעיבות את עצמן למוות בשביל להיכנס למידה הנכונה ולבגד הנכון.
אז סרט שמעודד את התרבות הזו, גם אם טיפה לועג לה (אנדי עדיין מפסיקה לאכול דברים משמינים במטרה לרזות, לפי הסרט), לא יכול להיות מבוסס על ספר שמתנגד לתרבות הזו בכל רמ"ח איבריו.
לי דווקא נראה
שנכון להיום שאלת פולחן האופנה היא יותר "ברומו של עולם" מהשאלה האם רובוטים יקומו עלינו להורגנו בשנת 2061 או לא.
אולי לך. אני בהחלט מתכוון
להיות פה בשנת 2061 ולבדוק את הסוגיה הזו באופן אישי.
מירנדה לא תבעה מאנדי להשתנות.
היא גם אומרת את זה במפורש:
"מירנדה שכרה אותי, היא יודעת איך אני נראית."
המהפך כולו הוא רעיון של אנדי. היא זו שמבקשת עזרה.
השאלה היא – האם מישהי יכולה לראות סביבה 24 עות ביממה בגדים נפלאים, מפתים ונהדרים, ולא לרצות ללבוש אותם? ואחרי הכל, האם יש משהו רע במה שאנדי עושה? אנדי לא מקריבה את הפנימיות שלה. היא לא נעשית ביצ'ית מגעילה כמו מירנדה, לא בוגדת בחברים שלה ולא בערכים שלה. היא פשוט נראית ומתלבשת יותר טוב. למה זה גורם לאנשים לחשוב שהיא רעה, או שיש משהו לא בסדר בזה?
המהפך של אנדי נבע מהטעויות שעשתה בהתחלה.
זה דבר אחד להתלבש לא לפי צו האופנה (למרות שהיא בהחלט נראתה נטע זר במערכת העיתון) אבל זה דבר אחר לזלזל במקום שמעסיק אותך. הסיבה שאנדי הגיעה למצב בו היא מבקשת עזרה היא לא הדרישה של מירנדה, אלא העובדה שהיא התחילה מנקודה נמוכה יחסית, ואז התדרדה עוד יותר בגלל היחס שהפגינה.
אולי כי לבוש טוב הוא בהגדרת התפקיד?
אחרי הכל, אמילי אכן אומרת לה שבתפקיד שלה, נדרשת התעניינות באופנה ואהבת אופנה. אנדי כנראה לא מבצעת את התפקיד שלה כמו שצריך, כאשר היא לא לבושה בבגדי מעצבים, כנראה כי זה חלק מהגדרת התפקיד שלה, או מאוסף התכונות הרצויות שנלוות אליו. ולכן, כאשר אנדי עושה עבודה טובה ומתלבשת נכון [שזה גם חלק מהעבודה הטובה, כנראה] מירנדה מעריכה אותה.
הסרט ''השטן לובשת פראדה''
סרט כל כך דבילי ועלוב, כל הסרט זה איך העוזרת החדשה שלה ממלאת את הבקשות הביזאריות שלה וזהו! שום צחוק שום הנאה שום הפתעה. ושלא תחשבו שהיא נותנת לה "משימות" מעניינות, רק ללכת להביא בגדים מכל מיני מקומות.
אם הייתה אפשרות לדרג בעזרת כוכבים הייתי נותן שניים(מתוך חמישה).
חזרתי עכשיו מהסרט והוא ממש מצחיק וכייפי- לכו לראות עם החברה האופנתית שלכם….
המון אנשים אמרו לי "אחד הסרטים היפים!", "לכי תראי!" ועוד משפטים שונים שמסכמים את הסרט כחוויה מדהימה. אז זהו, שלא.
אני באתי עם ציפיות בשמיים אחרי כל מה ששמעתי והסרט הנמיך לי אותם מאוד.
סרט נחמד ביותר, סביר. אבל זה מה שהוא ושום דבר מעבר.
זה לא קומדיה למי שחשב ופה ושם יש דברים שיכולים להצחיק אבל שאני אומרת פה ושם זה רגעים ספורים.
באופן אישי אני ממש לא ממליצה ללכת לראות אותו בקולנוע כי הוא לא שווה את זה. מה שכן, אם אתם יושבים משועממים בבית יהיה נחמד להביא אותו לדי.וי.די.
סרט לילדות
כשהבת הקטנה שלי (13) שמעה שאני וזוגתי הלכנו לסרט היא התפוצצה מצחוק… היא ראתה את הסרט קודם לכן עם החברות שלה, ואפילו לא תיארה לעצמה שנלך לסרט.
סרט לא מעניין.
ואין לי משהו מאוד מעניין להגיד עליו. מטרת התגובה היא זו:
הגעתי לצפייה בדבר הזה כי הוא הוזמן בVOD. לפחות פעמיים במהלך הסרט, אחד משירי הרקע בפסקול עלה לווליום הרבה, הרבה יותר גבוה מזה של שאר הפסקול, וגרם למרדף היסטרי אחרי השלט, להחליש קצת את הצווחות מחרישות האוזניים. הניחוש שלי הוא שהבעיה היא בטכנולוגיה ולא בסרט, כלומר איזשהו פאק של הVOD, אבל החלטתי לא לשפוט לפני שאשאל אם מישהו שראה את הסרט בקולנוע נתקל בתופעה דומה… בכל מקרה, אם מישהו מתכוון להזמין את הסרט – תשמרו על השלט קרוב, לא תצטערו.
סרט לא מעניין.
אני ראיתי ב- DVD ולא היתה בעיה כזו (השלט נדרש רק פעם אחת לצרכים מטבוליים)
דווקא סימפטתי את אנדי
רב הזמן לפחות, אבל אולי מפני שאני מכירה קצת את החיים שעליהם היא מדברת, ובעיקר את הנפשות הפועלות אליהן היא התוודעה פתאום (האליטה של ניו יורק. הם משהו אחר לגמרי, ושום דבר – שום דבר – לא מכין אותך להיכרות אמיתית ואישית איתם), ולכן יכולתי להבין מאיפה היא באה רב הזמן.
אבל מה שהכי מעניין אותי: את מסכימה או לא מסכימה שהדימיון בין הספר לסרט שטחי עד לא קיים, ומסתכם בשמות של כמה דמויות בערך, ועצם ההימצאות במגזין אופנה מוביל?
(סתם כי נעלבתי מההשוואות של כולכם לקובלנות מעריצי פוטר על שינויים בין הספר לסרט)
לא, הוא קצת משחק בה. שים לב להמשך השיחה:
"התקשרתי לשאול עליך, ואיכשלאקוראים לה אמרה שאני טיפש אם אני לא אשכור אותך."
יש לי הרבה דברים להגיד על הסרט,
אבל אני אגיד רק אחד, והוא – אמילי בלאנט ריר.
סרט איום.
ליתר דיוק, לא סבלתי, אבל אני לא יכולה להצביע על שניה אחת שממש *נהניתי* בה. וזה בסרט שכולל כמה מהדברים הכיפיים ביותר בעולם (לפחות לצפיה): אופנה עילית, מייקאובר וביצ'יות! אין תירוץ לזלזול/חוסר הכשרון הקיצוני הזה.
הסרט עשוי בצורה כל כך יבשה, חסרת הומור, אימפוטנטית ועייפה, שאי אפשר להנות מכלום. זה כאילו היתה להם רשימת מכולת של דמויות, אלמנטים וסצינות שצריכות להיות בסרט כזה, והם עברו עליה כדי לעשות "וי" וללכת הביתה. מריל סטריפ כבויה, ואן הת'וויי… בתור שחקנית, יש לה רגליים ממש יפות. בעצם, אני לא יודעת. אין לה ממש דמות לשחק פה, אז קשה להאשים אותה.
נ.ב. אני רואה שהיוצרים של Ugly Betty העתיקו מהסרט הזה לא מעט בדיחות, אבל שיהיה להם לבריאות. הם עשו אותן הרבה יותר טוב.
מסכים.
כשאני רואה 8 דקות מסרט, במצטבר ובהפסקות של 20 דקות בין הצצה להצצה, ועדיין מצליח לנחש בדיוק מה קרה לפני ומה הולך לקרות אחרי ההצצה הנוכחית, משהו פגום מאוד בתוצר.
שמישהו יסביר לי
איך בדיוק הדברים שהאנשים לובשים בסרט הזה נקראים אופנה עילית? הם מחרידים, וחלקם גם זהובים עם פייטים.
זה מזכיר לי את מדורי הלפני/אחרי בעיתונים:
לוקחים בחורה חמודה, הופכים אותה לתפלצת מייק-אפ דחוסה במלבושים מהגיהינום – ואנחנו אמורים להתפעל מהשיפור.
בסרט הזה לא השקיעו במייקאובר,
כמו שלא השקיעו בשום דבר אחר.
דווקא אפשר לראות מדי פעם מייקאובר טוב בעיתון נשים — זה תלוי בסטייליסט שעבד על זה ומה הוא הסניף באותו היום, וגם במושא המייקאובר. לאשה מרושלת שלא יודעת להתלבש מחמיא אפשר "לעזור" בקלות.
זו, פחות או יותר, הנקודה.
בשלב כלשהי בסרט היא מחליטה להתלבש "כמו שצריך" ופתאום כולם נופלים לרגליה. אלא מאי? היא נראית הרבה יותר גרוע משהיא נראתה קודם.
ברוב מדורי הלפני/אחרי בעיתונים, זה בדיוק המצב: מדגימים לנו עד כמה הסטנדרטים המקובלים של איפור ולבוש גורמים למרבית הנשים להראות מזעזע, ואז אומרים לנו להתפעל מהתוצאה.
דוגמא יפה לכך, אגב, היה אפשר לראות ב'כוכב נולד' לדורותיו: לוקחים ילדות שבחיים לא הלכו קודם עם נעלי עקב, ומכריחים אותן, רק כי זה הדבר "הנכון". כתוצאה מכך, הן נראות כמו ברווזים שהולכים למות מכאבי שוקיים. איזה שיפור!
אתה רציני?
אני לא מחזיקה מאן האתוויי יפה במיוחד (משהו בפרופורציות שלה יותר מטריד מאשר אלו של מינה סובארי) אבל מסצינת המייקאובר שלה בסרט הזה ואילך – היא פשוט מדהימה.
הוכחה למה שסטיילינג ואיפור מוצלחים יכולים לחולל.
שתי הדוגמאות היותר רציניות לכך הן הג'ניפר: לופז ואניסטון.
לא, אני כן אהבתי אותה יותר אחרי סצינת המייקאובר.
טיפלו לה יפה בשיער והלבישו אותה מחמיא (ולפעמים מוזר, אבל בדרך כלל מחמיא). זה פשוט לא היה בולט כמו שזה היה צריך להיות, כי לא השקיעו בזה במיוחד.
רק סטריפ והאתוויי לובשות אופנה עילית
גם נראה שלשתיהן היה מאפר אחר מזה שאיפר את שאר האנשים על הסט, או שמישהו עשה מה שנהגו לעשות בטלנובלות בארגנטינה לפני שנים: להשתדל באופן מיוחד שרק הטובים – ובהרחבה רק גיבורי הטלנובלה, כלומר הזוג המרכזי, יהיו יפים.
אם ליהקו בטעות שחקנים יפים, עשו כל מה שאפשר לכער אותם.
ככה גם "השטן" הרגש לי.
מצד שני, הם התעלו על עצמם עם סטריפ והאתוויי.
אן הת'אווי חמודה בעיני
דווקא בסרט הזה היא משחקת טבעי יותר מבקודמים שראיתי (יומני הנסיכה 1 ו-2, הקסם של אלה). אבל גם כשהיא היתה טבעית פחות, היא עדיין היתה חמודה וחיננית נורא בעיני. גרי מארשל (שביים את יומני הנסיכה) אמר שהיא שילוב של אודרי הפבורן וג'וליה רוברטס. בעיני היא קצת יותר מגושמת (בעיקר פיזית) משתיהן, ועדיין יש בפנים שלה ובמה שהיא משדרת משהו שנעים לי לצפות בו. איזי און די איי.
אני לא מבינה דבר וחצי דבר באופנה, ואופנת מעצבים לרוב נראית לי פלצנית, כעורה וסתם לא נוחה. דווקא בשלבים בסרט שבהם התחילו להלביש אותה באופן מתוחכם היא היתה לבושה לא רע לדעתי. זה היה מעניין, אסתטי והחמיא לה לדעתי.
מוזר
ראיתי עכשיו את הסרט בטלוויזיה, ומאוד נהניתי, למרות שהוא לא מבריק במיוחד. מה שמטריד אותי קצת: אני ראיתי בסרט ביקורת מאוד ישירה, לפעמים אפילו דידקטית, על תעשיית האופנה (גם אם בנימה קלילה). הוא העביר היטב את תחושת הסטרס של אנדריאה, והדגיש כמה היא, וכל מי שרוצה להישאר בעולם הזה, מוותר בעצם על החיים האישיים שלו. מוזר לי מאוד להיתקל בביקורת ולראות את הבגדים היפים (?) במוקד החוויה, לטוב או לרע, של הצופים בו. אולי אני נאיבי מדי? ומה זה אומר על הוליווד, שמוציאה אנשים עם חשק לשופינג גם כשהיא מציגה את עולם האופנה בתור עולם מנוכר שמחייב אנשים לוותר על חייהם האישיים ולהסתפק בדיאטה של אוויר וקוביות גבינה?
אוך איזה סרט מעצבן.
ראיתי אותו רק מהאמצע, בעצם עוד לא סיימתי ממש, והוא כ"כ מרגיז! הו כמה שזה נורא להיות מסורה לעבודה שלך! הו כמה שזה נורא להשתנות! הו כמה שזה נורא להעדיף קריירה על פני זוגיות! הו כמה שזה נורא להתלבש יפה! הו כמה שזה נורא לבחור את הבחור מהמנטליסט ולא את הבחור מהפמליה! אוקיי, אני מודה, האחרון באמת קצת חשוד.
סרט מדכא ומכעיס.
מן הסתם אף אחד לא יראה את זה, אני מניחה שהכתבה הזו לא נמצאת במתמשכים של הרבה גולשים, אבל הייתי חייבת לפרוק את זה.