שיחות עם אישה אחרת

במקור: Conversations with Other Women
במאי: האנס קאנוסה
תסריט: גבריאל זווין
שחקנים: הלנה בונהאם קארטר, אהרון אקהארט

חתונה. גבר ניגש לאישה העומדת בצד ומחזיקה כוס יין.

גבר: על מה את חושבת?
אישה: על סרט שראיתי לא מזמן, 'שיחות עם אישה אחרת'.
גבר: על מה הסרט?
אישה: הוא מתחיל בדיוק ככה, גבר ניגש לדבר עם אישה בחתונה.
גבר: ומה קורה אחרי זה?
אישה: הם ממשיכים לדבר. וממשיכים עוד. כמעט כל הסרט זה רק שניהם מדברים.
גבר: זה לא משעמם?
אישה: ממש לא! טוב, לפחות לא עבורי. השיחה ביניהם שנונה, מצחיקה, עצובה. ככל שהסרט התקדם הוא נכנס לי יותר ללב, ועד עכשיו הוא לא יצא לי מהראש. קשה לי להסביר למה, אולי זה בגלל שיש משהו מאוד אמיתי ומדויק בדמויות, או בנושאים שעליהם הן מדברות. אולי זה המבנה שמתבסס בעיקר על דיאלוג כתוב היטב, קשה לי להסביר. אבל אחרי הכול, אין הרבה סרטים שריגשו אותי עד כדי כך שאני עדיין חושבת עליהם כמה ימים אחרי זה.

גבר: אז על מה הם מדברים?
אישה: אם אני אספר לך זה יהרוס את הסרט. זה מסוג הסרטים שכדאי ללכת אליהם כשיודעים עליהם כמה שפחות.
גבר: את יכולה לפחות לגלות לי איזה סוג סרט זה? זו קומדיה רומנטית?
אישה: אולי אפשר להגדיר אותו כקומדיה רומנטית, כי יש בו הומור,יש גם רומנטיקה. אבל יש בו משהו יותר עצוב. גיבורי הסרט קצת מיואשים מן האהבה. הם כבר לא כל כך צעירים, ומן ההתחלה ברור שהם נושאים צלקות מקשרים לא מוצלחים. למרות שהסרט משאיר מקום לתקווה. גם מבחינה ויזואלית זה סרט מיוחד: מצד אחד הוא מספר רק על מפגש בין שני אנשים במהלך לילה בודד, דבר מאוד צנוע ובסיסי, מצד שני לאורך כל הסרט יש מסך מפוצל.
גבר: רק רגע, מסך מפוצל לאורך כל הסרט? זה לא נראה לך כמו סתם גימיק שממצה את עצמו אחרי כמה דקות? לא מעצבן להסתכל ככה על הסרט?
אישה: בהתחלה זה נראה כמו גימיק וקצת קשה להתרכז, אבל מתרגלים די מהר. הבמאי משתמש במסך המפוצל בכמה דרכים: רוב הזמן הוא מראה את שני הצדדים בשיחה, כך שהצופה יכול לבחור במי להתמקד, או לראות את ההבדלים בשפת הגוף שלהם. לפעמים הוא מראה באחד משני חלקי המסך דברים שקרו בעבר הרחוק, ויש כמה מקרים שהוא מראה את אותו דבר משני זוויות שונות וחושף פרטים שונים. בכמה מקרים הוא אפילו מראה אפשרויות סותרות של התפתחות העלילה.
גבר: אני חייב לציין שעכשיו זה ממש לא נשמע כמו סרט קטן ופשוט.
אישה: אתה יודע מה, זה סוד הקסם של הסרט. הוא יוצר הרגשה שהוא סרט פשוט, שלא עושה שום דבר חוץ מלחמם לך את הלב. אבל למעשה הוא מורכב מאוד, לכל מילה שנאמרת יש משמעות. הייתי חייבת להתאמץ כדי להבין מה קורה, לא רק בגלל הטריק של המסך המפוצל, אלא גם בגלל שהדמויות חושפות את עצמן לאט וברמזים, ולא באמירות ברורות. שניהם לא מגלים את כל האמת, אז הייתי צריכה לחשוב על מה שהם אומרים.

גבר: מי הבמאי של הסרט?
אישה: הבמאי הוא האנס קאנוסה ואת התסריט המצוין כתב גבריאל זווין. אני לא שמעתי על שניהם, אבל מבדיקה שעשיתי גליתי שזה כבר הסרט השני שהם עושים יחד, לראשון קראו "אלמה מאטר". אני צריכה לנסות למצוא אותו איכשהו.
גבר: גם השחקנים אלמוניים כאלה?
אישה: לא. את האישה מגלמת הלנה בונהם-קרטר, אחת השחקניות האהובות עלי. כל תפקיד שלה שונה מהקודם, והיא תמיד מוסיפה משהו יוצא דופן לכל דמות. בסרט הזה היא מפגינה מין שילוב מרתק של ביטחון עצמי גבוה, ושבירות רגשית. השחקן הראשי הוא אהרון אקהרט, שעד לסרט הזה לא הרשים אותי במיוחד. גם כאן, בהתחלה, הוא נראה כמו סתם בחור יפה, אבל גם הוא מצליח להעניק לדמות שלו עומק ואמינות, ולתרום לתוצאה הסופית.
גבר: אותי הוא דווקא לא ממש הרשים. רוב הזמן פשוט התמקדתי בחצי המסך של הלנה.

אישה: רק רגע, גם אתה ראית את הסרט? אז למה דיברת כאילו לא ראית אותו?
גבר: כמו הדמויות בסרט, גם אני לא אמרתי את כל האמת. חוץ מזה, נהניתי לשמוע אותך מדברת עליו, למרות שהתלהבות שלי קצת פחות גדולה.
אישה: למה?
גבר: אהבתי את הסרט, אבל הוא לא עשה עלי רושם של משהו מיוחד, אלא יותר כמו ביצוע טוב לרעיון טוב – אבל לא מבריק. המסך המפוצל כן נראה לי כמו גימיק, למרות שזה באמת לא הפריע יותר מדי. הדיאלוגים טובים, אבל הם לא הפילו אותי מן הרגליים. מה שכן, הסרט הזה בהחלט השאיר לי טעם של עוד. אולי זה בגלל שהוא קצר יחסית, או בגלל שחלק מן הזמן התמקדתי רק בצד אחד של המסך, או כי פרטים שהתגלו בשלב מאוחר של העלילה האירו באור חדש את מה שקדם להם. אז בכל זאת יש לי תחושה שאני איהנה מצפיה נוספת.

אישה: כן, זה בהחלט סרט שמצדיק צפיה שניה. רוצה שנלך לראות אותו שוב?
גבר: עכשיו?
אישה: יש לך משהו יותר טוב לעשות?