במקור: Volver
תסריט ובימוי: פדרו אלמודובר
שחקניות: פנלופה קרוז, כרמן מאורה, לולה דואניאס, בלנקה פורטיו, יוהנה קובו
פנלופה קרוז היא אשה יפה. היא נראית טוב על הפוסטר לסרט והיא שופעת סקסיות לטינית בחלק מן הסרטים שבהם הופיעה. זו, מן הסתם, הסיבה שסניור פדרו אלמודובר בחר בה לגלם תפקיד ראשי בסרט המכונה, נכון לקיץ הזה, "החדש של אלמודובר". בעת קבלתן במשותף את פרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן, הפנו פנלופה וחברותיה לצוות השחקניות את עיקר תודתן לבמאי הנערץ עליהן שבזכותו, כך אמרו, יכלו למצות מעצמן את מיטב יכולת המשחק.
היא בהחלט מגלה יכולת משחק בסרט, פנלופה. היא מגלמת את דמותה של ר?יימו?נדה, אשת כפר לשעבר המנהלת חיים קשי יום במדריד עם בתה ובעלה. בין מדריד וכפר הולדתה בחבל לה-מאנצ'ה, שהוא גם מחוז ילדותם של דון קישוט ושל אלמודובר, מתנהלים חייהם (יותר נכון, חייהן) של יתר גיבורי (יותר נכון, גיבורות) הסרט: אמה, אחותה, דודתה, שכנתה ממול, שכנתה מן הצד השני ובתה. והגברים? יוק, נאדה. תפקידם בעיקר להפוך את הנשים לאלמנות ויתומות. לבן זוגה של ריימונדה יש בערך 5 דקות מסך, שבהן הגבר האומלל מספיק לצפות במשחק כדורגל, להודיע על פיטוריו מהעבודה, לאונן במיטה לצד אשתו התשושה מיום עבודה מפרך ולפנות את הבמה. בקיצור – עוד סרט של אלמודובר על עולם של נשים.
אלמודובר גייס לסרט הזה את השחקניות המובילות בספרד. שתים מהן המוכרות גם לנו הן לולה דואניאס ('דבר אליה', 'הים שבפנים') בתפקיד אחותה של פנלופה, וכרמן מאורה ('נשים על סף התמוטטות עצבים') בתפקיד אמן של שתיהן – שאמנם מתה שלוש שנים לפני פתיחת העלילה, אבל זה לא מפריע לה לקחת חלק משמעותי בסרט. נראה שלשחקניות היה כיף גדול עם פדרו וזו עם זו, והתוצאה ניכרת. כל החבורה טובה ביחד וטווה ביחד "סאגה משפחתית ונשית סבוכה, רצופה התעללויות, בגידות, מיתות, העלמויות והתגלויות", כפי שנהוג לכתוב על כריכות אחוריות של רומנים למשרתות.
זה מתחיל בביקור תקופתי של ריימונדה, אחותה ובתה של ריימונדה בבית הקברות בכפרן, מקום מפגש לכל נשות הכפר, אלמנות ואלמנות בכוח, המטפלות שם בקברי יקיריהן ומכינות את קבריהן שלהן. משם אנחנו עוברים אל בית המשפחה ומתוודעים אל הדודה והשכנה ממול, לומדים על תולדות המשפחה, התבשילים המסורתיים והרגלי העיכול שלהם ושומעים על רוחות המזרח היבשות, המשבשות את דעתם של אנשי הכפר לאורך הדורות. בחזרה במדריד מתעמתות השלוש עם חיי הפרברים המודרניים, עם מצוקות פרנסה ובריאות ועם קרובי משפחה שנעלמו וקרובי משפחה שנעלמו וחזרו.
המפיצים מגדירים את הסרט כקומדיה צבעונית ומרגשת. גם קומדיה, גם צבעונית וגם מרגשת – 3 בכרטיס אחד! עם הצבעוניות אני מסכים: הסרט מושקע, מוקפד, צבעוני ויפה חזותית, עד לרמת ההשתקפויות בזגוגית האוטובוס או מכונת הכביסה. לפעמים הוא אפילו צועק: "תראו כמה אני מתוחכם, אני מפזר לכם דימויים חזותיים כחומר למחשבה" – למשל כאשר רואים במבט מן התקרה להקת אלמנות שחורות (בנות אנוש) מתקבצת במעין מחול כדי לקבל את פניה של אורחת חדשה במועדון. באשר ל"מרגשת", ישנן בסרט בהחלט כמה סצינות המעוררות מידה של התרגשות, אבל בסיכום כולל הוא לא הזיז לי יותר מדי, למרות הסיטואציות המבטיחות.
ולגבי הקומדיה? אמנם היו סביבי כמה אנשים שגעו בצחוק בצלילים שלא פגשתי עד היום (אחרי הכל, אני לא מגיע הרבה לתל אביב), אבל בקושי הצלחתי לחייך פה ושם, וגם זה, לא באותם המקומות של הגועים. אפילו הומור אנושי בסיסי, שכן היה נפוץ בסרטים קודמים של אלמודובר, לא היה מאוד בולט רוב הסרט הזה. 'לחזור' מסתמך, אם כבר, על סיטואציות של שרשרת נשיקות קולניות בסגנונות שונים, זיהוי של נעדרים דרך ניחוחות הפלוצים שלהם, וסצינות שמתאימות בדרך כלל להגדרת "הומור נמוך".
לפני כמה שבועות ענה כאן דן ברזל, בתשובה לשאלה מה יש לו נגד אלמודובר, כי הוא שונא אופרות סבון. רציתי אז להחלץ להגנתו של פדרו ולטעון שגדולתו של אלמודובר היא השימוש שהוא עושה בדגמים וסיטואציות האופיניים לאופרות סבון כדי להביא אמירות הפוכות לאלה שניתן למצוא במרבית הסבוניות. ואכן, גם בסרט הזה הנשים הן היצירתיות ובעלות התושיה, והזונה מטה שכם לעזרת שכנתה וגם יודעת להכין קוקטיילים משובחים. אבל הסאגה המשפחתית הסבוכה לא יותר סבוכה וממש לא יותר מפתיעה מרצף של שניים-שלושה פרקים בטלנובלה ממוצעת. אין ספק שהסרט הזה מתייחס במודע ובגלוי לאופרות סבון, דרך וידוייהן של לקוחות מספרה על התמכרותן לסדרות הללו או בהופעתה של בת משפחה גוססת בתכנית מסוג "חלום עליכם". אבל אם יש בזה אמירה יותר עמוקה מ"החיים הם אופרת סבון", אני לא עליתי עליה.
ב'לחזור' (במקור הלטיני הפירוש הוא גם "להתגלגל") יש סצינות יפות, כמו שאלמודובר יודע לעצב, לביים ולצלם. יש רמיזות לנושאים משמעותיים כמו גורל, מוות, התמודדות עם טראומות משפחתיות, התא המשפחתי בעידן המודרני, חיי עיר מול חיי הכפר והעצמה נשית. מה שנשאר לי בעיקר זו תחושה שהמאסטר (ואת התואר הזה קשה להחרים לו) אלמודובר יושב, מבחינתו, בעמדה שבה הוא כבר לא צריך להוכיח שום דבר, משהו כמו: "אני אעשה את הסרט השנתי שלי ואתם תתמוגגו מנחת ותאמרו שעשיתי זאת שוב". וזה חבל, גם כי הוא באמת ידע לעשות דברים מיוחדים עד היום ועוד יותר כי נראה שהוא לא הצליח להתחמק מן התהליך הבלתי נמנע שבו הצלחה והערצת המונים מסיטה את מסלול השתן מפתח השחרור הרגיל שלו אל מעלה הפדחת.
מי שהסתייג מפדרו עד היום יכול להישען על הסרט הזה כדי לדבוק בהסתייגותו. מי שהעריץ אותו ללא מצרים יוכל לדבוק בהערצתו גם כאן. למי שטרם ראה סרט של אלמודובר אני ממליץ לבחור באחת מיצירות המופת הקודמות שלו ולהמתין בדאגה לשנה הבאה שבה יבוא "החדש של אלמודובר" ואז נוכל לדעת האם האיש חזר לעצמו, או שראוי להעניק לו בגיל 57 פרס על מפעל חיים, ולהיפרד.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- אלמודובר – האתר הרשמי
- פנלופה קרוז
- כרמן מאורה
- בלנקה פורטיו
- דבר אליה
סיטואציה.
שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד, מה ההבדל בין סיטואציה למצב, בין אינפורמציה למידע, ובין אלטרנטיבה לחלופה.
אני פשוט _לא_מבין_.
אין הבדל.
זה רק שיש אנשים שמעדיפים להשתמש במילים לועזיות, למרות שיש מילים אקוויוולנטיות בעברית.
כצפוי מאוד אהבתי את הסרט
אם כי יש לי תחושה שגם אלומדובר יודע ש"דבר אליה" היה שיא שהוא (וכנראה גם לא אף אחד אחר) לא יצליח לשחזר.
לגבי ההשוואה לאופרת סבון: ההבדל לדעתי הוא בכך שאלמודובר נותן יותר עומק רגשי לדמויות שלו (על ידי הדיאלוגים והשחקניות הנפלאות) ובנוסף, אצלו דמויות לא אומרת "אני אוהבת אותו" אלא מסתירות את הרגשות והקהל מנחש אותם בעצמו מבין השורות. כלומר: בעוד שבאופרת סבון הכותב כבר חשב בשביל הקהל כאן הקהל חושב בשביל עצמו, לפחות כך אני מרגיש. ובסופו של דבר, העלילה לא כל כך סבוכה, היא רק נראית כזאת. עם שני פרטים שמתגלים לקראת סוף הסרט היו יודעים לנו בהתחלה, כל השאר היה נראה הגיוני.
אני גם מצאתי בסרט הרבה, הומור, אם כי הוא היה בעיקר מעודן והס מך בהרבה על ההופעה של השחקניות (בעיקר כרמן מאורה) ובנוסף היו בסרט לא מעט סצנות שרואםי שנעשו בידי אומן גדול.
תחנות הרוח נעות לאט
הסרט יפה, אלמודוברי, צבעוני ועשיר.
אבל אני מודה, שלקראת סוף הסרט העלילה התחילה להיות קונספירטיבית, מלאת סאגות וטראומות מן העבר שאמורות לשפוך אור חדש על המצב, לי אישית היא הזכירה את טלנובלה רדודה וגרמה להתרווח לאחור באכזבה ולומר אח, פדרו פדרו.
אהבתי את הקטע עם העמודים האלה שעומדים בשדה ומסתובבים ברוח (תסלחו לי שאני לא יודעת מה זה) שמאד הזכירו לי תחנות רוח. ורק היום למדתי שדון קישוט ודון פדרו מאותו מקום המה.
טורבינות הרוח נעות לאט
התחליף המודרני לטחנות הרוח של אנשי לה-מאנשה הותיקים יותר.
באמת תמונות יפות ויוצרות אפשרות לקישור בין הלוחם ההיסטורי בטחנות הרוח לבין הלוחמות בנות זמננו ובין הרוחות המזרחיות שחרפנו את דון קישוט לבין אלה שמשבשות את דעתם של אנשי האזור עד היום, לפי הסרט.
תחנות הרוח נעות לאט
כמו ברמת הגולן – תורבינות שמפיקות חשמל מאנרגית הרוח
חבל שלא השאירו את זה פתוח… זה היה יכול להיות נחמד
יופי של ביקורת. מסכים עם כל מילה.
ואפשר להוסיף שמי שמעולם לא התפעל נורא מאלמדובר אבל נהנה בכל הסרטים שלו, ייהנה גם מהסרט הזה.
וורום וורום (אוף טופיק)
השם של הסרט, 'להתגלגל' בלטינית, הוא העומד מאחורי המותג Volvo. עוצמה שוודית עם ניחוח לטיני :)
טוב, בלי.
לא רוצה לקלקל לך את הטופיק,
אבל אין קשר בין לטינית ללטיני.
אמנם בעיני סרטו הטוב ביותר היה
דווקא "הכל אודות אמא", ולא "דבר אליה" ההזוי, אבל יש לי חשק עז לראות גם את "לחזור". אני מתגעגעת לצבעוניות המשוגעת, לנשים החזקות ולפנלופה קרוז (סתם. ב"הכל אודות אמא" היא לא עד כדי כך חשובה. זה טום קרוז שעשה אותה כוכבת, לא?)
''לחזור'' מכזיר מאוד את ''הכל אודות אימא''
ולכן נראה לי שתאהבי אותו. פנלופה קרוז הייתה כוכבת בספרד לפני שלוהקה לסרטי של אלמודובר. טום קרוז הפך אותה לידועה בעולם, אבל היא לא עשתה סרטים טובים במיוחד בארצות הברית.
גם אני התאכזבתי
הלכתי נרגשת לחדש של אלמודובר מצפה להנאה אסטתית ורגשית, והיה בינוני למדיי. סרט נחמד ותו לא! הוא יפה, פנלופה מקסימה, קצת מצחיק לעיתים, לא מאוד מרגש, ובעיקר בלי שום ערך מוסף (כמו שיש למשל ב'דבר אליה' המופתי בעיניי).
ובלי קשר- אתמול בלילה במקרה נפלתי על 'הסיוט שלפני חג המולד' של טים ברטון, שלא ראיתי אף פעם, ונהניתי מכל רגע מתוק!
מעניין.
אני דווקא מאד אהבתי את הסרט – גם במישור "הנאת החושים" מהיופי החזותי וכו', וגם במישור "הנאת המוח" (?), שכן בסרט יש מורכבות רעיונית והוא דורש חשיבה במהלך הצפייה. קשה לי להבין את ההשוואה לטלנובלה.
בדרך כלל אני לא נוטה להתלהב מאלמודובר, אבל זה לדעתי אחד החזקים שלו.
חוץ מזה, האם זה צירוף מקרים שהביקורת פורסמה יום אחרי שראיתי את הסרט, או שגם אתה זכית בכרטיסים במבצע של וואלה!?
טירוף המקרים הוא
שאתה זכית בכרטיסים במבצע של וואלה ואני זכיתי בכרטיסים בוואלה של מבצע!
משמע?
הוא ראה את זה שבוע לפניך,
באחת מהקרנות העיתונאים הבודדות שעוד מתקיימות.
לחזור, כלומר לחזור לאחור
בסרטים שאלמודובר עשה בשנות התשעים ניכר היה שהוא אינו מחוייב לדמויות שלו, ומביט מהם מבעד למרחק אירוני. דווקא בסרטים האחרונים שלו (זה התחיל ב"אהבת בשר ודם" והתעצם ב"דבר אליה" ו"חינוך רע"), הוא התבגר והראה שהוא לא פוחד לעסוק ברגש, שהוא יודע גם להעמיד דמויות בעלות עומק פסיכולוגי ודרך פעולה מנומקת.
בעיני, בסרט "לחזור" הוא חוזר אחורה, לסיפור שיש בו הרבה צבע ומעט עומק ונפח. לא ברור מה הוא רוצה להגיד מעבר לסיפור הפרטי והמפותל: שהכי טוב זה עולם ללא גברים, משום שכל מה שהגברים יודעים לעשות זה סקס עם בנות המשפחה?
ובעניין הטלנבולה: ההבדל בין טלנובלה לבין סרט איכותי אינו בסבירות העלילה, אלא באופו שבו הדמויות משחקות והסצינה מבויימת. בטלנובלה יש גלישה תמידית להגזמה. לצערי גם הסרט של אלמודובר גולש לא פעם לקריקטורה.
לגבי השיר
זו באמת פנלופה קרוז ששרה?
הקול לא כל כך הסתדר לי עם הפרצוף.
לא יודע
בכל מקרה, הדמות שלה שרה. וזו סצנה גדולה, גם בזכות כמרן מאורה
לא יודע
זו סצנה נהדרת, אבל לצערנו פנלופה לא יודעת לשיר… זה "הודבק" בצורה קצת מלאכותית.
שירים ופזמונות
אם זו היתה פנלופה ששרה, הייתי הופך לעבד נרצע שלה עד קץ הדורות. זה באמת היה הופך את הסצנה לגדולה ונותן לסרט כולו עוד כמה נקודות.
ושמישהו יסביר לי את הענין הזה אצל פדרו של שיר באמצע הסרט.
שירים ופזמונות
לא ראיתי את "לחזור", אבל בדיוק אתמול ראיתי את "עקבים גבוהים" (אמנם לא מההתחלה). גם שם יש שיר באמצע, שחוזר עוד מספר פעמים. לשיר יש משמעות, כי אם שרה אותו לבתה, והוא די מסכם את היחסים ביניהן (וזה נושא הסרט). כך, כשהשיר מופיע שוב, הוא מתפקד כמעין חוט מקשר בין ארועים שונים, ועוזר להבין אותם. (אני פוחדת להעמיס בפרשנויות מפאת העלילה המסובכת למדי).
מצד שני, גם ב"דבר אליה" היה שיר (נפלא) באמצע הסרט, שאמנם היה משמעותי להבנת אחת הדמויות, אבל לא יותר מכך.
הוא אוהב מוזיקה
והוא לא הבמאי היחד שמשתמש במוטיבים מוזיקלים (עקבים גבוהים). בנוסף, גם לשיר שלעצמו יש ערך: הרהל נהנה לשמוע מוזיקה, לפחות אני.
אם השיר בדבר אליה הוא נפלא, והא משמועתי להבין את אחת הדמויות הראשיות, הרי יש שתי הצדקות לשים אותו בסרט.
הוא אוהב מוזיקה
היי, אני בעד מוזיקה בסרטים, במיוחד בצורה שבה אלמודובר משלב אותה. סה"כ תהיתי אם יש משמעות נוספת לשירים, מעבר לזו שאני רואה.
אגב השיר הנפלא על היונה, נוכחתי בחתונה בה השיר הושמע כשהזוג צעד לחופה, ועם כל הקיטש (טוב, זו הייתה חתונה, ככלות הכל), זה היה מרגש הרבה יותר מהרפרטואר החופתי הרגיל.
הרס לי את הכל...
השירה הכל כך פלייבקית איכזבה אותי לגמריי… זה היה כל כך לא אמין ….איזה באסה
אני בהחלט מסכים
מהרבה מאוד בחינות הסרט הזה הוא חזרה לסרטי אלמודובר את מאורה מהדור של "נשים בהתמוטטות עצבים", סוג הסרטים שהוא הפסיק לעשות אחרי "קיקה". מבחינה אישית, אני פחות מתחבר לסרטים האלו, שהם שטחיים הרבה יותר ברמת הרגש מאשר הדור הבא שלו – החל מ"אהבת בשר ודם" ועד "חינוך רע".
אבל כמו שאמרו לפני, גם סרט בינוני של אלמודובר שווה הרבה יותר מרוב הסרטים האחרים. אני מסתכן במחזור קלישאות כשאני אומר שהוא כנראה המאסטרו היחידי בקולנוע האירופי כיום.
מסכימה עם הבקורת. חשבתי שאולי לא הבנתי את המסרים שכנראה לא נמצאים בסרט.
במילה אחת- התאכזבתי.
במילה אחת - אכזבה!
בתור אוהדת אדוקה של סרטיו הקודמים, התאכזבתי קשות.
הביקורת כאן למעלה אף מייפה ועושה חסד אמיתי עם הסרט.
כן, ישנן זויות צילום מדהימות המיוחדות רק לו, כן יש המון צבעוניות, וכן מבט חביב ואירוני על החיים, אבל יצאתי ללא ערך מוסף, ללא רגש כזה או אחר. אפילו לא ביצבצה לה תחושת הזדהות כלשהיא.ממש כלום.
מין אפטיות מוחלטת של למה בדיוק החלטתי ללכת לסרט הזה…
:-( ממש אכזבה.
דבר אליי פדרו!
ראיתי את "דבר אליה" רק פעם אחת, וכנראה לא אראה אותו שוב, כדי לשמר לעד את החוויה הרוחנית שעברתי במהלך הצפיה. זה היה משהו שאתה לא רוצה שייגמר. כל דקה ממנו דומה ליין משובח ששותים לאט לאט… אין, לא היה ולא יהיה עוד סרט כמו "דבר אליה". ולכן גם "לחזור" אינו כזה. הגעתי לקולנוע מלאת התרגשות וציפייה, וכמובן התאכזבתי. טוב, לא עד כדי להצטער על החלטתי לצפות בסרט. נהיניתי בעיקר מהפן החזותי העשיר, השחקניות האדירות (הו, פנלופה…), הסיפור שסופר היטב. אבל איפה התובנות העמוקות? הפילוסופיה? משהו לקחת הביתה?
דבר אלי פדרו, מחכה לסרט הבא!
דבר אליי פדרו!
מצטרפת לתשבוחות שאת מרעיפה על "דבר אליה", ואל תמנעי מעצמך את העונג. הסרט נפלא גם בפעם החמישית, ומרגש לא פחות.
לחלום בספרדית
כל מי שהתרשם והופתע מכישרון המשחק שמגלה פנלופה קרוז ב"לחזור", מוזמן לצפות בה במלוא גדולתה ויופיה ב"נקניק נקניק" שיוקרן הערב ביס 3.
נדמה לי שהביקורת וגם התגובות הופכות את פדרו לקורבן של עצמו.
אני חושבת שזה עושה עוול לסרט, כל סרט, כאשר באים לראות אותו עם שק של ציפיות על הגב. נכון, קשה להמנע מכך, אבל זה לא מגוחך לא לאהוב סרט רק בגלל שמשווים אותו לסרט אחר? ("לא אהבתי את וואלאס וגרומיט. האקשן שם בכלל לא מתקרב למטריקס").
אז זה אותו במאי. סו פאקינג וואט? לא היה במאי בהיסטוריה ש*כל* הסרטים שלו היו טובים, ובדיוק בדיוק באותה המידה.
אישית, אני יכולה להעיד שלא ראיתי מעולם אף סרט של אלמודובר חוץ מ"לחזור", וכמו שאפילו כותב הביקורת העיד על עצמו, הביקורת בהחלט חריפה מדי, ומאותה סיבה שצוינה למעלה. מאוד-מאוד נהניתי. אני לחלוטין לא מסכימה עם המשפט שטוען שהסרט לא ממש מרגש ולא ממש מצחיק – בהיותי רחוקה מאוד מתל אביב, הסרט ממש הצחיק אותי וגם ריגש.
אז לא יצאתי עם חומר למחשבות פילוסופיות למשך שנים (אלא רק למשך כמה ימים) ולא בהיתי בקירות במחשבות עמוקות. אבל העברתי ערב נהדר. זה לא שווה משהו?
אלמודובר צריך למצוא תסריטאי
אלמודובר צריך למצוא תסריטאי באופן דחוף כי בעצמו הוא לא יכול לכתוב (בתור במאי הוא דוקא בסדר)
אלמודובר תסריטאי מצוין
מהלכי עלילה מרוכבים אבל כאלה שמתבהרים בסוף, דיאלוגים מציחקים ואמינים.
ולא רק אני חושב כך:
הוא קיבל את פרס התבריט בקאן על הסרט הזה ואוסקר על התסריט של "דבר אליה" פרס שבדרך כלל לא הולך לסרט בשפה זרה. (והימור: גם ל"לחזור" יש סיכויים לא רעים לקבל מועמדות לאוסקר על תסריט)
רק להבהיר משהו שוב
האירועים המתגלים בסוף הסרט הופכים את כל שאר הדברים למובנים ולא מופרכים.
להבהיר שוב
אני מקבל מראש את חוסר הסבירות של פרטים בעלילה והתקבצותם יחד. אבל, כמו שאמרתי בגוף הביקורת, אם המטרה היא לומר ש"החיים הם טלנובלה דלוחה" אז מהדורות החדשות בערוץ 2 בשבועיים האחרונים אומרים את זה בצורה הרבה יותר משכנעת (אורי קליין היה אומר שמבוימות בפחות תנופה ומעוף…).
אם המטרה היא להגיד משהו נוסף – כמו, למשל, על האפשרות לחזור (וולבר) ולתקן את הקלקולים שהשארתי מאחורי, אז זהו נושא שווה מאין כמוהו שהוחמץ, לצערי.
דווקא אשמח אם תמשיך מהנקודה בה עצרת את עצמך.
אהבתי את הסרט כמו שהוא, ברגע שהצלחתי (במאמץ לא קטן) להניח את הציפיות והכריות בצד. מוזר שאתה היחיד שהזכיר את האסוציאציה למארקס, שכל-כך בלטה לי במהלך הסרט, כמאפיין של עולם האמונות הטפלות של נשות הכפר. סרט מאופק יחסית, מינורי אפילו…אבל אולי זו רק השלכה של צפייה חוזרת ב"אהבת בשר ודם" אתמול
האמת היא שגם אני הייתי שמח לעשות את זה,
רק שבאמת שכבר אין לי מושג מה רציתי לכתוב שם. עבר המון זמן.. אולי כשאראה שוב את הסרט ב-DVD אני אזכר.
אני כאן, מחכה
אחל'ה סרט
הסרט טוב. יש מתח, יש עלילה, הדמויות ציבעוניות (אלמודובריות), המשחק והצילום פשוט נהדרים. אחל'ה סרט אם כי לא מחדש דבר ולא פורץ גבולות.
הסרט עוסק בחייהן של נשים. נשים שאם יש גברים בחייהן עדיף שלא יהיו.
אלמודובר מהלל את אחוות הנשים ומצהיר "אין כמו אמא" עד גבול הקיטש מבלי לעבור אותו.
מערכת יחסים נוספת שמטופלת בסרט בצורה מרתקת היא מערכת היחסים בין המתים לחיים.
הסצינה בתחילת הסרט היא מהטובות שנראו בקולנוע. פשוט מבריקה (תרתי משמע).
אני גרה בעיירה בצפון המדינה יש אצלנו בית קולנוע אחד והסרטים מגיעים באיחור של כמה חודשים, אבל כמו בסינמה פארדיסו תמיד מלא. ולעניינינו כל כך כל כך נהינינו, סרט שאפשר לשקוע בו, שכל הזמן מחכים לראותבו" מה יקרה עכשיו", השפה מדהימה והשחקנית פנלופה בתפקיד חייה כמעט, יפה ובניגוד לסרטים דוברי האנגלית שלה גם משחקת. הסרט מתבסס על כך שהסוד שמתגלה בסופו ידוע לחלק מן הדמויות כבר במהלך הסרט אבל לצופים לא. יפה.
יש כבר תאריך ליציאת החדש שלו בארץ?
אני יודע שזה אמור להיות השנה…אבל מתי, לעזאזל, מתי?!?!?