קרייזי

מאת
רוחץ' השלישית
– פורסם ב 19 במאי 2006Posted in: ביקורות

במקור: .C.R.A.Z.Y
תסריט ובימוי: ז'אן-מארק ואלה
שחקנים: מארק אנדרה גרונדן, מישל קוטה, דניאל פרו, אמיל ואלה

זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו
זה – אנו שנינו אשר בינינו.

הבן

אם זאק בוליו, גיבור הסרט 'קרייזי', היה יודע שהביקורת עליו נפתחת בשיר של לאה גולדברג, הוא מן הסתם היה מעקם את פרצופו ומזכה אותי בתנועת האצבע האהובה עליו. לו גדלתם במשפחה שלו, סביר להניח שהייתם נוהגים כמוהו. זאק הוא בן רביעי במשפחה קתולית בורגנית המתגוררת בשנות השבעים בקוויבק שבקנדה – מה שהופך אותה, לשמחת הפרנקופילים שבינינו, למשפחה דוברת צרפתית. אבל אל תתנו למבטא המעודן להטעות אתכם: משפחת בוליו מנצחת בתחרות יריקות כל עיירת כורים בריטית קשת-יום, עם בקבוק הבירה קשור מאחורי הגב. אבא בוליו, אביו של זאק, רואה בעצמו את התגשמות הגבריות עלי אדמות קנדה החופשיות, ומנחיל את המורשת לחמשת בניו. כמצופה, אחיו הגדולים של זאק הם גבר-שבגברים טיפוסיים, המבלים את זמנם הפנוי מול משדרי הספורט בטלוויזיה, עם הפסקות קצרות לצורך שטיפת המכונית המשפחתית. לא בדיוק סביבה אופטימלית לילד שמגלה כבר מגיל צעיר רגישות יוצאת דופן, ולגמרי במקרה לא תמיד מעדיף את הצד של האבא כשמשחקים במשפחה. כזה הוא זאק. לאחר שאביו תופס אותו במשחקים לא גבריים בעליל, הוא מחליט שהגיע הזמן לקחת את הילד בידיים.

מי שהתיאור הזה מעלה לנגד עיניו את המילים 'בילי אליוט' לא חייב למצמץ: אכן, מדובר בעוד בן לשושלת מכובדת של סרטים על נערים המתמודדים עם גבריותם, או ליתר דיוק – עם "היעדר" גבריותם. בתוך ההתמודדות הזאת מנסה זאק לשרוד את גיל ההתבגרות, כשבאופק נמצא החשש המתמיד מדלת הארון הידוע לשמצה. לזאק יש צורך נואש באבא. לכן הוא מנסה כל פעם מחדש להיות הבן שאביו הזמין מהחסידה המצ'ואיסטית של שנות ה-60: הוא מרים משקולות, מעשן חשיש ומקלל. הוא אפילו פוזל לעבר בחורה ג'ינג'ית חמודה להפליא, שלא לצורכי החלפת מכתביות.

תקופת ההתבגרות עוברת על זאק לצלילי פסקול משובח. למזלו הרב, הוא חי בתקופה שבה להעריץ את דייויד בואי ואת הפינק פלויד נחשב לסוג של הצהרה אינדיבידואליסטית. על כן, במהלך התבגרותו הוא מצליח לשלב את זה עם מראה של אביב-גפן-לייט עד עברי-לידר-כבד, בלי שיורמו גבות רבות מדי; אבל את הגבות של אביו הוא לא ממש מצליח להרגיע.

האב

לאביו של זאק טעם מוזיקלי שונה במקצת. הוא חובב שאנסונים מתגלגלים ואת זמרת הקאנטרי פטסי קליין (שעל שם אחד מלהיטיה קרוי הסרט). פטסי קליין הלז מזומזמת הלוך וזמזם לאורך כל הסרט, ואני לא יכולה להגיד שנהניתי מזה יותר מדי. מה שכן נהניתי ממנו הוא העובדה שבמאי הסרט טרח ועיצב לאביו של זאק טעם מוזיקלי. קל מאוד ליצור הזדהות עם נער אאוטסיידר שהחיים לא מחייכים אליו – עם קצת מזל (וביטול ההקרנה של 'הארי פוטר 4' באולם הסמוך) תמצא באולם הקולנוע שלך לפחות 50 כאלה. הרבה יותר קשה ליצור הזדהות עם מצ'ואיסט מזדקן בן 45 פלוס שמסרב בכל תוקף לקבל את ההתנהגות של בנו, והסרט הזה מצליח בכך. אביו של זאק הוא איש שנון, מעניין וחבר'מן, מהסוג שלא הייתם מתביישים להביא לאסיפת ההורים. גם השחקן שמגלם אותו עושה עבודה מצוינת. מלחמת החורמה שלו בזהותו המינית של זאק איננה מסע צלב של מיסיונר חשוך; היא ניסיון כן ואמיתי, ועצוב, להתגבר על התהום הרובצת ביניהם, וחוסר הכרה, טרגי כמעט באותה מידה, בכך שהתהום איננה אלא הם עצמם.

הסרט, שעלילתו מתרחשת לאורך 20 שנה מחייו של זאק, יוצר תמונה די עקבית של התבגרות גמלונית אבל עתירת נחישות, מרגשת, מצחיקה, ורעננה כמכונית משפחתית שעלתה מן הרחצה. ובכל זאת, אם הייתי מתבקשת להיות קצת יותר זהירה עם שמות התואר שאני מפזרת פה לכל עבר, הייתי בוחרת לסרט הזה את שם התואר "מאופק". כאן דרושה התנצלות: בעולם ביקורות הקולנוע שמורה המילה "מאופק" לסרטים שוודיים בשחור לבן, עם מעט עלילה והרבה שלג. 'קרייזי' הוא לכאורה ההיפך הגמור: העריכה שלו קצבית, העלילה מתפתלת בריקודי בטן סוערים וגם הנופים משתדלים לא לפגר מאחור. ובכל זאת, הוא שומר על איפוק ולא נגרר לתחושת ההיסטריה הקלה שאורבת לדרמות על מתבגרים באשר הן. הגיבורים של 'קרייזי' לעולם ישתוקקו ליותר ממה שהם מעיזים לבטא במילים, ועוד פחות מכך לבצע בפועל. החשיש, המכות, האהבה – נעשים כולם מתוך סיבה, לא רק בגלל שהם מצטלמים יפה על רקע אופנת הסבנטיז והאייטיז. אפילו ההומור פה הוא לא מהסוג שמפיל אותך לריצפה, אלא מהסוג שמטפס לאיטו במעלה הבטן ומתפשט בפה.

ורוח הקודש

הקוראים חדי העין (או אלה שקוראים הרבה פרויד) בטח הבחינו שמתחילת הביקורת נעלמה אמו של זאק ולא נודעו עקבותיה. אל דאגה, בסרט היא דווקא נוכחת עד מאוד. היא היחידה במשפחה שמקבלת את זאק קבלה שלמה, בלי לנסות לשנות אותו, למרות היותה נוצרייה אדוקה, שמאמינה ביכולות ריפוי פלאיות ובללכת למיסות חג מולד. מי שסובל מהמיסות האלה במיוחד הוא זאק, שחג המולד הוא יום ההולדת שלו. בתוך כל המוטיבים הדתיים הממלאים את הסרט לא יכלתי שלא להזדהות איתו קצת: סביבי התעופפו המון יצורים יפים מעולם הנצרות, ואני לא בטוחה שהצלחתי לתפוס את כולם. ייתכן שאיבדתי בכך חלק מסוים מהסרט. אני הייתי מעדיפה לחשוב שהסרט איבד חלק מסוים ממני.

מה שנשאר ממני, בכל אופן, יצא משעתיים מאושרות של אחד הסרטים היותר מקסימים שיצא לי לראות בזמן האחרון. קשה להאמין שמשפחה של קנדים מתבגרים ריתקה אותי ככה. אפילו מצאתי את עצמי מזמזמת את שיר הנושא. יש בה משהו, בפטסי הזאת.

תגיות: