החלום המהיר בעולם

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 11 במאי 2006Posted in: ביקורות

במקור: The World's Fastest Indian
תסריט ובימוי: רוג'ר דונלדסון
שחקנים: אנתוני הופקינס, דיאן לאד, ארון מרפי, כריס וויליאמס, כריס לאופורד

מאז ומעולם היו למין האנושי חלומות משותפים: להיות מהיר יותר – ולכן המציא האדם את המכוניות, המטוס והפקס; גבוה יותר – ולכן הוא המציא את נעלי העקב וגורדי השחקים; וחזק יותר – ולכן הוא המציא פרסומות מעצבנות לתכשירים לחיזוק שרירים. אבל אצל רוב בני האדם גובר החלום להיות עצלן יותר, ועל כן המציא האדם גם את שידורי הספורט – ומאז הוא יושב בכורסתו, ורואה אנשים אחרים מתאמצים במקומו להגיע גבוה, מהר וחזק יותר.

פה ושם יש עדיין בני אדם שיש להם חלום פרטי משלהם, ששייך להם בלבד. בדרך כלל החלום הזה, למשל להדביק את שרשרת המסטיקים הארוכה בעולם, לא נחשב לעניין רציני במיוחד. למעט אצל בעליו, כמובן.

ברט מונרו (אנתוני הופקינס), ניו-זילנדי מקשיש, הוא אדם עם חלום. או, אם להיות מדויקים, הוא משוגע לדבר. הדבר הוא אופנוע ה"אינדיאן סקאוט" שלו, בן 42 השנים. מונרו לא רק מתחזק את האופנוע בעצמו, אלא גם בונה מחדש את המנוע שלו מפיסות אלומיניום משומשות, משייף במו ידיו צמיגים כדי להתאים אותם אליו, וכנראה גם מסוגל להכין קרבורטור ממסטיק, אריזת מטרנה וקיסם שיניים. ברט השקיע שנים על שנים בשיפור האופנוע: הוא בנה כל מיני מרכיבים מאפס, ערך נסיעות אינסופיות על החוף (למזלו זה היה באמצע המאה שעברה, וטרם המציאו את הטרקטורונים), ובאופן כללי זנח כמעט כל דבר אחר בחיים. הוא גר בצריף מוזנח, ומרגיז את השכנים בחוסר תשומת-ליבו לפרטים זניחים כמו ניקיון ושינה – השינה שלהם, זאת אומרת. בשביל ברט, אם בארבע בבוקר הוא סיים לעצב איזו בוכנה חדשה, אין שום סיבה שלא לבדוק איך המנוע מצלצל, גם אם זה אומר להעיר את כל השכונה.

ברט מתעלם משאר היקום, וחייו מכוונים להישג אחד: להפוך את ה"אינדיאן" שלו לאופנוע המהיר בעולם, ולהצליח לקחת אותו לארה"ב, למישורי המלח אשר ביוטה, שם נערכות כל שנה תחרויות מהירות של כלי רכב שונים ומשונים. זה לא כל כך פשוט: בלי עבודה מסודרת ובלי כסף, ברט צריך לגייס איכשהו את הסכום לנסיעה ולשהייה. עליו להתמודד עם הלם הפער התרבותי בין ניו זילנד לחוף המערבי של אמריקה, שלא לדבר על שאלת המבטאים השונים והמשונים, להצליח להגיע ליוטה בלי לשבור כלום – ולהשתתף בתחרות.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ולא בסגנון "קראתי בעיתון שהיה איש אחד שנסע על אופנוע". אחת העבודות הראשונות של רוג'ר דונלדסון, במאי הסרט, היתה סרט תיעודי על ברט מונרו (שנפטר ב-1978), ולפיכך הוא בהחלט יודע את החומר. גם אם הוא בוחר לצורך הדרמה לערבב פה ושם אירועים מכמה שנים שונות, כמעט הכל באמת מבוסס על הסיפור שהיה. הסיפור הזה הוא מהסוג שנוטים להכתיר כ"אנושי", ומתכוונים ל"הטוב שבאדם". ההתלהבות המידבקת של מונרו סוחפת אחריו אנשים שונים, מניו-זילנד ועד יוטה, ומובילה אותו אט-אט, ברצף של מפגשים, לכיוון המטרה שלו. וכל הזמן באותו כיוון. אין אף איש רע בסרט, אף גורם שמנסה להפריע (למעט ביורוקרטים, וגם אלה מתקשים לעמוד לאורך זמן בפני ההתלהבות הנודפת ממונרו ודיבוק האופנוע שלו),והרבה מהסצנות הן מחממות לב – בלי ציניות; מלאות הומור דק, אופטימיות ו"אנושיות".

זה עובד מכמה סיבות. ראשית, נראה שהבמאי ממש, אבל ממש, אוהב את הגיבור שלו. הסרט מתייחס למונרו באמפתיה גמורה, וכל המוזרויות הקטנות שלו מוצגות במין קריצה. סביר להניח שאם מישהו היה דרך-קבע מתניע מנועים מתחת לבית שלי בארבע בבוקר לא הייתי מתייחס לזה כל כך בחיוב (אלא מתהפך לצד השני ואומר לאשתי: "נו, פרדס כץ, מה אפשר לצפות"). אבל בסרט זה מתקבל כחלק מאישיות ססגונית וחביבה מאוד. גם הדמויות האחרות בסרט מקבלות יחס אוהד. יש לא מעט דמויות מוזרות – טרנסווסטיט מוקצן בארה"ב, למשל – שיכלו בקלות להפוך לקריקטורה או לבדיחה לא מוצלחת. אבל הסרט לא עובר את הקו הדק שבין חיוך לצחוק, ונמנע לגמרי מללעוג למי מהדמויות – גם אם לפעמים הוא לא נותן, לטעמי, מספיק הסבר לסיבות בגללן הן נשבים בקסמו של מונרו.

סיבה לא פחות חשובה שהעסק עובד היא אנתוני הופקינס. הוא משחק נהדר. לדסטין הופמן מיוחסת האמרה "כשאני מגלם דוור אני מנסה להתנהג כמו דוור, לא כמו שחקן", ורוב הסרט היא נכונה מאוד לגבי הופקינס. הדמות שלו – כולל המבטא הניו-זילנדי שנשמע לי אמין למדי – מעוררת הזדהות, אקסצנטרית וטובת לב בדיוק במידה המתאימה כדי לשבות גם אותי בקסמה. הוא מצליח עד כדי כך, שכשיצאתי מהסרט כמעט לא זכרתי מי גילם את מונרו. גם הצילומים מצוינים; אני לא חובב גדול של צפייה בספורט, אבל קטעי המרוץ בנוף הסוריאליסטי של ימת המלח בבונוויל שביוטה נראים נפלא.

אם יש לי תלונה, היא רק על כך שהסרט איטי מדי. אני בהחלט מבין את ההגיון לפיו המסע הוא זה שחשוב ולא היעד, אבל כשמדובר בסרט כמעט בלי קונפליקטים או סוג כלשהו של מתח, אפשר וכדאי היה לקצץ אותו לכדי קצת פחות משעתיים ושבע דקות. בסך הכל יצאתי מרוצה בהחלט, ועדיין קצת מוזר שסרט ששמו מכיל את המילים "המהיר בעולם" יהיה כל כך איטי.

תגיות: