במקור: Syriana
תסריט ובימוי: סטפן גגן
מבוסס על ספרו של רוברט ביר
שחקנים: ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, אמנדה פיט, כריסטופר פלמר, ג'פרי ווייט
את הביקורת על 'סוריאנה' החלטתי לכתוב לפני כחודש, כשראיתי את הסרט. מאז, לאורך כל החודש התחבטתי בשאלה האם אהבתי את הסרט, או רק את הנושא שלו. בסרט כמו 'סוריאנה', זה לא כל כך פשוט.
בוב (ג'ורג' קלוני) הוא עובד של סוכנות הביון האמריקאית, שמוצב במזרח התיכון. תפקידו של בוב הוא "לטפל" בסוחרי נשק בלתי חוקיים, כדי לשמור על העולם החופשי. בוב עושה את תפקידו טוב – אולי טוב מדי, עד שהדרגים הגבוהים מעבירים אותו לתפקיד משרדי ב-CIA, שם יוכלו לפקח עליו מקרוב. לאחר שהוא פותח את הפה גם שם, בוב נשלח רחוק מהעין, לביירות, כדי לארגן התנקשות בנאסיר, נסיך של אחת האמירויות במפרץ הפרסי.
הנסיך נאסיר הוא ליברל שרוצה לקדם את מולדתו, חרף התנגדות משפחתו. הוא מפסיק את קשריו עם חברת הנפט האמריקאית קונקס, ועומד לחתום על חוזה הרבה יותר רווחי עם הסינים. את הכסף הוא רוצה להשקיע בפיתוח המדינה שלו. במהלך מסיבה שהוא עורך לרגל חתימת ההסכם, רוכש נאסיר חבר חדש – בריאן וודמן (מאט דיימון), אנליסט בחברה שוויצרית. בריאן מתחבר לנאסיר בעקבות אירוע טרגי, המהווה את אחת הסצינות החזקות בסרט.
בגלל ביטול החוזה, קונקס – חברת נפט אמריקאית גדולה וחשובה – נקלעת לקשיים. החברה מנסה להתאושש על ידי מיזוג עם קליין, מתחרה קטנה שזה עתה זכתה בחוזה רווחי. התהליך ארוך, מייגע ומפוקח על ידי משרד המשפטים האמריקאי. כיוון שמשהו מסריח בממלכת קונקס-קליין, נשכרת חברת עורכי-דין בראשות דין וייטינג (כריסטופר פלאמר) בשביל לפתור את הבעיות של המיזוג. החברה שולחת את בנט וויאט (ג'פרי רייט) לבדוק את הדברים.
כל האירועים הללו הם רק קצה הקרחון של 'סוריאנה'. יש בסרט עוד הרבה דמויות ועלילות לא-מינוריות בכלל, ולכולן מכנה משותף אחד: נפט. נפט, וציפיות מוקדמות. אחרי הכל, ההפקה היא של סטיבן סודברג וג'ורג' קלוני, על כסא הבמאי יושב סטפן גגן (התסריטאי של 'טראפיק'), וכל התפקידים, ראשיים וזוטרים כאחד, כוללים אנסמבל שחקנים טובים עד מאוד.
אני לא יודע אם המשחק של ג'ורג' קלוני באמת היה שווה אוסקר (אהבתי יותר את מאט דילן ב'התרסקות'), אבל הוא בהחלט היה טוב. גם שאר השחקנים עושים את עבודתם, ומצליחים לעורר רגש כשצריך – הישג גדול כשהדמויות שלהן אינן מוקצנות: בתסריט אין כמעט דמויות שליליות במופגן, ודמויות חיוביות אין בכלל.
ב'סוריאנה', כפי שמתמצת הטאגליין, הכל קשור. בוב לא מכיר את בריאן ולא מעורה במה שקורה בקונקס – הוא מבצע את תפקידו כמו בורג משומן היטב במערכת ענקית שסובבת את כל העולם. אבל שני האנשים, וכמוהם יתר הדמויות הראשיות, קשורים אחד לשני במעשיהם, וכולם יחד קשורים לזהב השחור. למעשה, הסרט ממחיש זאת היטב, במיוחד עבור מי שצופה בחדשות ולא הבין עד עתה למה הנוזל הזה מעורר כזו מהומה. בתקופה בה אנו חיים, הנפט יכול לגרום להפיל אנשים או לרומם אותם. ולא רק אנשים – גם מדינות. 'סוריאנה' נוגע בכל האספקטים האפשריים של התהליך הזה, ומציג את התמונה הגדולה.
הצגת התמונה הגדולה היא גם המגרעת הגדולה של הסרט – קשה, על גבול הבלתי אפשרי, לפענח את התמונה הזאת. לצד תת-עלילות ברורות על פונדמנטליזם, ליברליות ומשפחה, הסרט מציג דברים שצריך תואר בכלכלה וידע ביחסים בינלאומיים כדי להבין לגמרי. גם מספר הדמויות הרב והאקספוזיציה הלא-קיימת לא מקילים, ומי שאין לו זיכרון צילומי נדון לתהות לעיתים קרובות מי הן בדיוק שתי הדמויות שמדברות עכשיו, ולמה הן לא אוהבות את הדמות השלישית. אולי הייתי מצליח להבין את התמונה בכל זאת, אילולי העריכה הזוועתית. ב'טראפיק', סרט בו הסיפור מורכב בקנה לא פחות מזה של 'סוריאנה', טרחו היוצרים לערוך הפרדה בין הסיפורים באמצעות פילטרים צבעוניים. אלא ש'סוריאנה' לא עושה הנחות לצופה, וכל אחד צריך לנסות ולעקוב אחרי הכל בעצמו.
הייתי מנסה לסלוח לעריכה גרועה בסרט יותר פשוט עלילתית, אבל במקרה של 'סוריאנה' אני לא מוכן. מה שווים שחקנים טובים, תסריט מצוין ועבודת בימוי מוצלחת במיוחד, כשהעריכה גורמת ליצירה הסופית להיות בלתי מובנת בעליל? אני מניח שזו בדיוק היתה הכוונה: אני, כצופה, לא אמור להבין את כל הסרט, אלא רק חלק. אבל אני לא מקבל את הטענה הזאת: הרי אם באתי לסרט הזה בכדי ללמוד משהו, והעריכה מנסה להכשיל אותי בכוונה, אני לא מרוצה. אם הייתי רוצה להבין שנפט זה חשוב ושאנשים חיים ומתים בשבילו, הייתי יכול להסתפק בצפייה בחדשות. ב'סוריאנה' רציתי סיפור, וקיבלתי חלקים ממנו.
כנ''ל
גם אני יצאתי מהסרט בתחושת "מה לעזאזל?" דומה, אבל עכשיו, ממרחק של יותר מחודש ואחרי קריאת מה שאתה כתבת, אני תוהה עד כמה העלילה באמת מסובכת. כשחושבים על זה, היא די פשוטה, פשוט מסופרת בצורה מבלבלת.
אגב, גם אתה הרגשת שלקראת סוף הסרט הוא השליך מעצמו כל שביב של אמינות? בפרט:
איך בוב מצליח לתפוס את השיירה, ועוד בתיאום כל כך מרשים עם הפיצוץ? הרי אם הוא היה מגיע חצי שעה אח"כ זה היה מאוחר מדי. ואיך הוא בכלל הצליח למצוא אותם?
אגב, האם רק לי כל הסצינות האחרונות של בוב הזכירו את "הגנן המסור"?
אני קיבלתי את הרושם שהוא לא ניסה
…מה שהופך את כל העניין ללא הגיוני ברמות גבוהות פי כמה וכמה.
האין עריכה היא חלק מהבימוי?
קשה לי לקבל את המשפט "סרט שמבוים טוב אך ערוך זוועה". הרי לבמאי יש חלק בעריכה, כשם שלתסירטאי יש חלק בעריכה…או שעולם הקונלוע לא עובד ככה? תסריט בנפרד, בימואי בנפרד, ועריכה בנפרד?
כעקרון
התסריטאי כותב תסריט, שאותו הבמאי הופך לסרט. העורך לוקח את חומרי הגלם המצולמים ומסדר אותם לפי הסדר שנקבע בתסריט ועל ידי הבמאי – זה מה שנקרא רף-קאט. בשלב הזה בודקים אם הסרט באמת עובד, ואם לא אז משנים את העריכה (כלומר מורידים קטעים, או מצלמים השלמות ומוסיפים אותם, משנים סדר וכו'), כמובן שכל זה נעשה בהסכמה של הבמאי ולפעמים ביוזמתו. בסופו של דבר הוא "חתום" על הסרט, אז ברור שלא יעשו כלום בניגוד לדעתו, ולרוב הוא יבוא גם עם חזון לגבי איך הסרט צריך להיות ערוך, אבל גם לעורך יש עבודה "יצירתית".
ניקלס לומד קולנוע
השלב שתיארת כראף-קאט הוא לא ממש זה אלא יותר שלב האסמבלי שבא קודם, ROUGH CUT זה השלב השני לפני סיום עריכת הסרט ומבחינת סידור הסצינות והדברים הוא הסופי, השלב אחריו FINE CUT נועד רק להחליק את המעברים בין השוטים או לקצר אותם בשביל זרימה והמשכיות, השלב האחרון הוא בכלל שליחה למעבדת הפילם לשיפוצי צבע וכ"ו.
מה שהמבקר תיאר כעריכה גרועה הוא ממש לא עריכה, הוא לגמרי תסריט-בימוי (מקסימום שוטינג סקריפט), אני אישית מתפלא (פעם ראשונה) על סינון מפקחי האתר לגבי טעות זו, במיוחד כשהוא חזר על זה כמה פעמים. לעורך יש אמנם חופש יצירתי אבל מקסימום רק בסידור שוטים בתוך סצינה ולפעמים גם זה לא אם הבמאי הוא שתלטן (ע"ע היצקוק). מה שכן יש לעורך הוא מקצועיות, המון ניסיון (הוא עבד בהרבה יותר סרטים מכל במאי ולכן מסוגל לייעץ הרבה) וגם בד"כ תואר או תעודה (מה שאין להרבה במאים).
בקיצור, אני אישית אהבתי את הסרט גם בגלל הבלבול שהוא השרה עליי (כנראה שבקרוב אראה אותו שוב), נכון שהחלטות הבימוי-צילום יכלו להיות ברורות קצת יותר כמו בטראפיק אבל בסה"כ הם תיארו את הבלאגאן והביצה הגדולה של תסבוכות שוק הנפט בה כולנו שורים באופן די חווייתי.
''העריכה, ידידתי המופלאה'' (גודאר)
בקשר לסרט הזה, אני לא יכול להגיד כלום – לא ראיתי.
בקשר לתפקיד העורך, יש לו בהחלט חופש להציע לבמאי שינויים שנראים לו חיוניים גם במבנה התסריט ובכלל. אם כי ברור שהבמאי הוא זה שמחליט אם לקבל את ההצעה או לא. הרבה פעמים הסרט "נכתב מחדש" על שולחן העריכה (או מחשב העריכה היום).
בכל מקרה, אני הולך לישון, יש שיעור עריכה מחר בבוקר
לא צריך להבין כל פרט
מסכים עם האבא השיכור
באמת לא הבנתי מה הקשר
אבל אפשר להגיד אותו דבר על הסצינה עם הבן של בוב
רצו לתת עומק לדמויות הראשיות או משהו כזה
בכל מקרה אני דווקא הצלחתי לעקוב אחרי העלילה
והיא לא כזו מסובכת פשוט מפוזרת מאוד
בסופו של יום נאלצתי להסביר לחברה שלי את מה שקרה שם
מסכים כמעט עם כל דבריך
למעט השורה התחתונה.
בעיני "סוריאנה" הוא סרט מצויין. אני לא בא מעמדה של ל"סלוח" לבמאי או יוצר אחר. זו היצירה כפי שבחר להגיש לי אותה.
עיקר אי ההסכמה בינינו הוא בקביעתך "אני מניח שזו בדיוק היתה הכוונה: אני, כצופה, לא אמור להבין את כל הסרט, אלא רק חלק.". אני סבור שהכוונה היתה אחרת: לעורר מחשבה.
עצם העובדה שאתה (וגם אני, וגם אחרים) ממשיך לחשוב על הסרט גם חודש אחרי שצפית בו לראשונה מעידה על כך שכוונה זו הושגה במלואה.
גם איני שותף לתחושתך שהעריכה "מנסה להכשיל אותך בכוונה". אם אתה רוצה סרט שבו אתה "אמור" להבין את כולו, והעריכה היא לינארית וברורה לכל – הרי שלא חסרים סרטים כאלו. נראה לי שהעריכה ב"סוריאנה" משקפת בדיוק את המציאות המורכבת, המסועפת והרב מימדית אותה בא הסרט לתאר.
סרט מצויין.
סרט טוב, משדר ריאליזם
מעבר לאמינות הכללית של העלילה, ההתרחשויות עצמן נראות אמיתיות.
כך, הפעולות הצבאיות הן מהירות, מדויקות, לא אישיות וכמעט חסרות ריגוש ואקשן.
עסקאות או הסכמים נסגרים בארוחת ערב או במשחק טניס ולא בישיבות דירקטוריון.
ניסיתי להבין בזמנו מה לעזאזל נסגר (במציאות) עם הנפט, מה קשור למה ואיך, והגעתי למסקנות מסוימות. התמונה בסרט מתיישבת לא רע עם המציאות.
יכול להיות שהוא קצת מורכב מדי ויש בו כמה סיפורים צדדיים מיותרים, אבל כשדיברתי עם החבר שאיתו ראיתי אותו השלמנו אחד לשני יפה את כל מה שנשאר לא סגור. הסיבה שהסרט נזקק לכל כך הרבה עלילות היא שהוא רוצה לתאר איך הדברים מתקשרים במציאות. המורכבות הזו גם מבהירה למה מלראות חדשות לא נהייה ברור מי נגד מי – הן לא מעבירות את כל הסיפור ולא מחברות את החלקים.
בסך הכל, הסרט מהנה כסרט בפני עצמו, ובגלל זה שווה לראות אותו.
תבוסתני?
לא טענת לפני רגע שהסרט הרואי מדי?
אני חושב שהבנתי את המהלך שעובר בנט (רייט) בצורה שונה ממך. לדעתי הוא לא מוכר את נשמתו לשטן, אלא הופך לאדם פרגמטי, לריאליסט. במקום לסכן את המשימה שלו בניסיון לצוד מטרות גדולות מדי, הוא מסתפק בשתי ציפורים ביד. למעשה בוב הוא גיבור דמה, בעוד שבנט הוא הגיבור האמיתי של הסרט.
בוב הירואי,
הסרט תבוסתני.
ואם הסרט בה ללמדנו פרגמטיזם, שפירושו קבלת המערכת הפוליטית על פגמיה הנוראיים, דהיינו, אי היכולת להעמיד לדין את האשמים האמיתיים, אזי מדובר בסרט שמרני ומקהה-חושים, ולא בסרט חתרני וליברלי, כפי שהוא שווק.
דיכוטומיות
שנינו טענו שלסרט יש מסר שניתן לנסח במשפט אחד. זאת טענה בעייתית ומלאת יומרה.
בכול מקרה, התחושה שלי בסוף הסרט, לאור הכישלונות היחסיים של כול הדמויות הטובות, לא הייתה של זעם קדוש, אלא של אדישות צינית.
הייתי רוצה שתפרט איך הסרט דוחף אותנו לשנות את העולם, לאור זה שהוא מכשיל את נסיונות השינוי בעולם הבדיוני שלו עצמו.
באיזה תורה אפשר לעניין אותך?
הסוף הרע (בקולנוע ההוליוודי) הוא עניין של אופנה וקונבנציה. הוא קיים מאז ומתמיד, אבל יש תקופות בהן הוא יותר מקובל*, וגם בתקופות האחרות יש ז'אנרים ותבניות נראטיביות מסוימות בהן נהוג להשתמש בו.
* כמו למשל בתקופות בהן יש אופנה אמריקאית של שנאה עצמית. התקופה הכי קונסיסטנטית הייתה סוף שנות השישים ותחילת השבעים: מלחמת ווייטנאם, בעיות עם השחורים, גל של רציחות פוליטיות, עליית תרבות הנגד וכו. בתקופה הזאת גם הסרטים המיינסטרימיים ביותר דגלו בגישת "קרה לנו משהו איום ונורא ואין לנו את מי להאשים חוץ מאת עצמנו". הדוגמה שקופצת לי לראש – "כוכב הקופים".
אתה חושב שהסוף של סוריאנה
אני חושב שכדאי לפני זה לנסח פרשנות פחות או יותר אחידה לגבי מה קורה בסוף של "סוריאנה" ומה זה אומר לגבי האמירה הרחבה יותר של הסרט. אין הרבה טעם בלנסות לראות אותו בקונטקסט של ביקורת הוליוודית אנטי-בושית אם אנחנו לא באמת יכולים להגיד עליו שום דבר קונקרטי.
כתבת יותר מדי
ולא מספיק. אבות ובנים זאת תמה נחמדה, אבל אני לא בטוח עד כמה היא תעזור לנו להבין את הבסיס המשותף של "סוריאנה" והסרטים האחרים שהזכרת, אם בכלל יש אחד כזה. הבנתי שב"מינכן" זה נושא מרכזי, אבל לא ראיתי את הסרט בעצמי. אפשר לנסות לקרוא את "ג'ארהד" כסרט על חיפוש דמות אב, אבל אני לא חושב שזה יוביל אותנו לשום מקום מעניין.
אני חושב שיותר כדאי לראות את כל הסרטים האלה דרך איזון לא קונבנציונלי בין הגיבור ל"אחר" שלו. ב"שעה ה-25" הגיבור והאחר הם אותו האדם. ב"ג'ארהד" האחר ספק לא נראה, ספק לא קיים, והגיבור נלחם מול עצמו. ב"סוריאנה" האחר הוא מפוזר, נמצא בכל מקום, ומתבטא במגוון צורות. גם ערבי, גם אמריקאי. גם אנטגוניסט, גם פרוטגוניסט. התכונות השליליות שלו שונות ומגוונות: תאוות כסף ו/או שלטון, פטריוטיזם מוטעה, אינקומפטנטיות. כנ"ל הגיבור. יש כמה מועמדים, חלקם יותר "גיבוריים" מהאחרים. אין יחס הגיוני של סיבה ותוצאה בין המעשים שלהם לבין הישגיהם. יש כאלה שעושים הרבה ולא משיגים כלום. אחרים עושים פחות ומשיגים יותר. לא ברור מה אנחנו אמורים לחשוב עליהם או עם מי מהם אנחנו אמורים להזדהות.
הייתי מציע לך לצפות בסרטי הפרנויה של עידן ניקסון ולהשוות אותם לסרטים הפוליטיים של השנים האחרונות. חלקם מדהימים ("השיחה") וחלקם בינוניים ("שלושה ימים של הקונדור"), אבל אחד מהם נראה יותר ויותר כאביהם הרוחני של "סוריאנה" ואחרים. קוראים לו The Parallax View, או בעברית "ממבטו של פראנואיד", ואפשר למצוא אותו באוזן השלישית ועל מדף הדי.וי.די שלי. סרט נחמד.
אני תוהה אם ''כל אנשי הנשיא'' באמת רלוונטי
זהו סרט שמנסה לתרגם את מותחני הפרנויה למונחים יותר עממיים. "מבטו של פרנואיד" ניסה לגרום לאמריקאים להרגיש רע עם עצמם, "אנשי הנשיא" (של אותו הבמאי) רוצה לגרום להם להרגיש טוב לגבי ההרגשה הרעה. לא פלא שיוצא סרט תמים ואופטימי. זה לא אומר שהסרטים ש"סוריאנה" מתבסס עליהם בהכרח יותר אופטימיים מ"סוריאנה" עצמו.
בשביל שאגיד לך משהו על המותחנים הפוליטיים של שנות השמונים והתשעים, כדאי שתזכיר לי את שמותיהם. חוץ מהסרט ההוא של דה פלמה אין כזה הרבה.
קשה שלי עם שנות השמונים -
עשור לא מאוד אהוב עליי. לגבי שנות התשעים – JFK, כוח להשחית והמקור נראים לי מועמדים לא רעים.
האם אנחנו מתעלמים משנות השמונים מחוסר ידע או שתחת ממשל רייגן, מותחנים פוליטיים ביקורתיים לא תאמו את הצייטגייסט?
אוליבר סטון עשה סרטים פוליטיים מאז ומתמיד
אבל אם הוא הדוגמה היחידה שאפשר למצוא משנות השמונים, אי אפשר להסיק מזה יותר מדי. לעם לא היה צורך, סרטי הז'אנר שנועד לספק את הצורך הזה הפסידו כסף, הז'אנר מת.
עם "כוח להשחית" ו"המקור" אנחנו כבר מאוד מתקרבים לתקופה שלנו. לפני זה לא היה את בוש, עכשיו יש את בוש. אבל הבמאים הם אותם במאים ותפיסת העולם מאוד דומה.
כמעט שכחתי - מניח רעפים ארמני
במהלך הסרט מתאר דיימון את האמיר בתור מי שיכול לעשות, על פי התרגום, "מה שמוסה-דאג עשה באיראן ב-52"'. לא ממש הצלחתי להבין מה הר בחוף הצפוני של סוריה בו התרחש אירוע זכור בשואת העם הארמני, קשור ל-52' באיראן. מלבד אולי שלראש הממשלה המהפכן באיראן קראו מוצאדק.
זה בלבול תמוה במיוחד – להכיר את מוסה-דאג בלי להכיר את ההקשר? זה לא בדיוק מושג בתרבות הפופולארית. להכיר את מוסה-דאג ולא להצליח לקשר את איראן ב-52' למוצאדק? מה זה דורש חוץ מחיפוש קצר באינטרנט?
קישורים למעוניינים:
מוצאדק
http://en.wikipedia.org/wiki/Mohammed_Mossadegh
מוסה דאג (מוכר בעיקר בזכות הספר, המומלץ מאוד, "40 הימים של מוסה דאג" לפרנץ ורפל)
http://en.wikipedia.org/wiki/Musa_Dagh
זה מה שדיימון אומר,
או שכך הוא תורגם?
זה התרגום
אני חושב שזה רק התרגום. מכאן הכותרת של "מניח רעפים" שנתתי.
מצד שני, בזמן אמת לא שמתי לב במיוחד להגיה.
כל הסיכויים שזה רק התרגום.
*לא ייתכן* שמישהו יידע על הפיכת מוצאדק אבל לא יידע את השם. זה ממילא – ובייחוד הפיכת-הנגד בחסות ה-CIA – פרק לא כזה סודי בארה"ב.
אני לא מניח שמישהו עדיין מסתובב כאן,
אבל בין יתר המוני הדברים שלא בדיוק הבנתי בסרט, ניצבת גם שאלת השם שלו. אני מניח שפשוט פספסתי את זה איכשהו..
מישהו יכול אולי להגיד לי למה קוראים לסרט סוריאנה?
תודה.
לפי ימד''ב
ג'ורג' קלוני הוא מהכוכבים האלה ש-95% מהעולם המערבי יידעו לחבר את השם שלו לפרצוף שלו
ועדיין, תשאל מישהו אקראי – וכשאני אומר אקראי אני באותה מידה מתכוון לסטודנט מצטיין לקולנוע – על איזה סרט הוא זכה באוסקר, והוא יופתע לגלות ש"סוריאנה" הוא סרט שבכלל קיים (או שיש לקלוני אוסקר שני על הפקה עבור "ארגו", לצורך העניין). את הסרט, אגב, לא ראיתי. עם מחמאה כמו "הסרט מציג דברים שצריך תואר בכלכלה וידע ביחסים בינלאומיים כדי להבין לגמרי" כנראה שגם לא אראה.