שבע חרבות

מאת
עידן זיירמן
– פורסם ב 18 במרץ 2006Posted in: ביקורות

במקור: Chat gim
במאי: צוי הארק
על פי ספרו של יאושנג ליאנג
תסריט: צ'ונג צ'י-סינג, צ'ון טין-נאם
שחקנים: לאו קאר-לונג, דוני ין, לאון לאי, צ'רלי יאנג

בתחילת המאה ה-17, המנצ'ורים משתלטים על סין ומקימים את שושלת צ'ינג. אבל האמת היא שאף אחד לא אוהב את הקיסר החדש יותר מדי. בטח אפילו לא אמא שלו. לכן, המוני סינים (אומרים שהיו אז קצת פחות ממיליארד) מפגינים ניצני מרד. בתגובה ילדותית משהו, הקיסר מוציא את לימוד אומנויות הלחימה מחוץ לחוק, ושולח גנרלים (כדוגמת הגנרל רוח-אש העשוי-ללא-חת) לחסל את כל המורדים המלוכלכים.

מכאן והלאה קורה משהו בעייתי: נכנסות לסיפור דמויות. הרבה דמויות. השם של כל אחת מהדמויות הללו נכתב אחרת לחלוטין באנגלית ובעברית, ומבוטא בצורה שונה לגמרי בסינית. בגלל זה, שעה אחת של סרט ושבע חרבות אחר כך, כל מה שהצלחתי להבין הוא שהעסק מסתבך כשבחור אחד, פו צ'ינזו, מנסה להגן על חייהם של תושבי כפר מסוים. בשביל לעשות את זה הוא עולה להר גן-עדן הסמוך, וחוזר עם קצת ליווי חמוש. כאן נכנסות שבע החרבות לסיפור.

לקרוא לסרט 'שבע חרבות' זה כמו לקרוא ל'שודדי הקאריביים' בשם 'ג'וני דפ עם אייליינר!', ל-'פארק היורה' בשם 'דינוזאורים!' ול'נחשים במטוס' 'נחשים במטוס'. מדובר בהצהרת כוונות. אל תטעו – החרבות כאן הן הכוכבות הגדולות של הסרט: לכל אחת מהן יש שם משלה והן בהחלט מצדיקות את סטטוס הכוכבות שניתן להן. יש כאן חרבות ענקיות בצורה מגוחכת בסגנון 'פיינל פנטזי' שעושות אפקטים קוליים מוזרים, חרב שמתפצלת לשניים בעת הקרב לפי הצורך, וחרב מוזרה שקשורה בשרשרת ולא ברור לי איך מישהו מסוגל להשתמש בה בדיוק. אבל את ההצגה גונבת דווקא חרב קטנה וחמודה (כאילו, החרב קטנה, הבחורה שמחזיקה אותה חמודה) שהלהב שלה מסוגל להחליק דרך הקת שלה ולצאת מהצד השני. צריך לראות את זה בשביל להבין.

לגבי השחקנים האנושיים, ובכן, כאן המצב פחות טוב. למעשה, הוא מתחיל ב"פחות טוב", ואז הולך ונהיה יותר גרוע. דמותו של הגנרל רוח-אש, למשל, היא דמות שמצליחה לעלות על העצבים אחרי כשלושים שניות, בזכות הצחוק האידיוטי שלה שנכנס לכל סצינה ללא הקשר או מטרה. גם לשחקנים האחרים יש כל מיני מניירות של עודף דרמטיות, אבל את הבעיה שלהם אפשר לסכם בצורה מאוד קצרה: הם לא הצליחו לגרום לי לזכור אף אחד ברגע שנגמר הסרט. אם באמת תשאלו אותי על הנושא, אני מסוגל להגיד שהם היו סינים, אבל אל תכריחו אותי להתחייב על זה.

ברור מאליו שלסרט עם חרבות מגניבות צריכות להיות סצינות קרב מגניבות. ואכן, הקרבות בסרט, ובמיוחד אלה שמתרחשים לאחר שפו צ'ינזו ואנשיו מניחים את ידיהם על החרבות, פשוט מגניבים. הכוריאוגרפים עבדו כאן שעות נוספות, ויצרו קרבות שפוגעים בחומת ה"בלתי אפשרי" ומכים אותה עם חרב-ענק עד שהם פורצים מהצד השני. אבל לעזאזל, כיף לראות את הדבר הזה. הבעיה היא שאחרי שמסיימים עם הקרבות שבהם השחקנים קוצרים ראשים בקצב שהיה גורם לאומה ת'ורמן להתחבא בפינה, עדיין יש עוד שעתיים של סרט.

הנה הבעיה העיקרית שלנו. לא רק ש'שבע חרבות' הוא סרט ארוך – הוא גם סרט ממש, אבל ממש משעמם. בהתחלה זה נראה מבטיח: פו צ'ינזו וחבריו מנסים ללוות את תושבי הכפר למקום מבטחים, ונאלצים להתמודד עם מרגל שמתהלך בתוכם. אחרי שעה נוספת של סרט, המצב נשאר פחות או יותר זהה. מרבית הסרט באמצע עוסק ביחסים שבין חברי הקבוצה, אבל זה לא מספיק מעניין בשביל להחזיק סרט שלם. למעשה, זה לא מספיק מעניין בשביל להחזיק סצינה. והחלק המזעזע הוא שהגרסה המוקרנת בארץ היא הגרסה המצומצמת. לסרט גרסה מקורית בת ארבע שעות, ואם בגרסה המקוצרת שמרו רק את הסצינות המעניינות של הסרט, אני נאלץ להסיק שבשעה וחצי הנוספות גיבורי הסרט מתיישבים בנקודה אקראית במדבר על מנת להכין קפה.

ייתכן והבעיה היא בי. אחרי הכל, גם כשראיתי את 'נמר, דרקון' או 'מחול הפגיונות' חשבתי שמדובר בסרטים מטופשים למדי. אבל אלה היו לפחות סרטים יפים. היה תענוג להסתכל עליהם, גם אם חשבתי שהעלילה שלהם משמימה. 'שבע חרבות' הוא לא סרט יפה, בלשון המעטה. במקרה הטוב אפשר לקרוא לצילום שלו "פונקציונלי", במקרה הרע הוא סתם מכוער. אין כאן שום דבר ששווה לצאת מהבית בשבילו. הנופים הם מעין גרסה מיניאטורית ולא מרשימה ל'שר הטבעות', ואין כאן שום משחק מעניין עם צבעים. או זווית צילום. או אפילו קצת הילוך איטי ישן וטוב. לא שזה היה הופך את הסרט למשעמם פחות, אבל בחייכם, לפחות תנו לי משהו להסתכל עליו בזמן שאני גומע באיטיות את השעתיים וחצי שהוא תופס לי מהחיים.

המצב, בסך הכל, לא טוב במיוחד. אם ציפיתם לעוד קלאסיקה בסגנון 'נמר, דרקון' או 'גיבור' (או לפחות, סרט שנראה ממש, אבל ממש יפה), אתם צפויים להתאכזב. אם סתם ציפיתם לקצת אקשן כיפי, אתם צפויים להתאכזב. 'שבע חרבות' הוא פשוט סרט משמים ומיותר לחלוטין. שעתיים וחצי של כסיסת ציפורניים. וזה חבל – כי החרבות ממש מגניבות.

תגיות: