במקור: Good Night, And Good Luck
במאי: ג'ורג' קלוני
תסריט: ג'ורג' קלוני וגרנט הסלוב
שחקנים: דייויד סטראתרן, ג'ורג' קלוני, פטרישה קלרקסון, ג'ף דניאלס, רוברט דאוני ג'וניור
אם לפני חמש שנים היה פלוני מתנבא בפני, כי יום יבוא וג'ורג' קלוני יהיה אחד מהבמאים המוכשרים והאינטליגנטיים ביותר בהוליווד, הייתי שולח אותו לעמוד בפינה עם התימהוניים שטענו כי טרי האטצ'ר עוד תתקמבק בגדול. אחרי שראיתי את 'לילה טוב ובהצלחה', סרטו השני של קלוני, אני שמח להודות שהתבדיתי.
הימים ימי מקארתי. לאלו בינינו שפספסו את הפרק על הפיפטיז ב"היה היה", נזכיר כי מדובר בשיאה של המלחמה הקרה, והקומוניזם נתפס כאיום ממשי על עצם קיומה של האומה והדמוקרטיה האמריקאית. הסנאטור ג'וזף מקארתי ניצל את ההיסטריה ההמונית כדי לרדוף את מי, שלטענתו, היו קומוניסטים שחדרו אל לב הממסד האמריקאי. הבעיה היתה שבמקרים רבים, הוא לא נתן לעובדות או לחוקה להפריע לו, כשהאשים אנשים בבגידה. מקארתי הביא עליהם פיטורים מעבודה ונידוי חברתי, והרס את חייהם.
כדי לנסות להבין את הלך הרוח שאחז בציבור באותה תקופה אומללה, חשבו על הימים המתוחים שלפני יציאת כרך 'הארי פוטר' חדש: האוויר ספוג בשמועות מופרכות ובהאשמות חפוזות; אנשים נועצים זה בזה מבטים נוקבים ומסתודדים בקרנות רחוב; ציבור גדול מתגודד סביב הרדיו והטלוויזיה, מלקט ברעב גדול כל פיסת אינפורמציה; איש אינו יודע מה ילד יום.
'לילה טוב ובהצלחה' הוא סיפורו של המאבק הטלוויזיוני שניהל אדוארד מורו, כנראה בכיר עיתונאי אמריקה מאז ומעולם, נגד מקארתי. כתבת-תחקיר של מורו, על סגן שהואשם בנטיות קומוניסטיות ונזרק מהצבא ללא תהליך משפטי ראוי, התגלגלה לכדי מסע-צלב מלא נגד הסנאטור וחבר-מרעיו, מהלך שהעמיד הן את הקריירה של מורו, והן את זו של מקארתי, בסכנה.
אם 'וידויים של מוח מסוכן', סרטו הראשון של קלוני כבמאי, היה סופרמרקט מענג של צבעים, צלילים ותפניות עלילתיות, הרי 'לילה טוב' הוא ההיפך הגמור. קלוני ביים סרט מהודק וענייני מאד. כל אספקט בעשייה הקולנועית תורם את חלקו לטון המיושב והרציני של הסרט: התסריט עוקב אחרי ההתרחשויות באופן לינארי, ללא כל טוויסטים ואו שיאים אחרים, והאירועים נמסרים בצורה דיווחית, כמעט תיעודית. הצילום הנפלא של רוברט אלסוויט מציג את השחור-לבן הכי מצוחצח וחד שראיתי מזה זמן רב. אין פרט אחד בפריימים של אלסוויט שסתם נמצא שם: עשן הסיגריות משרטט ערבסקות באוויר הדחוס, צללים נודדים על פני החדר חסרי-מנוחה. המשחק של כלל צוות השחקנים, בראשות דייויד סטראתרן כמורו, קלוני כמפיק פרד פרנדלי, ופרנק לנג'לה כמנהל הרשת, מינימליסטי ומאופק. המתח לעולם אינו מתפרץ אל פני השטח; הוא מתגלגל לאיזו עווית רגעית, או תיפוף-רגל לא רצוני. בהתאם, הדיאלוגים נמסרים בנימה יבשה וצינית. אין הרמות קול, אין זעקות שבר. כמעט. היחיד שמפגין משחק מוגזם, ומשכנע מאד בגרוטסקיות שלו, הוא הסנאטור מקארתי, המשוחק על ידי אחד, ג'וזף מקארתי. ההחלטה של קלוני להשתמש בצילומי ארכיון במקום ללהק שחקן לתפקיד הסנאטור פשוט מבריקה. הסגנון המתלהם של מקארתי, המצולם בשחור-ולבן מלוכלך, מנוגד לגמרי לאנדרסטייטמנט שקלוני מפיק מהשחקנים שלו. אם ישנם שיאים רגשיים ב'לילה טוב ובהצלחה', הם מצויים באותם צילומי ארכיון מחקירות הוועדה הפחד מפעפע מכל תמונה ותמונה.
אולם כאן בדיוק טמון כישלונו של הסרט. 'לילה טוב ובהצלחה' מתעקש להיות מרוחק כל-כך, מקצועני כל-כך, עד שהוא משבית במו-ידיו את המנוע הדרמטי שלו. הסרט מתרחש רובו ככולו באולפנים של CBS, בהם צולמו תכניותיו של מורו. אנחנו כמעט לא מתוודעים לצד של מקארתי, למניעיו ולרצונותיו. הוא אינו יותר מפרצוף בטלויזיה. מצד שני, גם מורו עצמו נשאר חתום בפנינו. הוא תמיד ממלכתי, תמיד בשליטה, המשפטים שלו תמיד משויפים עד ברק. איש מהצוות שלו אינו מסתייג, או פורש, או מראה סימנים של חולשה. לכן גם לא יכולתי להזדהות עם איש מהם. יותר מכך, קלוני מתחמק בעיקשות מיצירת מתח, והעלילה נעה קדימה רק מכוח האינרציה שלה עצמה. העניין מטריד עוד יותר כאשר מניחים כי אילו רק רצה, קלוני יכול היה לביים דרמה היסטורית סוחפת; אבל הוא בחר ליצור סרט קר ושכלתני.
בתור דיון אינטלקטואלי בכוחו של המדיום הטלוויזיוני, 'לילה טוב ובהצלחה' הוא סרט מרשים; מבחינה טכנית, הוא סרט וירטואוזי. כסרט עלילתי, הוא לוקה בחסר.
סרט מרתק ויוצא דופן.
תוך כדי צפיה ב'לילה טוב ובהצלחה' הייתה לי תחושה שמן הסתם לא מעט מהצופים חשבו שהסרט משעמם.
אבל הם טועים, אז מה אכפת לי.
לילה טוב ובהצלחה הוא אחד מהסרטים היותר טובים שראיתי לאחרונה, והוא סרט יוצא דופן מאד בעיני – דווקא מפני שהוא כל כך קרוב לסרטים ורעיונות שנראים מאד פופולריים כיום אצל מי שלא יהיו אלה שיוצרים את רב הסרטים שאני רואה.
אני אנסה להתחיל דווקא עם נושאים שרחוקים יחסית מהמסר של הסרט – העובדה, למשל, שמדובר בסרט היסטורי, כזה שקרה באמת.
ולמרות זאת, משום מה שכחתי כנראה את הסצינה בה מורו מתמודד עם אבא שלו, שתמיד היה חסר בחייו, או עם אמו הדומיננטית. לעזאזל, הבנאדם אפילו לא מגיע להישג גדול, יורד במידה זו או אחרת מגדולתו, מפקפק בדרכו ומתחיל בחזרה בתשובה (עקיבא גולדסמן היה יכול להרכיב חמישה סיפורים כאלה מהביוגרפיה של מורו תוך חצי שעה).
משונה.
יותר משונה, אפילו, שהסרט התחיל והסתיים עם ההתחלה והסוף של הסיפור שלו, ומופלא למדי שעד כמה שזכור לי כמעט כל סצינה העניקה לי מידע חדש וקידמה את העלילה במשהו (מלבד הקטעים המוזיקליים, שהיו מאד נחמדים).
הסרט לא מנסה להפוך את הסיפור המעניין שקרה באמת לסיפור משעמם שכולם מכירים. ולמרות שזה נשמע מאד הגיוני, משום מה זה לא קורה כל כך הרבה.
יותר מזה, הסרט מקיים דיון אמיתי – כזה שאתה יכול להרגיש בקיומו גם תוך כדי הצפייה הראשונה שלך – ועדיין נמנע מלהיות מאולץ. רציתי להגיד שהוא נמנע לחלוטין מדידקטיות, אבל זה מעט קשה לטעון כך על סרט שבו דמויות נואמות מול הצופים באופן הכי מילולי של המילה. אבל כאן נמצא יתרון נוסף שלו, מבחינתי – הסרט לא רק מכיל מסר, ולא רק מנסה להבין את המשמעות והמניעים מאחורי המסר – הוא גם עוסק רבות ברעיון של אמנות (ממש מעט בעקיפין) שמנסה להעביר מסר, ומה המשקל של המסר מול המסחור, והאם ניתן באמת להעביר מסר.
למען האמת, אם הייתה לי בעיה אחת עם הסרט הזה, היא הייתה כישראלי – ובישראלי, כמובן, אני מתכוון למישהו שהוא לא אמריקאי.
כמו היסטוריה של אלימות, הסרט נראה, לפחות, כמו סרט שבין שאר המסרים המאד מאד מאד רלוונטיים כאן ועכשיו שלו, גם מנסה לצייר תמונה כלשהי ולהעביר משהו בנוגע לאמריקה, איך שהיא הייתה, או איך שהיא אמורה להיות, או איך שהיא. אני לא בטוח מה הוא מנסה להגיד בדיוק, או איך מה שהוא אומר שונה או מתאים לזכרון הקולקטיבי או מה שזה לא יהיה האמריקאי, כי אני לא אמריקאי.
אולי הוא לא אומר כלום בנושא, מי יודע.
אה, וטלי פחימה.
הוא אמר באופן מפורש למדי
"הטרור הוא כאן, בחדר הזה."
הפחד מהלשנות השכנים והקולגות, הפחד מהפוליטיקאים, השתקת הקולות ה"אחרים", רמיסת זכויות אזרח בשם בטחון האומה – חקירה, פיטורין, מעצר מנהלי ללא האשמות ברורות או הוכחות כלשהן – הם הטרור בו יש להלחם כדי להגן על הדמוקרטיה.
מן הסתם זה רלוונטי לארה"ב פוסט ספטמבר 2001, אבל זה רלוונטי גם לצופה הישראלי, או כמו שאמרת – טלי פחימה, ויש שיוסיפו עוד כמה מאות, אם לא אלפים, לאמירה הזו.
נוסיף את נועם פדרמן,
למשל.
לא ראוי?
(מלבד זה, אני מניח שאני יכול להבין איך חשבת את מה שחשבת, למרות שאני מאמין שכבר הסברתי שאתה טועה לחלוטין ושהטעם שלי הוא הרבה יותר נכון.)
כמה דברים
אני מניח שאלה היו נסיונות מטופשים להביא את רוח התקופה.
הפרסומת לסיגריות למשל יכולה הייתה להצדיק את העישון המאסיבי בתוך חדרים סגורים.
הפרסומת של האלומיניום, לעומת זאת, הייתה משהו אחר – עוד פרסומת של עוד חברה כה אמריקנית שלמרות הכל לא משכה את מימונה והמשיכה להעניק חסות לתוכנית השנויה במחלוקת.
או
וכך הבנתי בבירור במהלך הסרט, הפרסומות היו רמזים להבהרת הנושא האמיתי – לא מקארתי, אלא השפעת הטלויזיה.
לא, זה די היה מה שאמרתי בהתחלה
http://www.sme.org/cgi-bin/get-press.pl?&&19991502&GP&&SME&
לגבי הזוג הנשוי (כולל ספוילרים)
קו-העלילה של הזוג הנשוי הוא בעיניי שיקוף של התמות שבהן העלילה המרכזית עוסקת: השקרים, הפשרות, המשחקים הקטנים שהם צריכים לשחק כדי לא להחשף.
אמנם כתבתי בביקורת שאף אחד מהצוות של מורו לא נפגע, אבל גרמת לי לחשוב שאולי דווקא הזוג הזה כן שילם מחיר.
מצד שני, אם התזה שלי נכונה, אזי קלוני אומר פה כמה דברים שניתן לקרוא באופן מאד אמביוולנטי.
הפאסאדה הזו שבני הזוג צריכים להציג איננה אל מול השלטון האמריקאי הדרקוני, אלא מול הנהלת CBS הדרקונית, כלומר בדיוק אל מול אותו ארגון שמאפשר למורו להילחם במקארת'יזם.
מצד שלישי, הזוג לא נראה שבור במיוחד כשפיטרו אותו. נדמה היה אפילו שרווח לו; עכשיו הם יכולים להפסיק להציג את ההצגה המעייפת הזו.
יש חשיבות בעיניי לטבעות הנישואין. הן הסממן החיצוני לקשר החוקי, שהיה קיים תמיד, אבל עכשיו אפשר לתת לו ביטוי חומרי, הפגנתי. הזוג נוטה להתעסק באופן מודגש בעובדת ענידתן/ אי-ענידתן. דווקא פה האנלוגיה שלי נתקעת, כי האפקטיביות של ה-red scare הייתה שלקומוניסט לא היו סממנים חיצוניים; הוא היה יכול להיות כל אחד. הקומוניזם נתפס כמהותי, נפשי ומרכזי לזהות האישית, כמו נטייה מינית. לעומת זאת, הסטאטוס רווק/נשוי, מבחינה חברתית, תלוי מאד בנוכחותה או בהיעדרה של טבעת, המסמלת אותי כתפוס ומחויב לקשר. לכן נדמה לי שאני עדיין מפספס משהו.
לבסוף, מתברר שממילא "כולם כבר ידעו". דהיינו, כולם שיתפו פעולה במשחק הקטן של הזוג. אפשר להבין זאת כהאשמה של קלוני כנגד החברה האמריקאית ששיתפה פעולה עם הפסיכוזה של מקארת'י למרות שהיא ידעה, או חלקים ממנה ידעו, שהשד לא כול-כך נורא. אבל אפשר להבין את זה לגמרי הפוך: כמעין רשת-הגנה, מין הסכמה בשתיקה, שמגוננת על הזוג מפני פיטורין דווקא באמצעות הכחשה והסתרה, אל מול חוק דרקוני ולא מוסבר.
תשובות טובות אין לי, אבל אני מקווה שהצעתי כמה הצעות מעניינות.
לגבי נטיה מינית
אגב, גם נטיה מינית לא נחשבה "מהותית לזהות האישית" עד לפני כ-150 שנה. פוקו כותב על כך בכרך הראשון של "תולדות המיניות" (שהוא קריא מאד ומומלץ).
אני מסכימה בנושא של "לכל ממסד יש שני צדדים" והדמיון בין הפלוסים והמינוסים של מערכת השלטון לעומת CBS. זה מה שמאפשר את הביקורת על ארה"ב של היום – הצגתה כ"ממסד טוב עם כמה חסרונות".
לגבי נטיה מינית
נטיה מינית נחשבה מאוד מהותית לזהות האישית כבר בימי יוון ורומא העתיקים (ולאורך יתר ההיסטוריה האירופית והמערבית מאז – אני לא יודע לגבי תרבויות אחרות). אבל ההגדרות של נטיה מינית היו שונות מאוד – החלוקה היתה יותר לפי אקטיבי/פאסיבי ופחות לפי הזהות המינית של הפרטנר.
זה לא מדויק
בימי יוון היו הגדרות ציבוריות, ולא פרטיות, של אקטיבי/פאסיבי: אזרח אקטיבי במגע עם נער (צעיר ממנו), עבד או אשה.
לנטיה האישית לא היה שום קשר לדרך ביצוע האקט, מאץ' לס להגדרת האדם.
זה לא מדויק (כה''ב)
אמנם זכורים לי מלימודי ההיסטוריה דברים שונים בתכלית (ספציפית בנוגע לספרטה, רומא העתיקה ואיטליה במהלך סוף ימי הביניים ותחילת הרנסנס), אבל זהו אוף טופיק שאני מעדיף שלא להכנס אליו.
על העתונות
זה לא מדויק. האימפריה העיתונאית של וויליאם רנדולף הרסט (הידוע גם כ"אזרח קיין") מוצגת בסרט כפי שהיתה במציאות – רודפת ורדופת פופולריות, משרתת ההון והשלטון – העתונים של הרסט, 60% מהעתונים היומיים בארה"ב בשלב מסוים, עודדו את החשש מקומוניזם (מיליטריזם מושך רייטינג).
שתי נקודות:
1. לא פעם הבעתי את דעתי שתקופת המ'קארתיזם צרובה בתודעה הקולנועית כל-כך לא בגלל חומרתה – היי, שלושת-אלפים איש לכל היותר איבדו את הג'ובים שלהם, אף אחד לא נשלח לגולאג וגם לא הוציאו להורג כל לובש משקפיים כי הוא מסוכן למשטר, מה שדווקא כן קרה בארצות אחרות – אלא בגלל שאחד המגזרים שנפגעו בה ישירות היו עיתונאים ואנשי קולנוע. ובלע"ז,
2. בפעם האחרונה שבדקתי, על כל FOX הייתה CNN, ועל כל וושינגטון פוסט יש ניו-יורק טיימס. מתי בדיוק *כל* העיתונות האמריקאית הפכה לתומכת בוש ולא סיפרו לי?
שתי נקודות:
1. כפי שמוצג ב"לילה טוב ובהצלחה", מקארתי לא נפל בגלל שהוא פגע בעיתונות. הוא נפל בגלל שהוא התעסק בצבא. הדיונים שהפילו אותו היו אלו בהם הצבא ערך חקירות נגדיות מולו.
תקופתו לא הייתה האפלה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, אבל היא בהחלט הייתה תקופה חשוכה, שיכלה להתדרדר למחוזות חשוכים עוד יותר.
2. FOX היא רשת הטלוויזיה החדשותית המצליחה ביותר בארה"ב. היא מחוייבת ומכוונת לקידום רעיונות רפובליקאים והרדמת מחלוקת. היא ועיתונות דומה לה משפיעים על שאר העיתונאים והתקשורת האמריקנית. בנוסף אפשר להזכיר את העלמותם מהמפה של בכירי מגישי החדשות בארה"ב, והחלפת מהדורות החדשות לפורמטים קלילים יותר, שממעטים בסיפורים קשים ובחדשות חוץ. עדות נוספת למצבה הרעוע של העיתונות אפשר למצוא בסיקור הלקוי של הלחימה בעיראק ובמצב הלוחמים שם.
מומלץ מאד בהקשר הזה ספרו – החד צדדי אך המרתק – של אל פרנקלין "lies and lying liears who tell them".
אל פרנקן. לא פרנקלין.
קראתי אותו, ולא התרשמתי – כי הוא אכן לא הרבה יותר מפמפלט, וגם כי ממילא לא התרגשתי מכמה דברים שהיה לו לומר.
לגבי הנקודה הראשונה שלך, אין לי ויכוח. אני דיברתי על המיתוס בימינו של תקופת מק'קארתי, לא על הסיבות לנפילתו. ואת המיתיזציה לא הצבא האמריקאי מתחזק.
כמו-כן, בהתחשב בסיבות להיעלמם של חלק מהכוכבים (פיטר ארנט, למשל) או בתחקיר של דן ראת'ר (זה היה הוא, נכון?) על שירותו של בוש, שהתברר כשקרי לגמרי, או כפי שיכול לזכור כל מי שקורא נ.י.ט.,
אני חושב שהטיעון כאילו העיתונות היא כיום פרו-בושית ברובה, עדיין לא מחזיק מים.
למרות פוקס. שהיא אולי רבת הרייטינג-ביותר, אבל היא בטח לא *כל* הרשתות, ומעידה על הציבור יותר מאשר על העיתונאים.
תודה על התיקון
לא טענתי שהתקשורת היא ברובה פרו-בושית. טענתי שישנה אוירה בתקשורת האמריקנית שמעודת המנעות מבקורת אנטי פטריוטית, כלומר כזאת שמבקרת את צעדי הממשל האמריקני. אפשר להאשים את הציבור שמפגין אדישות וחוסר אכפתיות (נשמע מוכר), אפשר גם להאשים את (חלק מ)התקשורת והממשל שמעודדים אדישות וחוסר אכפתיות ותוקפים את מי שמציג תמונת עולם שונה.
הבאת 2 דוגמאות של עיתונאים שהורדו מהמסך בשל העברת בקורת על הנשיא. אחד מהם בצדק – עונש על טעות עיתונאית, אך השני פיטר ארנט בשל העברת בקורת. הנה דברים שכתב ארנט כחודש לפני שפוטר:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=264030
תמונות כמו אלה שהציג איתי אנגל בעובדה מעיראק, בהן ראו כיצד פלוגת נחתים משתקת כפר עיראקי שלם בשם מטען צד ושמעו אזרחים עיראקיים שמתגעגעים לסדאם, נדירות בטלוויזיה האמריקנית.
לגבי "המיתוס", כפי אתה קורא לו, אין ספק שהתקשורת ועולם הקולנוע שנפגעו ישירות ממקארת'י מתעסקות בו יותר כיוון שהם הרגישו את השפעתו באופן ישיר. אין גם ספק, שפעולותיו ופעולות הוועדה שעמד בראשה היו פסולים בחברה דמוקרטית.
העידן התמוה והמפחיד ביותר?
בלי להתימר להכיר יותר מדי את ההיסטוריה האמריקאית, ועם עוד פחות יומרה למדוד פחד ותמהון אני רוצה להציע מספר תקופות המובילות בתחרות על "העידן התמוה והמפחיד בתולדות אמריקה":
1. עידן תמוה ומפחיד מאוד עבר על 60 מיליון ביזונים (בפאלו) ועל כמה מיליוני אדומי עור שהתקיימו מהם. העידן ההוא נמשך יותר מעשור שנים.
2. עידן תמוה ומחריד עבר על כך וכך מיליוני שחורי עור שנחטפו מבתיהם והובלו בשלשלאות להיות בהמות עבודה ביבשת אחרת. זה לא התחיל באמריקה, אבל זה בהחלט עונה להגדרה "עידן תמוה ומפחיד" שנמשך יותר מעשור שנים.
3. רק עשר שנים קודם לעידן התמוה והמפחיד של תקופת מקארתי נעצרו עשרות אלפי אזרחים אמריקאים בבתיהם, נושלו מרכושם ונשלחו למחנות ריכוז בשל מוצאם המזרח-אסייתי.
וכל אלה בלי להזכיר "עידנים תמוהים ומפחידים" שעברו ועוברים על אזרחי ארצות אחרות באחריות ובהשראת "ארצם של החופש/יים ובית האומץ/אמיצים"…
3. רק בגלל שארה''ב הייתה במלחמה
עם יפן. לא שזה מצדיק, אבל הרקע ההיסטורי חשוב כאן.
העידן התמוה והמפחיד ביותר?
שלא לדבר על העידן התמוה והמפחיד של שריפת מכשפות כבידור יום א' בהשראה פוריטנית.
אני מסכים שזה די יומרני מצידי,
להגיד דבר מכליל כמו זה מבלי להכיר מראש את ההסטוריה של המדינה, אבל אני עדיין עומד על כך שעידן המקרת'יזם היה העידן המפחיד ביותר בתולדות ארה"ב.
כאמור, אני בטוח שהיו תקופות קודרות יותר וכאלו שגרמו נזק גדול יותר ולעיתים אף בלתי-מחיק. אבל תאר לעצמך תקופה שכל צעד שתעשה בקריירה שלך, בין אם הוא הגדול שבגדולים ובין הם הקטן שבקטנים, עלול לגרום לכך שתפוטר מעבודתך, שהחברה תסלוד ממך ותגלא אותה ממנה, שמשפחתך תנטוש אותך, ובכל בגלל אדם פרנואידי, דמגוגי, מניפולטיבי וחסר מצפון כמו מקרת'י שמתמרן את כל הציבור נגדך. ועוד במדינה שמתיימרת להיות 'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות', זה אפילו יותר מבחיל, וכמעט מגיע לרמה של כאוס מוחלט.
עידן המקרת'יזם אולי לא היה התקופה החשוכה ביותר בתולדות ארה"ב מבחינת הנזק והגודל, אבל היא בהחלט הייתה המפחידה שבהן, והאבסורדית והמבחילה ביותר. על זה, אני עדיין עומד בטענתי.
אני חושב שבכל מקום בו הדין היה בידי הציבור,
מה שקוראין בלעז לינץ',
היה מפחיד לא פחות.
ואכן,
נראה לי שהיה די מפחיד בתחילת המאה העשרים, כשבאמריקה המונים ביצעו לינץ' מדי פעם בשחורים, בדרך כלל באשמת ניהול רומן עם נשים לבנות. אולי אפילו יותר מפחיד מכשפיטרו אנשים באשמת הפחד מהקומוניזם. יש שיאמרו שזה מנצח אפילו בתחרות התקופה המחליאה ביותר. אך אללי, בין אותם שחורים אומללים לא היה מספיק עיתונאים כדי להעביר הלאה את הזכרון ההיסטורי.
נכון, אבל השואה הייתה יותר גרועה
בנוגע ל-3:
אתמול ישבתי בהרצאה של פרופסור הארומי בפו, אנתרופולוג שחקר במשך הרבה שנים את הקהילות היפאניות ביפאן ובתפוצות. רוב ההרצאה היתה מוקדשת דווקא לסיפור חייו הדי-מדהים של האיש, אבל הוא מיקם אותו גם בהקשר היסטורי רחב יותר – ובין היתר הוא עסק בסיפור מחנות המעצר שהוקמו בארה"ב עבור האוכלוסיה היפאנית.
ובכן, לדבריו, כל הסיפור אמנם לא היה נחמד מדי, אבל גם היה הרבה פחות נורא ממה שעושים ממנו. במחנות האלה לא היו תופעות התעללות (ובוודאי שלא הוצאות להורג) בשבויים, הם הואשו לעסוק בפעילות תרבותית (שחלק ממנה, למרבה האירוניה, דווקא חיזק את הזהות היפאנית שלהם), ועבור חלקם, שהגיעו מאזורים עניים למדי, שלוש הארוחות ביום שהם קיבלו שם על חשבון הממשלה האמריקאית היו בגדר חידוש.
כן, המקומות האלה היו בתי-כלא, אבל ככל הנראה מדובר היה בבתי הכלא ההומניים ביותר על הפלנטה באותה תקופה. זה לא מצדיק השלכה חסרת-אבחנה של אוכלוסיה מסוימת לתוכם, אבל אין מה להשוות את זה למה שהולך היום בגוואטאנמו-ביי, וגם הביטוי "מחנות ריכוז" הוא בבחינת אובר-סנסציה של מה שהלך שם.
עוד לא יצא לי לראות את הסרט
אבל מעניין אותי לדעת מה המקור לשם הסרט?
זה איזה משפט שנאמר בתכנית של מורו?
כן.
זה המשפט האופייני לו
שבו הוא סיים כל תכנית.
והנה סרט שאני צריך לראות
ויפה שעה אחת קודם. רק למה הוא מוצג בכל-כך קצת בתי קולנוע?
אני חושב שקצת פספסת את הנקודה
כתבתי על זה פה
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=64262
אשמח לתגובות
אפילו נכנסתי לקישור,
אבל אז ראיתי שהתייחסת ספיציפית לביקורת כאן.
במחילה מכבודך, אולי תסכימ/י להעתיק את התגובה שלך גם לכאן?
שמח שנכנסת
אבל
א.זה כנראה תרגיל יחסי ציבור
ב. לא התייחסתי כל כך לביקורת שהועלתה כאן, אלה לביקורות שקראתי בכלל בישראל. למשל הביקורת ב"מעריב" של "יובל צוקר", שהתייחס לסרט כאל תיאור אירוע לא מעניין. כמה טמבל אפשר להיות?
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/054/794.html
הפנתי לביקורת של נמרוד מסיבה אחת. הוא ראה את הסרט בצורה לא נכונה…
בכך שהוא ציפה ממקרת'י שיהיה דמות קולנועית. הוא פשוט חיפש את הנרטיב ההוליוודי בסרט שהמבנה שלו והחשיבה שלו שונים בתכלית. מהזווית ההוליוודית הניתוח שלו מדוייק. השיעמום שלו הגיע מהעובדה שהוא חיפש דמות רעה, עם רגשות ותחושות. הסרט פשוט בנוי אחרת.
הסרט מצוין, אחד הטובים שראיתי לאחרונה והוא ללא ספק
ממצב את קלוני כבמאי מרתק שכדאי לשים לב אליו בעתיד.
אגב, אנקדוטה קטנה שהיתה לי ליד הקופה בסינמה סיטי שם ראינו את הסרט: הקופאית החביבה ראתה צורך להזהיר אותנו פעמיים – לא פחות – לפני שרכשנו את הכרטיסים שהסרט הוא ב…שחור לבן!
ואני תוהה מי המטומטם שלא יכנס לסרט רק כי הוא מצולם בשחור לבן?
בדיוידי-ישיר את 'דוגוויל', ואז התקשר להתלונן שהוא קיבל את דיסק הספיישל-פיצ'רס – כל מה שרואים שם זה את השחקנים בזמן החזרה.
ממש הרבה
גם אם הם באו במיוחד כדי לראות אותו. זה קורה גם עם שנת אפס, כשאנשים מגלים (במפתיע, כמובן) שהסרט ישראלי.
הסרט מצוין, אחד הטובים שראיתי לאחרונה והוא ללא ספק
אני עובדת בקולנוע, ובאחת ההקרנות חמישה אנשים יצאו החוצה מהסרט באמצע אפילו לפני ההפסקה וקיטרו שהוא משעמם ובשחור לבן…
מיהרתי לקרוא את הביקורת ולהרגע שלא רק אני יודעת להעריך סרטים כאלה :)
יפה ומפוספס
הסרט הזה הזכיר לי את "סולאריס" של סודרברג, רק ב-CBS במקום בחלל, בעבר במקום בעתיד, בשחור לבן במקום בצבע. חוץ מזה – אותה הקרירות, אותה השכלתנות, אותה האיטיות נטולת השיאים הדרמטיים, ואותו הקלוני, רק עם סנטר כפול במקום שוט ישבן.
מצד אחד – סיפור חשוב, מעניין ורלוונטי מאין כמוהו, משחק מצוין וצילום יפיפה. מצד שני – איפוק שמשאיר אותך מרוחק מאוד מהדמויות והעלילה, ומינימליזם שמעורר את התהייה למה הפרויקט הזה נעשה לקולנוע ולא לטלוויזיה, אליה הוא יועד מלכתחילה.
לאחר הציפיות שנבנו בעקבות "וידויים" – זו אכזבה. ללא הציפיות – סרט חביב ביותר.
אני יותר לא מאמין לציונים ב- IMDB
ראיתי את הסרט רק בגלל הציון הגבוה והמועמדות לאוסקר וראיתי סרט מדכא ומשעמם בשחור לבן ועד אמצע הסרט לא הבנתי בכלל מי נגד מי…
באמצע הסרט פרשתי לצ'רלי בממלכת השוקולד, שיהיה קצת צבע בחיים
כן, איזה טמבלים.
נתנו ציון גבוה לסרט שהוא בכלל בשחור לבן.
טוב
אולי בתור יצירת קולנוע שמתאימה לפרסים זה טוב, אבל אותי זה לא מעניין מה קרה באולפנים של CBS לפני חמישים שנה והשחור לבן רק מוסיף לשעמום
ולחשוב שהודעת התגובה שלי פורסמה עוד לפני שההודעה הזו פורסמה
ולחשוב שהודעת התגובה שלי פורסמה עוד לפני שההודעה הזו פורסמה
אז מצאת את המטומטם :)
די לגזענות!
פוסטמודרניזם
מה שמאוד בולט בסרט לדעתי זה הניסיון של קלוני להדגיש את כמה ששנות החמישים היא תקופה שונה מההווה וכמה שמורו שונה מכל כתב טלוויזיה של ימינו. מה שהוא מנסה לדעתי להגיד הוא שאם מורו, עם כל הערכים הנשגבים שלו וכל האינטגריטי המקצועי שלו, היה יכול להופיע בטלוויזיה של שנות האלפיים, הוא פשוט לא היה עובר מסך. לא (רק) בגלל שהטלוויזיה השתנתה, אלא בעיקר בגלל שהקהל השתנה.
וזה נובע לדעתי מההבדל בין מודרניזם לפוסטמודרניזם. בתקופה הפוסטמודרנית לא היינו רוצים שאדם ייקח על עצמו תפקיד שכזה, של אבא ומחנך עבור אומה שלמה. היינו אומרים לו את אותם הדברים שאנחנו אומרים לשניצקליינים למיניהם: מי אתה חושב שאתה, ולמה אתה חושב שהקישקושים שלך מעניינים מישהו? אין לנו יותר צורך באדם שחושב שהוא צודק, כי המושג צדק הוא לא רלבנטי. אין לנו צורך באדם שחושף דברים שאנחנו לא מודעים אליהם, כי המושג אמת לא רלבנטי.
בשאר האספקטים של הסרט, אני די מסכים עם דן ברזל. סרט סולידי, מקצועי, אבל "וידויים של מוח מסוכן" הראה שקלוני מסוגל להרבה יותר. "וידויים" הוא יצירת מופת, "לילה טוב" הוא רחוק מזה.
ובל נשכח את הסיגריה הנצחית,
שעם צדק או בלעדיו, הייתה פוסלת את מורו בימינו מלהגיש תוכנית בטלוויזיה.
ובל נשכח את הסיגריה הנצחית,
הסיגריות האלה שרדו די הרבה זמן, אגב. בשנות השבעים זה עדיין היה מקובל וזכור שאפילו ב"מלך הקומדיה" (1983) אנשים בתוכניות בידור הופיעו עם סיגריות.
בגלל שאני חושב שאין חיה כזאת, תקופה פוסט-מודרנית. פוסטמודרניזם, בעיניי, הוא גישה, אתוס, ולא עידן. על כל רייבי שמשליך מעליו את מוסרות הסמכות יש 100 חברי מרכז הליכוד שעוסקים בפולחן אישיות נמרץ. על כל "מולהלנד דרייב" יש עשר קומדיות חג-המולד וכך הלאה והלאה.
ישנם דמויי-מורו גם בערוץ 2. הם אולי מתלהמים יותר, קליפיים יותר, אבל גם הם מאמינים שהם נלחמים בשחיתות הפושה. מצד שני, העובדה שהשחיתות הפושה מגולמת על ידי שלמה המוסכניק ולא על ידי אריק שרון, כן מצביעה על הבדל יסודי בגישה, שלנו הצופים, ושל חיים הכט/אמנון לוי/אילנה דיין. ז'יז'ק (ויסלח לי טווידלדי שאני משליך את יהבי על עכו"ם אקדמאית) קורא ליחס הזה ה"אידיאולוגיה הצינית", שהיא אחת מחוליי הגישה הפוסט מודרניסטית, אנד איט גוז סמתינג' לייק דיס: "זה לא שאנחנו יודעים שהפוליטיקאי X מושחת לגמרי; אנחנו יודעים טוב מאוד. זה לא מפריע לנו, המבולבלים והאבודים, ללכת אחריו בעיניים עצומות בכל מקרה."
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד הוא שהצורך בסמכות לא נעלם. ישנם ציבורים שלמים שמעולם לא פקפקו בסמכות ה"אב" שלהם, ואפילו אלו שכן, כול עוד הם לא נוקטים באמצעים מהפכניים, עוצמים עיניים, שמים את מבטחם במי שהם יודעים שלא יציל אותם ומקווים לטוב.
דוגמאות מצוינות
אבל הפרשנות שלי היא שונה. קודם כל, תיקון קטן. זה שאני מדבר על פוסטמודרניזם (וכן, קראתי את המאמר של ז'יז'ק), לא אומר שאני שאני דוגל בפוסטמודרניזם.
אבל מה שאני רואה בחיים הכט וכו, זה בהחלט ניסיון לשפר את המצב אבל לא ניסיון לחנך ברמה הכללית יותר. הירידה הזאת למיקרו היא, אם כבר, יותר אמבלמטית למקארתי ולא למורו. גם אם המוסכניק מושחת, זה רק מסיח את דעתנו משחיתות גדולה יותר.
יש ציבורים שלמים שלא דוגלים בגישה הפוסטמודרניסטית? בהחלט, והייתי אומר שהקו שחוצה ביניהם לבין אלה שכן הוא קו של גיל. הציבורים שעדיין מאמינים בערכים "אובייקטיביים" של אמת, צדק, יופי, הם אלה שגדלו בתקופה בה הם עדיין היו רלבנטיים, דהיינו לפני שנות השמונים-תשעים.
בוא ניקח את האתר הזה למשל, בו הגיל הממוצע הוא עשרים וקצת. האם לדעתך אנשי האתר היו מקבלים בשמחה דמות אב בסגנון של מורו? האם היו לוקחים ברצינות אדם שיגיד להם מה לעשות, מה טוב ורע בשבילם, האם הערכים שלהם יותר או פחות טובים מהערכים של הדורות הקודמים, דהיינו מהערכים שלו?
שאלה קשה.
לפני שאנסה לענות, הייתי מוסיף לקריטריון הגיל גם קריטריון של השכלה ומיומנות טכנולוגית. אני מבין את הגישה הפוסטמודרנית כתגובה להפצצת המידע הבלתי פוסקת שאנחנו חווים. ככול שאני משכיל יותר וככול שהגישה שלי לאמצעי תקשורת גדולה יותר, אני נחשף ליותר מידע, ליותר גרסאות ולכן האידיאולוגיה שלי מועמדת למבחן קשה הרבה יותר.
עכשיו, גם כשאנחנו משקללים את הקריטריונים שאני הוספתי, אתה צודק לחלוטין ועין הדג הוא מופת לציבור פוסטמודרני. איזה מין סמכות מופעלת כאן?
התשובה הבנאלית תהיה שכולנו מקבלים את המרות של העורכים. אבל תן לי לתת דוגמא קצת בעייתית, אבל מאירת עיניים: לדן ברזל אין שום מעמד רשמי בעין הדג, מה שלא מפריע להמון אנשים, כולל לי, להוסיף תגובת "מש"א" ליד הניתוחים שלו, באופן כמעט אוטומטי. ברור שאנשים מתווכחים איתו (מי כמוך יודע), אבל הסיבה שאתה מעדיף לנהל וויכוח איתו ולא עם הילה מקריית ביאליק היא בדיוק מכיוון שדן הוא אוטוריטה.
כמובן, לא כל מי שחותם על דעותיו הקולנועיות של דן שותף גם לדעות הפוליטיות שלו, ואם הוא ידרוש מעל במה זאת שכולנו נעזוב את המקלדות וניסע לסייע לחבר'ה מבילטין במסיק הזיתים מעטים מאד אנשים ישמעו לו, אבל מכיוון שהשיח העין-דגי הוא שיח קולנועי, כשדן ברזל מביע דעה על סרט, יש לה משקל רב יותר והשפעה גדולה יותר מאשר לדעה של רוב הגולשים האחרים.
במילים אחרות, גם במרחב וירטואלי, שמטרתו היא וויכוח ולא הסכמה, נוצרת סמכות. זאת לא סמכות טוטאלית, מכיוון שמבנה הקהילה לא מאפשר סמכות טוטאלית, אבל כל קהילה זקוקה, בעיניי, לדמות שתטווה קו-מחשבה; כל חברה צריכה להתלכד סביב מערך של רעיונות ומישהו צריך לנסח אותם. בביקורתית הייתי אומר: יחסי-הכוח אימננטיים למבנה הקהילה. כך שלמרות כל הסייגים שהעלנו גם הציבור הפוסטמודרני צריך את האדם שינסח בשבילו את האמת, גם אם האמיתה הזו היא, באופן פרדוקסאלי, שאין אמיתות מוחלטות.
ואני בכלל לא הולך להתייחס לעובדה שדן ברזל הוא דיקטטור-הבית של האתר ואיזה צימעס אפשר לעשות מניתוח של המהפכות שלו.
לאט
כמה דברים שאני לא בדיוק מסכים איתם. עודף מידע כגורם הישיר לפוסטמודרניזם? אני לא בטוח. אנשים מתלוננים על עודף מידע ומתרפקים על עבר פשוט ותמים כבר מאות שנים. אני הייתי הולך יותר לכיוון של טשטוש הגבולות בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין העובדה לדעה, בין האבסולוטי ליחסי, בין אמת לבדייה, בין האותנטי ולחיקוי, וכו' וכו'. השכלה ומיומנות טכנולוגית? גם זה קצת בעייתי במציאות של שנות האלפיים. אלא אם כן אתה מדבר על חרדים ועל אנשים מתחת לקו העוני, כולם רואים את אותה הטלוויזיה וגולשים באותו האינטרנט. כמובן שאני רק בן אדם אחד עם חוג מכרים מצומצם, אבל גם האנשים שאני מכיר שהם חסרי השכלה וחסרי כישורים טכנולוגיים, כולם בזים לכל מה שקשור לוותק, ניסיון, מומחיות או סמכות.
דן ברזל בתור אוטוריטה? כן, בהחלט. אבל אני רואה את זה בתור היוצא מהכלל שמוכיח את הכלל. אני הראשון שיגיד שדן ברזל הוא אחד האנשים האינטליגנטיים, המשכילים והרהוטים באתר. אבל לא חסרים באתר אנשים עם כישורים דומים בחלק מהתחומים האלה או בכולם. למה דווקא דן ברזל הוא הכוכב של האתר? האם זה היקף הכתיבה שלו? הקסם האישי שלו? מתן עדיפות של העורכים? אני לא חושב שיש לזה הסבר רציונלי ויחיד. לדעתי חלק מזה נובע מהמבנה של האינטרנט והמבנה של האתר. אם דן ברזל היה כותב את כל הביקורות שמתפרסמות באתר והיה בצורה כזאת יותר מזוהה כסמכות הרשמית שלו, התפיסה שלו כאוטוריטה הייתה משתנה בהתאם. אני לא חושב שזה מהפכני מדי להגיד שהדימוי הסמכותי שלו נובע לא רק מהאישיות שלו אלא גם מהתפקיד שהוא ממלא באתר.
שתי סוגיות
1. אני מסכים עם הטענה שטשטוש הגבולות הוא המאפיין החשוב ביותר של הפוסטמודרני, אבל חשוב בעיניי להבהיר איך נוצר הטשטוש הזה, והתשובה שלי קשורה להתפתחות טכנולוגית מואצת. כמות המידע שאנחנו צריכים להתמודד עימה שונה מאד מכמות המידע שעימה התמודדו הסבים שלנו, שלא לדבר על בני המאה ה-18. אני טוען שהשינוי הוא לא רק כמותי אלא גם איכותי. הסיבה שאני מתעקש לנסח את מקורות הפ"מ קשורה, ראשית, לניסיון להגיע להסכמה ראשונית על מה זה פוסטמודרניזם ושנית, לטענה שהמשבר המוסרי שהיווה את העילה לפתיל הזה נובע ממשבר אפיסטמולוגי שנובע בתורו מהפיתוחים הטכנולוגיים חסרי התקדים של מאה וחמישים השנים האחרונות.
2. אני גם מסכים שהמעמד של דן ברזל קשור למבנה הקהילתי של עין הדג לא פחות מאשר ליכולות האישיות שלו, אבל אני לא מצליח לראות איך זה שונה *מהותית* מהיחס בין אמריקה למורו.
שתי סוגיות
אם אתה מסכים איתי, אני מסכים להסכים איתך. אפיסטמולוגי-שמפיסטמולוגי, כל עוד יוצאים מנקודת הנחה שהמשבר האפיסטמולוגי חותך לשני הכיוונים, אין לי בעיה עם זה. ובזה אני מתכוון שלא רק שההבחנה בין אמת לבדיון וכו' נעשית קשה יותר, אלא גם שהצורך לבצע את ההבחנה הזאת הולך ופוחת.
ההבדל בין דן ברזל לאדוארד מורו הוא ברור, גם אם הוא לא בהכרח מהותי. אצלנו בעידן הפוסטמודרני אנחנו אוהבים את האשליה שאנחנו בוחרים את האוטוריטה שלנו והיא לא מוכתבת לנו מלמעלה. אם האוטוריטה היא בלתי רשמית, אנחנו יכולים להתייחס אליה כאוטוריטה אבל לא להודות בכך, מה שנותן לנו פתח מילוט זמין. וזה מתקשר לדעתי לסוגיה יותר רחבה, והיא חוסר הנכונות ההולך והגובר להתחייב להגדרות, או, אם תרצה, לקרוא לדברים בשמם. לא פלא שכשאני משייך סרט א' לז'אנר ב', אני מיד חוטף על הראש.
הטענה שלך בעייתית.
בוא ננסה לחזור רגע לעולם הקולנוע. כשאתה מדבר על חוסר מחוייבות להגדרות, זה נשמע כאילו אתה מאמין שההגדרה של ז'אנר קולנועי קיימת בנפרד מהסרטים שאליהם היא מתייחסת. אם תרצה, ההגדרה הז'אנרית היא הדבר-כשלעצמו, והסרט הוא אופציה מסוימת למימושה. בקיצור, אפלטון.
בהנחה שזה מה שאתה אומר, אני חושב בדיוק ההיפך. אני חושב שהגדרה ז'אנרית היא משהו שניתן לחלץ מאוסף שרירותי פחות או יותר של סרטים קיימים, ושהיא קיימת רק בדיעבד, כפעולה פרשנית בלבד. ומכיוון שהגדרה ז'אנרית היא תוצר פרשני, אין צורך להתחייב אליה, מכיוון שהיא סובייקטיבית לגמרי. יותר מכך, הגדרה ז'אנרית שתהיה מקובלת על קהילה פרשנית מסוימת חייבת להיות תוצאה של מו"מ בין כמה פרשנים. מכיוון שהמו"מ הפרשני אף פעם לא נפסק, גם ההגדרה הז'אנרית נידונה להשתנות באופן תמידי.
זאת אומרת, שיכול להיות שאתה חוטף על הראש כי אתה לא מוכן להתמקח על ההגדרות הז'אנריות שלך.
הטענה שלך בעייתית.
את הסיווג לז'אנרים הבאתי בתור דוגמה בלבד. אבל אם כבר התחלנו, אני אציין שוב שהחלוקה לז'אנרים היא בהכרח משהו שמחושב בדיעבד. אולפן הוליוודי מייצר סרטים עבור קהלים מאוד מוגדרים ותוך חזרה על נוסחאות מאוד ברורות. אז האם הסרט משתייך לז'אנר רק אחרי שהוא יורד מפס הייצור? לדעתי לא, הוא משתייך לז'אנר עוד לפני שהוא מצולם.
מה שאתה מדבר עליו זה הגדרה רטרואקטיבית מהסוג שנעשה לפילם נואר. האולפנים שייצרו את סרטי הפילם נואר באמת לא קראו לזה נואר ולא התייחסו אליהם בתור ז'אנר כשאר הז'אנרים*. ובגלל זה פילם נואר הוא לא ז'אנר "טהור" ולא ניתן להגדרה נקייה וחד משמעית. אבל הוא היוצא מהכלל. רוב הז'אנרים הם לא.
* ואפילו פילם נואר, אחרי שהכללים שלו נוסחו רטרואקטיבית, הפך במידה מסוימת לז'אנר מהשורה. הסרטים משנות השבעים ואילך הם כבר מודעים לעצמם.
החלוקה לז'אנרים היא *לא* בהכרח משהו שמחושב בדיעבד.
הטענות שלנו לא סותרות
שלך מתייחסת לעשייה הפרקטית של סרטים ואילו אני התייחסתי לרובד הפילוסופי: טענתי שאין לז'אנר קיום אונטולוגי. הז'אנר הוא סך כל הסרטים שמשויכים אליו. אם יום אחד יושמדו כל עותקי המערבונים בעולם, המערבון כז'אנר יחדל להתקיים, ולא משנה בכמה מילונים הוא מופיע כהגדרה. ולכן לדעתי סרט משתייך לז'אנר רק כשהוא הופך למוצר מוגמר. נכון שניתן לשווק אותו כשייך לז'אנר מסוים *לפני* שהוא גמור, אבל רק אחרי שהוא נבחן על ידי פרשנים מוסמכים, נגיד מקבל חמישה קולות בימד"ב, השיוך הז'אנרי שלו מאושר (זה שהוליווד והפרשנים שלה שייכים כולם לאותה מכונה משומנת זה כבר עניין אחר לגמרי). באופן דומה, גם המין של העובר טנטטיבי עד שהרופא המיילד מודיע "זה בן/בת".
כל זה לא אומר שהוליווד לא עובדת על פי נוסחאות. אבל אלו לא נוסחאות שחקוקות בסלע והן לא נפלו מהשמיים. הן קיימות מכיוון שהן עבדו בסרט קודם; הן נוסחאות פונקציונאליות שמטרתן להכניס כסף. אם הנוסחאה נכשלת, היא כבר לא תופיע בסרט הבא. כך שלמרות שהוליווד עובדת עם הגדרות ז'אנריות, ההגדרות ההללו ניתנות לשינוי.
הטענות שלנו לא סותרות
הדיון האינסופי הזה על ז'אנרים מייצר הרבה טקסט ומעט משמעות. החלוקה לז'אנרים הייתה כאמור רק דוגמה. בוא ננסה דוגמה אחרת לחוסר נכונות להתחייב להגדרות – יחסים בין אנשים. האם מוכרת לך הסיטואיציה בה בן אדם מנסה לנסח את סוג מערכת היחסים שלו, במיוחד רומנטית, עם אדם אחר, ומגמגם דקות ספורות בלי באמת להחליט מהי? הרי אם הוא ישים תוית כלשהי על היחסים האלה, זו תהיה הודעה באשמה שהם לא סוג אחר של יחסים. וכל זה כמובן בלי להתחשב בכוונותיו, רצונותיו ורגשותיו של בן הזוג, בין אם הם ידועים לאותו אדם ובין אם לא. לדעתי גם זה מתקשר לאותה התופעה, חוסר יכולת לקרוא לדברים בשמם.
שתי הערות קצרות:
1. ל-ravy: ההנחה שכולם רואים את אותה הטלוויזיה וגולשים באותו האינטרנט היא הנחה שמתעלמת מכמות מרשימה ביותר של ציבורים – עניים, זקנים, תושבי פריפריות, ואמממ, בערך כל העולם הלא-מערבי.
2. לנמרוד: ההנחה שכמות המידע שאנחנו צריכים להתמודד איתה גדולה בהרבה מזו של הסבים שלנו היא, מה לעשות, מופרכת. הסבא שלי, לפחות, עבר שלוש תרבויות שונות מאוד במהלך חייו (פולין שלפני המלחמה, המחנות וישראל). כמות השינויים שעברה על העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים גדולה בהרבה מזו שעברה עליו במחצית השניה, וגם במאה ה-19 לא הכל היה רגוע.
על הדיון עצמו אין לי הרבה מה להגיד, אבל צריך להיזהר מהכללות, ובעיקר ממיופיה תרבותית או היסטורית.
שתי הערות קצרות:
התכוונתי כמובן לעולם המערבי וספציפית לישראל. הזכרתי את העניים והחרדים. זקנים? אינטרנט אולי לא, אבל טלוויזיה הם בהחלט רואים. באותה מידה אתה יכול להזכיר את תושבי בתי הכלא ובתי המשוגעים. גם מהם יש לא מעט.
רק בערך
המטרה שלי היא לא להתווכח, אלא רק להעיר על כך שבכל הדיון נמרוד ואתה הנחתם שכל העולם דומה לכם. ואגב, ההקבלה שאתה עושה בין חרדים, זקנים ושוכני בתי-משוגעים ובתי-כלא היא עוד חלק מההנחה הזו.
סתם לשם הבהרה, האם עולי ברה"מ לשעבר רואים אותה טלוויזיה כמוך? והערבים? ובאיזה שעות אתה רואה טלוויזיה? ואילו עקרות בית, באילו שעות? ובאיזה ערוצים אתה מתבונן? ואני?
אתה טוען שהבדלים טכנולוגים אינם קובעים מי מאמין באידיאולוגיה מודרנית ומי בפוסטמודרנית, כיוון שכולנו חשופים לאותה הטכנולוגיה, או ליתר דיוק, לאותו המידע המגיע דרך ערוצים טכנולוגיים. בלי שום קשר (כרגע) לדיון אודות פוסטמודרניזם, אני אומר שזה לא מדויק שכולנו חשופים לאותו המידע.
ואגב, לגבי האינטרנט, לא רק שלא בכל בית בישראל יש אינטרנט, אלא שלהגיד "אותו האינטרנט" נראה לי אוקסימורון, שהרי לא כולם גולשים באותם האתרים.
רק בערך
שוב, אנחנו נכנסים לוויכוח בין כמות לאיכות. אצלי הדגש היה על הכמות, כי זה התחבר לנושאים אחרים שדיברתי עליהם. אם אתה רוצה לדבר על איכות, אין לי ויכוח איתך.
איזה טלוויזיה רואים עולי ברה"מ וערבים? טלוויזיה אחרת, אבל עם פרסומות של אותן החברות הישראליות.
פרסומות?
אני חושב שפיספסתי משהו. למה הפרסומות חשובות בעיניך יותר מהתוכניות שמסביבן, בהקשר של פוסטמודרניזם/מודרניזם (אני שואל ברצינות, לא בהתרסה)?
פרסומות?
הדיון הזה מזמן איבד את המיקוד שלו. אם טווידלדי הסיט אותו לסטטיסטיקה, למה לא להתחיל לדבר גם על תרבות הצריכה? בוא נחזור לרגע לנושא המקורי. כמעט כולם רואים איזשהי טלוויזיה ורבים גם גולשים באיזשהו אינטרנט. אם מתחילים לעשות הבחנות בין מי רואה מה ובאיזה שעות, נגלה במהרה שכולנו אינדיבידואלים וכל אחד הגיע לאיזון לגמרי ייחודי בין סוג וכמות התכנים שהוא צורך.
אבל… הטענה המקורית שלי הייתה כאמור קשורה לכמות. כולנו מופצצים במידע. גם אם זה סוגים שונים של מידע. האם זה לא מה שאתה בעצמך אומר?
ואו
זה היה ממש מרשים מבחינה רטורית-(א-)לוגית: סיבוב, דילוג והפנייה. או במלים אחרות, מה?
ספציפית, אני לא טוען עדיין כלום, כי לא לגמרי ברור לי מה אתה ונמרוד טוענים.
האם הטענה היא שכל אדם שמופצץ בכל סוג של מידע מפתח תודה/אידיאולוגיה פוסטמודרנית?
האם הטענה היא שבעצם כולנו חשופים לאותם המסרים, ולכן אין פה הפצצה, אלא מראית עין של הפצצה בלבד, ולכן כולנו עדיין מודרנים?
האם הטענה היא שכולנו אכן חשופים להפצצה, אבל שמשתנים אישיים (השכלה טכנולוגית / גיל) הם הקובעים את התגובה שלנו לאותה ההפצצה?
הנקודה היחידה שלי הייתה לגבי הומוגניות והטרוגניות: ישנה יותר הטרגוניות בתוך העולם בימינו, ואפילו בתוך החברה הישראלית בימינו; וישנה הומוגניות גדולה יותר בין המאה ה-21 למאות ה-20 וה-19 (במובנים שדיברנו עליהם).
ואו
לא, הקשר בין ההפצצה במידע לגישה הפוסטמודרנית הוא לגמרי של נמרוד. אני טענתי שגישה פוסטמודרנית היא פונקציה של גיל, חינוך, תרבות.
הטענות שלנו לא סותרות (כה''ב)
אני מסכים שז'אנר יכול להתקיים רק בדיעבד, לאחר שנוצרו מספר סרטים המגדירים אותו (יום יבוא ואתפנה לכתוב מאמר מסודר על סרטי התיכון). אני רק רוצה להתקטנן ולציין שאם יושמדו כל עותקי המערבונים בעולם, עדיין יהיה תיעוד של מאפייני הז'אנר וכל עוד הם קיימים בזכרון, ניתן יהיה ליצור סרטים חדשים במסגרת הז'אנר. מצד שני, אם לא יווצרו סרטים חדשים, לא יהיה למה להשוות והז'אנר עוד יתקיים במישור התאורטי, אבל לא במישור המעשי. מצד שלישי, אם יושמדו גם כל המקורות המגדירים את הז'אנר ואף אחד לא יטרח לשחזר את המידע מהזכרון, הז'אנר יכחד בתוך כמה עשורים, כשלא יהיה מי שיודע על קיומו. סביר מאוד להניח שדבר כזה כבר קרה, תרבות קדומה פיתחה ז'אנר אמנותי שנכחד מאחר ולא נותר לו שום תיעוד והעוסקים בו לא נשארו כדי לשחזר.
אהת עושה חלוקה חדה מדי בין שנות ה-50 לתקופה הפוסט מודרניסטית
אז כן, היום מדברים הרבה על פוסט מודרניזם. אבל עד כמה זה באמת גורם לשינוי ההתנהגות האנושית בפועל?
יש לנו, היום, זיכרון היסטורי של שנות החמישים, כתקופה שבה מושג הצדק המוחלט (למשל) היה הרבה יותר תקף. אבל זה זיכרון היסטורי שמשקף גישה מוצהרת של אנשים אז, כמו שהיא השתמרה – לדוגמה – בסרטים מאותה תקופה. זה לא בהכרח משקף את ההתנהגות האמיתית של אותם אנשים, או אותה חברה. אם נתייחס ל'מורו-מול-מקארתי' – כל תפישת הצדק המוחלט ההיא של שנות ה-50, לא עזרה לקורבנותיו של מקארתי, עד שהוא הגזים והתחיל לפגוע באנשים פופולריים מדי מה"מיינסטרים" (כמו לוסיל בול). רק אז עצרו אותו.
והצד השני של אותו מטבע: גם היום, אם מישהו בעמדת כוח ידרוך על יותר מדי יבלות, ויתחיל לפגוע באנשים מהמיינסטרים, כמו שעשה מקארתי, בסופו של דבר הוא ייעצר. פוסטמודרניזם או לא, אנשים יתרגזו עליו מספיק, ויפחדו מספיק, כדי להקשיב למי שיוכיח שאין לזה כיסוי. כן, גם אם מי שיוכיח את זה ידבר בצורה פומפוזית, כמו מורו.
אז לתפישות ערכיות ולמגמות תרבותיות יש משמעות. אבל האם היא כל כך גדולה כמו שאתה חושב? לדעתי ממש לא.
מעניין שאתה מדבר על ההווה
כי עד כמה שאני מבין את הסרט, הוא מבצע אנלוגיה מאוד ישירה בין התקשורת של שנות האלפיים לתקשורת של שנות החמישים ובין מקארתי לג'ורג' בוש הבן. אם כבר חושבים על זה, בוש גרם ליותר נזק מוחשי על ידי הכניסה למלחמת המפרץ השנייה (נתעלם לצורך הדיון מהראשונה) והוא עשה זאת עם אותה כמות של ראיות קונקרטיות, דהיינו אפס. לפני ותוך כדי המלחמה גם התקושרת וגם העם האמריקאי שיתפו פעולה. אחרי המלחמה ישנו מיעוט שקצת כואס על זה שעבדו עליו, אבל שום דבר לא באמת מתרחש בפועל. אז אם מתייחסים למקרה הספציפי הזה, שכולל את אותם הגורמים של תקרית מורו ומקארתי (זאת אומרת, היחסים בין הממשלה, התקשורת והעם האמריקאי), האם באמת כל כך מעט השתנה?
אפשר באותה מידה להתייחס לציד המכשפות אחרי ביל קלינטון והליכי ההדחה נגדו. האירוע הזה התרחש לפני שנים ספורות, היה מפוקפק מבחינה אתית ומשפטית, ועדיין קיבל את התמיכה המלאה של התקשורת והעם. אבל על פרטים קטנים כאלה אפשר להתווכח.
יש הרבה הבדלים בין פרשת מקארתי למלחמה בעירק,
וההבדל שמהותי לענייננו הוא לא – כמו שאתה טוען – שהראשונה התרחשה חמישים שנה לפני השניה. ההבדל המהותי הוא שמקארתי ביצע מהלך פוליטי נגד אמריקנים, ולא רק זה – הוא התחיל לרדוף אמריקנים שהיו בלב הקונצנזוס של דעת הקהל ונהנו מאהדה רבה. ברגע שזה קרה – ורק ברגע שזה קרה – הציבור היה בשל להתייחס להאשמות של מורו ולקבל אותן.
לעומת זאת, בוש ביצע מהלך פוליטי-צבאי נגד אומה אחרת. נגד *זרים*. ובמקרה כזה, הרבה פחות מעניין את האמריקנים אם לא היו לו ראיות עובדתיות לבסס עליהן את המדיניות שלו. איך היו אומרים בישראל? כולה ערבים. מה גם שבמקרה של המלחמה בעיראק, גם באופוזיציה – הדמוקרטים – תמכו בה, מה שמקשה עליהם להתנגד לה.
בקיצור, ההבדל בין שני המקרים, הוא לא מודרניזם לעומת פוסט מודרניזם. ההבדל הוא מעמד הצד הניזוק, בדעת הקהל האמריקנית, שגרם לתגובה שונה (בינתיים), בכל אחד מהם.
אם אתה רוצה ראיה לכך שממשלה – נגיד, הממשל האמריקני – יכול היה בקלות לגרור אחריו את האומה לפעולות תוקפניות על סמך סילוף עובדות, אתה צריך רק להסתכל בהיסטוריה של המאה האחרונה. תבחן את נסיבות פריצת מלחמת ארה"ב ספרד, הסיפוח של הוואי, או הצהרת מפרץ טונקין – כולן לפני עליית הפוסטמודרניזם – ותראה שהדמיון המהותיהוא רב. וכן, יחסית, מעט השתנה.
ולגבי קלינטון – גם זו דוגמה שלא ממש תקפה. במקרה של קלינטון, בלי להתייחס לכל הקרקס התקשורתי נגדו, האיש נתן עדות שקר, כך שנאמר מה שנאמר (ויש הרבה לומר) על הניצול הפוליטי של העניין, אי אפשר לטעון שרדפו אותו בלי בסיס עובדתי.
יש הרבה הבדלים בין פרשת מקארתי למלחמה בעירק,
לא אמרתי שהמלחמה בעיראק הוא אירוע חריג בהיסטוריה האמריקאית. (אני אחזור ואשאל, האם אני היחיד שקורא עכשיו את האוורד זין?) אבל אני גם לא לגמרי מקבל את ההסבר שלך שההבדל הוא בין פגיעה בזרים לבין פגיעה באמריקאים. הורידו את מקארתי רק אחרי שהוא הציק ללוסיל בול? לא יודע, אבל נשמע לי קצת משונה. מקארתי נטפל לכוכבים הוליוודיים במשך עשור אבל רק כשהוא הגיע ללוסיל בול, פתאום הקהל האמריקאי, שראה את כל המשפטים בטלוויזיה, שם לב?
ולגבי המלחמה בעירק? הרי המרד (המצומצם) של האמריקאים בבוש בחודשים האחרונים לא נובע מהפגיעה בערבים. הוא נובע בעיקר מסיכון והרג מיותר של חיילים אמריקאים ומפגיעה בכלכלה האמריקאית. אם הארנק לא קשור בצורה ישירה ובלתי אמצעית לליבו של האמריקאי הממוצע, אני לא יודע מה כן. אולי אפילו בצורה ישירה יותר מאהדה לסלבריטאים.
אני אקל עליך: אתה לא חייב לקבל *לגמרי* את ההסבר שלי
על בלימת המקארתיזם. מספיק לקבל אותו חלקית, בתור דוגמה להשפעה של הנסיבות ההיסטוריות – כדי להכיר בזה שלא כדאי למהר ולייחס הכול למודרניזם / פוסט מודרניזם.
בנוגע למלחמה בעיראק – כמו שכבר אמרתי, יש הרבה הבדלים, בינה לבין פרשת מקארתי. כתוצאה מפעילותו של מקארתי לא נהרגו יותר מאלף חיילים אמריקנים, למשל. בדיוק זו הסיבה שנתתי, בתור דוגמה, מלחמות אחרות, כדי להראות מקרים שמתאימים יותר להשוואה.
ואם תיקח את מלחמת וייטנאם, תראה שאז קרו דברים דומים מאוד. גם אז היה נשיא (לינדון ג'ונסון) שהציג מצג-שווא לגבי האירועים, כדי לגייס תמיכה פוליטית במלחמה. וכל זה -בתקופה שבה הפוסט מודרניזם עדיין לא הרים את ראשו המכוער.
אני אקל עליך: אתה לא חייב לקבל *לגמרי* את ההסבר שלי
יאללה, שיהיה. קבל הסכם חלקי.
לא שיש לי מושג מה הקשר לווייטנאם. הרי המלחמה ההיא לא הייתה פופולרית כמעט מתחילתה. ההתנגדות למלחמה הייתה רווחת ואפילו אופנתית בקרב אוכלוסיות שלמות של העם האמריקאי. לא כך עם המלחמות האחרונות.
עד 1968 היה רוב מוצק שתמך במלחמה.
ובקרב קבוצת הגיל עד 25, זו שהוציאה את החיילים, היה רוב עד אמצע 1968.
מש''א.
ומכאן הדמיון הניכר (לפחות עד כה) למלחמה בעיראק.
לא אמרתי שהיה רוב
אלא שההתנגדות למלחמה הייתה מקובלת, לכל הפחות מקובלת מספיק כדי לקבל ייצוג באמצעי התקשורת. אתה רוצה להגיד לי שהאקטיביזם הפוליטי המיתולוגי של שנות השישים התממש באורך פלא רק ב-68 והפך מיד לרוב? לא, זה היה תהליך.
ב-מק-רה,
בגליון האנגלי הקרוב של כתב העת Azure ובגליון לאחריו של הגרסה העברית ("תכלת"), יהיה מאמר שלי עם התייחסות די נרחבת לזה. ואפשר גם לקרוא את הספר של אדם גרפינקל, Talltale hearts, שעוסק במיתוס של השפעת התנועה האנטי-מלחמתית.
(אה, ועכרור: באותו מאמר יש גם כמה נימוקים טובים כדי לומר שההקבלה בין ויאטנאם ועיראק ממש לא הכרחית).
אני אשמור את הדיון לשם.
יש גם ספר שהתחלתי לקרוא עכשיו, בשם The Uncensored War
שבו המחבר טוען (בצורה די משכנעת, בינתיים) שההתנגדות למלחמת וייטנאם התחילה להיות מיוצגת בצורה משמעותית ומשפיעה בתקשורת אמריקנית, רק אחרי שהתחילה מחלוקת חריפה בנוגע למלחמה בתוך הממשל האמריקני – וכך הטענות נגד המלחמה קיבלו לגיטימיה.
נזכרתי לפתע בדיון הזה
ובגלל שאין לי את האמצעים לקרוא מאמר שמתפרסם ברגעים אלה ממש במגזין בריטי, אני אגיב כבר עכשיו.
1968 זאת שנה נחמדה. סביר מאוד להניח של*רוב* האמריקאים האסימון נפל רק ב-1968 ואפילו אחרי. הרי המלחמה נגמרה רק חמש שנים מאוחר יותר. אבל מצד שני, בשנה הזאת גם תרבות הנגד וגם השמאל החדש היו כבר בתהליכי גסיסה מתקדמים. זאת לא סתם הייתה ההתחלה של הסוף, זה היה האמצע של הסוף. ואתה בעצם אומר שזאת הייתה… בקושי ההתחלה של ההתחלה?
בנוסף, בשלב הזה ההתנגדות למלחמת וויטנאם חלחלה מספיק עמוק אל תוך התרבות שהיו כבר לא מעט ספרים וסרטים בנושא. אולי רוב העם איחר למסיבה, אבל הייצוג באמצעי התקשורת לא. ב-1968 יצא Greetings של בריאן דה פלמה, שבו צעירים ניסו להתחמק מהגיוס ועשו צחוק מהמלחמה. ב-1968 פורסם הספר The Electric Kool-Aid Acid Test של טום וולף, שדיבר על זה שהפגנות המחאה הפכו כבר באותה תקופה לאירועים חברתיים נטולי אידיאולוגיה. המחזמר "שיער", אותו בטח מכירים יותר משתי היצירות האחרות גם יחד, עלה כבר ב-1967. מאיפה כל הדברים האלה הגיעו? אפילו אתה בטח לא תטען שלקח רק חודשים ספורים גם להתחיל וגם לסיים את הפרויקטים האלה, וגם לצבור מספיק קהל כדי להפוך אותם ללהיטים בתחומם?
באומה בגודל של ארה''ב,
יש מספיק מסה גם כדי ליצור הרבה יצירות תרבות שמתנגדות למלחמה, גם כדי שיהיה להן קהל נרחב,
וגם כדי שלא תהיה להן די השפעה על *רוב* הציבור. תרבות הנגד הייתה תרבות שוליים, גם אם שוליים רחבים.
וליתר פרטים, עכשיו אפשר למצוא את הנוסח האנגלי באתר של Azure. שהוא, אגב, מגזין ישראלי דווקא:
http://www.azure.org.il/magazine/magazine.asp?id=297
(דורש הרשמה חינם).
(הייצוג באמצעי התקשורת התחיל כבר ב-1965 עם Send the Marines של טום לרר, ועם Lyndon Johnson told the nation של טום פקסטון. שיר המחאה החריף ביותר, I Feel Like I'm Fixin' to Die Rag, נכתב ב-1967).
מאמר מעניין
חבל שאתה מזכיר את הנ*צים כבר בתחילתו ומפסיד בדיון מראש.
אם נחזור לנושא המקורי, אני דיברתי על זה שהיו אוכלוסיות שלמות שהתנגדו למלחמה כבר מתחילתה, ואתה עכשיו אומר שהיו שוליים רחבים. האם אנחנו לא אומרים בדיוק את אותו הדבר?
גם כל עניין של יצירות תרבות הוא לא מקרי, אלא מתקשר אצלי להבדל בין הפרה-פוסט-מודרניזם של שנות השישים-שבעים לפוסטמודרניזם של ההווה. לפני שלושים שנה, זה היה מובן ומקובל שלאמנים יהיו דעות פוליטיות, והקהל הקשיב והושפע מהדעות האלה. כשג'ון לנון יצא נגד המלחמה, הקהל לקח אותו ברצינות. בשנות האלפיים, הסיפור שונה לחלוטין. כשסלבריטים יוצאים נגד המלחמה בעירק, הם מיוצגים כקבוצה של פסיכים שמדברים רק כדי לשמוע את עצמם. אנחנו אומרים להם "יאללה, יאללה" ועושים מהם צחוק ב-Team America.
זה מאמר בכתב עת רציני.
שמתפרסם בדפוס. חוק גודווין לא חל עליו. קורה.
לגבי מה ששאלת: תמיד יש מתנגדי מלחמה מתחילתה. גם למלחמת המפרץ השניה היו כ-22 אחוזי התנגדות גלויים עוד במהלכה. 22 אחוז זה בחישוב גס כשישים מליון איש. מספיק כדי למכור הרבה אלבומים וסרטים, לא מספיק כדי להשפיע על המדיניות – כי מאתיים ומשהו מליון תמכו. (והייתי נזהר מלומר "אוכלוסיות שלמות", אולי רק בגלל דקדקנות: גם בקרב הקהילה השחורה ובקרב הצעירים היה רוב למלחמה עד 1968, אאז"נ).
בחלקים נרחבים של מלחמת ויאטנאם, זה היה המצב. עד היום מדברים על "המצעד על הפנטגון" ב-1967, אבל כמה אנשים היו בו? לרוב ההערכות לא יותר משבעים אלף. יותר מאוחר נעשתה מיתיזציה של תנועת ההתנגדות, אבל בזמן אמת היא לא דיגדגה לרוב האמריקאים שאינם לינדון ג'ונסון. אני לגמרי לא משוכנע שמסעות ההופעות לטובת ג'ון קרי לא נתפסו ברצינות בקרב קהל היעד שלהם, במיוחד כיוון שיצא לי להיות בקיץ 2004 בארה"ב ולדבר עם לא מעט דמוקרטים, חלקם קרובי משפחה שלי.
אבל *אני* לא קהל היעד, ומהזווית שלי זה באמת נראה מגוחך למדי, לדעתי במידה רבה בגלל הבדל אחר: היעדר של יצירות מוזיקליות פופולריות ואחרות (אמינם, טוב, נו) שיוצאות נגד המלחמה. בעד מדיניות ארה"ב יש שירי קאנטרי מתקתקים למדי, ב-2004 היה Letters from home שהיה בלתי אפשרי להימנע מלהיתקל בו. אם תחפש הבדל פה, יש לדעתי גם בזה שהאמנים כיום פחות מגייסים את היצירה ישירות לטובת דעותיהם; עם כל הכבוד לברוס ספרינגסטין, יש אפקט אחר לחלוטין לשירת "Born on the run" במחאה נגד בוש וליצירת אלבום של שירים שיוקדשו למחאה נגד מדיניות ארה"ב. אם יוצרים לא לוקחים את היצירה שלהם ברצינות, אני לא רואה סיבה לקחת אותם ברצינות (בטח יש כמה שירי מחאה שאני לא מכיר, אבל בסה"כ, כמו בארץ, נראה לי שיש היעדרות מוזרה של הפוליטיקה ממצעדי הפזמונים).
ברור שהאחוז הוא קטן
אני אישית מדבר על ייצוג, על ערך סימבולי, לא אבסולוטי.
לגבי תמיכת האמנים, בהחלט יש תמיכה יותר גדולה של שחקנים וכמעט אפסית של זמרים. אתה רואה את זה בתור סיבה, אני רואה את זה בתור תוצאה. שירי מחאה הם לא תופעה רלבנטית לעידן הפוסטמודרני. מה גם, שרוק הוא כבר מזמן לא הבן היחיד שמקבל את כל תשומת הלב. העולם המוזיקלי של שנות האלפיים הוא כל כך מסועף, שאם אדם אחד, או אפילו קבוצה, ידברו על פוליטיקה, לא יהיה לזה שום משמעות. לראפ היו מאפיינים של מוזיקת מחאה, ותראה מה קרה לו אחרי תחילת שנות התשעים.
ולהדגמה,
Lyndon Johnson told the nation באודיו ועם המילים (שיר נפלא, לדעתי):
http://www.wellesley.edu/Polisci/wj/Vietimages/Audio/lbj-paxton.html
ול-I-Feel-Like-I'm-Fixin'-To-Die של Country Joe and the Fish; עוד ב-1969, כששידרו אותו בטלוויזיה, הוא הוביל לתגובות זועמות ביותר. הוא יצא ב-EP בסוף 1965, אבל התפרסם ב-1967, כאשר יצא באלבום, ולכן התייחסתי לשנה ההיא. גם הביצוע של פיט סיגר, שיש בלינק, לא רע.
http://www.countryjoe.com/rag.htm
אבל עדיין, הביצוע הטוב ביותר הוא המקור, וקצת ממנו אפשר לשמוע באמזון.
http://tinyurl.com/o5d62
לינק מספר 1. עד עכשיו יש לי צמרמורת כשאני שומע את השיר הזה. לא זכורה לי השפעה דומה של שיר מחאה בשנים האחרונות.
לומר 'קריסת הטלויזיה' זה מוחלט ופשוט מדי
לא בטוח אם בתגובה שלך אתה רק מתאר את המצב שמתואר בסרט, או גם מסכים עם קלוני שזה אכן מה שקרה.
בכל מקרה, בכל מדיום – גם ברדיו ובעיתונות, שהיו לפני הטלוויזיה – יש תופעות של עיתונות "גבוהה" וביקורתית לצד חומר "צהוב" שנועד למשוך את הקהל והמפרסמים. ואני אמנם לא מומחה בטלוויזיה אמריקנית של שנות החמישים, אבל ממה שידוע לי, גם שם השפעת המפרסמים הייתה גדולה, ורוב התוכניות הציעו בידור א-פוליטי. אני חושב שהעובדה הפשוטה היא, שבכל מדיום, הקהל רוצה הרבה בידור ומעט ביקורת רצינית (להוציא עיתות משבר קיצוניות).
גם בתקשורת של היום, אם תפתח נגיד את הטלוויזיה הישראלית – תוכל לראות באותו ערוץ, בו זמנית וזה לצד זה, תחקירים עיתונאיים, לצד כתבות מבדרות ומסיחות דעת שמשרתות את האינטרסים של המפרסמים. לא רק בתוכניות שונות, אלא אפילו באותה מהדורת חדשות, נגיד.
ברור שסרט כמו "לילה טוב ובהצלחה" לא מתיימר להיות מחקר היסטורי מאוזן, אלא להציג ראיית עולם – אבל זו הסיבה שמסוכן להתייחס אליו (אפילו במרומז) בתור תיאור מדויק של מגמות היסטוריות שלמות ומורכבות. אז לומר שהורדת התוכנית של מורו הייתה הנקודה שבה הטלוויזיה (שעד אז, כביכול, הייתה מחויבת לערכים גבוהים), מכרה את נשמתה – נשמע לי מאוד לא מדויק, ומטעה.
'קריסת הטלויזיה' זה לשון הסרט
אני מתאר את המסר של הסרט. הסרט מציג עמדה זו מפיו של אד מורו והמילים "קריסת הטלוויזיה" הן של פרד המגולם ע"י קלוני עצמו.
האם זה משקף את המציאות באמריקה באופן נאמן? אני לא יודע.
אה, אוקיי.
הגיוני שהסרט יציג את זה ככה, וקשה לבוא אליו בטענות.
קצת הגזמת בנוגע לוולס
וב"קצת" אני מתכוון ל"המון".
מאוד קל לנסות לתחום יוצרים לתוך הגדרות נוקשות ואמירות חד משמעיות, אך האמת היא שגם במאים הם בסך הכל בני אדם. יכול להיות שלפעמים בא לבמאי לעשות סרט מסוגנן, ולפעמים סרט מינימליסטי. לחלץ מ"לילה טוב" אמירה כנגד שפע הטריקים הסגנוניים של וולס זה סטרץ' דיי רציני, בהתחשב בכך שהסרט לא מאזכר אותו בשום צורה, בהתחשב בכך שהוא עוסק בנושא אחר לחלוטין, ובעיקר בהתחשב בכך שסרטו הקודם של קלוני כבמאי היה עמוס בטריקים צורניים א-לה-וולס.
לא מאזכר בשום צורה?
אני חושב שההתחלה של לילה טוב מאזכרת את ההתחלה של קיין ע"י השימוש באור מקרנה חזיתי וכן באופן הצגת ה"גיבור" (מורו כאן והרסט שם) ע"י הנואם.
לי היתה מייד אסוציאציה לקיין וזה חוזק ע"י האזכור של הרסט בסרט. הן מורו והן הרסט היו דמויות מפתח שעיצבו את עולם העיתונות של אמריקה.
אני אתקן את הניסוח שלי: זו לא אמירה עקרונית נגד הסיגנון של וולס בקיין. אני חושב שקלוני ממצב את הסרט שלו כתחקיר עובדתי לעומת קיין שהוא פיקציה.
בוידויים לא היה גבול ברור בין דמיון למציאות לכן הסגנון שם לא ניסה להיות דוקומנטרי.