במקור: Sa som i himmelen
במאי: קיי פולק
תסריט: קיי פולק ושות'
שחקנים: מייקל נייקוויסט, פרידה הלגרן, ניקלס פאלק, הלן סיוהולם
דניאל דאראוס (מייקל נייקוויסט) הוא מנצח בשיא תהילתו. התשוקה והמקצועיות שלו הן שם-דבר, והיומן שלו מלא למשך השנים הקרובות. אלא שסגנון החיים התובעני והחתירה לשלמות הולכים ואוכלים את דניאל מבפנים, עד שיום אחד הוא מתמוטט על הבמה. האבחנה של הרופאים ברורה: הביתה, מיד, ושלא על מנת לחזור. אלא שלדניאל, שכבר שנים לא זוכר באיזו עיר הוא התעורר הבוקר, אין ממש בית. וכך, באמצע החורף, הוא מוצא את עצמו נוסע צפונה בכבישים הארוכים של שוודיה, לעבר הכפר בו גדל ושממנו ברח.
בכפר הוא מתמקם בבית הספר הישן, הריק והלא מוסק, ורועד מקור ומזמן פנוי. אך במהרה הוא זוכה לביקור מהכומר המקומי, סטיג (ניקלס פאלק), שמזמין אותו באדיבות לארוחת ערב איתו ועם אשתו, וגם מבקש ממנו שיבוא לחזרה של מקהלת הכנסייה המקומית – אולי לאדון המנצח יש כמה טיפים בשבילם. דניאל, שהמרחבים המושלגים מטהרים ומבלבלים עליו את דעתו כאחד, מגיע בסופו של דבר לבקר, וקצת בניגוד לרצונו נשאב לנטילת אחריות על המקהלה.
המקהלה, בהיותה מקומית במלוא מובן המילה, מורכבת מהמגוון המצומצם של תושבי הכפר: החנווני המקומי, אשת הכומר המקומי, הצעירה המרדנית המקומית, אשת הבריון המקומי ועוד. דניאל רוצה להשתמש בהם להגשים את שאיפת חייו, שהיא ליצור מוזיקה שתאחד אנשים, ולשם כך הוא דורש מהם מה שהוא דורש מעצמו: שלמות. הם הולכים ונשבים בקסמו של האיש המוזר, שהוא גם מקומי וגם זר, גם אגרסיבי וגם עדין, גם איש העולם הגדול וגם תמים במידה שלא תאמן. אולם החיכוכים לא מאחרים לבוא – בין דניאל לבין סטיג, בין חברי המקהלה לבין עצמם, בין סטיג לבין אשתו, בין הבריון לבין כולם. לצד כל זה, דניאל ולנה המרדנית (פרידה הלגרן) מסתובבים ברצון, כמו גם בגמלוניות, האחד מסביב לשניה, ומנסים להבין מה הם רוצים זה מזו, ולמה.
כל החומרים האלו בטח מהדהדים לכם כקיטש טהור. והאמת היא שהקיטש אכן נמצא כאן, גם בסיפור, גם באפיון הראשוני והקריקטורי של הדמויות, ואפילו במוזיקה, ובאמונה היוקדת בכוחה לרפא ולאחד. אבל 'כמו בגן עדן' הוא סרט שוודי, ולא סרט אמריקאי, ולכן הקיטש שלו הוא קיטש שוודי, ולא אמריקאי. נתקלנו בו קצת פחות בעבר, ולכן הוא יותר מפתיע ופחות בנאלי. השוודיות נוטפת מהסרט בכל רמה. לדוגמה, לכל דמות יש טוויסט מסוים: הכומר המרושע והשמרן מתגלה כדמות מורכבת ומעניינת, ומערכת היחסים שלו עם אשתו הרבה יותר שוויונית ממה שנראה בהתחלה; לנה היא אמנם מרדנית וילדותית, אבל גם אמפטית ומלאת חכמת חיים. אבל בעיקר בולט לטובה העיצוב של שתי דמויות: דניאל, אדם מבריק וילדותי, מלא אהבה לכל בני האדם, אותה הוא לא יודע איך לבטא. הוא מורכב ומעניין מספיק בכדי להיות אנושי; וגבריאלה, אשת הבריון, שהופכת להיות הסולנית של המקהלה, ומוצאת את הכוח שהיא זקוקה לו בשירה ובחברים. הדמות ניצלת מצלילה בתהומות הבנאליות בעיקר בזכות המשחק הנהדר, והשירה הנהדרת עוד יותר, של הלן סיוהולם (בעיקר כשהיא שרה את השיר הנושא את שם דמותה). בכלל, מרבית הדמויות בסרט מצליחות לקבל מספיק זמן מסך בכדי שנלמד להכיר אותן, על מגרעותיהן ומעלותיהן.
הכוח המניע את העלילה בסרט הוא סיפורה של המקהלה, אבל בסרט יש שימוש מינורי, יחסית, במוזיקה, וכשהיא מופיעה היא נשמעת כמו פופ רך יותר מאשר כמו מוזיקה למקהלות. המקהלה בכפר היא בסך הכל מקום שבו אנשים יכולים להיפגש, להכיר האחד את השני לראשונה או מחדש, ולנסות וליצור מערכות יחסים טובות יותר, נכונות יותר. המוזיקה היא רק מטאפורה, ולכן זה לא באמת סרט על מקהלה, אלא סרט על אנשים והקשרים ביניהם.
'כמו בגן עדן' הוא סרט שעל הנייר נשמע כמו הפקה של הולמרק, אבל על המסך מצליח לעבוד כמו שצריך – להיות חם ואנושי, בלי להיות דביק ומעורר בחילה, לעורר אמפטיה לדמויות מבלי לבצע יותר מדי מניפולציות רגשיות בצופים, ובעיקר להיות אופטימי ומלא אמונה מבלי לאבד מגע עם המציאות. לא מדובר בסרט מקורי במיוחד, אבל השינויים הקטנים מהנוסחה המוכרת, שנובעים כנראה מהעובדה שהוא פשוט נעשה במקום אחר ובידי תעשיה אחרת מזו שעושה את רוב הסרטים שאנחנו רואים, מעבירים אותו לצד הנכון של הקיטש, הצד שמחמם את הלב.
אהרו''כ
אני דווקא התרשמתי ממנו יותר מאשר קיטש, כעל סרט עם המון אנשים מאוד סגורים.
יש משהו קצת כבד בסרט כזה, שבו כל הזמן צריך להישאב לקדרה המבעבעת של הרגש של אנשים אחרים. אני חושב שהייתי מוריד ממנו כמה דקות כאלו.
אבל בסופו של דבר סרט מאוד יפה.
לא כל כך ענייני, אבל
מה קרה שכולם פתאום פותחים גני עדן?
מהו הקיטש?
שאלה די מעניינת אם מסתכלים עליה יותר לעומק.
אני יודעת מה התרשמותכם הראשונית: קיטש=זבל-
סרטים עם סוף טוב, הרבה חיוכים, הרע מקבל את דינו, הממלכה\ עסק\ בית ניצלים מחורבן ואז כולנו ביחד באחדות יוצאת מן הכלל מתפנים או יותר נכון רצים לשקיות ההקאה…
אבל עלינו לזכור שהקיטש במקורו נועד לעורר רגש והרגשה נעימה בפנים (לא בחילה)
לכן אני חוזרת לשאלתי המקורית (אם תוכלו לעזור לי)
מהו קיטש?, איפה טעינו? והאם יש סרטים קיטשיים טובים?
מהו הקיטש?
ב"הנסיכה הקסומה", החלק של ווסלי ונורית הוא קיטש טהור, ועדיין מהנה. כנראה שזה עניין של מינון ומהילה נכונה.
ו-סליחה על ההשוואה הלא מאוזנת לנסיכה – ראיתי לפני כמה זמן סרט-תיכון-אמריקאי בואריאציה על סינדרלה – התגלמות הקיטש, אבל מוצלח.
ואם כבר – מה עם קלולס?
טוב, אחרי מה שכתבתי למטה, אני נאלץ לחלוק.
אני מסכים לנקודה אחת – זה אכן עניין של מינון ומהילה נכונה. מינון ומהילה נכונה מונעים מהמתקתקות להפוך לקיטש.
תיזהר במשאלותיך
או משהו שאבד בתרגום.
ההגיון שמנחה אותי בניתוח דברים "קיטשיים", הוא אותו אחד שבו אני משתמשת בהכנת משקאות (לא שזה תמיד עוזר, לצערי). דווקא הקיטש במינון בלתי מזיק יכול להיות דבר טוב, ואילו המתקתקות היא המבחילה.
וזה כבר מעלה שאלה – מה ההבדל בין מתקתקות לקיטש? כי אני יודעת שיש, אבל מתקשה להסביר אותו, וזה מחליש את הטיעון שלי. אויה, מה אעשה עתה? הקרקע נשמטת מתחת לרגליי ונראה כי הגיע הזמן להחזיר אותי לחושיי. שתי סטירות, מישהו? (מרווין, אתה והמשאלות שלך)
*פאף!* *פאף!*
לפי דעתי, ההבדל בין מתקתקות, סכריניות וקיטש הוא כמו ההבדל בין סימפוניה, רעש ו-ManOWar.
הראשון הוא טוב, השני כבר מתחיל לעצבן והשלישי גורם לדברים כמו Reavers.
קיטש לא יכול להיות טוב.
זה לא עניין של התרשמות שקיטש=זבל, זו ההגדרה של קיטש.
קיטש הוא לא סוכר, שיכול להיות מצויין אבל רע מידה מוגזמת. אם כבר, קיטש הוא מתיקות-יתר. הקיטש כולל לרוב ניסיון מאומץ ובולט לנגן על רגשות, ותמיד עשוי בטעם רע.
מעצם ההגדרה, אם זה טוב זה כבר לא קיטש.
לקונדרה יש הגדרה מעניינת לקיטש
הוא טוען שקיטש הוא הצגת העולם כאילו אין בו חרא (במובן המילולי של המילה).
אם כך,
צריך לתת לכלבים לעשות את מה שהם רוצים לעשות על המדרכה, כדי להמנע מקיטש.
קיטש לא יכול להיות טוב.
אין דבר כזה קיטש טוב, אבל יש אנשים שונים עם סיבולת שונה לקיטש. ישנם גם אנשים שדווקא אוהבים קיטש, כמו שיש אנשים שאוהבים סרטי ב'. ילדות קטנות בעיקר, אבל לא רק.
בקשר להגדרה – כן, kitsh זה זבל בגרמנית.
סוף סוך ביקורת על הסרט הזה
שנהנתי ממנו עד גבול מסויים.
ההרגשה שלי היתה שזהו עוד אחד מאותם סרטי פחיות לאניני טעם: המינון הנכון בין מוזיקה, נופים נפלאים, ילדות עשוקה, וכן, גם שוודית שמתפשטת. לגמרי. לחלוטין. כי זה, בינינו מה ששוודיות יודעות לעשות.
או בקיצור: סרט שהוציא המהומים של תענוג, של נחת, גרגורי הסכמה והזדהות ואינפופים מהקהל המאוד מעריך את עצמו שישב איתי בתיאטרון ירושלים.
ובמילה אחת, ילדים, מה שקורה כשמערבבים את "שוקולד" עם "כשהנערים שרים"; זה כמו שוקולד בטעם תפוזים – רק, אבל רק עם אתם בקטע.
מה שוודיות יודעות לעשות
לפחות עוד דבר אחד ששוודיות יודעות לעשות לפי הסרט הזה זה לשיר. והשוודית המתפשטת בסרט גם יודעת להיות מלאך אבל זה כנראה מעבר לגבול שהצבת.
כן, קוראים לזה לשיר,
וגם מלאכים שרים, כך נאמר לי פעם.
הטענה שלי היתה כנגד המינון הלא מבוקר של שימוש במרכיבים מרגשים – מינון זול לטעמי, כאשר הקטע הנ"ל היה הזול מביניהם.
חוצמזה – אין לי שום התנגדות עקרונית לשוודיות.
במקרה הזה,
עודף המכות הוא גם מטונימיה למצבו הנפשי של הגיבור בסרט, כאדם מיוסר מאד, פנים וחוץ.
לכן הסצינה האחרונה היתה כל כך עמוקה ומרהיבה.
ביקורת טובה
אבל למה, הו, למה אתה רואה סרטים במקום לבדוק את המבחנים שלנו?
יש לי תשובה נהדרת:
כי את הסרט ראיתי לפני חודשיים.
ועדיין, ווטסון יקירי, היה זה חסר זהירות מצדך, להשתמש בשמך האמיתי
("אדם קלין אורון". לא "ווטסון".)
דווקא יש אידיאולוגיה מאחורי זה
אבל אני לא חושב שהיא מעניינת פה אף אחד.
האם זו הזמנה להתעניינות?
לא, זו דעתי הכנה.
אבל בכל זאת: זה שומר אותי מלהתנער (בזמן אמת או בדיעבד) מאחריות למה שאני כותב, ואני גם מעדיף לא להתבייש בשום דבר שאני עושה.
באופן כללי אני חושב שהאנונימיות באינטרנט מוציאה הרבה רוע ורדידות מבני-אדם, אבל מצד שני, היא גם מוציאה הרבה הומור וקלילות. במלים אחרות, עמדתי האישית היא להופיע בשמי האמיתי, אבל אני לא גורס שכולם צריכים לפעול כך.
חחח איזה תשובה מפגרת מה זה השטויות האלה.!!
ל-242944 אתה אהבל אין לך מושג
מהחיים שלך!!!~ אדם כלין אורון שולת!1!!! חחחח…
יש בזה הרבה אמת.
אבל אסור לשכוח את הצד השני שציינת – של ההומור והקלילות.
לא כל אחד מסוגל להם גם כשהוא יודע שמכירים אותו, ולפעמים במה אנונימית כמו זו מוציאה מאנשים דברים שלא היו מתגלים באופן אחר.
וגם העובדה שהוא
מסתובב עם חולצות של עין הדג באוניברסיטה גם לא עוזרת לישמור על אנונימיות… אבל זה מגניב בכל מקרה….
סרט מקסים.....
יופי של ביקורת לסרט מקסים.
ראיתי אותו אתמול, והיום דבר ראשון על הבוקר כתבתי ביקורת ושלחתי, לא הצלחתי לפתוח את עין הדג אז חיפשתי אליו ביקורות באתרים אחרים שלצערי לא פירגנו לו כלל. וכרגיל עין הדג לא איכזב ומצאתי פה בדיוק את הביקורת שחיפשתי, ביקורת שהצליחה להרגיש את המהות של הסרט מעבר לקלישאות.
סרט קסום
נהננו מכל רגע. סרט אמיתי, כן ומרגש ועדיין אופטימי. ממולץ בחום
סרט שוודי כמו שצריך
למה להכפיש סרט כזה נפלא?
אני חושב שיש להבדיל בין קיטש
מבוזבז לבין יופי נקי ואסטטי שכזה.
מי שרואה את האור בעולם יתאהב בסרט ובשחקנים המדהימים, שמככבים בסצנות שדרכן הצופה יחווה דרך הסרט אהבה,שנאה וכאב.
סרט שייגע בכל מי שלא סולח לעצמו על עבר כואב ולכל מי שרואה את האהבה למרות כל כאב האנושות.
מי הכפיש אותו?
אני שואל ברצינות, כי גם אני מאוד אהבתי את הסרט ויש לי פה במקרה לום ברזל.