קזנובה

מאת
קיפוד
– פורסם ב 12 בפברואר 2006Posted in: ביקורות

במקור: Casanova
במאי: לאסה הלסטרום
תסריט: ג'פרי האצ'ר, קימברלי סימי, מייקל כריסטופר
שחקנים: הת' לדג'ר, סיינה מילר, ג'רמי איירונס, אוליבר פלאט, לנה אולין

'קזנובה' הוא סרט שרציתי לאהוב. האמת, הוא אפילו סרט שיכולתי לאהוב, אילו אך היה סרט טוב יותר. כי הרי, סך הכל, החומרים מהם נעשה הסרט משובחים. למשל, דמותו של קזנובה עצמו: המאהב העילאי, איש אשכולות, משורר ולוחם. הוא אולי לא מגלה ארצות, אבל פרט לכך, הוא תמצית התפישה הרומנטית. אך למרות הפוטנציאל, בנקודה מסוימת, התבשיל מוקדח. הנקודה נמצאת, אגב, באמצע הסרט, כך שאם היה עלי לבקר את מחציתו הראשונה של 'קזנובה', הייתם מקבלים כאן ביקורת מתלהבת באופן יחסי.

הית' לדג'ר, קזנובה, חי בוונציה לפני שנים רבות. אמו נטשה אותו כשהיה ילד (כן, זה נשמע כמו הסבר פסיכולוגי, אבל אם הסרט מתעלם מזה, גם אני ואתם נוכל לעשות כן), והוא גדל להיות גדול המאהבים. אין אשה המסוגלת לעמוד בפניו. אין אשה שרוצה לעמוד בפניו. מסתבר שכל בנות ונציה הן שרמוטות בנשמתן. הסרט אף טורח להדרדר להלצות המזכירות לי בדיחות שנונות שלי מאזור כיתה ה', בדבר המספר הזעום של בתולות באוכלוסיה שעברה את גיל 11.

אבל לא לעולם פארטייה. פריצות שכזאת מהווה קורה בעין הכנסיה הקתולית, המנסה להעלות את קזנובה על המוקד. כדי להמלט מפרגולי הכנסיה, ובראשם החשמן פוצ'י (ג'רמי אירונס, בעוד תפקיד לא הכי מלהיב), קזנובה מוצא התחכמות מעין-משפטית, ומחליט להינשא לבתולה האחרונה בוונציה. לרוע המזל, בדרך הוא מתאהב בטעות בפרנצ'סקה (סיינה מילר), האשה היחידה המסוגלת לעמוד בפני קסמיו. היא גם האשה היחידה המסוגלת להתמודד כשווה מולו, ומול שאר הממסד הגברי השוביניסטי המדכא – היא מרצה באוניברסיטה המקומית, מפרסמת מאמרים, ומלהטטת בסיף טוב בדיוק כמוהו. היש ספק איך הסרט עומד להיגמר?

לאסה הלסטרום, הבמאי, ניפק בשנים האחרונות יבול עשיר של דרמות מהורהרות ועציות, כ-'חדשות הספנות', 'תקנות בית השכר', ו'חיים בלתי גמורים'. סבלנו מספיק, וכיוון שכך שמחתי לגלות שהפעם מדובר בשינוי מרענן באווירה. הסרט ניסה לקחת את הדמות של קזנובה, ולהעניק לו אווירה קלילה ומשועשעת, לא חפירה פסיכולוגיסטית מיותרת במה שהפך אותו להיות אדם דפוק כל כך, שאינו מסוגל למצוא אהבה.

האווירה המגניבה והנועזת, של מעשי גבורה קלילים, אהבה והרפתקאות רבות מעללים, מחפה כמעט על הכל. זה מתחיל בתפאורה המרהיבה: הסרט צולם בוונציה, העיר היפה כמו שיר. יפה כמו שיר יפה, ליתר דיוק. זה ממשיך בדמותו של קזנובה – בסרטים מהסוג הזה, הקסם האישי של הגיבור מתבקש והכרחי. לדג'ר הכריזמטי קיבל שורות נהדרות, בעזרתן הוא מגלם דמות מקסימה ושרמנטית, שמצליחה להחזיק את הסרט. אבל אי שם באזור אמצע הסרט, המיקוד הולך לאיבוד: מוצגות יותר מדי דמויות, ומוקדש להן יותר מדי זמן מסך. הדמויות האחרות, כמו גם השחקנים האחרים, פחות טובות מקזנובה עצמו. עלילות המשנה הולכות ומסתבכות, ומשום מה התסריטאי חש צורך מוזר לסגור את כל הקצוות, עד שבמקום סיפור(ים) מתקבלת מין עיסה מאולצת, שנוזלת את דרכה מכל חור אפשרי.

פגם מטריד אחר בסרט הוא השימוש שלו באנכרוניזמים. כלומר, מיקום רעיונות בתקופה אליה אינם שייכים, כמו למשל, בוונציה של המאה השמונה עשרה. אנכרוניזם, יש לו שני שימושים לגיטימיים בלבד. האחד, היסטוריה אלטרנטיבית (נניח, לאונרדו דה-וינצ'י בונה רובוטים המנסים לכבוש את גן-עדן), והשני הוא הומור. נראה בדיוק זאת שכאן היתה הכוונה, אלא שהאנכרוניזמים האלו – למשל, השורה "This is the last time I’m traveling coach", שפולטת דמות שכרכרתה לא מתנהגת כמצופה – אינם מצחיקים, ואפילו לא מאוד חינניים.

כמובן, כל כולה של דמותה של פרנצ'סקה היא אנכרוניזם אחד גדול – פרט לשריפת מחוכים, כל מעשיה ומעלותיה נראים כאילו נשלפו מהמאה העשרים, אם לא יאוחר מכך. את הפמיניזם של פרנצ'סקה ניתן היה לסבול כשלעצמו, לו היה מדובר באלמנט זה בלבד, מרכזי ככל שיהיה. אלא שהדבר נעשה כחלק מרצף של דיאלוגים, אמות מידה, הרגלי מיטה ושאר ירקות, עד שכל ההומור שהיה יכול להיות בכך מאבד את טעמו.

וכך, סרט שהיה יכול להיות הרפתקה מרהיבה, פשוט אינו כזה. אם הייתי יכול לגזור ממנו בערך רבע, ולהשאיר את עלילותיו של קזנובה לבדו, להעיף כמה דמויות מיותרות, ולהשאיר את הקסם של מחצית הסרט הראשונה, היה נוצר סרט שהייתי רוצה למסגר ולתלות בסלון שלי. אבל איני יכול, וחבל. אם חפצים אתם במאהבים הגדולים מהחיים, חסרי דאגות ונועזים, תיאלצו להסתפק בסירנו דה-ברז'רק (ואפילו בגרסת סטיב מרטין), ואפילו יש אומרים ארול פלין. ואין לשכוח את הגדול מכולם, דובל'ה גליקמן. באמת, מתי כבר יקבל דובל'ה סרט משלו?

תגיות: