בלי חוקים

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 9 בפברואר 2006Posted in: ביקורות

במקור: Green Street Hooligans
במאית: לקסי אלקסנדר
תסריט: לקסי אלקסנדר, דאגי ברימסון, ג'וש שלוב
שחקנים: אלייז'ה ווד, צ'רלי הנאם, קלייר פורלני, מארק וורן

אמריקאי אחד עם עיניים ענקיות מדבר עם אנגלי, אוהד כדורגל, שמנסה להסביר לו את עובדות החיים על רגל אחת: יש את קבוצת האוהדים של ווסטהאם יונייטד, ויש את האוהדים של קבוצת מילוול. הם שונאים אחד את השני.
"אה", אומר האמריקאי עם העיניים הגדולות, "כמו הרד סוקס והיאנקיס".
"לא", מסביר לו האנגלי חובב הכדורגל, "יותר כמו הישראלים והפלשתינים".

'בלי חוקים' הוא לא סרט על כדורגל. הוא סרט על האוהדים, ששונאים אלה את אלה כמו הישראלים והפלשתינים. כמו בכל סרט שמציג תרבות לא מוכרת כלשהי, צריך איזו דמות של אאוטסיידר, זה שצריך להסביר לו (ולנו) הכל. את התפקיד הזה ממלא כאן אלייז'ה ווד, בתור מאט באקנר, סטודנט לשעבר בהארוורד. רגע לפני סיום התואר הוא נזרק מהלימודים, בגלל סמים שנמצאו בחדר שלו, למרות שהם בכלל לא היו שלו. הוא מחליט לבלות קצת זמן אצל אחותו (קלייר פורלני) שחיה באנגליה ונשואה למקומי, אבל כמעט מהרגע שהוא מגיע לביתה המטופח בווילפורדשיירברידג'ינינג, הוא נגרר דווקא בעקבות אחיו של בעלה – חוליגן, שמציג בפניו את עולם כנופיות הכדורגל. אלייז'ה בהתחלה מזדעזע, ואחר כך מצטרף למכות, ואתם יודעים איך זה: ברגע שחטפת אגרוף לפנים פעם אחת, קשה להפסיק.

הכלל הבסיסי בסרטים שנועדו להכיר לקהל סוג מסוים של תרבות או "עולם", הוא שהסרט יכול להיות מעניין ככל שהעולם שהוא מציג מעניין. 'בלי חוקים' עושה עבודה סבירה בהצגת עולם החוליגנים. יש מכות, יש דם, אין הרבה צנזורה ואילו היה ברור יותר מה הולך שם, נראה שגם הסצינות היו קשות יותר לצפיה. הסיפור שמסביב, כנהוג, קצת מאולץ: חלק מהדמויות נאלצות להתנהג בטמטום מדהים כדי לקדם את העלילה, שהיא – בעיקר הפיתולים המפתיעים לכאורה – צפויה.

זה היה יכול להיות נורא לא אמין, שכל כך הרבה אנשים מתנהגים באופן יזום בכזה טמטום, אלמלא העובדה שזה קורה במציאות. החוליגנים הם תופעה, בעיקר בריטית, שקיימת באנגליה המציאותית לא מאתמול, והקיצונים שבהם יכולים ללמד אפילו את אוהדי בית"ר כמה טריקים. 'בלי חוקים' היה אמור לנסות לגרום לנו להבין מה גורם לאדם שפוי בדעתו לצאת לרחובות ולחבוט נמרצות בכמה אנשים שפויים בדעתם אחרים, שהם אפילו לא ערבים, נאצים, שמאלנים או חובבי מטאל. הטעות של הבמאית, לקסי אלכסנדר (שזהו סרט הקולנוע הראשון בבימויה, אבל בעברה היא היתה אלופת גרמניה בקיק-בוקסינג. לא יודע, זה נראה רלוונטי) היתה שאת התשובה היא נותנת מיד בהתחלה, ובצורה הכי ישירה שיש – לא במעשים, אלא במילים. כפי שמסביר האנגלי החוליגן הנחמד: "קבוצת הכדורגל שלנו די בסדר. אבל האוהדים שלנו הם הכי בעולם". המלחמה קצת מאבדת מהטעם שלה אחרי שמסבירים לנו שהכל, בעצם, בשביל הפנאן.

אלייז'ה ווד עושה כאן עבודה טובה יותר מב'שר הטבעות', זה בטוח, ועדיין קשה לי להבין למה שמישהו ילהק אותו לתפקיד כלשהו, מלבד חייזר. עם העיניים הענקיות שלו, האיש לא נראה כמו משהו שהגיע מהפלנטה שלנו. במשך הרבה מהסרט הוא נדרש להיראות בשוק, דבר שהוא עושה בקלות, בזכות נתוניו הטבעיים. אבל לקנות אותו בתור אחד שיתחיל בפועל להרביץ, זה קצת יותר קשה. היה לו סיכוי טוב יותר להבריח את אוהדי מיילוול, ימח שמם, על ידי בהייה אינטנסיבית. השחקנים האחרים די מגניבים, אבל יכול להיות שקיבלתי את הרושם הזה רק משום שהם בריטים, ולכן אוטומטית נחשבים כריזמטיים ואינטליגנטיים להפתיע עבור אוהדי כדורגל (הם יודעים לדבר במבטא בריטי).

בעיתוי מוצלח, הסרט מגיע לארץ זמן לא רב אחרי סרט אחר שמדבר על הישראלים והפלשתינים, 'מינכן' קוראים לו. בין שני הסרטים האלה יש כמה נקודות דמיון בולטות באופן חשוד. קודם כל, בשניהם יש סצינה שמתרחשת בבית חולים, כשברקע תלוי פוסטר לעידוד ההנקה. בעניין זה אני מוכן לשקול את האפשרות שמדובר בצירוף מקרים. שנית, ומה שיותר חשוב, שני הסרטים עוסקים באלימות שגוררת אלימות, ובאנשים שגוררים אותה. קבוצה א' פוגעת בקבוצה ב'. קבוצה ב' נוקמת בקבוצה א'. קבוצה א' לא תשתוק על זה, ולכן היא חייבת להשיב נקמה. ואז כולם מצטרפים לפזמון החוזר.

ההבדל המשמעותי בין שני המקרים הוא שהטמבלים מ'מינכן' מאמינים שהם עושים את זה בשביל משהו. המדינה, העם, האידיאל. האלה מ'בלי חוקים' יודעים בדיוק מה הסיבה האמיתית לכך שהם מבלים הרבה זמן בהכאה הדדית: כי אין להם שום דבר טוב יותר לעשות. לילה, אנגליה, הפאבים נסגרים בחצות, קולנוע זה יקר, אז מה נעשה, נמסוק זיתים? למכות אין שום קשר לכדורגל. לא באמת. זה כמו 'מועדון קרב'. רק בלי האירוניה.

הדבר היחיד שהפתיע אותי בסרט היו כותרות הסיום, שהגיעו לפני שצץ מישהו כדי להסביר לי למה לא כדאי להיות חוליגן, תוך זעקות "די לאלימות!". זה, בעצם, ההבדל העיקרי בין 'מינכן' ובין 'בלי חוקים': שניהם מתעדים מעגל אינסופי של אלימות, אבל ל'בלי חוקים' אין שום בעיה עם זה. אחרי כל הסרטים שמסבירים למה אלימות זה רע, מפתיע להיתקל באחד שאומר ההיפך. אלימות זה לא רע. כל עוד נמנעים מתופעות הלוואי שלה, כמו למות, אלימות זה סבבה. תגידו מה שתגידו על המסר הזה, לפחות זה מקורי.

תגיות: