דומינו

מאת
עידן זיירמן
– פורסם ב 22 בינואר 2006Posted in: ביקורות

במקור: Domino
במאי: טוני סקוט
תסריט: ריצ'ארד קלי
שחקנים: קירה נייטלי, אדגר רמירז, מיקי רורק, לוסי לו

לפעמים אני תוהה איך החיים שלי היו נראים אם הם היו עוברים תחת ידיו של עורך סרטי אקשן קופצני. בתור התחלה, הוא בטח היה חותך את כל הקטע המיותר הזה בין הגילאים 12-15. רגע ההרשמה שלי לאוניברסיטה היה עובר בפלאש אחד ארוך, והלימודים עצמם היו מורכבים משורה של תמונות מהירות שמראות אותי חורש לקראת מבחני סוף הסמסטר, עם מספר שניות בהילוך איטי ברגע שאני עושה משהו שמצטלם טוב, כמו לפספס את האוטובוס (אוטובוס… אוטובוס…).

אבל לי קל לדבר, כי החיים שלי לא היו עד כדי כך מעניינים. לעומת זאת, לדומינו הארווי היו חיים הרבה יותר מעניינים. הבחורה הזו, שהיתה הבת של השחקן לורנס הארווי ('השליח ממנצ'וריה'), התחילה את חייה בתור ילדת בברלי-הילס מפונקת, הפכה לדוגמנית הבית של סוכנות פורד, ומהר מאוד החליטה שנמאס לה. היא חצתה את הקווים לעולמם של ציידי-הראשים: בעלי מקצוע שתפקידם לאתר אנשים שלא שילמו את חובם לחברה – או למי שמשלם – ושמתוקף תפקידם יורים, נורים ובאים במגע עם חלאת המין האנושי. אה, והיא בכלל לא היתה דומה לקירה נייטלי (קירה נייטלי…).

עד כאן, מדובר בסיפור הרקע האמיתי. אבל במאי הסרט (טוני סקוט, 'נקמה בוערת') והתסריטאי (ריצ'רד קלי, שבימים טובים יותר יצר את 'דוני דארקו') החליטו לשחק קצת עם ההיסטוריה, ולהכניס לא מעט שטויות לחייה של דומינו הארווי. כך, הסרט במהרה מתחיל להתעסק בשוד של מכונית משוריינת (מכונית משוריינת…) שנגמר בצורה רעה למדי, היעלמותם של עשרה מיליון דולר, תינוקת שזקוקה לניתוח יקר במיוחד, במאי מטורף שמכין תוכנית ריאליטי על חייהם של ציידי ראשים, ומעל לכל אלה: השתלבותה של קירה "דומינו" נייטלי בחייהם של כנופיית ציידי הראשים (ציידי הראשים) שלה.

מרבית העלילה של הסרט היא המצאה אחת גדולה, אבל זה קביל. עם עיוות ההיסטוריה הזה היה אפשר להסתדר. אמנם דומינו הארווי האמיתית נפטרה לפני צאת הסרט לאקרנים, אבל אין לי ספק שהיא הסתכלה על התסריט מספיק זמן בשביל למלמל איזה "בסדר", לפני שהיא עברה להעיר שקירה נייטלי צריכה להשמין בשביל לשחק את התפקיד שלה. חוץ מזה, הסרט לא מתיימר אפילו לרגע אחד לספר את הסיפור האמיתי. אבל מה שהוא כן מתיימר לעשות זה להיות סרט אקשן מגניב (אקשן מגניב).

כתוביות הפתיחה היו סימן מדאיג. הן קופצניות, מהבהבות, ועושות כואב בעיניים, באוזניים ובראש. וזה לא מפסיק כשהכתוביות נגמרות. להיפך, משם זה רק הולך ונהיה יותר גרוע. ההבהובים התכופים, היציאות מפוקוס כל חמש וחצי שניות, וההד המעצבן הזה (המעצבן הזה…), כשבממוצע שתי מילים מתוך כל משפט חוזרות פעמיים (חוזרות פעמיים…) בלי שום סיבה מיוחדת, פשוט יכולים להוציא כל אדם שפוי בדעתו מהכלים (כלים… כלים…). אבל גם לו העריכה לא היתה מהסוג שמעורר התקפי אפילפסיה, ההתרחשות על המסך לא טובה בהרבה. אני אפילו לא מדבר על הדיאלוגים, ברמה של "האהבה היא שדה קרב, מותק". מה שגרם לי לחלחלה הוא השימוש המפוצץ בקלישאות, כמו הטלת המטבע החביבה על דומינו – יש לה איזה קטע עם מטבעות של רבע דולר, אל תשאלו – ללא כל הקשר או היגיון. וזה גם האקשן, שמורכב מהמון תמונות שקופצות על המסך ממש מהר (ממש מהר… ממש מהר).

זה ממש עצוב, כשחושבים על זה. סרט כמו 'מטריקס' הצליח להיות הסרט המגניב ביותר בעשור האחרון בעזרת קצת מוסיקת טכנו ובגדים שחורים. 'מועדון קרב' זכה במעמד ה"מגניב" האגדי עם עריכה דיוויד פינצ'רית. אין כל עוררין לגבי רמת הקוליות של שני הסרטים האלה. אבל 'דומינו', לידם, נראה כמו ילד ממושקף בן ארבע שמנסה לחקות את סאבלימינל והצל ומקעקע על רגלו הימנית משפטים כמו "דני חלב זה הכי, אחי!". הוא פשוט מנסה יותר מדי, ונופל על הפרצוף.

היה לסרט פוטנציאל, בסך הכל. העלילה שלו טיפשית, אבל מעניינת. הוא אפילו מכיל כמה קריצות משעשעות למדי ל'בברלי הילס 90210' או 'ג'רי ספרינגר', ובכמה קטעים הוא אפילו מצליח להצחיק. אבל העורך שלו, שכנראה היה תחת השפעת כמות גדולה של סמים וסוכריות קופצות, הוציא בצורה שיטתית את הכיף מרוב חלקי הסרט. האקשן הוא בליל תמונות משעמם שברובו לא ברור מי יורה על מי, באיזה נשק, מאיזה מניע, איך המטבע המעצבן הזה של קירה נייטלי קשור ומי בכלל לימד אותה סטטיסטיקה. רוב השחקנים משחקים בצורה מוקצנת להחריד (אם כי אין לי ספק שבמקרה של חלקם, לפחות, זה היה בכוונה), ורוב הדמויות בסרט שטוחות כמו קירה נייטלי. לוסי לו, למשל, מופיעה כחוקרת שמתשאלת את דומינו לאורך כל הסרט, ואיפיון הדמות שלה מסתכם בזה שהיא אולי לסבית. צ'וקו, חברה לצוות של דומינו, הוא כולו נפנופי שיער מרשימים, המתבצעים בערך באותה התדירות שבה למשפט שמישהו אומר יש הד. מיקי רורק בתור אד (אד, אד), הבוס של צוות ציידי הראשים, קצת יותר בסדר, אבל הוא נתקע עם דמות משעממת רצח, אז לא שמים לב לזה.

לא ציפיתי ליצירת מופת. ציפיתי, במקרה הטוב, למשהו קליל, קופצני, כיפי, עם אחלה אקשן וציצים. מתוך הרשימה הזאת, קיבלתי "ציצים", וגם זה בקושי. בכל זאת, קירה נייטלי.
בתור ביוגרפיה אין לסרט ערך. בתור סרט אקשן הוא רק גרם לי לכאב ראש. בסרט שיצלמו לפי החיים שלי, השעתיים האלה לא יזכו אפילו לפריים בודד מתוך המונטאז' שמתאר את "חוויותיו של BS בקולנוע". סתם זמן מבוזבז.

תגיות: