במקור: Jarhead
במאי: סם מנדז
תסריט: וויליאם ברוילס
על פי ספרו של אנטוני סוופורד
שחקנים: ג'ייק ג'ילנהול, פיטר סארסגארד, ג'יימי פוקס, כריס קופר
בעוד 10 פסקאות, 47 משפטים או 855 מילים הביקורת הזו תבוא אל קיצה. בינתיים, הקריינות המיוסרת תמידית של אנתוני סוופורד (ג'ייק ג'ילנהול, 'דוני דארקו') תלווה אתכם בתיאור חייו ועלילותיו כצלף-סייר בחיל הנחתים האמריקאי. החל מגיוסו, כולל תקופת מלחמת המפרץ, ועד לשחרורו ולסוף הסרט, שיגיע בתוך 0 ימים, 2 שעות ו-3 דקות מתחילתו, כולל כתוביות.
סוופורד התגייס לחיל הנחתים בטעות: הוא בכלל רצה להיות סופר. אבל בינתיים הוא חתם על משהו, וכתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו תחת פיקוד סמל טירונים, ואז עובר הכשרה של צלף, הופך לחיה צמאת דם וחוטף את נעמי ווטס לטקס קדמון של הקרבת קורבנות למפקד הפלוגה.
רגע, לא. סוופורד אמנם הופך לצלף שכל ייעודו כמעט לפגוע באנשים, והוא כבר מצפה למלא את ייעודו, אבל הוא לא הופך לחיית אדם, לא למכונת הרג משומנת וגם לא לגיבור עשוי ללא חת. הוא נשאר אותו בן אדם, רק במדים, והדברים המעסיקים אותו הם בעיקר יחסיו עם חברתו, צפייה בסרטים כחולים כשיש זמן, ושאר פעילויות חסרות תוחלת מסוג זה או אחר. הוא הופך ל"ג'ארהד" – "ראש צנצנת", כינוי מקובל לחיילי הנחתים, שכמו הגולנצי'קים, נחשבים לבעלי הרבה אומץ ומעט שכל (רק עם משמעת קשוחה בהרבה). וככה חולפות השעות, הדקות והשניות של הסרט, תוך ציון חוזר ונשנה של הזמן העובר על סוופורד מאז גיוסו, מאז שנשלח לערב הסעודית, וכיוצא בזה. תגידו, יש תנאי בסרטים של ג'ילנהול שהוא חייב לספור זמן?
זה, בערך, הכל. 'ג'ארהד' הוא הסיינפלד של סרטי המלחמה: סרט על כלום. הגיבורים שלו נורא רוצים שיקרה משהו, ולו כדי לצאת כבר מהשגרה הצבאית, שממלאת את רוב הסרט. אבל מה לעשות, ומלחמת המפרץ של 1991 היתה עבור חלק ניכר מחייליה לא יותר ממטווח חד צדדי של כוחות האוויר האמריקאיים.
'ג'ארהד' הוא סרט חריג. סם מנדז ('אמריקן ביוטי', 'הדרך לפרדישן'), יצר סרט בלי מסר. זה יכול מאד לבלבל, אבל ב'ג'ארהד' אין אמירה פרו מלחמתית, ולא אמירה אנטי מלחמתית. הוא לא בא ללמד מוסר השכל – או שאולי כן, והחמצתי אותו – ולדעתי הוא לא מנסה לומר שום דבר על המלחמה הנוכחית בעיראק דרך המלחמה הקודמת. גם מי שמצפה לסצינות פעולה מרשימות ולהרבה בלגאן, עתיד להתאכזב קשות. רוב הזמן הנחתים בעיקר מסתובבים משועממים במדבר ומחפשים אקשן. מה שכן, הצילומים מרהיבים. לא לחינם אומר אחד הגיבורים, הסמל-הקשוח סייקס (ג'יימי פוקס), "מי עוד זוכה לראות דברים כאלה?", בסצינה של בארות נפט בוערות. למעשה, הצילומים ממלחמת המפרץ הראשונה בסרט מרהיבים יותר מרוב הצילומים המציאותיים, מה שלא מפתיע: במציאות השקיעו יותר באפקטים, אבל לא היה זמן לעשות טייקים חוזרים או לצלם במסך רחב.
עוד יש לציין לזכות הסרט את המשחק המצוין של רוב השחקנים. סמל הטירונים (סקוט מק'דונלד) הוא הצרחן ביותר מאז 'פול מטאל ג'אקט', רק הרבה יותר מצחיק, וישכנע אתכם בקלות שעדיף לשרת בצה"ל מאשר במארינס. כמוהו גם ג'יימי פוקס, ומס' 2 של סוופורד, טרוי (פיטר סארסגארד, 'סודות נעולים', 'גרדן סטייט'). דווקא ג'ילנהול פחות משכנע: הוא אמנם משחק טוב, והוא משכנע במגוון מצבים – משעמום, דרך עליצות ועד פסיכיות טהורה – אבל לא השתכנעתי שארשת הנכאים השורה על פניו כמעט תמיד היא באמת נחוצה בכל רגע נתון.
'ג'ארהד' הוא סרט על כלום, ופה גם הבעיה שלו. לאמריקאים הוא אולי מתאר במדויק עולם שרובם לא מכירים, ולדברי החיילים האמריקאים, הוא בהחלט מעביר בצורה טובה את חוויית השירות של מי שלא נתקע בלחימה גיהינומית. אבל בהתחשב בעובדה שרוב הקוראים של הביקורת הזו לא גרים בארה"ב (ועם צופינו בניו-יורק הסליחה), הסרט לא יותר מדי רלבנטי. הוא מספר סיפור, מדלג בין דרמה לקומדיה ועושה את זה באופן כמעט נשיונל-ג'יאוגרפיקי – אחרי הכל, זה שאין הרבה לחימה לא אומר שאין פה מבט על תוצאותיה, גם אם זה כולל עיראקים שרופים (הגם שלמרות הדיוק הרב של הסרט, הניטפיקרים יקפצו כמוצאי שלל על כרזת הסרט: הנחתים נועלים בה נעליים מדגם לא נכון). אבל למרות הכל, בשורה התחתונה העלילה לא מספיק מעניינת: סוף-סוף, בכל זאת מדובר בסרט על כלום.
'ג'ארהד' אולי יזכיר לכם סצינות מעשרות סרטי מלחמה אחרים. לא אתחיל אפילו לפרט אותן משתי סיבות. הראשונה היא שמה לעשות, יש בכל ארגון צבאי מוטיבים חוזרים ונשנים, ולכן לא מן הנמנע למצוא נקודות דמיון בין סרטים שמתארים טירונות באותו צבא, גם אם בתקופות שונות. הדבר השני הוא שיש פשוט יותר מדי. אם תעשו טבלה של סרטי צבא – ואפילו ספרי צבא – ותזרקו עליה חץ, קרוב לודאי שתפגעו במשהו שיזכיר את הסרט הזה. למשל, המשפט "גם כי אלך בגיא-צלמוות לא אירא רע כי אני הממזר הכי מרושע בגיא" בשום אופן לא הומצא בסרט הזה, וגם תיאור המשברים שנחתים רבים חווים עם אהובותיהם הבוגדניות בעורף נטחן עד דק בסרטים אחרים. ביחס לסרטי המלחמה, התיאורים ב'ג'ארהד' כמו נלקחו מעשרות סרטים, מאות סצינות ואלפי דקות. וזה לא הכל: אמנם, ברוך השם, אין את הגזען המקומי והיהודי/סיני/אפרו-כושי שבסוף יתחבר איתו, אבל יש בהחלט רד-נק מופרע שממלא את אותה פונקציה, מפקד גדוד כריזמטי, איש משפחה מסור, ועוד כהנה וכהנה גלריה של טיפוסים צבאיים שונים ומשונים. מה שכן חדש פה, שכל הכללים לגבי מי מת ומתי לא תקפים: אם מישהו מראה תמונה של אשתו ובתו, זה לא בהכרח אומר שהוא הולך להתפגר בנסיבות לא נעימות תוך שלוש סצנות, חמש דקות וארבעים שניות. הידד!
לא סבלתי ב'ג'ארהד'. ממש לא. סך הכל מדובר בחבורת שחקנים מצוינת, צילומים נהדרים, כמה קטעים מצחיקים מאוד ומסיבת חג-מולד יוצאת מגדר הרגיל. מצד שני, גם לא מצאתי שום סיבה מיוחדת ללכת אליו. זה היה סרט על כלום, ואמנם כלום מוצלח, אבל זה גם מה שנשארתי איתו בסוף: כלום.
כולי נרגש להיות ראשון...
סתם בקשר לביקורת… יש צדק כמעט ודאי שיאמר שמי שאוהב סרטי מלחמה לא יהנה מהסרט הזה… אבל מי שאוהב סרטים על מלחמה (ולא חסר כאלה…) ימצא בו הרבה הומור שחור, שעמום, אבל שעמום מעניין…
פול מטאל ג'ארהד
מאד לא הציק לי שהסרט הזכיר הרבה סרטים אחרים כמו מטאל גאקט, אפוקליפסה, פלטו, בצורה מסוימת צייד הצבסאים, ורבים וטובים שבטח לא ראיתי. הציק לי זהוא הזכיר דברים מהמציאות שלנו, למשל מפגש עם אוכלוסיה אזרחית, הרצון להרוג, החייל שלא שווה כלום בלי הנשק.
עוד הציק לי שהוא לא חידש, כל רעיון היה כבר בסרט אחר. ושהמסר נגד המלחמה הנוכחית הוכנס עם כפית זהב לפה, כמו המסרים באמריקן ביוטי.
אבל בגדול נהנתי מהסרט. הוא עשה לי דברים.
נ.ב, עוד הציק לי שבקולנוע בק"ש שומעים שיש גשם בחוץ. (ואת נשארת איתי?)
אני לא שווה כלום בלי הנשק
בתור משוחררת טרייה (אפילו טכנית עדיין בחפש"ש)
אין מה להגיד קשה לי בלי הנשק ואני כבר מתגעגעת אליו.
למרות שזה חפץ דומם הוא היה כמו עוד איבר במשך זמן רב ועכשיו יש לי "נשק פאנטום" :)
אני אחת מהמעטות בתפקיד שלי שכן יצא להן לירות בפעילות מבצעית, בכמה הזדמנויות, ואני לא אשקר זה גורם לי לחוש סוג של סיפוק, למרות שזה ממש לא היה הדבר הכי חשוב או תורם שעשיתי בשירות.
ואין ספק שזה משהו שחיילים בכלל שואפים אליו.
בכל זאת נותנים לך בצבא הכשרה כלשהי מריצים מטווחים ותרגילי פרט-חולייה-צוות בלי סוף אז אני חושבת שכל מי שעשה פה צבא יכול עוד לזכור את הרצון להשתמש בהכשרה הזאת. למרות שכיום ברוב תפקידי הלחימה ותומכי הלחימה אין צורך בזה וגם חי"ר שמבצעים הכי הרבה "לחימה נטו" מרגישים מקופחים לעומת שנים קודמות מבחינת פעילות מבצעית.
כן זה גורם לתסכול מסויים אבל אני חושבת שאדם מוסרי לא יתרגם תסכול לרוע לב
לרצות לירות בנשק לא יוביל כל אחד לירות בחיות או חס וחלילה באנשים חפים מפשע.
אלה שמתעללים פוגעים ויורים סתם אלה לא רק חיילים משועמים אלא חיילים משועממים בלי כבוד בסיסי לחיי אדם – הם לא למדו את זה בצה"ל.
מצד שני תלוי מה אתם מגדירים סתם: אצלינו שהיה כוננות תקיפה במוצב וקיבלנו פתאום המון אישורים לירות ירי התרעתי וירי פצצות תאורה כולם, וגם אני קפצנו על ההזדמנות :)
אני לא שווה כלום בלי הנשק
אי לא מתכון להשמע מוסרני יותר מדי
אבל חוסר הטיפול של צה"ל בחיילים לא ממושמעים מבחינת ביזה, התעללויות במחסומים, השתלטויות מיותרות על בתים, והפרדה בין חוק לחוק בשטחים מלמדת את החיילים שזה בסדר להיות פושע מלחמה (דה פקטו, וגם אני מאלה שלמדו את זה, הבעיה שאני ממשיך מבחירה)
Sheepwreck היקר...
אתה לא נשמע מוסרני מדיי… נכון שהצבא האמריקני והצבא הבריטי ועוד צבאות "נאורים" מרחבי העולם נוהגים ונהגו דומה, שלא לדבר על צבאו של סדאם חוסיין או ארגוני גרילה/טרור/חופש/מיליציות וכו'.
אבל…
א) זה לא משנה את העובדה שיש קהות של צה"ל במוצבים קדמיים לזכויות אדם ויחסי אנוש. אפשר תמיד לנפנף בקוד האתי של צה"ל אבל זה לא מה שרואים בשטח.
ב) אם מפקד מתחם הכותל (אלוף משנה) מחרים לעצמו (או בעברית- גונב) מטען סלולרי מנער פלשתיני, מה יגידו רב"טי הקיר?
ג) זה לא דווקא מרוע לב או משינאה אידאולוגית וכו'.. יש מושג של חנה ארנדט "הבנליות של הרוע" שמדבר על זה- החייל/פקיד/שוטר ש"רק ממלא פקודות" ולא מתייחס למשמעות של מעשיו בפועל.
"אלה היו 60 שניות על אתיקה וצבא"
אתה דווקא נשמע מוסרני מדי.
תסלח לי, אבל סעיף ג' שלך קצת הרגיז אותי. אתה נמנע מלהפריד בין שתי בעיות, שהערבוב ביניהן הוא מסוכן.
בעיה אחת היא שכמה שעות במחסום, שלא לדבר על שבועות, עלולות לתת לחייל הרגשה של אדון, שליט כל יכול, שהוא זה שיחליט מי יעבור ומי לא, ומי ייאלץ להשאיר אצלו פאקט סיגריות בדרך. זו תופעה נתעבת, שלצערנו בהחלט קיימת, אבל גם לא צריך לעשות אותה רחבה יותר ממה שהיא – אני באופן אישי אף פעם לא נתקלתי בה (או בדומיה – השתלטות לא נחוצה על בית ביוזמה של מפקד זוטר, סתם התעמרות בחסרי ישע, וכדומה) בפועל.
דבר שונה לגמרי הוא מילוי פקודות. להכיל ב"בנאליות של הרשע" את מי שמפעיל מחסום ומונע מעבר ממי שאין לו אישור לעבור, משתלט על בית כי זו הפקודה שקיבל או עוצר אדם שנמצא ברשימת מבוקשים, זה עיוות חמור.
גם איש הוצאה לפועל שמחרים ממשפחה אומללה את שרידיה רהיטיה, או שוטר שעוצר אדם חביב שהוצא עליו צו מעצר, ניתן להציג כ"בנאליות של הרשע". אולי אתה אפילו חושב שזה כך. יופי, אז מה אתה מציע – אנרכיה? שבכל פעם שלאיזה פיון במערכת יראה שהוא עושה משהו לא נחמד, הוא יפסיק לשתף פעולה?
כדי לפעול באופן נורמלי, המערכת דורשת ציות, ונכון ואף מוסרי לציית, גם במצב בו אדם מרגיש שהוא לא נוהג באופן האידיאלי לדעתו האישית. כמובן, חייב להיות קו אדום – בעקבות הטבח בכפר קאסם, אנחנו נוהגים לדבר על "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה". לכל אחד יש את הגבולות המוסריים שלו, ואף פילוסוף לא יכול להחליט בשבילך איפה עובר הגבול שלך, אבל לא נראה לי שהגבול הזה צריך להוציא אפילו פגיעה קלה יחסית בזכויות אדם, לצרכים שאולי לא מוצדקים בעיניך אבל מוצדקים בעיני אחרים, והשאלה העיקרית היא האם הם צרכים חשובים עד כדי שיצדיקו את אותה פגיעה.
מעבר לזה, אם משהו בהתנהלות המדינה או הצבא לא מוצא חן בעיניך, יש ערוצים שניתן לפעול בהם, אבל אי ביצוע פקודות אינו צריך להיות אחד מהם. הציפייה מחייל "לפקוח עיניים", "להבין את המשמעות של מעשיו" ולהפסיק, היא לא רק מתנשאת, ולא רק בלתי מוצדקת, אלא גם מסוכנת.
באופן אישי, כשיצא לי לעמוד במחסום הרגשתי מאוד רע עם זה – אתה רואה אנשים מתייבשים בלחכות לתור שלהם לעבור. אתה רואה אנשים שברור לך שאין שום סכנה לעם ישראל ולמולדתו בכך שתעביר אותם, אבל בגלל שהיום המת"ק החליטו שלא להעביר כאלה עם תעודה ירוקה, או שבניגוד לאתמול, היום רק מי שמביא ציוד חיוני יכול לעבור, או אלף שטויות אחרות כיד הדמיון הטובה עליהם – אתה לא יכול להעביר אותם. אבל הנזק של אי ציות לפקודות יהיה חמור הרבה יותר. לא מדובר בצייתנות עיוורת, אלא בצייתנות מושכלת.
אני יודע שזה מפתה להגיד "אוי ואבוי, למה מה יקרה אם לא יצייתו?", אבל אני באמת מאמין שצה"ל לא יחזיק מעמד במצב כזה. היום אחד לא יסכים לשרת במחסום, מחר שני לא יסכים לפנות מאחז, ובסוף חייל צמחוני יסרב לעשות תורנות במטבח… – הכל נחמד כשמדובר בפנאטים בודדים, אבל היית רוצה שזה יהפוך לנורמה? למרות שאנו אוהבים לפנטז שזה לא כך, המדינה שלנו היא עדיין מדינה קטנה מוקפת אויבים, שצריכה את צה"ל חזק.
מוסר כמו זה שאתה בעצם מציע, שמתמקד בפרטים אבל מזניח את הכלל, הוא לא יותר טוב ממוסר שמתמקד בכלל ומתעלם מהפרטים.
אלה היו, חוששני, כמה דקות ארוכות על אתיקה וצבא.
לזה, ידידי, קוראים אוף-טופיק.
אנא המנעו ממנו.
מה? זה אוף-טופיק? אני נשבע בכבודי כאביר שלא שמתי לב!
זה נורא לא נחמד מצידך, כבר קיוויתי שיש לי תעסוקה להיום…
ההערה הזו כוונה לא רק אליך,
אלא גם לכל מי שישקול לענות לך.
נו, ברור. זה מה שהתכוונתי ב''תעסוקה''.
ואת מתחילה להישמע יותר כמו מורה קשוחה מאשר כמו מנחה בערוץ הילדים.
אה, ובשביל הטופיק (בערך טופיק – תוכלי למחוק את כולם ביחד) – למה "כמו הגולנצי'קים… רק עם משמעת קשוחה בהרבה"?
אם מחלקה שלמה שמקדרת עם אב"כ על הפנים רק בגלל שאחד החבר'ה עצר לשתות כוס מים באמצע הניקיון של הפלוגה זה לא נקרא משמעת קשוחה, אני לא יודע מה זה משמעת קשוחה.
רגע, אתה רומז שלגולנצ'יקים יש
*יותר* משמעת מלמארינס, או שפשוט הבנת את המשפט ההיפך ממה שהתכוונתי?
בגולני סמל הטירונים לא מוסמך לדפוק לך את הראש בלוח,
בגולני חייל שסיים מסלול לא קופץ לדום כל פעם שמופיע איזה קצין, ולא פונה לסמל שלו בתור "הסמל" בלבד – גם אם החייל הוא עשרים שנה בשירות –
ועוד, ועוד, ועוד.
ידעתי שזה יבוא. למה אני עושה את זה לעצמי?
לא, בגולני אין משמעת יותר קשוחה מאשר במארינס, אבל הניסוח שלך הציג את עניין המשמעת כהבדל המהותי בין גולנצ'יקים למארינס – דהיינו, בעוד שהמארינס הם אהבלים אמיצים שסובלים ממשטר ברזל, הגולנצ'יקים הם אהבלים אמיצים שעושים חיים במשטר של הפקרות מוחלטת – וזה קצת הקפיץ אותי.
זה כמובן נכון במאה שלושים אחוז לפחות כאשר מדובר על גולנצ'יקים "ותיקים", אבל במשך המסלול, ובעיקר בתחילתו, המשמעת בגולני היא (או לפחות היתה עד לפני כמה שנים) די קשוחה.
או שאתה סבור שהדוגמא שהבאתי לא מבטאת משטר של משמעת? (טיפ: לא כדאי שתאמר שהיא לא, כי אתה עלול לגרום לי להשתפך במצעד זכרונות כאובים נוספים מהמסלול, ואף אחד מאיתנו לא רוצה את זה.)
ההבדל העיקרי הוא שהמארינס הפראיירים עושים מסלול כל החיים…
אני לא אומר שאין בגולני משמעת,
לפחות לא בשלב ה'צעירות'.
אני כן אומר,
שבמארינס היא הרבה-יותר גרועה.
ויצא לי לדבר ולראות מארינס שבאים לתרגילים בארץ – תשמע, אותי זה מפחיד לראות אנשים בני שלושים קופצים לדום בחיל ורעדה כל פעם שקצין מציץ לכיוון שלהם.
קיבלתי.
קיבלת מה?!
קיבלתי המפקד!
אם בתואר "מפקד מתחם הכותל" אתה מתכוון לאל"מ מרסל אביב – הוא היה מפקד מתחם כנסיית המולד, שנמצאת כאמור, בבית לחם, ולא בירושלים.
כמי שהיה במקום אני יכול לבשר לך שלמרות מה שיצא לתקשורת אל"מ אביב לא החרים מטען של פלאפון לשום נער פלשתינאי – מרסל עשה שימוש במטען של אחד מהמילואימניקים שהיה שם, והנער בן ה-17 שהיה בתחקור בחדר סמוך עשה שימוש באותו המטען.
אי אפשר להגיד שהוא מילא את התפקיד שלו בהצלחה רבה מידי – הוא אולי היה הממונה על המתחם, אבל לא הייתה לו שום שליטה בפועל, ובאופן כללי הוא לא נראה לי קצין מוכשר מידי. אבל מצד שני, להגיד שהוא גנב מטען לילד זה עוול.
לא חסרות דוגמאות לחוסר המוסריות שהפגינו, ומפגינים חיילי (וקציני) צה"ל בשטחים, לפעמים שרבות שפשוט אינן מתקבלות על הדעת – אבל בכל זאת על דיוקן של עובדות יש לשמור.
אגב, אם מקור המידע שלך לאירוע הזה הוא אותה כתבה שהתפרסמה בעיתון העיר – תשכח ממנה, היא שקרית לחלוטין.
''ממלחמת המפרץ הראשונה ''
הראשונה? כיאלו..הייתה עוד אחת?
איפה היית בשלוש השנים האחרונות?
איפה היית בשלוש השנים האחרונות?
למעשה היו שלוש – בכמעט כל מקום חוץ מארצנו הקטנטונת, וארה"ב הפחות קטנטונת, מלחמת איראן-עיראק נחשבת לראשונה, 91-91 לשניה, ו2003 לשלישית.
טרם הספיקותי, אבל
האם באמת אין כאן מסר? או שאולי יש מסר, והמסר הוא שרוב הזמן, המלחמה היא שיעמום אחד גדול.
מיומני חיילים שנכתבו במהלך מלחמות "גדולות" ו"קטנות" עולה, שלמעט חיילי קומנדו, כולם פשוט משתעממים למוות רוב הזמן. אימונים ארוכים, המסע עד לחזית, פריסה והיערכות – כל אלו מקדימים את הקרב או הקרבות, שאורכים הרבה פחות מכל הנ"ל.
אולי סוף סוף יצא סרט מלחמה פחות או יותר מציאותי בתיאור המציאות החיילית שלו (ובוודאי המציאות של החייל המודרני)?
במקרה כזה, לא מדובר במסר
אלא במציאות נכונה או לא, אפילו לא באינטרפרציה של מציאות.
זה לא מסר כי אין לו רלבנטיות לצופה, וזה לא מסר כי אין לו רלבנטיות אפילו לחייל (יופי, משעמם לו, גם לי משעמם רוב הזמן).
אתה מניח שזה מידע מוכר וידוע
מלחמה היא:
א. דבר נורא ואיום – סבל, מצוקה, מוות, יאוש, הרג חסר תוחלת.
ב. מגניבה – כלי-נשק זה כיף, ופיצוצים זה סבבה. וחוץ מזה, לנאפלם יש אחלה ריח.
ג. משעממת משהו רצח.
אתה אומר שברור לחלוטין שהרוב המכריע של אנשים יענה 'ג'. מהיכן ההנחה? אתה גם אומר שזה שכולם יודעים שמלחמה זה משעמם זה לא חשוב או רלבנטי בשום צורה. שוב, מהיכן?
וחוץ מזה, גם בהמשך לדיון הקצרצר ביני לבין רני, הרשה לי לצטט את רב-מילים:
"מ?ס?ר [ש?ם ז'] – הרעיון המרכזי ביצירת אומנות, במאמר, בהרצאה וכד' או ההצהרה העיקרית שמנסים להביע או להעביר באמצעותם."
עכשיו, אם הרעיון המרכזי שהסרט מעביר הוא שמלחמה זה משעמם, אתה יכול להגיד שזה לא מסר חשוב מספיק לעשיית סרט (אין לו רלבנטיות לצופה; אין לו רלבנטיות לחייל), אבל אתה לא יכול להגיד שזה לא מסר.
זה לא מה שאמרתי
אמרתי "או לא", זאת פרשנות למציאות לא מסר. בין אם התשובה היא ג' או תשובה אחרת. כי מדובר באינטרפרטציה ולא במידע רלבנטי.
מה שכן, עם מילונים קשה לי להתווכח
אתה מניח שזה מידע מוכר וידוע
בקיצר הסרט מעניין בערך כמו חודש מילואים בבקעה?
אבל למה אתם אומרים ככה ?
יש קטע שחוזרים עליו בתחילת ובסוף הסרט. האם לא זה המסר ?
למרות שהם כמעט ולא עשו כלום במלחמה הם אחזו בנשק וזה איתם לכל החיים עכשיו.
טוב, אין דרך עדינה לשאול את זה
אז בבקשה תסלחו לי מראש.
יש עירום?
מבחינתי, אתה קצת מגזים.
כאמור, גם אני אהבתי את הסרט, ואני מסכים עם רוב הדברים שאמרת. אבל מצד שני, השורה התחתונה שלי שונה: הסרט, למרות הכל, עדיין לא מספיק טוב.
סאם מנדז ביים את אחד הסרטים העצובים והמקסימים ביותר שאי פעם ראיתי: "אמירקן ביוטי" כמובן, אבל ב"ביוטי" היה משהו שכאן לא היה.
מנדז הוא מומחה לעיצוב דמויות, מניפולטור ותסריטאי בחסד, שבסרט הזה הוא הוסיף בנוסף למעלותיו האדירות כבמאי, כאמור, גם צילום מרהיב במיוחד, וירטואוזי לעיתים אבל לעולם מבריק.
אבל למרות הצילום המרהיב, הסרט לא מספיק טוב, בעיקר משום שכמו שטווידלדי אמר: לא קורה בו כלום. אז נכון, יש שוטים מרהיבים של חיילים פוטוגניים עומדים בשממה ומדברים על פוליטיקה ויש סצנות פסיכיות אך יפות מאוד (הסצנה בחג המולד). אבל כמו "אבודים בטוקיו", זה תמיד נראה כאילו מנדז התעקש לעקר את כל תוכנו של הסרט מרגש, וניסה לספק מין תזה אנטי-מלחמתית אובייקטיבית כזו. ב"אבודים" זה נסלח מאחר והתזה החיובית לחיי הנישואים מגיעה עם רגש רב שמורגש בכל פריים שלו. אבל ב"ג'ראהד", מנדז הגזים קצת בנסיונותיו לסרס את הסרט מרגש, עד שזה נראה מלאכותי ולא אמין בכלל.
בקיצור: חביב, שנון ומרהיב לעיתים. אבל עדיין, לא מתקרב אפילו למופתיות של "מאטל ג'אקט" – סרט המלחמה הטוב בהסטוריה.
מנדז הוא לא תסריטאי.
וואלה. לא שמתי לב, באמת
,
אז עזבו את ההערה על התסריט, ברשותכם.
'הזר' זה אקזיסטנציאלי?
לא לפי מה שהמורה שלי לספרות אמרה. :o
'הזר' זה אקזיסטנציאלי?
כן, קאמי הוא מסופרים שעיצבו את ההשפקת האקזיסטנצליזם. בעיקר ב"מיתוס של סיזיפוס" אבל גם ב"הזר".
תודה לך
רציתי באמת להוסיף הודעה שמפרטת מה הפריע לי בביקורת. חסכת לי אותה.
לא מסכים. יש מסר: 'נדפקנו. גם לא נלחמנו, גם יצאנו שרוטים'.
בנוגע להערה הראשונה: ניסחת את זה היטב. זה סרט על הווי הצבא, כשהוא לא נלחם, יותר מאשר על מלחמה. אבל לדעתי יש שם משהו יותר חזק, ובפירוש אי אפשר להשוות את זה לסרט נעורים על צעירים שממתינים לצאת מהעיירה, או משהו, בנוסח "אמריקן גרפיטי".
אני קיבלתי רושם ברור שהסרט אומר, בשם סוופורד ושאר המארינס: "אנחנו, בעצם, נדפקנו. לא יצא לנו להשתתף במלחמה אמיתית שבה יש איזושהי תחושת מטרה ו/או התנסות צבאית של ממש, שאליה הכינו אותנו כל האימונים שלנו. לא קיבלנו משהו שנוכל להיאחז בו בהמשך חיינו ולזכור בגאווה; ומצד שני, רובנו (אם לא כולנו) כן שילמנו מחיר פסיכולוגי/ נפשי, מעצם זה שעברנו קודם כל את האימונים, ואחר כך ראינו את הגופות ובארות הנפט הבוערות, הנשים שלנו בגדו בנו, וכולי."
לכן, אני חושב שכן יש בסרט ביקורת ברורה וחדה על ההוויה הצבאית. אבל בגלל ההקשר היותר רחב שלה, זו ביקורת שמעוררת בי התנגדות פנימית (וזה כבר מתקשר להערה השניה שלך, על היחס של ארה"ב למלחמה).
בעוד שברמה של החייל האינדיווידואלי, כמו סוופורד, קל להזדהות עם התסכול שלו ולהבין את הביקורת על המצב של החיילים – ברמה הכללית, העקרונית יותר, היא מקוממת. בגלל שאם רואים את "צבים יכולים לעוף", ואחר כך את "ג'ארהד", מבינים טוב מאוד מי, לעזאזל, סבל יותר וסבל באמת במלחמות בעיראק. ואלה לא היו החיילים האמריקאים, אלא האזרחים העיראקים.
אז אני לא ממש מצפה שהאמריקאים יעשו סרט בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול על סבלות העם העיראקי; ותמיד קצת בעייתי לבוא בטענות לסרט על כך שהוא מה שהוא, ולא סרט אחר. ובכל זאת, ועם כל ההסתייגויות האלה, הצרות של סוופורד והמארינס האחרים, בהשוואה לבעיות של האנשים האחרים שנדפקו מהמלחמה הזו, הן עדיין "צרות של עשירים". במיוחד אם חושבים על הגופות שם, בכביש, כמו שרואים אותן גם ב"ג'ארהד" עצמו.
די מוצלח, לטעמי.
"ג'ארהד" אמנם מלא בגידופים וגסויות, אבל הוא גם סרט מגניב עם אירוניה, עצב והרבה בארות נפט בוערות.
אפקטים ופסקול מדהימים רק מוסיפים לסרט, סצנת האישה שנוקמת בבעלה לא תישכח בקלות.
"צייד הצבאים", עלק.
סרט טוב
ממש ממש טוב.
הצילומים מ-ע-ו-ל-י-ם, העלילה מגניבה ומצחיקה מאוד.
הסרט מכניס אותנו לחוויה שלח הגיבורים ואנחנו ממש בפנים, מתרגשים צוחקים בוכים נעלבים מזלזלים הכל.
סרט מעולה פשוט.
הסרט הוקרן בקולנוע בארץ או יצא ישר לדיוידי?
הוקרן, בטח הוקרן
מגה לייק!
בחיי, איזה סרט טוב. לא אפוקליפסה עכשיו יותר מאשר פייט קלאב. כן – מה היה קורה אם פייט קלאב היה ממוקם בעיראק. התיאורים, המראות, ג'ייק ג'ילנהול – כולם הזכירו לי את יצירת המופת ההיא.
בידיים הלא נכונות, הסרט היה יכול להיות כדור שינה אחד גדול. חיילים שיושבים ומביאים ביד כל היום לא נשמע כמו החומר האידיאלי לסרט. אבל בידיים הנכונות – וואי וואי וואי. למזלנו, הגענו לידיים הנכונות.
דבר ראשון – הצילום מעולה. הסיקוונס בבארות הנפט הבוערים היה הדבר הכי היפה שראיתי בטלוויזיה שלי מאז הפרק החמישי בעונה הרביעית של לוסט. לצלם שוט אחד כזה בעצמי ואני אמות מאושר. רוג'ר דיקינס הוא הצלם הכי מוכשר ביקום.
ג'ייק ג'ילנהול היה נהדר. הוא הצליח לגרום לי להזדהות איתו ועוד לרצות להיות כמוהו – כי למרות שאין לי שום שאיפה להיות במארינס (או בגולני), הצלחתי לרצות פשוט לשבת ולחכות שמשהו מעניין יקרה. שזיקוקים יעופו, שתהיה מסיבת כריסטמס מטורפת, שנראה את אשתו של מישהו מהבסיס בוגדת בו מול העיניים. נהנתי מאוד. כן ירבו.