הדיוקס קורעים את האזרד

במקור: The Dukes of Hazzard
במאי: ג'יי צ'נדרסקר
תסריט: ג'ון או'בריאן, ג'ונתן ל. דייויס
שחקנים: שון ווויליאם סקוט, ג'וני נוקסוויל, ג'סיקה סימפסון, ברט ריינולדס, ווילי נלסון

במסגרת ההתרפקות על העבר, מוצאים יזמים זריזים תוכניות טלוויזיה נושנות, במטרה להפכן לסרט מודרני עתיר תקציב, שיביא לקולנועים צופים מרחפים על גלי נוסטלגיה. כל מי שקנה דיוידי של סרט ילדות אהוב מאמזון יודע שסופם של גלים אלה להתנפץ אל החוף כצונאמי צונן, כשהם מטביעים באחת את כל הזיכרונות הנעימים. למפיקים זה לא מפריע. הם ממשיכים להיות בטוחים שהסרט שלהם הוא-הוא זה שיביא את ההמונים לכדי הזלת דמעות אושר. כך שאף אחד לא התפלא כשגם 'הרפתקאות בהאזרד', סדרת טלוויזיה מצליחה מאד שראשיתה בסוף שנות השבעים וסופה בשלל פרקי איחוד וסרטי וידאו, הפכה לסרט.

הסרט נאמן מאד לרוחה של הסדרה ועוקב אחריה ככל הניתן. וכך, אנו מתוודעים שוב לשני בני הדודים הסימפטיים לוק ובו דיוק (שון וויליאם סקוט וג'וני נוקסוויל), שמבלים את עיקר זמנם בנסיעות מטורפות בג'נרל לי – דודג' צ'רג'ר מדוגמת מנוע – בין עבודה קטנה אחת לשניה. עם תחילת הסרט אנו מתבשרים כי מרוץ מכוניות יוקרתי עומד להתקיים בעיירה, והדודנים מעונינים, כמובן, להוכיח את עליונותו של הגנרל על פני כל שאר המתחרים. במקביל, מזקקה בלתי חוקית לייצור אלכוהול מושתלת באסם ביתם של הדיוקים ומושל העיירה מחרים את החווה, למען יראו וייראו. אבל אנחנו מדברים על האזרד, והמושל הוא בוס הוג המושחת (ברט ריינולדס), שתמיד מחפש איזו דרך קלה, ובדרך כלל גם לא חוקית, להתעשר במהירות. לכולם ברור שמדובר בקנוניה מצידו של הוג, ושהיא תוביל למשהו גדול בהרבה. עכשיו רק נשאר להוכיח, ולעצור את הוג בזמן.

הצורך בעלילה שתחזיק סרט שלם, ועוד כזה סרט לא רציני, גורר מספר תוספות מלאכותיות שגורמות לעסק להיראות כמו קלפי הפתעה במונופול. "האוטו שבק חיים. חכה תור", "נתפסת. לך לכלא", "חזור להתחלה מבלי לקבל 200 ל"י" וכו'. אבל כידוע, באין עלילה חזקה, סרטים קמים ונופלים על סגנון, ול'דיוקס' יש את זה בגדול. זה מתחיל באווירה הכפרית השורה על הסרט, ובריח הבנג'ו הנישא באוויר. זה ממשיך בסרט עצמו, בו כולם "הילי-ביליס" נאיביים, שמקבלים בחיוך את העתיד לבוא ומרוחקים שנות אור מהחיים הלחוצים של העיר הגדולה. כמיטב המסורת בסדרה, כשקורה משהו חשוב, התמונה קופאת, וקריין מבוסם בעל מבטא דרומי מסביר פרט או שניים לגבי החיים בהאזרד או לגבי הדיוקים, ומבהיר עד כמה עמוק הבוץ בו בדיוק שקעו ואיך אין סיכוי שהם ייצאו מזה הפעם. מי שמכיר את הסדרה לא יניד עפעף. מי שלא, עשוי לבהות במסך בלסת שמוטה ובהבעת "WTF?!" קבועה.

'הדיוקס קורעים את האזרד' הוא סרט מטופש לחלוטין, וכדי ליהנות ממנו צריך להיכנס לראש שלו. אין פשרות. הסרט לרגע לא מנסה להעמיד פנים שיש לו מסר חשוב לאומה – כמו הכפריים הידידותיים מהאזרד, הסרט דוגל בגישת ה"למה להסתבך, החיים יפים", ומעדיף לרבוץ בשמש עם חיוך דבילי על הפרצוף. אין מקום גם לפוליטיקלי קורקטיות. אם לג'סיקה סימפסון בא לגלם את הדמות של דייזי, אז יאללה, שתחשוף כמה שאפשר, בלי לחפש הסברים או מניעים למה הדמות עושה את זה. אבל סימפסון היא כנראה מסוג הבנות שמוכנות להצטלם בעירום רק אם הוא אומנותי, וכך, לרגע אחד אומלל היא מתכסה בעלה התאנה הפופולרי המכונה "מודעות עצמית". בנות, אין לכן מה לכעוס על דייזי הזנותית (רק בסרט! בסדרה היא תמימה ונאווה כשושנה בין החוחים! בחיי!). היא מודעת לזה, אז זה בסדר. אפשר להמשיך לחגוג.

ג'סיקה סימפסון עצמה דווקא לא כזו נוראית. נאווה היא לא, וגם לא שום דבר שקרוב לזה, אבל באופן חד פעמי מחלתי לה על כך. זו לא אשמתה. זו אשמת התסריט, שהפך את דייזי מבת כפר נאה ותמימה, לנערת פין-אפ בעלת שיזוף סינתטי, שמעבירה את מרבית שעותיה בסלואו מושן חושני (אם זה מה שעושה לכם את זה). בעצם, גם החיוך של מיז סימפסון מבעית, כאילו הנוסע השמיני השתכן בגופה. אבל גם זו לא אשמתה. ככה היא נולדה.

דייזי היא לא הדמות היחידה שסובלת מאופי מורכב מדי. מנקודת המבט של ימינו אנו, כל קסמה של 'הרפתקאות בהאזרד' היה החד ממדיות של הדמויות ושל העלילה כולה. בכל פעם מחדש נשארתי דבוקה למסך, בפה פעור ובמבט משתאה לנוכח רמות הטמטום אליה הגיעה הסדרה. ולכן בסרט, כשבו הפך לפלרטטן בלתי נלאה ולוק – למפגר מנטלית המאוהב במכונית שלו, הרגשתי שמשהו נהרס. מפלקט מוחלט, הדמויות הפכו לפלקט עם סיבה. וכבר אמרו חכמים: כל המוסיף מימד – גורע.

עם זאת, כדאי להם, לאותם חכמים, לבלום את פיהם ככל שזה נוגע למרדפי המכוניות שבסרט. בסדרה, כל פרק בחר לעצמו אלמנט-מרדפים אחד מבין כמה אפשריים – זינוק דרמטי מעל נחל או שלולית גדולה או שבירת ההגה בחדות לתוך דרך עפר משובשת ("זו דרך קיצור", היה התירוץ המקובל). בסרט החליטו המפיקים ללכת על כל הקופה. אלה לא המרדפים הנוצצים שאתם מכירים מסרטי מרוצים, אבל הם לא פחות מהנים. יריות, ערמות חציר, מכוניות עפות באוויר, חבטות הדדיות בנתיב נסיעה צר ופיצוצים – כולם נמצאים כאן כדי להנעים את זמנם של הדודנים. לא כך הדבר מבחינתו של ג'נרל לי, שאוכל אבק לארוחת הבוקר ונחבט על ימין ועל שמאל. חמש דקות לתוך הסרט וגם אתם תבחינו כמוני עד כמה הוא סובל מהתמוטטות קפיצים, צילינדרים מודלקים ופריצת דיסק.

חשוב להבין עד כמה חוסר הרצינות של הסרט דומיננטי ועד כמה כל הפרמטרים האחרים לפיהם שופטים סרט מתגמדים מולו. העלילה קלושה; הדיאלוגים מפגרים עד בלתי קיימים; ג'וני נוקסוויל נוראי והבדיחות של דוד ג'סי הן מהסוג שלעומתו גם הקרש המסיבי ביותר נראה כמו נייר נטול עץ. אבל כל אלה לא רלוונטיים, כי הסרט בנוי כולו על ה"היייי-הא" וה"וווהו!" של החופש לנהוג בדרכי עפר משובשות, ושום דבר בלתם. זה מפגר, זה הזוי, זה ביזארי למי שלא מכיר, וזה מצחיק.זה מצחיק כי פשוט לקחו סדרה ישנה, והעבירו אותה כמו שהיא, על נשיה וטפיה, להווה ההיי-טקי שלנו. והרי ברור שאם מישהו ינסה לשווק היום את 'שושלת' או 'דאלאס' כמשהו חדשני ומרתק, זה לא יהיה זה. התבגרנו, וכיום הסדרות האלה רק תיראנה מופרכות ומגוחכות. אין להן מקום בערוצים עתירי התקציבים של היום, אלה שמנסים להמציא את הגלגל פעם ביומיים. אבל 'הדיוקס קורעים את האזרד' ממילא לא מנסים להיות שום דבר חוץ מקומדיה דבילית, וזה כל כך מנותק מהכל שזה עובד.