במקור: Mad Hot Ballroom
במאית: מרילין אגרלו
תסריט: איימי סוול
לפני כעשור נחנכה תוכנית חדשה בבתי-הספר הציבוריים בעיריית ניו-יורק: תוכנית ריקודים סלוניים במסגרת התוכנית, ילדי בתי הספר הציבוריים זוכים לשיעור שבועי בריקודים סלוניים שמלמד מורה מתמחה, בדרך-כלל בשיתוף פעולה מסוים עם המחנכת הכיתתית. בהיות האמריקאים אמריקאים, נוסף בונוס קטן: פעם בשנה נערכת בתחרות ריקודים סלוניים, בה נבחרות מבתי-הספר השונים מפזזות זו אל מול זו, עד שאחת מהן זוכה בגביע הנכסף.
מרלין אגרלו ואיימי סיוול ליוו שלושה מבתי הספר המלמדים את התוכנית לאורך כמה חודשים לפני התחרות, ובמהלך התחרות עצמה, ויצרו את הסרט התיעודי 'ניו יורק רוקדת', שבאופן יציב אך בטוח הופך לשובר קופות במונחים תיעודיים.
מה סוד ההצלחה של הסרט? נתחיל בחדשות הטובות: מדובר בסרט חביב, מבוים היטב, ערוך בצורה נהדרת (והרי עריכה היא סוד הקסם של סרט תיעודי יותר מכל דבר אחר), בעל פסקול מקפיץ ומוקפד, ובהשתתפות "שחקנים" נהדרים. קשה שלא לצאת מאולם הקולנוע עם חיוך דבילי על הפרצוף מהראיונות עם הילדים החמודים, או להתגבר על הדחף לרוץ להירשם לקורס ריקודים סלוניים כשרואים כמה כיף לרקוד את הסווינג.
בחציו הראשון, הסרט מתמקד בחיי היומיום של הילדים המאכלסים את בתי-הספר הציבוריים, ילדים החיים בשכונות לא-מצליחות במיוחד (במקרה הטוב), ושיש סיכוי ניכר שיסיימו את חייהם במכירת סמים עבור כנופיית רחוב זו או אחרת. המצלמה מצליחה להוציא מהילדים אמירות חכמות ומחכימות כשצריך, ולחקות זבוב על הקיר בלכידת משחקי ההפסקה שלהם או הדינמיקה החברתית ביניהם כשצריך. מזמן לא ראיתי סרט שהזכיר לי בצורה מפורשת, ברורה ונטולת נוסטלגיה כל-כך איך זה להיות ילד – איך ילדים חושבים, איך הם מתנהגים, ומה הם עושים, וכל זאת מתוך אהבה עמוקה לילדים באשר הם ולאלו שמול המצלמה בפרט. בחלק הזה, בנוסף, הסרט מראה את המרקם האתני של בתי הספר השונים, שחצי מהילדים בהם מדברים ספרדית בינם לבין עצמם. וכל זאת, מבלי להיות דידקטי, מוטה או יבבני. בקיצור, החצי הראשון כמעט מושלם, וכבר התחלתי לחשוב שמדובר ביצירת מופת.
אלא שאז מגיע החצי השני, ואיתו החדשות הרעות – מרגע שהסרט עובר להתמקד בתחרות הריקוד, הוא מתדרדר במהירות מדחי אל דחי. דחי: כבר לא מספרים לנו יותר מה הילדים חושבים או איך הם מתייחסים האחד לשניה, אלא מתמקדים ביכולות הריקוד שלהם ובמורים הדוחפים אותם להתחרות. דחי נוסף: התחרות היא סתם עוד תחרות, ופה לסרט אין שום דבר לחדש אל מול מליון סרטים תיעודיים אחרים, ובוודאי שלא מול סרטים בדיוניים, והוא גם מתייחל לייגע לקראת סופו (אם כי שותפתי לצפייה חשבה בדיוק להיפך, שהחצי הראשון איטי והשני מעניין). והדחי הגדול ביותר: המסרים החינוכיים שנעדרו מהחצי הראשון מתפרצים בעוצמה בחצי השני, עם קריינות רקע של מנהלת על "ג'ייסון, שהיה בדרך להפוך לפושע אבל עכשיו עתידו מובטח" או של מורה על "איך הילדים הופכים מחבורת פרחחים זבי-חוטם לאדונים וגבירות קטנים". המסר ברור: אתה ממשפחה חד-הורית? אין לך כסף למסטיק? אם רק תתאמץ, תוכל להיות נשיא ארצות-הברית, או לפחות זה שרוקד בטקס ההשבעה שלו!
רק אז פתאום שמתי לב שבחצי הראשון אין כמעט מילה על התנאים הקשים הקיימים בשכונות שבתי-הספר משרתים, על העדר שירותי רווחה מספקים, על חוסר היכולת של בוגרי בתי-הספר האלו להתחרות בבוגרי בתי-ספר פרטיים, ועוד ועוד. עכשיו כבר ברור למה הסרט הצליח כל-כך בארצות-הברית – הוא גורם לאמריקאים להרגיש טוב עם עצמם, והוא מאמץ בחום את המשנה התרבותית והחינוכית הרפובליקאית: כל אחד יכול אם הוא רק רוצה מספיק, יותר משמעת בבתי-הספר היא הדרך להצלחה, ושאפתנות היא הערך העליון.
כל אלה גרמו לתחושת בחילה קלה להתלוות לחיוך שאיתו יצאתי מהסרט, אבל בסך הכל רב האור על החושך. הסרט מעביר שעה ושלוש-רבעי בכיף, מאפשר לנו להיזכר (לטוב ולרע) איך זה להיות ילדים, וחוץ מזה יש בו ריקודים מגניבים. זה שהוא לא מצליח לעשות את זה בלי ליפול לתהומות הקיטש ומבלי לייצר אמירה חשובה או מעניינת במיוחד על החיים, כל זה אמנם חבל, אבל מצד שני, חם עכשיו, בכל מקרה קשה לחשוב, וב'לב סמדר' בירושלים מותר להכניס את הקפה הקר לתוך האולם. מה עוד אפשר לבקש?
מאוד אהבתי את השורה "אם רק תתאמץ, תוכל להיות נשיא ארצות-הברית, או לפחות זה שרוקד בטקס ההשבעה שלו!".
אולי יום אחד אני אתפוס את הסרט הזה מרצד על המסך בטלוויזיה.
לפני שאני שוקלת
איך היחס בלב? יותר טוב מגלובוס, אני מניחה, אבל בהשוואה לרב חן? האם יהיה נעים לראות את הסרט בקניון רמת אביב?
אני מכיר רק את לב סמדר בירושלים
שם היחס מעורב. מצד אחד, ברור שהמקרינים והסדרנים אוהבים קולנוע (אין בעיות בפוקוס, אין יחס מזלזל), איכות המסך בסדר ואיכות הסאונד לא רעה, וכאמור, ניתן להכניס אוכל ושתיה מבית-הקפה הצמוד אל האולם (בחורף זה פשוט נהדר להיכנס עם כוס (מזכוכית!) של שוקו חם).
מצד שני, הכיסאות איומים ונוראים, משברי-גב ברמת שנות ה-80, וגם גורמים לך לגלוש לרצפה; עובדי בית-הקפה מגעילים וחסרי-סבלנות והמחירים בשמיים, ולפעמים גם שומעים את באי בית-הקפה מתוך הקולנוע.
בסך הכל, חוויה מעורבת, אבל אני אוהב ללכת לשם כי זה כל-כך יוצא דופן.
דוקא טוב שגולשים למטה בכסאות
השורות בסמדר לא מספיק גבוהות זו מזו, ואם אתה תקוע אחרי מישהו גבוה אז הלך החצי התחתון של הסרט. רק בזכות הכסאות שגורמים לגלישה כלפי מטה, אנו הקטנים זוכים לראות משהו. לגבי אנשי בית הקפה, אני דוקא נתקלתי שם במלצרית נחמדה מאד (לא חשוב שהיא גם מה זה יפה!), וחוצמזה הם נותנים מים קרים בכוסות פלסטיק גדולות בחינם. שווה!
ולסרט עצמו, מה שמציל אותו זה הקצב המהיר שלו, והאיכפתיות של המורים מהילדים. אהבתי את הקטע שהמורה מתבכיינת על הילדים שגדלים מול עיניה.
הבהרה: הכותב קיבל כרטיס חינם דרך אחד מאתרי האינטרנט, ולכן הכל טוב בשבילו.
לב אביב בסדר גמור כקולנוע.
מה שכן, אני לא יודעת לגבי היחס של הצוות.
מבחינת מקצועיות – באחת הפעמים בהן צפיתי שם בסרט, המקרין פישל בגדול (הסרט "ירד" למטה ולקח זמן לאתר את המקרין. אחר כך היו בעיות סאונד – שמעו רעשים במקום הדיאלוגים – ובמקום לבדוק מה הבעיה הוא ישר הגביר את הסאונד). בכל שאר הפעמים היה בסדר.
כשחושבים על זה,
גם בהקרנה של 'משפחת הקיסרים' היו בעיות עם הסאונד, אם כי פחות רציניות. כנראה שזה עניין סדרתי אצלם.
אולי זה לא המקום
אבל בתגובה לשאלה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3125537,00.html
באולינג למעודדות
נשמע כמו דוקו על מעודדות צמודות, בדרך כלל אני לא חובב דוקו (באולינג לקולומביין יוצא דופן) אבל כנראה אתן צ'אנס בדויד. זהו, ביי, ביי.
ביקורת כתובה היטב
סיקרנת אותי.
רוב תודות