ויסקי

במקור: Whisky
בימוי: חואן פבלו רביה, פבלו סטול
תסריט: חואן בפלו רביה, פבלו סטול וגונזלו דלגדו
שחקנים: אנדרה פזוס, מירייה פסקוואל, חורחה בולני

אחד מהסוגים הגרועים ביותר של מספרי בדיחות הוא זה שטורח להסביר את הפאנצ'ליין שלו. המקביל שלו בסרטים הוא קומדיות נעורים גרועות במיוחד: שם יש פאוזה אחרי בדיחות, וכל בדיחה ויזואלית עלולה לקבל הסבר מילולי, כדי שחלילה וחס לא יצטרך הצופה להפעיל את תאי המוח שלו (שימוש מבטל את האחריות, כידוע). בסרט כזה, הכל על פני השטח. אין מסר סמוי או סאבטקסט, כי הכל מפורש.

אבל יש גם מקרים שבהם המצב הפוך. יש סרטים שבהם הרובד הסמוי הוא העיקרי. על פני השטח, לא קורה כלום. מתחת לפני השטח – בחללים שבין הסצינות, או בנפשם של הגיבורים – ישנה עלילה, אבל הסרט לא טורח להסביר לצופה מה בדיוק קורה, ולמה, במחשבה שהצופה חכם מספיק כדי להבין בעצמו. הסרט האורוגוואי 'ויסקי' בהחלט שייך לסוג האחרון. זה מסוג הסרטים שעליהם נאמר שהם "יצירת מופת מינימליסטית", אבל לעתים קרובות יותר נאמר "לא הבנתי כלום".

למה 'ויסקי'? כי זו, מסתבר, היא המילה שצלמים אורוגוואים גורמים למצולמיהם לומר כדי לזייף חיוכים, בסגנון "צ'יז" האמריקאית (אין מה לדבר, בדרום אמריקה יש להם טעם טוב יותר). ולמה לחייך למצלמה בכלל? כדי שיחשבו שיש לך חיים.

ומה לעשות, מה שיש לגיבורי 'ויסקי' לא היה נחשב כזה בעיני רובנו. יעקובו קלר (אנדרה פזוס), הוא בעלים של בית חרושת זעיר לגרביים, המעסיק שלוש עובדות בדיוק, בינהן מפקחת אחת. סדר היום שלו מונוטוני עד כדי כך, שכמעט שליש מהסרט הוא אותה סצינה החוזרת על עצמה בשינויים קלים מאוד: נסיעה ארוכה מדי ברכב, שתיית קפה של בוקר, פתיחת בית החרושת, קבלת העובדות, קיטור על התריס השבור, שתיית תה, רעשי מכונות, עוד רעשים, קצת רעשים נוספים, העובדות הולכות הביתה, המפקחת הולכת הביתה, יעקובו נכנס לרכב ונוסע נסיעה ארוכה מדי.

עכשיו, נא לחזור על זה שלוש פעמים.

אחיו של יעקובו, הרמן קלר (ג'ורג' בולאני) גם הוא בעסקי הגרביים. אלא שהוא גר בברזיל, ומצליח בעסקיו הרבה יותר. הוא החליט להגיע סוף-סוף לביקור, לרגל חנוכת המצבה של אמם, שנפטרה שנה קודם, אבל הוא היה עסוק מכדי להגיע להלוויה. הבשורה הזו גורמת זעזוע (1.01 בסולם ריכטר) בחייו של יעקובו, שמחליט להראות להרמן שגם הוא הגיע למשהו בחייו. בעצם, הוא חייב להראות לו שהוא נשוי באושר, כפי שכנראה סיפר לו – הסרט לא אומר את זה במפורש, אבל הוא גם לא אומר במפורש כמעט שום דבר מכל מה שתיארתי עד עכשיו.

ולכן יעקובו מבקש ממרתה (מירלה פאסקואל), המפקחת הנאמנה והשתקנית שלו, להתחזות לאשתו למשך הביקור. היא מסכימה, מסיבות שהצופה האינטליגנטי בטח יבין, ולכן הסרט לא מסביר. אני מהמר שגם היא סובלת מבדידות. שאר הסרט עוסק בביקורו של הרמן, ואם אתם חושבים שזה לא הרבה, אתם צודקים. לא קורה הרבה, ומה שקורה מרומז מאוד. כל כך מרומז, שלפעמים לא הבנתי מה הם רוצים.

לפני כשנה כתבתי ביקורת על הסרט 'רוזטה', של האחים הבלגיים דרדן, שגם הוא הראה שוב ושוב את אותן פעולות יומיומיות משעממות. למען האמת, לולא המצלמה ב'ויסקי' היתה סטטית לחלוטין, הייתי חושש שמדובר בסרט חדש של האחים דרדן. למרבה המזל, שני הבמאים של הסרט אינם אחים. לפי התיאוריה שלי, הסיבה שלסרט יש שני במאים היתה בשל חלוקת עבודה: אחד עשה את קטעי הדרמה, והשני עשה את מרדפי המכוניות המרתקים, האקשן והאפקטים. אלא שאלה נותרו כולם על רצפת חדר העריכה, ויופיעו בגירסה המורחבת של הסרט, 'קוקטייל', שבה מתברר כי הרמן בעצם מתחזה לאח, בעוד שהוא מפעיל רשת מרגלים ניאו-נאצים מסועפת, ומעורב בהברחת סמים בתוך אריזות גרביים. או משהו. בכל אופן, זה לא הסרט שאנחנו מדברים עליו, כי ב'ויסקי' כל רמז להתרחשות מהירה כלשהי נחתך ללא רחם. הכל מזדחל לאיטו, המצלמה לא זזה לרגע, והאיטיות משדרת "איכות".

איטיות "איכותית" היא לא תמיד דבר כל כך נורא. בניגוד ל'רוזטה', 'ויסקי' הוא לא סרט רע. אוירת העגמומיות השורה על הסרט אפקטיבית מאוד, והשחקנים מפליאים לעשות כדי להראות אנשים בודדים (חוץ מהרמן), עצובים (חוץ מהרמן) ואורוגוואים (חוץ מהרמן). אנדרה פזוס, בתפקיד יעקובו, מוצלח במיוחד בדרכו הזועפת. עגמומיות מיואשת שורה על הסרט ברגע שהוא מראה את פרצופו, ואם חשקה נפשכם בהעמקה לחייו של רווק ערירי ומזדקן, זה הסרט בשבילכם.

אבל אל תצפו למשהו אחר. מספר מבקרי קולנוע הגדירו את הסרט כ"קומדיה", אבל אם תצפו לצחוק, אתם מיועדים להתאכזב. יש כמה חיוכים ב'ויסקי', אבל חציים בלשכת הצלם. רוב הזמן זה סרט מדכא, עגמומי, וכל כך עדין ורמוז, שלפעמים כמעט אי אפשר להבין מה הוא רוצה. גם התקוות שמא בסוף הכל יתבהר מתבררות כלא מבוססות: בדיוק כמו 'רוזטה', הסרט פשוט מסתיים בנקודה שנראית סתמית לגמרי, אותה אפשר היה להחליף בכל נקודה אחרת, שתי דקות קודם או