תסריט ובימוי: דני (נוקיו) ורטה
שחקנים: אבי קושניר, משה איבגי, לוטוף נואזיר
סבתא שלי נזכרת בגרמניה בחיוך. "המבורג" היא אומרת, ועיניה הזקנות נוצצות. "איזה מקום מתורבת. אנשים כאלה מנומסים, ואיזה ניקיון. והדיוק… אם האוטובוס היה צריך להגיע ב-4:53, ב-4:52 כבר היינו שומעים אותו מתקרב".
סבתא שלי גרה עכשיו בירושלים, אחרי שאת 65 שנותיה הראשונות בילתה במוסקבה. היא קפצה לגרמניה בשנה שעברה, לבקר חברה מימי בית הספר. את האוטובוסים בארץ היא אוהבת פחות.
בי, לעומת זאת, התיאור שלה מעורר אסוציאציות נעימות פחות. כאלו שמקפיצות לראש מילים כמו "מקלחות" ו"רכבת". רוב הישראלים כבר למדו להזדהות עם האסוציאציות האלה, לספר בדיחות שחורות על סבונים ולהזדעזע מההשוואה התורנית של מישהו לנאצים. לא כולנו בנים – או נכדים – לניצולי שואה, אבל כולנו, כך נראה, חיים עם אלטר-סבתא ניצולת שואה בראש.
יש כאלה שיאמרו שבתקופה פוסט מודרנית, שוחטת פרות קדושות, זכר השואה הוא החסד האחרון של האל עם יוצר הקולנוע הישראלי, המבקש לעשות סרט כבד ראש, בעל נושא רציני, ועם זאת מושך קהל. כך או כך, יש בלי ספק הרגשה מסוימת של מילוי חובתי למולדת בללכת לראות סרט ישראלי שעוסק בשואה, גם אם הוא לא מתרחש ב-1942 אלא בימינו.
משה איבגי הוא סיסו, פועל במגרש מכוניות יד שניה. ביחד עם חברו שמואל (אבי קושניר), סוחר מכוניות ממולח, הם קונים מכונית אמריקאית בעלת השם המרשים "לינקולן קונטיננטל לימוזין", ממוכר ערבי שנראה כמו הגירסה המשופמת של שאול יהלום.הוריו של שמואל הם ניצולי שואה, אבל שמואל המציאותי, משכנע את סיסו לנסוע לגרמניה, ושם למכור, תמורת 50,000 יורו, את האמריקאית המוארכת שלהם. וכך, כמו בפתיחה של בדיחה עדתית גרועה – "פולני ומרוקאי נוסעים בלימוזינה לאירופה" – מפליגים השניים אל גרמניה הקרה.
גרמניה, בלשון המעטה, לא מחכה להם. זה מתחיל עם בדיקה מדוקדקת במכס, המלווה בכלב אימתני למראה ובצעקות מאיימות. אחר כך מגיע סיור אופטימי בחנויות בגדים יוקרתיות, ומלון חמישה כוכבים, אבל לא זוטות כאלה יערימו על צופים מלומדים כמונו. בסרט שמתחיל במילים "אל תדאג, זה עסק בטוח", אנחנו יודעים לצפות להתדרדרות מהירה. וזו אכן מגיעה, מהר מהמצופה.
בשלב הזה ציפיתי למנת המלנכוליה שלי. אך זו לא הגיעה. מדובר בסרט מסע, וההפוגות הקומיות מיושמות בו לא רע בכלל. סיסו ושמואל ממשיכים במיטב המסורת של הישראלי שלא יודע מימינו ומשמאלו, ומסתבכים בכל מקום שבו נדרשת מהם הפגנת כישורי תקשורת שמעבר ל"הולד, הולד שניה. שמואל, מה הוא רוצה?". אנחנו מכירים את הקלישאות האלה מהרבה קומדיות שצוחקות על הישראלי בחו"ל, אבל בסרט הזה יש הבדל מהותי: הבדיחות המרירות לא נעשו לשם ההצחקה בלבד, ובכל זאת – הן מצליחות להצחיק. "תשמור על הכבוד, שמואל" אומר סיסו באחת הסצינות היותר זכורות לי בסרט, והייתי הופכת את זה למסר החשוב ביותר של הסרט הזה ליוצר הישראלי. זהו סרט שמצחיק בדיוק מספיק בשביל להיות עצוב כמו שצריך.
ואם בכבוד עסקינן, צריך לציין לטובה את המשחק של איבגי וקושניר בסרט. לקושניר אני חייבת תודה אישית, כיוון שאחרי כמה דקות של סרט נעלמו מראשי אי אלו הדי בז'יזינה עקשניים, שרדפו אותי מאז ילדותי המאוחרת. גם איבגי, ששיחק כבר בכל כך הרבה סרטים עד שהפך לטייפ-קאסט של עצמו, היה הפעם איבגי מאד משכנע. מה שנוגע לשחקנים הגרמנים – ובכן, הם דיברו גרמנית. זה משהו שמשווה אותנטיות מיידית.
לזיכרון הקולקטיבי בהחלט ניתן הרבה במה להיאחז. גרמניה, גם אם היא נקיה ואדיבה, היא שואה, וכמעט זהו. שמואל, דור שני לשואה, מסנן את המציאות, וכך, כל דבר בסרט מופיע בהקשר שואתי. שוטרים הם ייצוג של גרמניה – וגרמניה היא שואה. הרכבות מצולמות שוב ושוב, ושמואל מרגיש רע. למעשה, לא נראה לי שיש דימוי שואתי אחד שלא מופיע בסרט הזה, ומרוב רכבות, היה נדמה לי שבסוף הסרט הקהל יתבקש לעמוד לשירת התקווה. כל אלה אמורים לגרום לצופה להזדהות עם שמואל, השוקע אט אט אל תוך זיכרונות השואה של הוריו, אבל בשלב כלשהו נוצרה בי הרגשה לא נעימה של קיטש והפרזה. גם מחצית מהמטאפורות השואתיות שהוכנסו בסרט היתה מספיקה כדי שנבין את ההשוואה בין מה שקורה לגיבורים לבין גרמניה של אלף תשע מאות ארבעים וסבתא.
ובכל זאת, היה לעיתים משהו בעיניו של שמואל, עיניו האדומות והעייפות של שמואל, שגרם למטאפורות הנדושות האלה לחלחל, ולהשאיר צמרמורת גם בגבי הציניקני. אולי זה הבימוי, אולי זה המשחק, רוב הסיכויים שזה הזיכרון הקולקטיבי, שעשה את שלו.
לאור הנימה המלנכולית שבה הוא מסתיים, יצאתי מהסרט בהרגשה מפתיעה של רוממות רוח. עם ישראל שב לארצו, יש לנו עכשיו מדינה וצבא משלנו, ואפילו קולנוע טוב.
מזל''ט על הביקורת, רוחץ'
ושאלה כללית: כל הביקורות שעלו בשבועיים האחרונים הן חיוביות, או לפחות לא קוטלות. אף אחד לא ראה סרט כל כך גרוע שבא לבכות בזמן האחרון? האם השנה תמשך ללא "הנוסע השמיני VS הטורף" משלה?
או, לא.
כבר עכשיו היו השנה מספיק סרטים גרועים, אבל לא נמצאו הכותבים שיסכימו לבזבז עליהם מילים. בכל זאת, אם תחכה קצת, יופיעו ביקורות על כמה מהם.
רציתי לכתוב ביקורת שלילית להחריד על הסרט הזה.
לא יצא. סרט נורא. כמו טרגדיה יוונית, אבל אפילו לא מעניקה את הקטרזיס(*) בסוף.
והכי מוזר, איך הדבר הזה זכה לפרס וולג'ין על תסריט. תסריט?! אין פיסה של הגיון בתסריט. למה, למשל, שטראומטי כמו שמואל יסע לגרמניה כדי למכור את המכונית? מה רע בצרפת, או בליכטנשטיין? למה שהוא יציע לפועל שלו במגרש להיות שותף שלו? ואלו רק השאלות שאני יכול לחשוף ללא ספוילר. התשובה היא כנראה כי פשוט אחרת לא היה סיפור. אין הגיון? מה זה משנה, העיקר שעשינו סרט על השואה.
————
(*) אני מניח שאם הייתי כותב את הביקורת, הייתי כותב "זיכוך". לא "קטרזיס". עין-הדג אלרגי למילים לועזיות.
רציתי לכתוב ביקורת שלילית להחריד על הסרט הזה.
דווקא הקטע של הנסיעה הוא אמיתי לגמרי.
ראיתי את הסרט לפני חודשיים בערך, ואחר כך שאלנו את הבמאי שאלות, והוא סיפר שיום אחד חבר שלו עמד לו מול הבית עם מכונית כזאת ואמר לו שהוא נוסע לגרמניה למכור אותה.
רציתי לכתוב ביקורת שלילית להחריד על הסרט הזה.
מוזר. בד"כ אני מאוד רגישה לחוסר הגיון בתסריט. חתונה מאוחרת, למשל, עירער קשות את קיומי הקולנועי, וגם ב"אכזריות בלתי נסבלת" סבלתי קשות. דווקא בסרט הזה לא הרגשתי יותר מדי פערים לוגיים בעלילה, אולי חוץ מהנסיעה לגרמניה דווקא (שהיא, כמו שכתבו פה, הדבר האמיתי היחיד בסרט). אשמח אם תאיר את עיני.
זה לא החוסר היגיון בתסריט ....
לדעתי הבעיה האמיתית בתסריט הייתה שהוא פשוט היה קצת משעמם. רוב הדיאלוגים היו שטחיים והדמויות היו פלקטיות משו.
חוץ מזה הבעיה האמיתית לפי דעתי של הסרט היא שהוא פונה בעיקר לזיכרון הקולקטיבי- לאומי שלנו על השואה במקום לפנות אלינו באמת.
למרות שרוב האנשים שדיברתי איתם מאוד התלהבו מ"פלאש-בק שואה" אני מצאתי אותם מפריעים משהו, אחרי הכל, הוא לא היה שם בכלל.
המשחק אבל היה טוב. אם כי לא מספיק טוב כדי לכפר על התסריט. הסרט היה מייגע מדי לטעמי האישי, ושמחתי שהוא נגמר.
דווקא זה היה עשוי היטב. אבל עקר.
היכולת לפרוט על נימים תוך שימוש בכלים טכניים-לכאורה (צילום, עריכה), נעשה לעילא ולעילא, אבל מה הטעם בכל זה אם זה לא משרת שום דבר?
(נו, כן, יש את המסר הבנאלי והדבילי בסוף. הידד.)
למה הוא צריך לשרת משהו?
להרבה סרטים יש מסר דבילי, (קומדיות רומנטיות, סרטי זומבים, ביוגרפיות של אמנים מתים). אם סרט מצליח לגרום לי להזדהות עם הגיבור, לצחוק או לבכות או שניהם ביחד, מבחינתי הוא עשה את העבודה שלו.
רוחץ', האגודה לשחרור הסרט
זה שהוא לא היה שם לא רלוונטי במיוחד
את השואה מפמפמים לנו יומם וליל, באמצעים ויזואלים ואחרים, שלא לדבר על אנשים שהם דור שני (או שלישי, אגב), שגם מקבלים מנות נדיבות מזה בבית.
אנשים יכולים, וזה אכן קורה, לחוות פלשאבקים לדברים שמעולם לא קרו להם.
נ.ב. – לא ראיתי את הסרט, אז אני לא יודע מה מידת המילוליות של "פלאש-בק" – זאת אומרת, האם הסרט ממש הופך להיות שחור-לבן והוא רואה את עצמו (או את הוריו) במדים מפוספסים. אם מדובר במשהו אגרסיבי פחות (למשל, יש לו רתיעה מרכבות), על אחת כמה וכמה שאין שום בעיה שגרמניה תזכיר לו בעיקר את השואה.
כמובן היבריס.
תשובה קצרה כרגע, כי אני צריך לצאת לעבודה, אבל התגובה הראשונית שלי לסרט היתה משהו בסגנון של – "זה כמו טרגדיה יוונית, רק בלי הבחורות בבגדי ים".
בדיעבד, אני מודע לכך שזאת לא תגובה הגיונית. כנראה הייתי עייף, ומן הסתם הסרט המדכא הזה גרם לכך.
סרט על אלגברה לינארית?
אני לא יכול לחכות, מתי זה מגיע לסינמטק?
כבר היה סרט על אלגברה לינארית!
קראו לו "המטריצה".
אני לא ראשון !2
כן, יש לא מעט אילוצים תסריטאים מרגיזים. למה הם ממשיכים בדרכם למרות שאיבדו כסף? ועוד ועוד ובכלל הסרט צפוי.
אבל ההזדהות עם שני החאפרים האלה היא מיידית, ואתה רק רוצה שיהיה להם טוב, והם יתגברו על הגרמנים, על הטמטום שלהם, ועל הכשלים התסריטאיים.
סרט טוב, אבל לא משהו, נכון ?
סרט נפלא.
קחו שני ליצנים, שימו אותם בגרמניה – האחד לא יודע מילה באנגלית והשני רדוף תסביכי שואה, תנו להם לנסות למכור שם רכב אספנות, הפגישו אותם עם שלל טיפוסים והתוצאה היא אחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים. נקודה.
רוצו לראות אם עוד לא ראיתם.
השואה זה עסק כלכלי מצליח
לדוגמה , אלי ויזל (הסופר)
הוא שואן מצליח
בסך הכל , כל הסרטים הללו
נותנים לי הרגשה , של סרטי המשך , בסגנון של , השואה 2
והשואה 3
אברם?
לדעתי, כולכם בכלל פספסתם את כל הפואנטה של הסרט.
זהו סרט נבואי.
הוא מנבא אחד לאחד את מה שיקרה לנבחרת ישראל בכדורגל אם תעלה למונדיאל בגרמניה עוד שנה.
זה נורא פשוט:
קחו עסק ישראלי רעוע (נבחרת ישראל), כבר שנים (לפחות מאז מונדיאל 1970, או אולימפיאדת 1976, אם אתם לארג'ים) שהאנשים סביבו לא היו בחו"ל, חלקם לא היו שם בכלל.
ואז פתאום, משומקום, בא ערבי (עבאס סואן? ואליד באדיר? אתם תחליטו) ומסיבות השמורות עימו (הניחוש שלי? רצון בלתי נשלט לשמוע בעתיד את צחוק הגורל), מחליט לצ'פר את בעלי העסק באפשרות ללכת לעשות קופה בגרמניה, אולי אפילו לחזור עם הרבה הרבה כבוד ותחושה של "שיחקנו אותה".
הסוף, לפי דני ורטה (איצ'ה? אלוהים?), ידוע.
מכאן יוצאת הקריאה:
לצאת עכשיו מהאופוריה של העלייה למונדיאל! טוב, גבירותיי ורבותיי, לא ייצא לנו מזה.
צפרדעים וברוזים
אני לא יודע אם היה הגיון עלילתי במטר הצפרדעים ב"מגנוליה", אבל הוא שחזור קולנועי לארוע מציאותי ואמיתי לחלוטין.
מההה?
אתה מוכן לפרט בנושא?
מההה?
ב-1939 ירד מטר של צפרדעים בעיירה האנגלית טרוברידג'. נראה כי משבי רוח חזקה הרימו אותן מהנחלים והאגמים שבסביבה ונשאו אותן לעיירה.
זו לא הפעם היחידה שהתופעה התרחשה. פעם הוריקן העיף לבריטניה צפרדעים וורודות מסהרה, 2000 ק"מ משם.
שלא לדבר על ''מכת הצפרדעים'',
שנגרמה ע"י התקרבות יתר של כוכב הלכת נוגה לכדור הארץ.
או בקיצור – אה, כמובן.
שלא לדבר על ''מכת הצפרדעים'',
http://news.bbc.co.uk/2/hi/uk_news/magazine/3582802.stm
חשבתי שאמצא כאן משהו אחר
"דבר שלישי ואחרון. למה הכותבים פה דורשים הגיון תסריטי? סרט לא אמור לייצג מציאות, אלא לייצג רעיון, אידיאה שיש לבמאי והוא רוצה להעביר אלינו דרך המסך" ?!!!
הדבר הבסיסי בקולנוע (אותו אינך
מבין) הוא שמידת ההנאה של הצופה
בסרט תלויה בעיקר בהצלחה של הסרט לנתק אותו מעולם המציאות
ולשאוב אותו, למשך מספר שעות, לסביבה דמיונית חדשה. כמו שסביר להניח שתפסיק להאזין לדבריו של אדם שחדל לדבר בהיגיון, כך הצופה מתנתק מהסרט ברגע שהוא חדל להיות הגיוני. סרט כזה אינו ממלא את תפקידו הראשי שהינו לענג אותנו, הצופים.
אנשים אינם באים לקולנוע מתוך
התעניינות בהגיגיו החדשים של
במאי כזה או אחר נקודה.
חשבתי שאמצא כאן משהו אחר
דווקא ממי שמתהדר בשם "כמעט במאי" הייתי מצפה לתובנות אחרות אודות הקולנוע.
1. אם אתה כמעט במאי בטח תוכל לענות לי על השאלה הבאה: האם כשאתה בוחר זוית מצלמה לשוט הבא אתה חושב על מה ירגיש הצופה או על מה שאתה רוצה להציג? ברור שתעדיף זוית שתגלם בתוכה את שני האלמנטים יחד, אבל, את הרגשת הצופה אין לך שום דרך להעריך אפילו, לא כל שכן לדעת בוודאות כי ההרגשה תהיה כזו ולא אחרת. את מה שאתה רוצה להעביר, לעומת זאת, אתה יכול להגדיר במדויק.
2. הנאת הצופה היא אחד הדברים היותר עלומים. זו הסיבה ש- (א)לא ניתן לצפות הצלחה של סרט ו-(ב) יש מעריצים סמויים גם לסרטים הביזאריים ביותר. זאת ועוד, מידת הניתוק מעולם המציאות אינה קריטריון להנאה. אולי אני לא מבין קולנוע (אף-פעם לא התיימרתי להבין- אני צופה בקולנוע כדי להנות ממנו ולפעמים גם חושב עליו, לא יותר מזה), אבל אני מבין (קצת) באנשים.
אגב, הטענה המגוכחת שחוסר הגיון הוא מתכון לניתוק תלושה לחלוטין מהמציאות: ישנו ז'אנר שלם שהקולנוע מנסה (ומצליח רק בקושי רב, יש לציין) לחקות, זרם שנקרא איגיון בעברית (nonsense באנגלית) וכל מהותו היא בוז להגיון הקונבנציונאלי. הזרם הזה מניב, אגב, תענוג לא מועט לגרופיז שלו.
אבל אני חייב לומר שכמעט והצלחת לתת טענה שלא ניתן להפריך כי כמעט שהפסקתי בעצמי להאזין לדבריך חסרי ההגיון.
3. אמנם אנשים (יותר נכון, הדיוטות) אינם מגיעים לקולנוע מתוך התעניינות בהגיגיו החדשים של הבמאי (א"א להכליל פה כי יש כאלה שכן), אך אני בספק אם איזשהו במאי שהתחיל לעשות סרטים כדי לספק את תענוגות ההמון ולא התחיל מתוך דחף פנימי ליצור משהו אומנותי (=להעביר מסר אודיו-ויזואלי). אם לא הבנת את זה כנראה שאתה במקצוע הלא נכון.
יום טוב.
אפלטון?! זה אתה?
1. אם "את הרגשת הצופה אין לך שום דרך להעריך אפילו", אז אפשר להציג כלב על אופניים או חזיר על סקטים, לצלם אותם בקלוז אפ עם תאורה רכה מלמטה ולעשות זום-אין בנקודה אקראית, ואולי זה יצליח לגרום לקהל להרגיש משהו, ואולי לא. הכל אקראי לחלוטין ולשום דבר אין משמעות. יש צופים שיראו את 'אלאדין' ויזילו דמעות כמים, ויש כאלה שמאותו סרט בדיוק יצרחו מפחד. אי אפשר לדעת.
אז זהו, שלא. אתה כן יכול להעריך (כי לדעת בוודאות אי אפשר) מה תהיה תגובת הצופה לצילום כלשהו. במאי טוב הוא במאי שיודע להשתמש בכלים שברשותו כדי לגרום לצופים להרגיש מה שהוא רוצה שהם ירגישו: פחד, התרגשות, צחוק, מה שלא יהיה. אני מאמין שהתהליך הזה נקרא "אמנות הקולנוע".
2. אז אתה טוען ש'מטאליק בלוז' הוא סרט נונסנס?
3. לבדר המונים זה דבר נהדר, נורא כיף כשמצליחים, ולא פשוט בכלל. אני מבטיח לך שהרבה במאים מנסים לעשות בדיוק את זה, ואם כמעט-במאי יצליח לעשות את זה, הוא בלי שום ספק במקצוע הנכון.
אפלטון?! זה אתה?
אם אינני טועה אפלטון היה הרבה יותר שיטטתי ומנומק… אתה מתגעגע אליו – אהה? צודק – הדיון בדוגוויל היה פצצה ליד הדיון הזה!
אפלטון?! זה אתה?
הכותרת הושארה בכוונה.
סימני השאלה מיותרים.
סימני השאלה מיותרים.
אני לא אפלטון, אבל אחרי שהבנתי במה המדובר (לקח לי קצת זמן, אין לי הסטוריה ארוכה כאן) עשיתי דרכי לדיון ב-"דוגוויל" והשתעשעתי עד מאוד.
אפלטון?! זה אתה?
1. מסכים וחוזר בי מההחלטיות של הקביעה. אך זה שהבמאי יכול להעריך (אפילו די טוב לפעמים) את תגובת הקהל בכל רגע ספציפי נתון, עדיין לא אומר שיש לו יכולת להעריך איך יצא הסרט הכולל- כבר היו במאים גאונים שסרטים שלהם התקבלו בתמהון. התימה הכוללת של הסרט כפי שהיא מתגלמת באפיזודות רגעיות, שטותיות על פניו, היא כוונת הבמאי אליה התכוונתי.
2. אני לא טוען שמטאליק בלוז הוא סרט נונסנס. לטעון משהו כזה יהיה להוציא את דברי מהקשרם. אם לא הבנת את זה אז כנראה לא הסברתי טוב. קרא שוב את מה שכתבתי.
3. מצטער שאני לא מסכים עם הקביעה הזו. היא הולכת בדיוק למסחריות ההוליוודית המאוסה שמנסה ליצור להיטים רק כדי שיגיע קהל על ילדיו, טפיו, צאנו ומקנהו. העיקר שכל אחד ישלם על כרטיס ושיקנו לכל אחד פופקורן וקולה. אבל זה, ידידי, לא מה שנקרא 'אמנות הקולנוע', אלא 'בידור המונים'. אצלי בידור הוא בקטגוריה שונה מאמנות.
ואתה לא מכיר אף סרט בידורי שמשלב בתוכו גם אמנות?
חשבתי שאמצא כאן משהו אחר
הצופה ירגיש מה שארצה שירגיש.
הוא יפחד כשארצה שיפחד, ישמח כשארצה שישמח, יאהב כשארצה שיתאהב, יבין מה שארצה יבין, יחשוב מה שארצה שיחשוב. הקולנוע היא אומנות המניפולציה
ובמאי גדול הוא אמן בכך.
באשר למטאליק בלוז מדובר על סרט…. ובכן פשטני, לא מעיק מדי שעושה את עבודתו כהלכה, דהיינו לספק לי בידור קל ולהשכיח ממני את צרות היום יום.
עוד תשמע על כמעט במאי.
שמעתי כבר על כמה.
ההבדל בין כמעט-במאים לבמאים (ובטח שטובים),
הוא ההבדל בין תיאוריה למציאות.
ההבדל בין כמעט-במאים לבמאים (ובטח שטובים),
אבל הכוונה נותנת אמונה!
ובלי האמונה צסק"א לא היתה אוכלת אותה (אופס, יצא לי אקטואליה בלי כוונה).
אני חולק על רובכם
אתם מתייחסים לסרט כאילו הנושא שלו הוא השואה. אבל לדעתי הוא לא כזה בכלל.
הסרט לדעתי כביכול פותח צוהר לחברה הישראלית: אם זה משפחה עם חמישה ילדים ובלי גרוש, אם זה הדחף התמידי להשיג את הקומבינה, אם זה צל השואה שמרחף ממעל- נושא הסרט היה שמואל וסיסו, הישראלים, ולא השואה.
אני נהניתי מכל רגע, אגב.
איזה צוהר ואיזה נעליים?!!
יש פה חבילה של סטריאוטיפים המתאימים לדרך בה הבמאי רואה את המציאות: האשכזני עם האישה ובלי הילדים הוא בעל הבית והמזרחי עם חמישה ילדים ובלי כסף לאכול הוא הפועל הפשוט.
יאמר לזכותו של הבמאי שאת הקומבינה הפעם הוא הדביק לאשכנזי. באמת רוח רעננה נושבת בקולנוע…
סרט מדהים.
אחד מהסרטים הישראליים הכי טובים שראיתי (נא להכניס לרשימה עם "לילסדה", "ללכת על המים", "זולגות הדמעות מעצמן" ו"הכוכבים של שלומי").
אני דווקא מאוד אוהב את המטאפורות בסרט, והוא עשוי מעולה, הצילום ברמה בינלאומית ורמת המשחק מצוינת- איבגי משכנע לחלוטין בתפקיד הישראלי הממוצע.
סרט פשוט.
סרט מדהים.
הצילום באמת ממש יפה, לכל אורך הסרט.
כן, למרות היותו סרט שממש קשה לסספנד..
הוא סרט טוב. הצילום לא כל כך היה דומיננטי ואולי זו הגדולה שלו, אבל מה שבאמת ראוי לשבח הוא הדיאלוגים הכל כך ישראלים בין החברים האלה. זה פשוט הצחיק אותי כמה שהם מזכירים לי אנשים שאני מכיר..
ראיתי היום את הסרט
בהקרנה בבית הספר שלאחריה היתה שיחה עם הבמאי.
הסרט עשה רושם איכותי,חוץ מהמשחק המזעזע של המשפחות של הישראלים.
הוא היה בנוי בצורה טובה, אנשים הצביעו על כמה נקודות בעיתייות בעלילה, אבל חוץ מהן הכל היה מאוד ריאליסטי, באופי בהתנהגות ובמחוות של האנשים.
עם זאת אוסף האסונות שנפל על הגיבורים היה לא סביר, והאווירה הכללית היתה יותר סיפורית מבחינת המוסיקה, הצילום, הקדרות והמכונית הכחולה והמבריקה מאוד שתקועה באמצע.
זה נראה לי כמו דו"ח אפרורי שתירגמו לצורה של סיפור, כשהפואנטה היא לא שיא שכל הסרט הוביל אליו, אלא קטיעת התהליך שהיה בסרט כשהתברר שהוא לא מוביל לשום מקום.
הבמאי אמר לאחר ההקרנה שהוא רצה לדבר בסרט על היחסים בין ישראל וגרמניה והתרבויות ביניהן.
אולי לכן הוא בחר דמויות שנראות לי מייצגות את הישראלי הממוצע, ובמהלך המסע הלא נעים שלהם הם פוגשים דמויות מסוגים שונים מהחברה הגרמנית.
לסיכום, סרט מאוד דרמטי, אבל בלי פואנטה מוצקה.
שאלה קטנה למי שיודע
לפני ששמואל דופק את האוטו מתנגן ברדיו שלו איזה שיר ראפ/היפ הופ בגרמנית
בקרדיטים יש איזה שיר בשם Eskaletion משהו כזה ואני חושב שזה השיר, חיפשתי ביוטיוב ובגוגל – אין לו זכר בשום מקום
מישהו יודע איפה אפשר למצוא אותו?