הצלצול 2

מאת
עידן זיירמן
– פורסם ב 4 באפריל 2005Posted in: ביקורות

במקור: The Ring Two
במאי: הידאו נקטה
תסריט: אהרן קרוגר
שחקנים: נעמי וואטס, דייויד דורפמן, סיימון בייקר, סיסי ספייסק

יש אנשים שיתפסו ממני הרבה פחות אחרי שאני אגיד את זה, אבל אני מוכרח להבהיר את הנושא כבר בהתחלה: מאוד אהבתי את 'הצלצול'. התענגתי על האווירה המתוחה שלו. אהבתי את הילת האגדה האורבנית שנוצרה בתוכו. נהניתי מהעובדה שהאויב של הדמות הראשית לא היה אדם או מפלצת, אלא רק שעון שהתחיל ב'שבעה ימים' ותקתק בהתמדה למטה. כל כך אהבתי את כל אלה, עד שהייתי מוכן לעשות לו המון הנחות. את מרבית החורים שהיו בעלילה שלו נפנפתי במחי יד. כל עוד הסרט מתח אותי כהלכה, הייתי מוכן לעשות לו ויתורים ולסספנד בלי הכרה.

אם מעולם לא ראיתם את 'הצלצול' הראשון, מומלץ לכם להפסיק לקרוא את הכתבה עכשיו וללכת להשלים את הסרט. אני לא מבטיח שתאהבו אותו, אבל לפחות תוכלו להבין על מה לעזאזל מדברים כל אותם בני 14-17, שמתייחסים לסרט כאל אייקון תרבות או משהו. אם כן ראיתם אותו, אתם כבר מכירים את רייצ'ל, העיתונאית שחקרה את מותה הביזארי של קרובת משפחה צעירה, ונשאבה לעולמה המעוות של ילדה רצחנית ומתה בעליל. אתם גם יודעים כבר שהשטיק של 'הצלצול', עם הקלטת שכל מי שרואה אותה מת אחרי שבוע, יכול לעבוד בדיוק פעם אחת. הרי עד סוף הסרט למדנו כל כך הרבה – אז מה כבר אפשר לעשות בסרט ההמשך?

התשובה היא נקמה. סמארה הרי אינה יודעת שובע, ורייצ'ל ממילא אינה יכולה להציל את העולם כולו. לכן, אין זה מפליא כי בתחילת 'הצלצול 2', אדם נוסף נמצא מת מול הטלוויזיה שלו. אבל חכו, יש עוד! בעקבות צירוף מקרים מדהים האופייני רק לסרטי אימה, הקורבן נרצח באותה עיירה אליה רייצ'ל (נעמי ווטס) ניסתה לברוח ביחד עם בנה איידן לאחר אירועי הסרט הראשון. כשרייצ'ל מגלה את זה, בתגובה של התפרצות רגשית (האופיינית, מאד, לסרטי אימה), היא שורפת את הקלטת המקוללת ומשוכנעת כי כעת השתחררה מרוחה השטנית של סמארה לנצח. עלק.

סמארה (בצורה ש – כן, ניחשתם נכון, אופיינית מאוד לסרטי אימה) לא מתכוונת להעלם ללא מאבק הגון, וזו שמה לה למטרה כעת את איידן, בנה של רייצ'ל. מכאן והלאה, האווירה מזכירה מאד את זו של הסרט הראשון, ושוב אנו צופים ברייצ'ל רודפת אחרי רמזים במטרה להשלים את החורים מעברה של סמארה, ולגלות, אולי, כיצד לעצור אותה הפעם.

הבעיה היא שבפעם השניה כל העסק עובד הרבה פחות טוב (מאפיין מאוד נפ… טוב, אני אפסיק עכשיו). הסרט הראשון היה מוצף באווירה ביזארית ותחושה של "מה לעזאזל קורה כאן?". כל אירוע שהתרחש, רק השלים לנו חתיכה קטנה מפאזל הזוי. לעומת זאת, כשהסרט השני נפתח, אנחנו כבר יודעים את כל זה. אנחנו יודעים מי זו סמארה, אנחנו יודעים איך היא הורגת אנשים ולמה, אנחנו יודעים מי ההורים שלה, מה הם עשו לה, מה הסיפור עם הבאר והטבעת, ואנחנו יודעים שיש לה איזשהו קטע מוזר עם זבובים. כתוצאה, האיום ב'הצלצול 2' הוא הרבה פחות מוחלט. בסרט הראשון, סמארה הודיעה לרייצ'ל שהיא תמות בתוך שבוע. נקודה. היא לא דפקה חשבון לאף אחד, והיתה תחושה שאין לרייצ'ל אף כלי להתמודד עם הנושא. הפעם, כל העסק הרבה יותר אישי – אנחנו מתעסקים הרבה יותר עם המאבק של סמארה ברייצ'ל, ולהיפך.

כל זה הופך את הסרט להרבה פחות מפחיד. לא סתם המילה 'אווירה' מוזכרת שש פעמים בביקורת הזו. בסרטי אימה, אווירה היא הכל, ובסרט הראשון היא הצליחה להצמיד אותי בכיסא מבלי להשתמש בטריקים זולים של דמות הקופצת מתוך החשיכה וצועקת ‘בו!’. בסרט הראשון לא כיבו את האורות בצורה מסתורית בכל פעם שרייצ'ל נכנסה לחדר בניסיון להפחיד אנשים. אבל זה בדיוק המצב בסרט השני. משימוש באווירה טעונה ומסתורית, הסרט עבר לספק אימה קלאסית, וצירף את סמארה לשורה של נבלים של סרטי-אימה, כמו פרדי קרוגר או ג'ייסון. כלומר, כאלה שמשאירים את הרושם שאפשר להרביץ להם.

'הצלצול 2' מעדיף אימה קלאסית על פני אווירה, אך הוא עושה זאת היטב, במיוחד כשמדובר בהשוואה לסרטי אימה אחרים שיצאו לקולנוע בשנה האחרונה. הבמאי הידאו נקטה, גם כשהוא תקוע עם נתוני פתיחה פחות טובים, עדיין מצליח להשרות את האווירה המתאימה בקטעים הנכונים, ולהוכיח שאפשר לעשות סצינה מאיימת במיוחד גם בתנאי תאורה מלאים בשטח פתוח. האנס זימר, בליווי של שני חברים, עשה עבודה אפקטיבית במיוחד עם המוסיקה שמלווה את הסרט, ונעמי ווטס נשארה שחקנית בליגה שגדולה על הסרט הזה. אין ספק, שאם מסתכלים על המצב בצורה אובייקטיבית, 'הצלצול 2' הוא סרט האימה הטוב ביותר שיצא לקולנוע בשנה האחרונה.

אבל להסתכל על המצב בצורה אובייקטיבית זו לא חוכמה. סרטי האימה שיצאו עד כה בשנה האחרונה היו מחורבנים במיוחד, ולא קשה להתעלות עליהם. בשורה התחתונה, כש'הצלצול 2' מוצב מול הסרט הראשון, מדובר באכזבה. הוא מאוד חביב, אבל באמת שציפיתי ליותר.

תגיות: