איש אינו יודע

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 26 במרץ 2005Posted in: ביקורות

במקור: Dare mo shiranai
תסריט ובימוי: הירוקזו קורידה
שחקנים: יאגירה יויה, איו קיטאורה, היאי קימורה, הנאה קאן, You.

אקירה גר בטוקיו, ויש לו המון דאגות בחיים. החשבונות נערמים, השכנים מציקים והילדים זקוקים להשגחה מתמדת. אמא שלו כבר קצת מתחרפנת; נהיה קשה יותר להשגיח עליה, והיא נעלמת שוב ושוב מהבית. אין לו חברים שיעזרו לו. הכי גרוע הוא שהכסף שלו אוזל והולך, ונראה שאין סיכוי להשיג עוד.
והוא בסך הכול בן שתים עשרה.

אקירה, אמא שלו, אחיו ושתי אחיותיו עוברים לגור במקום חדש. ליתר דיוק, פורמלית, רק אקירה ואמו גרים שם. נוכחותם של שלושת הילדים האחרים מוסתרת מבעלי הבית, שבעליו אינם מתירים נוכחות ילדים קטנים, והם צריכים להישאר חבויים. לכן אסור לשלושת הילדים הצעירים לצאת מהבית, להתאוורר במרפסת או להרעיש. אקירה, הבכור, לא הולך לבית ספר. במקום זאת, הוא עושה קניות, מבשל, ובאופן כללי משגיח על האחרים, בזמן שאמא הולכת לעבודה. איפה אבא? ובכן, לא ברור, ולא באמת משנה.

אמא, קייקו, רחוקה מלהיות "מבוגרת אחראית". היא חוזרת מאוחר בלילה, לפעמים שיכורה. לא שהיא מכה או מעליבה את הילדים – להפך, היא מלאת חיבה, ומתנהגת איתם ממש כאילו הייתה אחת מהם. זו, בעצם, הבעיה. קייקו עצמה היא טיפוס ילדותי, מהסוג שפשוט אינו כשיר להיות אמא. היא מתחילה להיעלם ולהשאיר את הילדים לבד למשך שבועות, כשאקירה אחראי לא רק על שלומם, אלא גם על המשך הסתרתם מבעלי הבית. כל עוד קייקו מופיעה מדי פעם, ונשארת עם הילדים זמן מה, העניינים מסתדרים איכשהו. אבל יום אחד, היא נוסעת שוב, ולא ברור לאן. היא אמנם משאירה כסף, ומבטיחה לחזור, אבל חודשים עוברים, והיא אינה שבה.

החיים בבית אינם אומללים. יש אהבה בין ילדי המשפחה, יש להם צעצועים ומשחקי וידאו, ויש להם תענוגות שאינם דורשים כסף, כמו גידול צמחים בעציצים. אבל הזמן חולף, ואקירה חייב להתמודד עם בעיות קיומיות שגדלות והולכות. הכסף שהאם השאירה מתמעט והולך, וקשה לספק את הצרכים הבסיסיים, כמו אוכל, מים וחשמל. זה מתחיל להיות יותר מדי עבור אקירה. הוא רוצה להיות כמו ילדים אחרים, שהוא רואה סביבו, חסרי דאגה. הוא רוצה ללכת לבית ספר, לשחק בייסבול. בעיקר, הוא רוצה חברים. הוא מתיידד עם ילדים זרים, לא מאוד נחמדים, שמשפיעים עליו לרעה. האחים והאחיות מתיידדים גם עם סאקי, ילדה בודדה בגילו של אקירה, שמנודה בבית הספר שלה, ומבריזה ממנו לעיתים קרובות. היא עוזרת להם קצת. אבל היא לא אדם מבוגר, והיא לא יכולה לעזור באמת. הדברים ממשיכים להידרדר, ולא ברור מה יהיה הסוף.

יאגירה יויה (אקירה), בן 12 בעצמו בזמן הצילומים, מרשים במיוחד בתפקיד הראשי כילד-מבוגר, שמנסה להתמודד עם מצב בלתי אפשרי, ובו זמנית כמה נואשות לחיים נורמליים. במבטים השקטים ובהתפרצויות הנדירות שלו, הוא כמו דמות של פיטר פן הפוך וטרגי: כל הילדים אינם צריכים עדיין לגדול, ורק הוא כבר נאלץ להיות מבוגר. זהו סרטו הראשון של יויה, והוא זכה בפרס לשחקן הראשי בפסטיבל קאן 2004. שאר השחקנים בסרט – רובם המוחלט ילדים – גם הם משחקים מצוין, בלי שמץ של מלאכותיות.

הסרט נעשה באופן שגורם לו להיראות כמעט תיעודי. אין פה ניסיון להפגין תחכום בצילום, בעלילה או בדיאלוגים. בלי מהומה ובלי הסברים, הסרט נותן לצופים להבחין בעצמם בדירה ההולכת ומזדהמת, הילדים שמותחים יותר ויותר את החוקים שמגבילים אותם לדירה, והתחושה שכל זה עומד להיגמר ברע. הצפיה בסרט לא קלה: קודם כל, הוא נמשך כמעט שעתיים וחצי, שלא קורה בהן הרבה, ולכן הוא יוצר תחושת עייפות נפשית, אם לא גופנית (לטעמי אפשר היה לקצר אותו לפחות בעשרים דקות). בסוף הסרט שאלות רבות נשארות פתוחות והסברים רבים נותרים חלקיים. מי שלא אוהב זאת עלול לסבול. וכמובן, הסרט גם מטריד, בייחוד משום שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, שאירע ביפן ב-1988, ופרטיו במציאות היו מזעזעים עוד יותר מאשר בסרט. אם תכונות אלה של הסרט לא מרתיעות אתכם, כדאי לראות אותו. בזכות הפשטות שלו, בזכות המשחק האמין של הילדים, ובזכות הסיפור הבלתי רגיל, שמצליח למתוח ולרגש חלק גדול מהזמן – הוא מותיר רושם חזק, שנחרת בזיכרון.

די מפתה למשוך בכתפיים, ולפטור את 'איש אינו יודע', כסיפור חד פעמי. מקרים של אם שנוטשת את ילדיה בצורה כזו לא קורים כל יום. יחד עם זאת, הוא גם דוגמה (אמנם קיצונית) לכך שאנשים, בייחוד ילדים, מוצאים את עצמם לפעמים בודדים, ובמצוקה, בלי אף אחד שיעזור להם. יוצר הסרט, הירוקאזו, אומר לנו שזה קורה משום שנוח לנו להתעלם, בתירוץ שאנחנו מנומסים, מצרות של אנשים אחרים. איש אינו יודע, כי איש אינו רוצה לדעת.

תגיות: