וירה דרייק

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 13 במרץ 2005Posted in: ביקורות

במקור: Vera Drake
תסריט ובימוי: מייק לי
שחקנים: אימלדה סטונטון, ריצ'רד גרהאם, אנה קיווני, אדי מארסן

יש אנשים טובים בעולם. אחד מהם, למשל, עזר לי בשבוע שעבר להחליף צמיג במכונית, במקום זה שוונדליסטים מקומיים חתכו להנאתם. "עזר" זה לא מדויק: הוא עשה שמונים אחוז מהעבודה בעצמו, ולא נתן לי לעשות כמעט כלום.
לא חסרים כאלה; כל אדם ממוצע סביר שנתקל כמה פעמים בשנה באנשים טובים. אבל יש אנשים ממש, ממש, ממש, באמת טובים. כאלה שכל חייהם הם עזרה לזולת, אושר נצחי שפוך על פניהם, וכל מי שינסה להרגיז אותם, עתיד להפסיד ארבע מאות זוז; אי אפשר להרגיז אותם אפילו אם באים אליהם כשהם ממש עסוקים ושואלים אותם שאלות טיפשיות כגון "מדוע ראשם של תינוקות בבליים סגלגל?"

וירה דרייק (אימלדה סטונטון), בת דמותו המודרנית של הלל הזקן, היא בדיוק טיפוס כזה. וירה היא אנגליה מבוגרת בשנות החמישים של המאה העשרים, הגרה בדירה קטנה עם בעלה האוהב ושני ילדיה, עובדת כעוזרת בית אצל עשירי בריטניה, ומחייכת ללא הרף. באמת – אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי דמות כל כך זורחת בסרט.

וירה אוהבת מאד לעזור לבני אדם. אם זה לשכן הבודד של הזקן בו היא מטפלת, שחיש-מהר יוזמן אליה לארוחת ערב, או לאנשים באופן כללי. ובמיוחד היא אוהבת להכין תה לכולם, ולומר "Dear", מילה החוזרת בסרט לפחות אלפיים פעם. יותר מכל, וירה רוצה לעזור לבחורות במצוקה. כאלה ש – אפעס – הסתבכו בפרשה לא רצויה, אותה אפשר לפתור בעזרת התערבות כירורגית פשוטה. לא שהיא נהנית מעצם ה'טיפול', אבל היא מרגישה חייבת לעזור להן.

לכאורה, כל שהבנות צריכות כדי לפתור את הבעיה, הוא ללכת לרופא. אך השנה היא 1950, וההפלות אינן חוקיות בבריטניה – החוק מחשיב אותן כרצח תינוקות שטרם נולדו. אישה אומללה שאינה רוצה בהריון, למעשה נמצאת במצב ללא פתרון, אלא אם כן יש לה הרבה כסף, שאז יש דרכים עוקפות חוק.

אז וירה עוזרת להן. לזו שסתם הסתבכה בצרה, לזו שבעלה במלחמת קוריאה והיא בגדה בו – לכולן. היא אולי לא תמיד מרוצה מהליכותיהן המוסריות, אבל צריך לעזור להן. וירה מטפלת בהן במאור פנים, מרגיעה את פחדיהן, ומקילה עליהן את הטראומה.

ודווקא כשהכל נראה טוב, הכל מתפשל. ביום האירוסין של ביתה, מגיעים שוטרים ועוצרים את וירה: מסתבר שהפלה שהיא ביצעה לא עלתה יפה, המפילה כמעט ומתה, ואמה של המפילה, שבמקרה מכירה את וירה מלפני עשרים שנה, נשברה בחקירה והסגירה אותה.

וכאן, בדיוק, מגיעה ההפסקה בקולנוע.

בדיוק חצי מהסרט הוא ההקדמה. לא צריכים להיות כבולים לספר 'איך כותבים תסריט' כדי לדעת שזה יותר מדי. פעם אחר פעם אנחנו רואים את וירה מגיעה לבחורות שונות ומשונות ומבצעת בהן את התהליך. פעם אחר פעם אנחנו רואים סצינות שמביעות את טוב הלב שלה. למרבה הצער, הבמאי מייק לי לא טורח כמעט לצייד את וירה בתכונות אופי אחרות; היא מתחילה את הסרט טובה להפליא, ולמרות משפט-וחצי פה ושם, שנראים כמו התחלה של העמקה בדמות, הרי בסופו של דבר, זו אינה מתרחשת ועד לסוף הסרט היא נשארת בדיוק כשהיתה.

לו הייתי יוצא מאולם הקולנוע בשלב זה, הייתי חש החמצה עמוקה. חציו הראשון של הסרט מרוח מדי, וחלקים מסוימים בו משעממים, עד כי לא ניתן להצדיקם אפילו בעזרת לא מעט סצינות מבריקות. סצינה כזו, לדוגמה, היא ארוחת ערב, בה כולם מחליפים באגביות חוויות מימי מלחמת העולם השניה. עוד יש לשבח בנייה נהדרת של הקשר בין את'ל, ביתה של וירה, לבין האורח רג', (אדי מארסן, שמשחק בצורה המשכנעת ביותר שראיתי אי-פעם מישהו עם תסמונת פוסט-טראומטית).

ואז בא חלקו השני של הסרט, והוא פשוט נהדר.

וירה נשארת אותה וירה אוהבת האדם. אבל הדרמה של ההתמודדות שלה עם מערכת המשפט, עם התדהמה של משפחתה, המתח בתוך המשפחה וההתמודדות של קרוביה עם הפשע שלה והעובדה שהיא הסתירה מהם את כל זה כל כך הרבה זמן – הדרמה הזו בנויה נהדר. אף אחת מהדמויות אינה נופלת לסטריאוטיפ, ואפילו החוקר העוצר אותה – שבקלות יכול היה להיות מיוצג כשוטר בירוקרט חסר לב – מקבל אפיון יותר מורכב. עיצוב דמויות המשנה היא נקודת חוזק של הסרט מראשיתו; לכל הדמויות אופי משל עצמן, ודמויות פלקטיות כמעט ואין בסרט (אם כי מפליא שדווקא הגיבורה הראשית בסרט, אינה מורכבת כל כך כמו דמויות המשנה). כשכל אלו מצטרפים לשלב בו הדרמה מתחילה ליצור תאוצה, הסרט קופץ בכמה רמות.

חלק לא קטן מזה נעוץ בהופעה של אימלדה סטונטון, המגלמת את וירה. כפי שהזכרתי, מדובר בדמות חד-ממדית במקצת, אבל בזכות סטאנטון היא גם משכנעת להפליא: אפשר להאמין שמדובר באישה שכל מטרתה בחיים היא רק לעשות טוב לאחרים. החיוך העצום נראה אמיתי לגמרי, טוב הלב לא נראה מזויף, וכשוירה נשברת עם מעצרה והופכת אומללה להחריד, גם זה משכנע. אפשר, אולי, לא לרחם עליה, אבל זה יהיה ממש קשה.

בקיצור, טוב היה עושה מייק לי לו היה מקצץ קצת מחלקו הראשון של הסרט. זה לא הסרט הראשון שאני רואה בזמן האחרון, שההמלצה זו היתה מועילה לו, אבל זה בהחלט הסרט עם החלק-השני-הטוב-בהרבה-יותר-מהחלק-הראשון הטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון. ובגלל זה, בקלות אני יכול להמליץ עליו. לא מדובר, לטעמי, באותה יצירת המופת מחומשת הכוכבים, שנראה שכל מבקרי ארצנו מסכימים עליה, אבל בסך הכל הוא בהחלט סרט יוצא מן הכלל.

תגיות: