במקור: Sideways
במאי: אלכסנדר פיין
תסריט: אלכסנדר פיין וג'ים טיילור
על פי ספרו של רקס פיקט
שחקנים: פול ג'יאמטי, תומס היידן צ'רץ', וירג'יניה מדסן, סנדרה או
אני רוצה לנצל את הבמה על מנת להרגיע את כל קרובי ומכרי: אני בסדר גמור, באמת. הסירו דאגה מלבכם. לא התחלתי לעשן סמים או להזריק וודקה. נכון, ראיתי סרט – 'דרכים צדדיות', במקרה זה – ולא התעקשתי לפרט את משנתי עליו בפני כל מי שלא רץ מספיק מהר. אבל אני עודני הארמדיל שאתם מכירים.
מבינים, 'דרכים צדדיות' הוא אגוז קשה לניסוח. יש בו יותר מדי אלמנטים בעייתיים מכדי להתקרא "סרט נפלא", ויותר מדי רגעים נפלאים מכדי להתקרא "סרט בעייתי". מה שלא הופך אותו לאחד מאותם סרטים נייטרליים – לא טובים ולא רעים. נהפוך הוא, אנו עוסקים במוטציה חולנית של יצירת מופת ועקיבא גולדסמן. בקיצור, הניסיון לתאר את התחושה שקיבלתי מהסרט הזה, סופו שיפיק קולות בלתי מזוהים מהמוח שלי, שמזכירים את כל שירי 'פינק פלויד', לו רק התנגנו במקביל. ובכל זאת, הנה ההתרשמות שלי מהסרט:
מיילס הוא גרוש מזדקן, מורה לאנגלית. הוא אדם טוב, מיילס. לא חסרים לו חברים והוא טיפוס כריזמטי מאד. ומצד שני הוא מרוחק, מסוגר בעצמו, נשאב לנוירוזות על בסיס יומי ומתקשה להתגבר על הפרידה מאשתו. בזמנו הפנוי הוא חבר פעיל בקהילת 'יין הדג – ביקורות שיכר לאנשים שלא סובלים ביקורות שיכר'. היין כבר מזמן עבר את הגבול שבין תחביב לאובססיה עבורו. רק על זה הוא מדבר, בזה בעיקר מסתכמות פעילויות הפנאי שלו ואופקיו, ונראה שגם כשהוא רוצה להפסיק לנתח את ריחו העדין של השרדונה בפני הבריות, הוא פשוט לא מסוגל.
כל מה שקשור לדמות הזו, הבימוי, הכתיבה, המשחק, הצילום, יוצרים דמות חריגה באנושיות שלה. לא אכחיש שמיילס הזכיר לי לא פעם את עצמי. לא אכחיש שהתמיהה של אנשים מכך שאני לא מדבר על סרט שראיתי כשיצאתי מ'דרכים צדדיות', הטרידה אותי מאד. ברם, אם אני כבר צר אופקים ופתטי כמו מיילס, אני מקווה שאני לפחות מגולם על ידי שחקן ברמה של פול ג'יאמטי ('אמריקן ספלנדור', 'אגדות וסיפורים'). לא קל לעבור את דרך הייסורים בשדרת הכוכבים כשאתה נאלץ לשאת את הכתובת "לוזר" על המצח, אבל ג'יאמטי, הפלא ופלא, מצליח להמציא את העליבות בכל פעם מחדש, ולהחדיר בה אנושיות מרשימה ועומק. קל מאד, בייחוד בסרט של אלכסנדר פיין, להפוך את הדמות לקריקטורה מופרעת, אבל מיילס של גיאמטי הוא בן אדם.
ג'ק (תומס היידן צ'רץ', הלא ממש מוכר), חברו הטוב ביותר של האדם, עומד להתחתן שבוע מתחילת הסרט, ומיילס מחליט לקחת אותו למסע טעימות יין אי שם במרכז קליפורניה. התירוץ הרשמי שלו, כמובן, הוא לתת לג'ק שבוע אחרון של כיף לפני החתונה. אולם ברור שהיין מעניין אותו הרבה יותר מאת ג'ק. לג'ק אין שום עניין בניתוחים פלצניים: אם קוראים לזה יין, וזה יכול לגרום לך לרקוד על השולחן במרכז המסעדה – זה טוב מספיק. ג'ק מעדיף לנצל את השבוע החופשי כדי לבדוק כמה שיותר מוזגות יין תמימות. בתור חבר טוב, הוא גם מתפקד על תקן אביעד קיסוס ומסדר למיילס דייט עם מאיה, עובדת חמודה ביקב (וירג'יניה מאדסן), בתקווה שמיילס ימצא לבד את הדרך למיטה. מיילס, בהיותו מיילס, לא מצליח להזיז את העניינים, למרות שברור שמאיה דווקא נמשכת אליו. השבוע, בינתיים, רק הולך ומתקצר.
הסיפור כולו מסופר בשילוב של אירוניה, רגש וצילום נהדר, שמראה את המחשבה שהושקעה בו, ומתבל מדי פעם ברגעים קטנים ונהדרים ששווה לראות. באמת יופי, יש לנו כאן סרט יוצא מן הכלל, כה מופלא עד שאם נכים רואים אותו, הם מיד מגלים שהם יכולים ללכת שוב. כל הכבוד. או שמא?
שמא. ועוד איך שמא. הסרט אמנם מצליח לגעת בנקודות רגישות, אבל הוא משתכן בנקודות האלו ולא הולך לשום מקום. הבנתי שמיילס סובל מכך שהוא לא יכול להתקדם במערכת היחסים שלו עם מאיה, ונכון שלפעמים זה ככה גם בחיים, אבל יש גבול עד כמה אפשר לדרוך באותה הפואנטה. לפיין יש משהו מעניין להגיד, אבל זהו, הפנמתי. עכשיו הוא מוזמן להמשיך למשהו מעניין אחר. וחבל – נושא רגיש נוצר מכך שלא עוסקים בו כל יום. לנושא שנלעס עד דק יש שם משלו: שעמום מתמשך.
כמו כן, ברגעים אסטרטגיים בסרט, כאילו משום מקום, הופך 'דרכים צדדיות' למשך מספר דקות לקומדיית מצבים פרועה, בסגנון "האיש הלא נכון, בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון" – בסרט הלא נכון. מביאים לי סרט מריר-מתוק, עם אירוניה עדינה ודמויות מעוררות רחמים והזדהות, ופתאום מנחיתים עליי סצינה שהיתה מביישת את בן סטילר? לטעמי, איש שנאלץ לגנוב ארנק בזמן שבעלי הבית לומדים אנטומיה באותו החדר זה ממש, ממש, ממש לא במקום. במקרים אחרים הייתי מתייחס לזה כאל סתם דפקט קטן במערכת. במקרה הזה, הבאג חוזר על עצמו לאורך הסרט בכמות שלא יכולה להשאיר אותי אדיש. בוש והכלם, אלכס.
אחרי כמעט שעתיים, שמתי לב לתופעה מוזרה: ראיתי את הסוף של הסרט. הכל נגמר. אבל התמונות המשיכו לרצד על המסך וקולות קרטעו מתוך הרמקול. רק לאחר כרבע שעה הכתוביות נזכרו מה תפקידן והתגלגלו על המסך. אני ממש לא מבין את זה – אם אין יותר עלילה, למה הדמויות ממשיכות לדבר?
כיוון שמעלותיו של הסרט כה נהדרות ונפלאות, ומגרעותיו מספיקות כדי להרוס סרט ממוצע, ההנאה מהסרט תלויה בעיקר בצופה, וכמה הוא מתחבר לסרט. אני נהניתי למדי, וכך גם שני שליש משותפיי לצפייה. יכול להיות שגם אתם תיהנו, אבל לא הייתי חותם על זה.
ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך למצוא תחביבים אחרים.
אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה
כמעט.
על אלו לא הייתי חותם:
• צילום נהדר – כל כך לא. מזמן לא ראיתי סרט עם צילום כל כך מכוער. אם כי נראה כי פיין שאף לסגנון הזה בכוונה תחילה. הוא אולי היה מכנה אותו "נטורליסטי", ומסביר שזה מנסה להתחקות אחר הקולנוע של שנות השבעים. אני הייתי מזכיר לו ששנות השבעים היו לפני 30 שנה, ושמאז למדנו דבר או שניים על צילום, תאורה ושימוש בצבעים ובקומפוזיציה, שלא לדבר על תיקון צבעים בהדפסה. אפשר להתחקות אחרי שנות השבעים גם עם צילום שאינו מכוער ופילם שלא נראה כאילו גילו כגיל היינות המוזכרים בסרט. צלולואיד, בניגוד ליין, לא משתבח עם הזמן.
• תומאס היידן צ'רץ' לא ממש מוכר – אולי לא בשמו, אבל בתור השחקן הראשי ב"נד וסטייסי", אחד מאותם סיטקומים היסטריים שנראה שאף אחד לא ראה, תמיד הייתה לו פינה חמה בליבי. שלא לדבר על "כנפיים".
• והרושם הכללי שלי קצת יותר קר, בשורה התחתונה. כן, יש כאן משחק מצוין, בעיקר של ג'יאמטי. כן, יש כמה סצינות מעולות, וכמה שורות תסריט נהדרות. והדמויות מעניינות וחריגות. מעבר לזה – זה סרט חסר פואנטה, משעמם, מתפזר, לא אמין לפרקים, ומאוד סתמי. אין לי מושג מנין הגיעה תווית האיכות לסרט הזה.
אפשר לשאול אלו שורות בתסריט הצחיקו אותך?
כי עד שגיליתי שהתסריטאי הוא גם הבמאי, החזקתי בתיאוריה שהתסריטאי כל כך השתעמם מהחומר המעובד, עד שהוא בכוונה השאיר לפחות שתי סצינות נטולות דיאלוג, ועוד שתי סצינות בהן הגיבורים יושבים ורואים תכניות משעממות בטלוויזיה, והצופים נאלצים לסבול ולצפות בהן גם.
בכלל, כל הסרט נורא הזדהיתי עם הדמות של תומאס היידן צ'רץ'. הוא סבל, וגם אני. אותו מיילס שעמם, וגם אותי. במגרש הגולף הוא קיווה אולי הפעם יהיו צחוקים – אני החזקתי לו אצבעות (אגב, זה היה הקטע היחיד בסרט שגרם לי לצחוק). ההבדל הוא שלתומאס היידן צ'רץ' לפחות היה אקשן בדרך, עם אותן מוזגות, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד שהיה לי בזמן שמיילס שעמם אותי למוות. מצד שני, עם כזו פרטנרית אני מעדיפה מראש לוותר על התענוג המפוקפק.
צודק אמרת ''כמה שורות נהדרות''
זה לאו דווקא אומר "מצחיקות".
אבל הקטע במרפסת, המונולוג שלה, really?
בעיני זה היה אחד הקטעים הכי לא מוצלחים. אהבתי את הריאקציה שלו אליה – זה באמת נעשה בצורה מדהימה, אבל שוב, חוסר הכריזמטיות או יכולת לעורר אמפתיה של הגיבור הראשי עמדה לקטע הזה לרועץ ולא נתנה לו את מלוא הרגש. זה כמו לחשוב שב"ספאנגליש" היה משחק מישהו שהוא לא אדם סנדלר. אלוהים, זה היה יכול להיות מושלם…
בסה"כ הכללי אני, אם כך, מאוד מסכימה עם מה שאמרת. ה"כמה שורות שכתובות נהדר" היו ההסתייגות היחידה שלי מהדברים שלך.
''הלא כל-כך מוכר'' זה לא אני אמרתי,
זה העורכים אמרו. לא שאני מומחה לענייני תומאס היידן צ'רץ, אבל מתוך פרנציפ.
אני מופתע שהצילום עורר כזה אנטי, הייתי בטוח שדווקא בנושא הזה אני מכוסה מכל הכיוונים. בכל מקרה, עליו אני כבר אגיב במקום אחר.
כמה מילים
אני חושבת שהביקורות שלך מצויינות !! אתה יודעת להביע את עצמך מאוד מאוד יפה וטוב ולא כמו הסלנג של עכשיו אתה מן הסתם מבין משהו בצילום ובסרטים ואני מסכימה אם כל מילה
תודה
אנונימית
אהרו''כ?
בצירוף מקרים כרגע, ממש לפני 10 דקות, חזרתי מהסרט הזה ממש, וטעמו וניחוחותיו עדיין עוטפים אותי.
פרט לכך שהוא סרט מקסים מתחשק לי לקנות ברגע זה כרטיס טיסה לקליפורניה ולהתחיל מסע בארץ היין.
סרט משכר.
אללי;
צילום נהדר? זה היה צילום נהדר שאמרת שם? כזה שנראה כאילו הושקעה בו מחשבה?
צילום נהדר זה הארי פוטר והאסיר מאזקבן. זה לא דרכים צדדיות. מצלמה שנמצאת שלא בפוקוס יותר מדי אחוזים מהזמן, ומכאיבה לעיניים. כשהיא כבר כן מתפקסת, היא עושה את זה על אובייקטים כמו נקבוביות האף של פול ג'יאמטי, קצה הקרחת שלו, הלחי. והאפקטים?
אלוהים, זה כאב!
פול ג'יאמטי מדבר בטלפון. הוא ממוקם בצדו הימני התחתון של המסך ותופס רק חלק מזערי ממנו. אז מה נכניס לשאר המסך? או, לא יודעת. אולי כדאי שנכניס שם זום על הפנים שלו, בתמונה על תמונה. כאילו זה קליפ של גלי עטרי משנות השמונים.
עכשיו, לא יודעת, אולי אתה היית צעיר מדי בשנות השמונים כדי לקבל חלחלה מהשימוש ב"אפקטים" מסוג זה, אבל היי, אני בקושי נולדתי בשלהי שנות השבעים, ועדיין אפקטים של קליפים של הבי ג'יז עושים לי בחילה אינסופית. הייתכן שאתה פשוט נהנית מזה?
מחשבה מפחידה.
אשר לפול ג'יאמטי, הוא אכן משחק נהדר. הוא משחק מצוין דמות מרגיזה ומעצבת שמתחשק לכפכף אותה ולהעיף אותה קיבינימט כמה שיותר מהר. ואני לא יודעת מה אתך, אבל אני לא אוהבת לשבת שעתיים באולם קולנוע רק בשביל להתעצבן ולסלוד מהדמות הראשית וחבר מרעיה. חוץ מזה שהוא בהחלט כן היה מאוד קריקטורה של אדם נוירוטי בקולנוע ובטלוויזיה. כל השטיקים כבר מוצו. ויש משפטים, כמו "אם מישהו מזמין מרלו אני עוזב את השולחן!" שעוד בפעם הראשונה שמישהו הגה את הפואנטה שלהם היא לא היתה כזו מצחיקה מלכתחילה.
בדיוק היה בפרייז'ר את הפרק של מועדון היינות של נייג'ל ופרייז'ר. או, זו קומדיה משובחת.
דרכים צדדיות היא בעיקר סבל בלתי נגמר, שעטוף בצוות השחקנים הכי לא אטרקטיבי על הפלנטה, מה שרק מעצים את תחושת התסכול.
אם לפחות היו עוטפים את זה באנשים שכיף להסתכל עליהם, אולי היה יוצא מזה משהו.
נראה לי שאת קצת שבויה בשטאנץ ההוליוודי (שזה לגטימי)
אבל לא כל סרט חייב שיהיו בו אנשים יפים. הסרט הזה נתן לי תחושה "אמיתית" הרבה יותר מהרבה מאד סרטים הוליוודיים ולכן היה קל הרבה יותר להזדהות עם הדמויות מאשר בסרטים רבים אחרים. שמחתי לקרוא שג'ורג' קלוני נדחה על ידי הבמאי לתפקיד ג'ק משום שהוא היה יותר מדי כוכב. הסרט הזה פשוט תפור על שחקנים שאינם נראים כמו כוכבים הוליוודיים.
ואגב אנשים יפים: וירג'יניה מדסן וסנדרה או הן שתיים מהנשים היפות והסקסיות ביותר שראיתי באיזשהו סרט בשים האחרונות.
דווקא לא מסכימה;
בתור שחקנית שואפת שלא בדיוק עונה לסטנדרט היופי ההוליוודי יש לי נטיה לסלוד דווקא מהעודף של אנשים יפים. א——בל!
א. כשהדמויות כל כך מעצבנות ומרגיזות ולא מעוררות הזדהות – לפחות שהשחקנים שמגלמים אותם ייראו טוב. זה איכשהו מקל. למה אני אמורה להזדהות עם מישהו חסר מוסר, מרוכז בעצמו ואגואיסט להפליא, אלא אם הוא נראה כמו ג'וני דפ או בראד פיט?
ב. כשבחירות הבימוי והצילום כוללות קלוזאפים מוגזמים על חלקי הפנים של מישהו – לפחות שהמישהו יהיה אטרקטיבי.
אז נכון, ב"אלכסנדר" ניסו את זה, ושם באמת היה צוות אטרקטיבי, ואפילו נקבוביות האף של ג'ראד ליטו ואנג'לינה ז'ולי גרמו לי בסוף לחוסר נוחות, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שנגרם לקיבה שלי מקלוזאפים על פול ג'יאמטי. (וסליחה, סליחה, סליחה פול. אתה באמת שחקן מדהים מוכשר והכל. אבל למה קלוזאפים כאלה כואבים למה?)
אשר לווירג'יניה מדסן, היא דווקא לא מאוד הציקה לי. היא מאוד דעכה עם השנים, לדאבוני, אבל לפחות רואים עליה שפעם היא היתה יפה.
סנדרה או? אתה צוחק עלי, נכון?
הבחורה הזו כל כך מכוערת שבא לי לבכות בשבילה בכל פעם שהיא מבליחה לי על המסך איפשהו. אבל אז אני נזכרת שהיא נשואה לאדם שיכול לקדם את הקריירה שלה למרות הפרצוף בו היא קוללה, ושלפחות היא שומרת על המשקל שלה בקנאות, אז זה מספיק טוב להוליווד.
וואו, כמה שאנחנו לא מסכימים.
וקודם כל הבהרה: אני מאד מקווה שאת לא אמרת שקל יותר להזדהות עם דמות חסרת מוסר רק אם היא נראית טוב? כי האמירה הזו מטרידה ברמות שלא יאמנו.
וירג'יניה מדסן רק פרחה עם השנים. מבחורה יפה בשנות השמונים היא הפכה לאשה בשלה ומושכת ויפיפיה, עסיסית כמו הענבים שהיא מדברת עליהם.
סנדרה או נראית פשוט נהדר, ואני רציני לחלוטין.
וירג'יניה וסנדרה גורמות לסרט הזה להתפרץ מסקס לפחות כמו מיין, הן בזכות המשחק המשובח שלהן והן בזכות איך שהן נראות על המסך. יפיפיות, אבל יחד עם זאת לא ממש בדפוס ההוליוודי הרגיל, מה שרק הגביר את העונג שהסרט הזה השרה עלי.
באשר לפול ג'אמטי: הוא היה אולי הדמות מעוררת ההזדהות ביותר בסרט. שחקן נפלא ודמות מעוצבת היטב. פול, שאר השחקנים וכמובן שבעיקר אלכסנדר פיין העניקו לי את התחושה שאני צופה בפיסת חיים מרתקת ולא בסרט קולנוע, דבר נדיר מאד בסרטים. לו היה הדבר תלוי בי הייתי נשאר וצופה גם בהקרנה הבאה של הסרט. הדיוידי יקבל מקום של כבוד במרכז המדף שלי.
סנדרה או מושלמת לשחק ב'הכרונוליתים'.
:-)
כן, אמרתי.
במיוחד בקולנוע, אבל גם בחיים אנשים נוטים לעשות את הטעות הזו.
באופן אישי, אני נוטה להתמקד בפנימיות של אנשים, ואנשים שמכוערים מבפנים מתכערים בעיני גם מבחוץ אחרי שאני מכירה אותם, אבל גם לי כבר יצא שוויתרתי לאנשים רק כי הם היו נורא יפים.
אבל חשוב להדגיש שאני לא מדברת על מקרים קיצוניים. כאילו, בוגד סדרתי ורוצח סדרתי לא נמצאים בעיני באותה הסקאלה, אני מקווה שזה הולך מבלי להגיד.
אשר לפול ג'יאמטי – אולי אצלך הוא עורר הזדהות. אבל תסתכל רק על הדמות של נטלי פורטמן בגארדן סטייט, ולבד תראה שדמות שיכולה לעורר בבחורות את הרצון להתחתן אתה, הצליחה לעורר באחרות דחיה מטורפת. למעשה, היו גם כמה בחורים שסלדו מהדמות שלה בסרט הזה.
בקיצור, אתה ראית משהו מעורר הזדהות, ואני ראיתי משהו פתטי, משעמם, מרגיז, די חסר מוסר למרות כל הדיבורים שלו על מוסר, ושבשום צורה לא הצלחתי להבין למה אני אמורה לשרוף שעתיים מהחיים שלי על לראות אותו. אם הוא לפחות היה יפה – היתה פה סיבה מסוימת.
אגב, מי שראה את "בנדיטס" – וייאמר מראש שאני סולדת מבילי בוב סלידת מוות – שם זו דמות נוירוטית פתטית אבל מעוררת הזדהות להפליא. בעיני לפחות. וזה שהוא מכוער לא עמד לו לרועץ.
הדעה שלך מחזקת את השוני בטעם שלנו
כי גם אני חושבת שהנשים היו יפות, כולל סנדרה או. בהתחשב בעובדה שטענת שגם קייט בלאנשט מכוערת, אני מתחילה לקוות שגם אני מכוערת בעינייך…
בגדול אני בעד שחקנים שנראים טוב, אבל בת'כלס כל עוד הם משרתים נאמנה את הדמות ועוברים מסך (כלומר לא גורמים לי לרצות להקיא מצפיה בפרצופם) אני בסדר. אם מדובר בסדרת נעורים או בדמות שאמורה להיות סמל סקס, אני הראשונה לדרוש "הבו לי שחקנים מצודדים עד כוסונים!" אבל כשמדובר בדמויות לוזריות, ליהוק שחקנים יפים מרגיש לא אמין עד כאב. מתנצלת על איזכור סדרת ה-ב', אבל זו פשוט הדוגמה המיידית שלי: גם זנדר וגם ווילו יפים מדי מכדי להיות לוזרים באמת. על ניק ברנדון עוד אפשר להתווכח, נגיד, אבל אליסון האניגן? גיקית, לא גיקית – היא פשוט יפיפיה, לא משנה כמה רע מלבישים אותה.
בסדרות טלויזיה ברור לי שיש מוסכמות שאפילו לא צריך לסספנד – גם הלוזרים יהיו יפים, וגם הדמויות התפרניות ביותר לא יתפסו באותו בגד פעמיים, חלילה. מהקולנוע אני מצפה לקצת יותר אמינות בתחום, ולרוב הוא אכן מספק אותה. אז כשמדובר בדמות לוזר כה מובהקת, אני חושבת שהליהוק הפעם היה פשוט מצויין. מזמן לא נתקלתי בדמות לוזר כה מדוייקת ומשוחקת נפלא ע"י פול ג'יאמטי. לא ממש נתקלתי בו לפני הסרט הזה, ועכשיו שמורה לו פינה חמה בלבי.
לגבי צילום ושאר ירקות – לא מבינה הרבה בנושא, ולא זוכרת מספיק. הצילום לא הפעים אותי ומנגד גם לא הציק לי במידה כזו שדורשת התייחסות מיוחדת.
אני מסכימה בכלליות עם הדעות האוהדות. אני לא יכולה להגיד שזה היה סרט מדהים ומופלא, כי סה"כ הוא דיי קטן ויש בו כמה וכמה נקודות חלשות שכבר צויינו בהרחבה. אני חושבת שהמועמדות לאוסקר (והזכיה בגלובוס בפרט) גדולה עליו בכמה מידות, שלא לדבר על המועמדות של תומס היידן צ'רץ' (לא שיש לי טענות על המשחק שלו, אבל אוסקר?! לא נסחפתם קצת??). יחד עם זאת, גיליתי שלמרות שאני לא מבינה דבר וחצי דבר ביין, למרות שהסיטואציות בסרט זרות לי ברובן – אני מצליחה לחבב ואף להזדהות עם הדמות הראשית, ובגדול די נהנית מהסרט. יצאתי בתחושה נעימה כזו של "המממממ".
סליחה על הגלישה לאוף-טופיק,
אבל מה שאת אומרת בעצם הוא שבנאדם יפה לעולם לא יהיה לוזר?
אין כלל שאין לו יוצא מין הכלל
עקרונית, גם אדם יפה יכול להיות לוזר. מעשית זה פשוט קורה בסבירות נמוכה משמעותית, ודאי נמוכה יותר ממה שאת רואה בטלויזיה.
הקשר היחידי שקיים בין להיות יפה ומצליח, לבין מכוער ולוזר הוא עניין הבטחון העצמי, שאצל אנשים מסוימים מושפע מהמראה החיצוני שלהם.
אני מתארת לעצמי שאת מחשיבה "לוזר" כמישהו לא פופולרי שלא מצליח להשיג את הדברים שהוא רוצה בחיים, ומישהו מצליח כהפך מזה. ובכן, בחיים האמיתיים יצא לי להיתקל בהמון פופולריות של אנשים מאוד לא אטרקטיביים, ובאנשים יפיפיים שנדחקים הצידה.
זה עניין של חינוך, עניין של אופי ועניין של רצון.
ייתכן והוליווד, ובעיקר הטלויזיה מחשיבים את היופי כאיכות עליונה ומהסיבה הזו רגילים ללהק אנשים יפים לתפקידים הראשיים, ללא כל קשר להאם הוא מתאים לתפקיד או לא, רק מפני שהקהל רוצה לראות אנשים שנראים טוב על המסך (אם הוא היה רוצה לראות את שני הסוגים הוא היה יכול להסתכל על המציאות). תכניות הטלויזיה מנסות למשוך כמה שיותר צופים, והדרך לעשות זאת היא להציב במרכזן דמות שהקהל היה רוצה להיות כמוה. אידיאל היופי הוא התרמית המושלמת לכך.
בסופו של דבר תפקידו של השחקן הוא ליצור את האמינות של הדמות, ומכיוון שאני מאמינה שהכל מגיע מפנים, אני לא חושבת שהמראה החיצוני צריך להיות פקטור כל כך מכריע בתפקידי לוזרים/פופולריים.
זה לא שאני לא מסכימה
אבל כשאת נראה טוב והסביבה משדרת לך את זה, זה מוסיף המון לבטחון העצמי שלך. לא שאין אנשים מאד יפים שסובלים מבטחון עצמי נמוך, ועדיין, הסביבה בדר"כ לא רואה אותם כ"לוזרים".
כשאני מסתכלת ימינה ושמאלה, בין אם על ה"לא מקובלים" שלמדו איתי, בין אם זה על האנשים הלא פופולרים בהם נתקלתי לאורך השנים – איך לומר? לא מצליחה לחשוב על אף אחד מהם שהיה יפה במיוחד. לא בהכרח מכוערים, אבל יפים ודאי שלא. אני חוזרת ואומר: לא שלא קיימים אנשים יפים כאלה, וכמובן שיש מספיק אנשים לא יפים שהם מצליחים ביותר, אבל בהכללה די נכונה, אנשים שנראים ממש טוב נדיר שיהיו דחויים או יקבלו יחס של "לוזרים" (אלא אם הם ממש טפשים, או בעלי אופי בלתי נסבל).
באשר לשחקנים בסרטים ובעיקר בטלויזיה – ודאי שהמטרה היא ללהק אנשים יפים כדי שלמשוך קהל ושיהיה נעים בעין. זו בדיוק הנקודה שלי. האמינות כן נפגעת (ברמה מסויימת) כיוון שבמציאות את לא פוגשת כזה מקבץ של אנשים יפים סביבך, על אחת כמה וכמה הדחויים וה"לוזרים". כמו שכתבתי, אנחנו רגילים לזה ומקבלים את זה כמוסכמה ש"ככה זה", אבל זה לא משהו שמוסיף לאמינות, מה לעשות. לכן שמלהקים לי מישהו שהוא באמת "לא אטרקציה" מבחינת המראה לתפקיד לוזר, אני מרגישה שזה באמת אמין, על אחד שנראה ככה הייתי מאמינה שהוא לוזר. לעומת זאת נסי לחשוב למשל על בראד פיט לתפקיד (בלי לכער אותו, זו לא חוכמה) – פחות אמין, נכון?
מנדי מור, רייצ'ל לי קוק, אסתרי המכוערת
ושאר החבר'ה בז'אנר.
הא?
דוגמאות לשחקנים נאים
זאת אומרת, חוץ מאסתי המכוערת, שלעולם לא ראיתי (ריקי בליך?) שגילמו לוזרים בסרטי קולנוע שונים.
והפואנטה היא...?
עזבי.
כנראה שנדחפתי ללא צורך לדיון, למרות שחשבתי שהנושא הוא בערך זה.
הדיון בדיוק על זה
טריליאן טוענת שזה לא אמין ששחקניות יפות, כמו אלו שהזכרת, ישחקו דמויות לוזריות.
טריליאן:
האמת היא שאצלי בתיכון היו דווקא כמה אנשים מאוד מאוד יפים ומושכים שאולי לא נחשבו לגמרי ללוזרים, אבל לא היו מקובלים בסצינה החברתית הגדולה בכלל. ובאותה סיטואציה היו אנשים מאוד מאוד מכוערים שעמדו בראש הסצינה הזו.
הסיבה היחידה היתה כח. אלו עם הכח – שולטים. ואם יש בהם את רוח הלחימה הנכונה אז הם גם ישארו שם לא משנה כמה שלא נחמד לנו להסתכל עליהם.
אבל מהסיבה הזו אני גם חושבת שלא צריך לדסקס על ענייני תיכון למיניהם, כי שם המושג לוזר הוא מישהו שלא פופולרי, אבל לי דווקא הרבה מהפופולריים נראו כמו לוזרים גדולים.
בתור מישהי
שחוותה את כל צדי הסקאלה החברתית (הייתי מלכת הכתה, אחת מהמיניונז, ראש לשועלים, זנב לאריות וגם זאת שאף אחד לא מדבר אתה אף פעם), אני רוצה להוסיף שיש עוד פקטור אחד מלבד כוח.
אכפתיות.
אם לא מזיז לך מה אנשים חושבים עליך, אז זה פשוט לא מזיז לך. ולא משנה אם יש לך כח או כריזמה או יופי.
הלוזרים האלה, במיוחד הלוזרים הלא מכוערים בכלל, הם אנשים שעשו בחירה מסוימת. בדרך כלל לפחות. הם אנדרדוגים מסוג של בחירה, כפי שממחישה שיחה אחת בין שני הלוזרים שהזכרת, כשמלכת הכתה ניגשת לדבר אתם והם מנפנפים אותה כי "אכפת לך? אנחנו באמצע שיחה."
ובכלל, נדירים מאוד האנשים היפהפיים לא משנה מה. רב אלו שמשחקים את היפים בקולנוע ובטלוויזיה הם אנשים נאים – easy on the eyes – שזוכים לביגוד, תסרוקות ואיפור שמשדרג אותם, אה לה ג'יי לו.
קל להתבלבל ולחשוב שהם "מדהימים", אפילו שהם סתם אנשים רגילים עם הרבה השקעה.
לא, זו האמת.
ושוב, תסתכל על תמונות של ג'יי לו מימיה כפליי גירל, ועל תמונות שלה מהעת האחרונה. ולא רק היא.
הבעיה היא שהרבה אנשים הם מלכתחילה לא easy on the eyes אז אולי מבחינתם אין הבדל בין "חמוד" ל"יפה" ליפיפה".
פקטור נוסף: המסך
כמו שאמרה שחקנית קולנוע מסוימת לא מזמן (לא נזכיר את שמה, רק נכנה אותה "האלוהית"): אני בכלל לא יפה במיוחד, כל יום אני רואה בחורות יותר יפות ממני ברחוב, אבל בגלל שאני על המסך, גברים מפנטזים עלי.
נכון, הוליווד טובה מאוד בלגרום לאנשים נורמלים למדי להיראות מדהים, אבל בלי קשר, עצם העובדה שאנחנו רואים אותם בתעשיית הסרטים הופכת אותם לגדולים מהחיים, מושאי הערצה ופנטזיה.
דבר די דומה קורה עם הטלוויזיה, אפילו בארץ – עם כל הכבוד לנינט טייב (שבאמת נראית בחורה נחמדה, שלא יגידו שאני משמיץ), הדרך היחידה שבה היא הפכה לסמל סקס (במידה מסוימת) היא העובדה שהיא על המסך.
גרבו?
דגש על ''לא מזמן''
אז גרבו עודנה בחיים?! נהדר!
(במלים אחרות – הבנתי כבר בפעם הראשונה…)
אופס
פקטור נוסף: המסך
זו הרי תופעה סוציולוגית ידועה שהוליווד מעמידה סטנדרטים מסוימים ליופי ולאיך צריך להראות. איך צריך להראות אדם מצליח ואיך צריך להראות לוזר (ע"ע ג'יאמטי). אבל עדיין יהיו את אלו שתמיד יהיו מדהימים ושום דבר לא יעזור (ע"ע ג'ניפר קונלי)
אבל אני לא מדבר על אופנה
זאת אומרת, ברור שהוליווד היא מעצבת אופנה – הן באנשים, הן בבגדים, הן בסגנון חיים והן בדעות לגבי מגוון נושאים – אבל אני טוען שעצם העובדה ששחקן מופיע על המסך מוסיפה לו הילה של גדולה. במלים אחרות, מישהי שנראית בדיוק כמו כל אחת אחרת (זאת-אומרת, לא משנה את סטנדרט היופי המקובל), תיחשב אלילת מין רק בגלל שהיא מופיעה על המסך.
אבל, אכן, קונולי מושלמת.
אליסון האניגן פשוט לא יפהפיה
בבגדים נכונים, תסרוקת נכונה והאיפור הנכון היא יכולה להיראות מצוין, והיא בהחלט נאה ביותר עד חמודה.
יפהפיה?
נסחפת בוואחד הגזמה.
מה גם שזה לא עובד ככה בתיכון במציאות.
ה"כוסיות" הן לאו דווקא בעלות היופי הקונבנציונלי והדחויות הן לאו דווקא המכוערות. זה גם עניין של בטחון עצמי, סטייל, להסתובב במעגל חברתי מסוים, לשדר יותר מיניות – כל מה שלווילו אין.
זה לא רק זה….. אז נכון שמי שמסתובבת עם האנשים הנכונים, לובשת את הבגדים הנכונים, ומשדרת מיניות נחשבת בדרך-כלל "כוסית", אבל זה לא רק זה (כבר אמרתי….,) אם היא תיהיה מכוערת היא לא תחשב כוסית, היא צריכה להיות גם יפה.
הרבה פעמים למי שיפה (לא תמיד-אני מדגישה) יש יותר ביטחון עצמי וכך הוא משתלב יותר בחברה (לדוגמא כשמגיעים למקום חדש), כך שיש הרבה מקרים שאלה שיפים הם גם המקובלים (יש גם הרבה מקרים הפוכים).
את צודקת שלווילו אין את כל הדברים הנ"ל, ונכון שהיא לא שיא היופי אבל היא לא עד כדי כך מכוערת.
היא בכלל לא מכוערת
היא חמודה מאוד ונאה, ויכולה להיות ממש סקסית.
הדעה שלך מחזקת את השוני בטעם שלנו
מה זה השטויות האלה! שחקנים צריכים להיות בסרט בגלל שהם שחקנים טובים! מכוערים או יפים! ג'יאמטי הוא ללא ספק לא אדם נאה, אך הוא לא איזה מפלצת, ובכלל הוא שחקן מעולה, שצריך לקבל יותר הערכה.
אם המראה של אנשים מפריעה לכם בסרט( וזה וזה לא משהו קיצוני, או מכוון ( כמו כיעור שחקנים למען תפקיד)) אז יש לכם בעיה רצינית, ואני מציע שתתחילו להבין שמה שחשוב זה היכולת לא המראה ( במשחק, ואולי גם ,במובן מסויים, גם בחיים)
מישהו קצת חסר סובלנות כאן, לא?
אני מנסה להבין מה הקשר
בין התגובה שלך להודעה שלי.
ודאי שבראש ובראשונה אתה רוצה ללהק שחקנים טובים, אבל ליהוק לדמות מתבסס גם על התאמתה מבחינת המראה החיצוני.
מעבר לכך אני לא מוצאת בדבריך סתירה כלשהי למה שטענתי.
כל מה שהוא אמר
באמת הזכרת לי. כריזמתי?!?!
מה? איפה הכריזמה? בגיבובי מילים בלתי נגמרים? בחבר אחד (מאעפן)שדורש ממנו שישתנה?
ובכלל לא ברור לי מה בחורה יפה ומעניינת מוצאת בשלוך שכזה.
ורק כדי שזה ברור מה עמדתי לביקורת – כריזמתי?!?!
תומס היידן צ'רץ
זכור לי בעיקר מ"הג'ונגל מת מצחוק" – George of the Jungle(שלמרות הטיפשות הבלתי נשלטת שקיימת בו – הוא גם ממש מצחיק).
כנראה שהוא הצליח סופסוף לבסס את עצמו כשחקן רציני בהוליווד, כי הסצינה הכי זכורה מ"הג'ונגל" היא אותו נופל פייס דאון לתוך ערימה גדולה של חרא.
תומס היידן צ'רץ
הוא גם היה נד ב"נד וסטייסי".
זה היה כמובן לפני שסטייסי שינתה את שמה ל"גרייס" ועברה לגור עם איזה הומו.
דווקא פה אנחנו חלוקים
אולי זה משום שאני כבר השארתי כמה וכמה הודעות כאלה בחיי. לא יודעת.
אבל כשאתה בסערת רגשות, וכל מה שאתה מקבל זה משיבון של מישהו (ואולי קל לך יותר לתת מונולוג מבלי לקבל עליו פידבק, אז אתה מתקשר במטרה למצוא את המשיבון) – אתה בהחלט יכול להיסחף. במיוחד כשאתה ממין נקבה.
אגב, התא הקולי כבר הגיע גם לקליפורניה
ועד כמה שאני יודעת, לרוב האנשים כבר אין מכונה כזו שמדליקים אותה והיא משמיעה Voice Over לחלל האוויר.
בכל זאת, יש ילדות שעדיין משאירות בתאים קוליים הודעה כמו "נופר, נופר, אם את שומעת את זה עכשיו אז תרימי את הטלפון"… מפחיד לחשוב מה עוד הוליווד עושה לתפיסת המציאות שלהן.
אם זה היה נכון
לא היו מוכרים מכשירים עם מזכירות אלקטרוניות.
להרבה אנשים עדיין יש מזכירות רגילות.
אני מכירה ממש ממש מעט כאלה בארץ
הבנתי שבארה"ב זה אכן יותר נפוץ.
דיברתי על ארה''ב
מאחר ולמה אמור לעניין את הוליווד מה קורה בישראל?
לא בעיה של הוליווד
בעיה של מי שצופה ולא יודע להבדיל בין קולנוע למציאות.
אני לא מבינה אותך.
בעצמך אמרת ששמעת שפה זה יותר נפוץ. זה אפילו מאוד נפוץ. מרבית מהטלפונים שנמכרים היום בארצות הברית, יותר מחצי מהם, מגיעים עם מזכירה אלקטרונית, מהסוג שעוזרת לעשות סינון שיחות, ולשמוע וויס אוברים.
זה נוח יותר.
אולי יש בזה גם משהו רומנטי.
אבל זה בהחלט נחמד להיות מסוגל לסנן, בעידן כזה של טלמרקטינג חסר רחמים.
אז אם מישהו לא מצליח להפריד בין מציאות לסרט, זה בטח לא מי שחושב שמזכירות אלקטרוניות הן עדיין אין.
קראו לי מיושן
אבל אם כבר פול ג'יאמטי בתפקיד גבר נוירוטי במסע בארה"ב, אז עדיף "דואטים".
ואם תומס היידן צ'רץ בתפקיד גבר במשבר זוגיות, אז עדיף "המיוחדים".
ושני הסרטים בכלל עדיפים.
זה קצת לא קשור אבל
מישהו יכול להגיד לי מי זה העקיבא גולדסמן הזה… השם קצת מוכר לי אבל אני לא זוכר..
תסריטאי מוטל בספק
מצד אחד, הוא זכה באוסקר על "נפלאות התבונה" ונשכר לעבוד על התסריטים לאני רובוט, זכרונותיה של גיישה, איש הסינדרלה וצופן דה-וינצ'י. מצד שני, ל"זכותו" רשומות גם שתי מועמדויות לראזי על באטמן ורובין ועל עת להרוג. יש מי שטוען שגם על נפלאות התבונה הגיע לו ראזי. איך שלא יהיה, את הקופונים הוא גוזר.
לאחרונה נתקלתי בשם שלו
בקרדיטים של 'קונסטנטין', ולרגע הייתי בהלם מוחלט: עקיבא גולדסמן?! היה מעורב בסרט עם תסריט שאינו מחורבן?! אבל אז ראיתי שהוא רשום רק כאחד ממפיקי הסרט ולא כתסריטאי, והעולם חזר לשפיותו.
למה מחורבן
לפי דעתי יש לגולדסמן תסריט מצויין שהוא כתב ל"נפלאות התבונה", אולי הסרט לא משהו אבל אני בוחר להאשים את הבמאי הביינוני רון האוורד
מכיוון שהתסריט קיבל אוסקר,
אתה מן הסתם לא היחיד שחושב ככה. אבל אני עדיין חושב שהוא גרוע.
תהיה...
הדמות של מאיה מהסרט, הייתי בטוח שהיא מלצרית, אז היא מלצרית או מוזגת יין (כמו האסייטית)?
תשובה
היא מלצרית.
אני אגב, בניגוד לביקורת ולשאר המגיבים, מאוד אהבתי את הסרט. ארחיב אחר כך.
עד מתי ימשך העסק הזה עם היין?
נראה לי כמו אחד השקרים הגדולים בהיסטוריה. אני מתקשה להאמין שמישהו באמת מסוגל להבדיל בין יין טוב ללא טוב, או בכלל בין שני סוגי יין. ועוד איזה עניין עושים מזה! ובלי לראות את הסרט, פול ג'יאמטי תותח.
בין סוגי גבינות אתה מסוגל להבחין?
בין אורז לבן לאורז חום?
ובכלל, בין אוכל רע לאוכל טוב?
זה הכל עניין של אנינות טעם.
יש אנשים שיש להם את זה, ויש כאלה שאין.
טוב, אז תתקשה.
זאת הבעיה עם תחומי עניין שדורשים השקעה: שאם אתה לא משקיע, אתה לא מבין בהם.
אני לא מתעניין ביין, אני לא מבדיל בין שאטו בריו לבין גולדסטאר, אבל אני מאמין ש"כל העיסוק הזה" מסביב ליין קיים באמת, וזה לא הכל קונספירציה של אנשים שעוסקים במשך מאות שנים בהעמדת פנים כאילו יש הבדל בין יין אחד לאחר. אני גם לא מתעניין בכדורגל, אבל אני מאמין שיש אנשים שזה באמת מעניין אותם, והם לא סתם מבלים את רוב זמנם בהעמדת פנים כאילו יש הבדל בין קבוצה אחת לאחרת. זה שאתה בור בנושא מסוים לא מבטל את קיומו.
אשרי הבורים.
אשרי הבורים.
אבל זה בדיוק מה שאני בא להגיד- שלמילה בורות אין מקום פה. זאת בדיוק הפיקציה, לקחת משקה פשוט שקיים בערך משחר ההיסטוריה ולעסוק בו בצורה פלצנית ו"אנינה". הבעיה לא איתי, הבעיה איתם.
פה הטעות שלך, יקירי.
הבעיה אינה שלהם, היא שלך.
יין הוא לא עסק פשוט. הוא אכן קיים משחר ההיסטוריה, אבל זה רק מוסיף על המורכבות שלו. בדיוק כמו אוכל, בדיוק כמו אמנות, בדיוק כמו מוזיקה.
לא מובנת לי ההתעקשות הזו שלך שאם אתה לא מבין משהו אז הוא לא הגיוני או קיים.
פה הטעות שלך, יקירי.
זה הרעיון, שאין פה מה להבין! יין זה כן עסק פשוט- שותים ומשתכרים! מי שטוען אחרת מנסה למכור משהו. וזה נכון לגבי אוכל בכלל. בנוגע לאמנות אני לא בטוח.
אז שוב -
אין מה להבין בסרטים. או שאתה נהנה, או שלא. אין מה לנתח בכלל אם היה מסר, לא היה מסר, אם האפקטים היו טובים או לא. פשוט צריך לבהות כמו מטומטמים במסך ולקוות שזה כיף.
ואין מה להבין בבולים – כולה ציורים על חתיכת נייר. אין לזה משמעות חוץ משליחת מכתבים.
אולי בשבילך אוכל זה משהו לסתום איתו את הקיבה כשהיא מביעה מחאה. אבל יש אנשים שבשבילם אוכל הוא הנאה. וכשאוכל הופך להנאה, יש חשיבות למרכיבים הנכונים (כי אם תכניס, למשל, חתיכות אננס משומר יחד עם שוקולד וכוסברה לרוטב לפסטה, לא בטוח שתיהנה ממנו כמו מרוטב אחר).
וכשאנשים נהנים מתחביב כלשהו ומוצאים אנשים נוספים כאלה, הם מדברים על זה ביחד, משווים רכיבים, בוחנים חידושים, מתבדחים בנושא ושאר ירקות. בדיוק כמו איסוף בולים, סרטים או כל תחום אחר.
אז כן, אתה יכול לקרוא 'פלצנות' לכל שיחה מקצועית בנושא שאינו קרוב לליבך. אבל זו ההגדרה שלך, וזה עדיין לא הופך אותה לנכונה.
ואם כבר:
אין מה להבין במכוניות. או שהאוטו נוסע, או שלא. אין משמעות למהירות תאוצה או לנפח המנוע, ובטח שאין כזה דבר מכונית שכיף לך לנהוג בה, לעומת מכונית עם חווית נהיגה לא הכי-הכי. כל מגזיני הרכב האלה הם סתם פלצנות.
ואין דבר כזה אופנה. אין טעם לדבר על בד נעים לגוף, על גזרה מחמיאה וכו'. הכל קונספירציה של האופנאים, כדי למכור יותר בגדים.
ואם כבר:
זה בהחלט הכיוון!
אז שוב מהצד השני -
זה לא שאין פלצנות ביין, מכוניות, קולנוע, כדורגל וכל נושא אחר שתבחר. יש פלצנים בכל תחום. אבל אתה טוען שהנושאים האלה (או כמה נבחרים בינהם, ווטאבר) הם 100% פלצנות. שאין דבר כזה כמו עפיצות, חווית נהיגה, סאבטקסט או ראיית מגרש.
מצטער, אבל אתה טועה. כל הדברים האלה קיימים. באמת. רק מה, הם מעניינים רק אנשים מסוימים. לא מתעניין? לא נורא. אבל אני מקווה שיש נושא כלשהו שאתה כן מתעניין בו, אחרת באמת לא ברור לי איך אתה חי, או למה.
אז שוב מהצד השני -
עכשיו אתה פשוט לא מדייק. אתה אומר 'ווטאבר' אבל זה בכלל לא 'ווטאבר'. אני בכוונה מנסה להתמקד בנושא האוכל והיין בפרט מפני שמדובר בפעילויות יומיות שהודבקו להן בכח (לפי התיאוריה שלי) כל מיני מושגים לא רלוונטים. בנוגע לשאר הדברים שהזכרת, זה כבר דבר אחר לגמרי.
בחייאת.
גם לבוש הוא דבר יומיומי. זה לא אומר שצריך ללבוש שרוואלים מקנבס אם יש אפשרות אחרת. וזה לא אומר שאסור לתת הגדרה לבדים האחרים, כדי לתאר את ההבדל שלהם לעומת הקנבס. לדעתי, גם אם משהו הוא יומיומי, לא צריך להפוך אותו למובן מאליו. יש אוכל יומיומי, ויש אוכל גורמה. כמו שיש שינה יומיומית, ויש לינה בבית מלון.
שפה היא דבר עשיר, וכדאי להשתמש בה. לכן, לכל תחביב כזה יש מילון מושגים משלו (מה, כל מי שמתעסק בקולנוע כמקצוע הוא פלצן, רק בגלל שהוא יכול להסביר לך את ההבדל בין טילט לדולי?).
תיכף תגיד לי שהאסקימוסים פלצניים, רק כי יש להם עשרות – ואף מאות – מילים כדי לתאר סוגים שונים של שלג.
למיטב ידיעתי, אין לאסקימוסים מאות מילים כאלה.
יש להם צירופים.
http://tafkac.org/language/eskimo_words_for_snow.html
מה שכן, אני חושב שחלק ניכר מהפלצנות המיוחסת לחובבי יין נובעת מזה שהם מלבישים אוצר מילים קיים על מושגים מוזרים מעט.
ז.א., אני בהחלט מאמין שיש המוני גוונים של יין החומקים מבינתי,
אבל אני בהחלט מתקשה להאמין מאמין שדניאל רוגוב אכל ברזל פעם, ולכן הוא יכול לציין שביין מסויים יש טעמים שלדומדמניות, ברזל ואדמה. אחרת אני אשאל אותו האם זה היה טעם של אדמת לס, כורכר, או אבן-חול.
ועוד פחות אני מצליח להאמין שגם הוא וגם קהל היעד שלו יכולים להגדיר בצורה ברורה מספיק איך מגדירים טעם של אדמה, אלא אם כולם למדו אצל אותם מורים לטעמי יין.
בתור חובב יין פלצן
בהחלט אפשר לזהות טעמים בתוך היין וקל מאד להבדיל בין יין טוב לגרוע, מניסיוני רוב אלו שטוענים שכל נושא היין הוא העמדת פנים פשוט לא אוהבים יין (לפחות לא במידה מספקת כדי להפכו לתחביב).
בערך כמו שמישהו שאינו אוהב שוקולד יטען שאין הבדל בין מוס שוקולד טוב למוס שוקולד רע (אוהבי שוקולד אמיתיים יזדעזעו מעצם הרעיון).
טווידלדי את באמת לא יודעת מה טעמו של ברזל? אני שואל כי זהו אחד הטעמים אשר לא דורשים חיך עדין במיוחד (בערך כמו טעמו של דם), ואת טעמן של הדומדמניות ניתן לזהות בנקל ביין, אבל אני מניח שאין טעם להתווכח על טעם וריח.
נאלץ להסכים
(חוץ מהחלק שמחליף את המין של טווידלדי, אני לא מכיר אותו מספיק טוב בשביל לדעת מה הוא עושה בזמנו החופשי
) אני לא שותה יין ובכלל לא אוהב את הטעם, אבל מסוגל לזהות טעם של ברזל ואדמה. טעמים מתכתיים מאוד מושכים ילדים קטנים והם דומים מאוד לטעם של דם*. טעם של אדמה הוא בלתי נשכח אם אי פעם מישהו נפל על הפנים בחצר בית הספר, או סתם עמד על דיונה נגד כיוון הרוח. בתור חובב שוקולד, אני מסוגל להבדיל בעיניים עצומות בין מקופלת, פסק זמן, פרה אדומה וקליק (הכדורים, לא החטיף). אין לי שום צורך לדעת את ההבדלים, אבל בלוטות הטעם מספיק מתורגלות בשביל זה.
*משהו במשפט הזה לא נשמע טוב.
וזה מזכיר לי פרק של ''חשיפה לצפון''
בו נשפך יין יוקרתי וכדי להשלים את החסר בלי שירגישו, יצרו תערובת בעלת טעם זהה. בין המרכיבים הייתה אדמה של ממש. אין לי מושג אם באמת אפשר לחוש בטעמים כאלה ביין באופן שישפיע על דעת הטועם, אבל אכן יש דבר כזה "טעם אדמה".
סליחות לטווידלדי
סליחות, אני בטוח שלטווידלדי אין תוכניות לשינוי מין בעתיד הקרוב.
ונכון, להשוות טעם כלשהו לטעם של דם באמת נשמע קצת תמוה אבל זה הטעם הראשון שקפץ לי לראש כשניסיתי לתאר את טעמו של ברזל.
זו בדיוק הסיבה שחובבי יין משתמשים בכל מיני מונחים שנשמעים פלצניים כשהם מנסים לתאר את טעמו של היין, זה מאד מאד קשה לתרגם טעם למילים.
אופסי... וואחד זעזוע מוח קיבלתי, מסתבר.
התייחסתי כמובן למגי וסוגיית הטלוויזיה, ולסרט "מיליון דולר בייבי".
אני באמת מתנצלת על הבלבול האקראי שתוקף אותי.
וגם מוטרדת קמעה, בו בזמן.
באמת לא כל כך הבנתי
על איזו תגובה נ"ל דיברת, ועם מה את מסכימה, ועם מה לא.
זה פתרון הגיוני.
זה פתרון הגיוני.
שנייה אחת, מה זאת אומרת "בשביל מה יש לך לחיות"? אפשר להפנות את השאלה הזאת כלפיך, או כלפי כל אחד בעצם. לפי ההגיון שלך אנשים בשבטים באפריקה צריכים להיות בדיכאון כי כל מה שהם עושים זה לצוד זברות והם בחיים לא יראו מכונית או ישתו מרלו. יש לך בעלות על עניין בחיים? אתה בכלל מכיר אותי? אני לא מבין ביין או במכוניות אז אני צריך לירות לעצמי בראש?
אני חוששת שהתבלבלת קלות.
אבל אני מסתבכת בזנב של עצמי בניסיון להסביר. אח, הרעב, הרעב!
די עם ההתלהמות הזאת.
אני חושב שברור לך לגמרי למה התכוונתי (ומה פתאום נזכרת להיפגע עכשיו?) אבל בכל זאת, רק כדי שאף אחד לא יטען שאני רוצה שמישהו יירה לעצמו בראש: אני לא מכיר אותך, אבל מהדברים הקודמים שאמרת השתמע כאילו אתה פוסל את כל תחומי העניין שקיימים (ציטוט: "זה בהחלט הכוון!"). אין סיבה להתעניין לא ביין, לא בבגדים, לא במכוניות ולא בשום דבר אחר. לשום דבר אין משמעות, הבל הבלים הכל הבל, ומתחת למעטה הפלצנות אין דבר פרט לריק אפל וחובק-כל. אדם שזו הגישה שלו לחיים באמת נשמע כמו מישהו על סף התאבדות. מאוחר יותר הבהרת שיש תחומי עניין שאתה כן מתעניין בהם, או לפחות מאמין שהם קיימים ולא מורכבים מהעמדת פנים בלבד. אז בכל זאת יש לך סיבה או שתיים לחיות, אף אחד לא צריך לירות בעצמו (זה מוביל לגיהנום, על פי 'קונסטנטין') וכולנו בסדר, אני מקווה.
די עם ההתלהמות הזאת.
שום התלהמות. חוץ מזה, אתה התחלת.
ואבא שלי יותר חזק מאבא שלך.
מתקיים פה דיון, לא ריב. ואת הדיון הזה, עמי, אתה התחלת. והתחלת אותו עם אמרה פרובוקטיבית למדי.
אז מה שאתה בעצם אומר הוא שבמשך מאות שנים מיליוני אנשים מעמידים
פנים שהם מבינים ביין רק כי הם חלק מאיזושהי קונספירציה כלל עולמית? כי זה מה שמשתמע מהדברים שלך.
אני לא מבין גדול ביין, או באלכוהול בכלל (כפי שיעידו כמה חברים מזועזעים שראו אותי נכנס לפאב אנגלי בלונדון ומבקש בשלווה גמורה שוקו חם) אבל אין לי ספק שאנשים שמבינים ביין (ממש כמו כאלה שמבינים באוכל טוב, בספרות אנינה ועוד כמה תחומים שאתה לא מבין בהם כלום) ממש אוהבים את זה, ואין לי ספק שכל הדברים הללו שהם מדברים עליהם (עפיצות וכאלה) אכן קיימים.
לבוא ולזלזל בכל אלה מעיד רק עליך, לא על אף אחד אחר.
בהצלחה.
מישהו שלמד איתי עשה פעם סמינר על זה
הוא נתן למבינים ביין לטעום יינות שונים בטעימה עיוורת ולתאר אותם.
המתאם בין התיאורים, שכללו מילים כמו פירותי, עפיצות, אדמה, ומה שאתה לא רוצה (אבל לא "בוקה זויתי" – צירוף של רוגוב שעד היום משתמשים בו בחבר'ה שלי כדי לצחוק על פלצנים), היה מדהים.
מה שכן – זה לא אומר שיש יין עם "טעם של אדמה", רק שאנשים משתמשים בצירוף הזה כדי לתאר יינות בעלי מאפיינים דומים.
חברה שלי סיפרה לי על תרגיל שבעלה היה עושה
בעלה הוא איש עסקים פלצן עם חברים שהם ארכיטיפ הפלצנות, מהארץ ומחו"ל.
מה שהוא היה עושה זה מחליף להם את היינות בבקבוקים, ורואה איך הם מהללים ו7משבחים את היין שזכה בביקורות טובות, ויורדים קשות על היין הזול יותר (בדרך כלל הישראלי…). לא משנה איזה יין הוא שם באיזה בקבוק, תמיד היין בבקבוק הזול יותר היה מקבל ביקורות איומות ומלומדות.
זאת אולי הדוגמה הטובה ביותר ששמעתי להבדל בין ''מבין'' ו''פלצן''
אני לא כל כך מסכים
מכיוון שהתווית כן מסמלת משהו, ולו כפאקטור ללחץ חברתי או אחר.
דוגמה טובה הרבה יותר היתה אילו הוא היה מגיש את היינות, ללא תווית בכלל, ואז מנסה מהם לזהות.
צודק
ההנחה שמבין אמיתי יתעלם מהתווית היא באמת לא מבוססת על כלום.
וידיו המזעזע של אדם: ''כן, אני פלצן''
עשיתי פעם קורס טעימת יינות, שדווקא היה מאוד חביב, וממנו למדתי שני דברים מרכזיים:
1) הכוס שבה מגישים את היין משנה את טעמו (וריחו, אבל לזה בכלל לא נכנס) של היין באופן ניכר, ואני מתכוון _ניכר_.
2) כשמגישים לאנשים יינות בטעימה עיוורת, גם על תירוש אפשר להתפלסף 10 דקות.
ועל ''האינקרדיבלס'' ו''הצלצול''
הצלחנו להתפלסף באתר הזה גם כמה ימים טובים.
פלצנות איז אס…
תירוש זה AVP, לא ''האינקרדיבלס''
תירוש זה טעים.
נכון! :)
לא, האינקרדיבלס זה בהחלט לא תירוש
מה זה כן? אולי זה בקרדי בריזר.
לילדים, אבל עשוי ממש טוב.
והמדד שלך לפלצנות ופוזה הוא...?
העסק הזה עם היין
אפילו אני מבדילה בין יין טוב ליין לא טוב, לא צריך להיות פלצן בשביל זה. אבל אני מודה שלהרגיש טעמי אוכמניות וניחוח וניל וכל זה, זה באמת קצת יותר מדי.
דווקא חשבתי ללכת לסרט, אבל לאור האמור לעיל נראה לי שאוותר.
אל תוותרי!
הקטעים של טעימות היין מתייחסים לפלצנות באירוניה מסוימת ומראים גם את הצד המגוחך שבעניין.
הרבה זמן לא נהנתי בסרט כפי שנהנתי בסרט הזה.
הדמות הראשית משלבת בתוכה סנוביות בדברים מסויימים (יין וספרות בעיקר) ולצד ביישנות ורחמים עצמיים כובשי לב.
לצידו יש דמות של גבר עממי וגס רוח,המתנהג בעודף ביטחון עצמי. משהו בשילוב הזה עובד, לפחות עבורי.
יש בסרט הרבה רגעים קטנים מקסימים מהסוג שמתאים לסרטים אירופאים יותר מאמריקאים.
התסריט המצוין משלב בין בדיחות עדינות להומור פרוע ותוך כדי כך מראה גם הצדדים הפחות חיובים בגיבורו, זאת מבלי להפסיק לאהוב אותם.
אני חושבת שאני בכ''ז אוותר
והסיבה היא לא עניין היין – להיפך, פלצנות או לא, זה דווקא מה שגרם לי להתעניין בסרט. הסיבה היא הדמויות והעלילה כפי שהוצגו כאן. (וסרטים אירופאים הם לא בהכרח מציאה כזאת גדולה).
כל הכבוד!
היי חזקה, וותרי על הסרט.
מקסימום תראי אותו בווידיאו אם את ממש ממש מרגישה החמצה.
חבל, את מפסידה סרט מקסים.
מצד שני אני דווקא סבור שסרטים אירופאיים הם יופי של דבר (כשהם טובים). מצד שלישי, תיכף יבוא עמי ויגיד שאני פלצן ומעמיד פנים.
חבל, את מפסידה סרט מקסים.
אתה מנסה להשליך ממה שאמרתי על דברים אחרים וזה לא נכון. ודווקא אחד מעשרת הסרטים האהובים עלי הוא אירופאי, אם כבר מדברים.
רק אחד???
במקרה כזה "דווקא" זו לא המילה הנכונה… ;)
רק אחד???
מה? לא הבנתי.
רק אחד???
אתה משתמש בזה שאחד מהסרטים האהובים עליך הוא אירופאי כדוגמא לזה שאתה חושב שסרטים אירופאים הם טובים. נכון? אז זו לא דוגמא טובה כי 1 מתוך 10 זה ממש מעט בשביל מישהו שכן נהנה מקולוע אירופאי.
אבל עזוב, לא משנה. באיזה סרט מדובר?
רק אחד???
זאת לא הכוונה שלי. התכוונתי שלא אכפת לי אם הסרט אירופאי או לא. והאמת היא שיש באמת יותר (הרשימה לא סגורה).
רק אחד???
קוראים לסרט "שטח הפקר". ואני שוקל לצרף את "כולם ביחד", אבל לא בטוח.
רק אחד???
"שטח הפקר" זה סרט נחמד. אבל אם לא לכלול את הקולנוע הסובייטי עדיין יש מלא במאים אירופאיים דגולים שאולי תרצה לבדוק:
http://www.imdb.com/name/nm0906667/
http://www.imdb.com/name/nm0000005/
http://www.imdb.com/name/nm0000019/
http://www.imdb.com/name/nm0000975/
יש עוד מלא אבל זה יספיק לבינתיים…
בכל זאת יש בו משהו.
למרות שזה לא פופולרי כרגע, אני מצטרף אל עמי בקטע של פלצנות היין.
אני לא חושב שמי שמתעסק בדקויות הטעמים של יינות ממציא דברים או משקר. אין ספק שקיים מגוון עצום של טעמים וריחות. אבל זה נכון גם לגבי הרבה דברים אחרים. יש המון תחומים שיש משוגעים לדבר שיכולים להבדיל בין סוגים שונים של קרמבויים או שוקלד למריחה. אני זוכר שהתחלתי לשתות בירה, למרות הרתיעה הראשונית מטעמה המר, כדי להבין על מה אנשים מדברים. ומאותה סיבה גם התחלתי לעשן. אבל הפסקתי. וזאת הנקודה, לדעתי, שמציקה לעמי ולי.
מי שרוצה להתעמק ביינות, שיבושם לו (חייב אינש לבסומי!), אבל למה הכפיתיות הזו מקבלת הילה וניחוח של עדינות אריסטוקרטית ועוד כמה וכמה סופרלטיבים. זו אובססיה ותו לא.
למה אובססיה ליין זה אינטלקטואלי, באמת?
ואם כבר, למה אובססיה למחשבים זה חנוני ואובססיה לאלכוהול זה מאגניב ואובססיה לכדורגל זה ערסי? למי אכפת? אם אתה רואה את המאולצות שבהגדרות הללו, כל הכבוד: התבגרת. עכשיו בחר לך תחביב לפי מה שמעניין אותך, ורד מהתחביבים של אנשים אחרים.
ג'יאמטי, יופי
ראינו אתמול את הסרט, סופסוף. באופן כללי, הוא קצת איטי מדי ולא לגמרי ברור מה הוא מנסה להגיד, אבל:
ג'יאמטי בסרט הזה נותן את אחת מתצוגות המשחק המדהימות ביותר שראיתי בשנים האחרונות, או בכלל. לא רק שהמשחק שלו מלא ניואנסים, לא רק שהוא מצליח ליצוק נפח מרשים בדמות, אלא שהוא פשוט שונה לחלוטין מהדמות שהוא שיחק ב"אמריקן ספלנדור". אני לא מתכוון שהדמות אחרת (והיא אחרת לגמרי), אלא שלצורך העניין, זה היה יכול להיות שחקן אחר – מבחר הבעות הפנים שלו שונה, שפת הגוף שלו שונה, אפילו הקול שלו שונה. במשך הדקות הראשונות של הסרט פשוט ישבתי בפה פעור.
והערה קצרה לגבי הדיון שהיה כאן על יופי – סנדרה או היא לא יפה במובן הקלאסי (דהינו, מערבי) של המילה, אבל הפנים שלה ללא ספק מעניינות, ובכל מקרה, היא מאוד חתיכה.
מדסן, לעומת זאת, פשוט יפהפיה. כן, היא כבר לא נראית כמו דוגמנית-עירום, אבל הפנים שלה פשוט מהפנטות, והיא גם כבר לא נראית כמו בימבו. הליהוק שלה לתפקיד אשה שמדברת על מחזור החיים של יין הוא פשוט מבריק.
מאדסן אהובתי
שנים אני מעריץ את יופיה השקט-אך-עוצמתי. טענתי שהיה לה פוטנציאל להיות שרון סטון (שתיהן בגיל דומה וניסו לפרוץ באותה תקופה, שתיהן בלונדיניות משגעות, לאחת זה הצליח ולאחת לא).
וגם אח שלה זה מייקל מאדסן הסופר-קול, מה רע?
וברצינות יותר, אהבתי מאד את הסרט. נהניתי מכל שניה כמעט. אין כוח לכתוב למה. אולי בפעם אחרת ואולי אחרי צפיה נוספת בבית.
סרט צדדי ומענג
כמה משמח לצפות בסרט אמריקאי כל כך אירופאי.
סרט קטן, חביב, עלילה פשוטה, נטול אפקטים, שחקנים טובים.
כשמו כן הוא – צדדי.
הדיון בביקורות הקודמות נגרר לוויכוחים על זוויות הצילום, מראה השחקנים או בתרבות שתיית היין, אך אני חושב שהסרט ראוי להתייחסות כמכלול.
אם אנסה להמשיל את תחושותי מן הסרט, אז הוא כמו כוס יין טובה, מלאה בטעמים ובריחות קטנים שצריך לתת להם תשומת לב ולחפש אותם. מי שמחפש לדפוק את הראש, שישתה וודקה, ובקולנוע הכוונה לסרטים ההוליוודיים הרגילים. אבל מי שמחפש להתענג על הדקויות הקטנות, על הרגישויות והניואנסים שבנפש האדם, ייהנה מאוד מן הסרט הזה.
ובאמת, אם הוא היה בצרפתית היה לו הרבה יותר קסם, לא?
רע עד גרוע -לא סרט
מי שאהב את הסרט הזה מגיע לו שיצפה בו. לא הייתי מזכה אותו בכלום.טוב אז רואים קצת נופים של קליפורניה גם לא את היפים שבהם.תרבות יין נו…
פשוט- לא סרט -חבל"ז. מזמן לא צפיתי בסרט כ"כ רע לא מצחיק ולא שמח לא עצוב ולא מותח אפילו סצנות סקס אין בו פשוט דבילי
''אפילו סצנות סקס אין בו''
לפי הלא טענה הזו, אני מנחש שלא ראית את הלא סרט עד הלא סוף.
מהגדולים של העשור הקודם
סרט נפלא ואני לא מסכים עם רבות מהנאמר בסקירה.