במקור: Closer
במאי: מייק ניקולס
תסריט: פטריק מארבר
שחקנים: ג'וד לאו, נטלי פורטמן, ג'וליה רוברטס, קלייב אוון
ההאשמה "עצור! אתה טלנובלה!" מושמעת בימינו לעתים קרובות מדי כלפי כל סרט שמראה נטיה שמאלצית קלה ומעלה. אבל טלנובלה זה בדיוק מה ש'קרוב יותר'. אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: תסריט מטופש וחסר הגיון, סצינות מפוטמות בתפניות עלילתיות מאולצות, דרמטיות מופרזת וחילופי זוגות על ימין ועל צפון-מזרח. רבותי, מעולם לא חשבתם נכון יותר. ההבדל העיקרי בין יצירות כמו 'לחיי האהבה' ובין הסרט האמור הוא בדחיסות.
בטלנובלות, מתפרשת העלילה על פני מספר רב של דמויות, שחולקות ביניהן את עולו האכזר של משחק החיים. שש עשרה דמויות הן המינימום, וגם זה לפני שקרובי משפחה מתים-לכאורה מתחילים להופיע. ב'קרוב יותר', לעומת זאת, יש בדיוק ארבע דמויות: דניאל (ג'וד לאו), עיתונאי זוטר; אנה (ג'וליה רוברטס), צלמת; לארי (קלייב אוון), רופא עור בעל עיני גרביל; ואליס (נטלי פורטמן), חשפנית בדימוס. היות ואלו הדמויות היחידות, כל אחת מהן צריכה לעבור בערך פי ארבעה מהפכים מדמות סבוניה ממוצעת, וזו חתיכת משא. אם אחת הדמויות הייתה משכילה לבגוד באהוב/תה עם מישהו חיצוני ולהכניס עוד דמות למעגל, החיים היו הרבה יותר קלים. בפורמט הנוכחי, לכל דמות יש רק שתי דמויות לבגוד בהן. אם נתון שהסרט אורך 88 דקות, כמה פעמים יבגדו באותה הדמות?
זה לא מקרי שהשורש ב.ג.ד. מופיע כאן בתדירות גבוהה. מהרגע ש'קרוב יותר' מתחיל ועד שהוא מסתיים, אנשים רק בוגדים אחד בשני. מכיוון שיש רק שתי נשים סטרייטיות ושני גברים סטרייטים בסבונייה שלנו, השאלה "עם מי אחת הדמויות הולכת לשכב כדי להחזיר לאהוב/תה" לא בדיוק מורטת עצבים מרוב מתח. בוא ננסה לספור: בהתחלה אליס ודן יחדיו, לאחר שהם נפגשו ברחוב בסלואו מושן מחריד. כמה דקות מאוחר יותר, דן כבר מתנשק עם אנה. מצמצתם? חבל, עכשיו אנה כבר מאוהבת בלארי. בהנחה שאתם לא ציפי שביט, לא תספיקו לומר "אלו הם ימי חיינו" לפני שיסתבר שדן ואנה מקיימים רומן מזה מספר חודשים. כל זאת ועוד בפרק 90,210 של 'מיכאלה – קרוב יותר, ארוך יותר ולא מצונזר'.
מובן שיוצרי הסרט – כלומר, ההצגה עליה הוא מבוסס – לא מפגרים. הם יודעים שמספר כזה של חילופי זוגות בתוך זמן קצר הוא דבר שאפילו צופי סבון ותיקים יתקשו לעכל. כדי לנרמל טיפה את זרם התפניות האדיר, העלילה נפרשת על פרק זמן של יותר מארבע שנים. אבל ארבע שנים הן המון זמן.
בארבע שנים אפשר להתאים מדינה לתחרויות אולימפיות. כשסרט מצד אחד עוסק אך ורק בזיונים – או יותר נכון, בדיבורים על זיונים – ומצד שני מתפרש על גבי שנים שלמות, נוצרים חורים בגודל ארגנטינה: כשמתוארת בגידה A, לארי הוא דמות מלבבת ומהורהרת. כשמתוארת בגידה B, הוא מניאק שקשה לתאר במילים מהוגנות. אני מסוגל להבין שאדם יכול להשתנות במהלך חייו, במיוחד כשהחיים שלו כל כך לא יציבים, אבל לא הראו לי שום תהליך נפשי כדי שאני אבין איך זה קרה לו. מילא זה, אבל איך בדיוק אנה ודניאל התאהבו? ובכלל, מה אני יודע על ארבע השנים שעברו על הדמויות? פרטים שטחיים ושוליים, בעיקר. מי התחיל לעשן ומי הפסיק, למשל.
העובדה שהסרט היה במקורו הצגה, ולא השתנה הרבה מאז, ניכרת בעוד כמה פרטים בו: מיעוט הדמויות, כאמור, והעובדה שהן לא עושות שום דבר חוץ מלדבר. צריך לציין שהדיבורים האלה לבדם הביאו את הסרט להיות מוגבל מגיל 14. מי שרוצה לשמור ברוחו את דימויה של נטלי פורטמן כנערה זכה, או מי שלא חסר לו בחיים לשמוע מפיה של ג'וליה רוברטס תאורי משגל עם כל הפרטים הלחים, עדיף שיימנע מהסרט.
'קרוב יותר', בכל זאת, הוא סרט ששואף להיות מיוחד, מרתק ומפעים. ככזה, הוא מכיל הרבה טריקים קולנועיים חביבים מאוד. לדוגמה, הסרט לא מספר מתי מתרחשת כל סצינה, אלא מאלץ אתכם לנחש ולהבין כמה חודשים או שנים אחרי הסצינה הקודמת שראיתם היא מתרחשת. מוטיבים חוזרים שזורים לאורך הסרט כולו, ויקפצו עליכם ברגע הכי פחות צפוי; מוזיקה דרמטית נמצאת במקומות בלתי צפויים (המוזיקה באמצע שיחת סקס מסוימת הייתה כל כך מוגזמת, שהייתי בטוח שהנוסע השמיני הולך לבקוע מתוך מסך המחשב של קלייב אוון ולנגוס לו בסנטר). כל אלה נחמדים מאוד, באמת, אבל הם סינתטיים בלבד. אין להם שום ערך לסרט מלבד היכולת לומר "היי, הנה אזכור לשיחת האהבים בסצינה הראשונה!".
השוס הגדול ביותר שיש לסרט להציע הוא, כמובן, השחקנים שלו. אם תשאלו חובב קולנוע ממוצע שלא ראה את 'קרוב יותר' על תוכן הסרט, סביר להניח שהוא יגמגם. מי משחק בו, לעומת זאת, הוא יוכל לדקלם בעל פה משל היה IMDB בכבודו ובעצמו. השחקנים, לפחות, מספקים את הסחורה. ג'וד לאו הוא, כרגיל, ג'וד לאו, וג'וד לאו יכול לומר גם "יש לי וידוי… אנסתי משולש קטלוגי!" בלי שזה ישמע אינפנטילי. נטלי פורטמן מצליחה להשכיח לחלוטין את זהותה האמיתית כפאדמה, ולהתמסר לגמרי לאליס. אבל שני אלה הם לא חכמה גדולה – זה שג'וד לאו נהדר זה ברור מאליו, ולנטלי פורטמן יש ניסיון עצום בכל מה שקשור בניאוף, אם להסתמך על רשימת האנשים שטוענים שהיא אשתם לעתיד. ההפתעה הגדולה של הסרט היא דווקא ג'וליה רוברטס. ג'וליה רוברטס משחקת? טוב?! מסתבר שכן. אני לא יודע איזה חפץ כבד נפל על הבחורה הזו, אבל הוא צריך ליפול עליה לפני כל פרויקט. מנגד, בא קלייב אוון ומוכיח כמה מהר דמות יכולה לעלות על העצבים. יכול להיות, כמובן, שזה דווקא התפקיד שהופך אותו לכזה. אבל אם זה קרה לו כבר בשני תפקידים שונים בקריירה המיניאטורית שלו (לא שכחנו ולא סלחנו על 'המלך ארתור'), אולי זו בעצם אשמתו.
בתור סרט מדכא למדי, שנקודת המוצא שלו היא שכולם זונות, 'קרוב יותר' הוא סרט חביב שכזה. אפשר לספוג מההתרחשות המטופשת שלו הנאה מעוותת כלשהי, ההתחכמויות שלו עושות טוב על הלב, והוא יכול להיות ראוי לדי.וי.די ברגעים קשים. אני פשוט לא מבין מי הפסיכופת שקם בוקר אחד והחליט להדביק עליו תווית איכות. ועם מי הוא שכב? ולמה, הו למה, הוא לא היה מספיק גבר כדי לספר לי את האמת בפרצוף?
טוב, אני חייב לשאול
מה זה, פור גודס סייק, משולש קטלוגי?
הנה תמונה של אחד
ביקורת מצויינת! יקח לי לפחות שבוע להתגבר על הציפי שביט.
מצטרף לשאלה...
מזה באמת משולש קטלוגי???
ואני לא ממש מסכים עם זה שקלייב אוואן מאכזב בסרט הזה… לדעתי הוא ונטלי פורטמן היחידים שמראים משחק איכותי בסרט הזה בעוד שרוברטס דיי עציצית לפעמים וג'וד לאו משחק טוב אבל לא מרשים במיוחד.
מסכימה לחלוטין ,אתה צריך להחליף את המבקר!
יפה מאד, אבל מה זה משולש קטלוגי?
אתה מנסה להגיד
שהאופן היחיד שבו אפשר לאהוב מישהו ,הוא רק אם אתה משקר לגבי עצמך, והופך את עצמך לסוג של גיבור?
אתה מייחס למסקנה (הסצינה המסיימת) של הסרט חשיבות מאד מאד מועטה, כשגם מבחינה מבנית – ברור לחלוטין שזהו העוגן שעליו הסרט מתבסס.
תודה נורטון
פעם שניה שאחרי שאני רואה סרט ואוהב אותו, אני הולך לעין הדג ומקבל את הניתוח שלך עליו שגורם לי לאהוב אותו יותר, להבין למה ולראות בו דברים נוספים (הפעם הראשונה היתה עם "הכפר"). תמשיך כך!
פידבקים זה טוב.
תודה.
ק אני לא מצליחה למצוא את נקודת החיבור
במשפט הזה: "נטלי פורטמן משכיחה לחלוטין את זהותה האמיתית כפאדמה, ולהתמסר לגמרי לאליס"?
באמת?
איך שלא יהיה, ביקורת משעשעת כהרגלך. במיוחד הקטע עם ציפי שביט ואי זרותה של נטלי לנושא הניאוף…
אני לא מאמינה שעוד לא ראיתי את הסרט הזה.
מצד שני, אם אני סומכת עליך, אולי מוטב לי לחכות לדויד.
ק אני לא מצליחה למצוא את נקודת החיבור
נראה לי שחסרה במשפט המילה "מצליחה". ואם כבר בניטפוקין עסקינן, אז "הסרט אורך 88 דקות" ולא "עורך".
ומעבר לכך – לפחות לפי החצי הראשון של הביקורת הייתי בטוח שזו קטילה מארץ הקטילות, ותהיתי (כי רבים וטובים חשבו שהסרט הזה רב וטוב) אבל הכל מתעדן לקראת הסיום. אז מה, באמת גרוע?
ושוב פעם אני אומר
מי זה גוד לאו? אולי חתיך בעיניכם אבל שחקן טוב?
אז לאחרונה הוא מוזכר הרבה כי הוא השתתף באיזה 6 סרטים שיצאו לאחרונה(.קרוב יותר,אלפי,סקי קפטן,האקביז. ועוד אחד ששכחתי את שמו)
אם כל הכבוד באף אחד המסרטים האלה הוא לא הרשים אותי במשחקו.
אני לא יודע מי זה גוד לאו
אבל על שחקן בשם ג'וד לאו שמעתי. חפש סרטים שבהם הוא נתן משחק טוב, כמו "מה קרה בגטאקה", "אינטליגנציה מלאכותית", "אויב בשער", "קולד מאונטיין", "הדרך לאבדון" וכו'.
אגב
הדבר הכי טוב בסרט לטעמי הוא השיר שפותח וסוגר אותו, The Blower's Daughter של אורז דימיוני. שיר שאני לא חושב שהייתי מאוד מעריך אם הייתי נתקל בו ברדיו סתם ככה, אבל השילוב שלו עם האווירה של הסרט הוא נהדר ומשדרג כל שמיעה שלו לאחר מכן. יש קישור לקליפ במדור הלינקים (שאני עדיין מנסה לגרום לאנשים לשים לב אליו לפעמים).
(סוג של) הצעה לייעול
אולי רק אם תשימו את הלינקים בבוקסה, הגדולה, של הביקורת ולמטה, בצד בקטן, איפה שנמצאת כיום הבוקסה של הלינקים, תשימו שם, בקטן, את הביקורת, אולי אז אנשים ישימו לב ללינקים?
או שתחליפו את סוג צבע הרקע של אזור הלינקים למשהו שאמור למשוך את העין יותר (אני בטוח שיש תורת צבעים שלמה על זה).
או שתשימו תמונה של שרק בבוקסת הלינקים ואז כולם יקליקו עליהם במעין "אפקט שרק" שכזה
אני חושבת שרד אמר פעם,
שלא משנה איפה ישימו את הלינקים, אנשים מייד יפסיקו לראות את הנקודה הזו.
מכאן נובע, אגב, שאם תפרסמו את הלינקים על עזריאלי, תוכלו לשנות את קו הרקיע של תל אביב מבחינת הרבה אנשים.
ואנשים ישאלו לאן נעלם עזריאלי... היי, מגניב!
מצאנו דרך ליישם במציאות את שדה זבש"ך של דאגלס אדאמס!
אבל אנחנו ניתן לזה שם אחר, ונוציא על זה פטנט:
שדה "לעד"נ" – לינקים עין דגיים נעלמים. נפלא. השאלה היא איך גורמים לאנשים לראות את מה שהחבאנו.
לא, השאלה היא איך מכסים את עזריאלי במסך מחשב.
שנייה, אני מתקשרת לגיל טייכמן.
או לקופרפילד. או לאדאמס. האמת נמצאת אי שם!
חייב לנטפק
דאגלס אדאמס כתב על "שדה בשמ"א" ולא על "שדה זבש"ך".
(בשמ"א = בעיה של מישהו אחר)
מכאן נובע שגם המושג "שדה זבש"ך" הוא מקורי שלך, ואפשר להשתמש בו ללא חשש על זכויות יוצרים (או פטנטים…).
באמת? אבל שדה זבש''ך זה תרגום יותר טוב.
נחמד לדעת שהמצאתי אותו בעצמי.
אגב
אני על סף דמעות עכשיו. שמעתי את השיר (חלקים ממנו, יותר נכון) פה ושם, אבל אף פעם לא הקשבתי לכולו… וואו. תודה רד!
עכשיו סלחו לי בזמן שאני הולכת להקשיב לאלבום כולו.
(ורק בגלל זה אני מבטיחה שאני הולכת לשים קצת יותר לב ללינקים).
בעקבות שיטוט שוא שנמשך
אתמול שעות ב"מסך המפוצל" (ובסוף גלש גם לגוגל) – מדור לינקים שקשורים לכתבה לא רק רצוי וטוב, הוא ממש הכרחי.
דיי נהנתי מהסרט
נטלי נהדרת כתמיד,רוב האנשים טוענים שקליב אואן משחק את המשחק (השני)הטוב בסרט,לגבי הטענה על הקריירה הזעירה שלו-אמנם הוא לא כוכב -על אבל אולי ארמדילו לא יודע מספיק?
בעידן הימד''ב אין דבר כזה
"לא יודע מספיק". והרזומה הקולנועי של קלייב אוון מפותח יותר משלי, אמנם, אבל הוא לא מרשים בכלל בקנה המידה ההוליוודי.
הכוונה יותר מכיר
סרטים, לא לספור כמה שמות רשומים מתחת לשם השחקן.
מלבד זה הערכה הוליוודית זה לא הכל בעולם (או שכיום מומחי הקולנוע מעריכים את הוליווד יותר מאי פעם?)
טוב.
לא, לא ראיתי כל אחת מההופעות של קלייב אוון, לכן סייגתי את הביקורת עליו בזה שאולי זו אשמת התפקיד. זה לא עושה אותו שחקן יותר מצליח ממה שהוא. מצליח בקנה מידה הוליוודי (נו, שיהיה גם בריטי), נכון. קנה המידה האיראני נראה לך יותר רלבנטי?
סרט או שניים מוערכים
עדיין לא הופכים שחקן לכוכב.
סרט או שניים מוערכים
אולי עדיף שחקן טוב על כוכב מוערך מדי?…
אולי.
איך זה קשור למשהו שמישהו אמר אי פעם?
הי, אל תגזים
מישהו בטח אמר פעם משהו שזה קשור אליו.
א) כפי שכתבתי 1:
הדמויות ב'קלוזר' נראו לי פלקטיות וחד ממדיות. מה אתה יודע על המניעים שלהם? על האופי שלהם? הסיבה לאהבה בניהם? אני יודע מה אני יודע עליהם- בערך נאדה. השינוי בדמות (שייחסתי לקלייב, לא לג'וד) היה יכול להיות מעניין, אלא שהוא לא היה. לא לא-מעניין, אלא לא היה בכלל בסרט. היה כאן רק את הלפני ואחרי, בלי שום בשר באמצע.
ב) כפי שכתבתי 2: הכתיבה מתחלקת עבורי לשני חלקים- הכתיבה על מערכות היחסים, ושאר ההתחכמויות. ההתחכמויות היו באמת סבבה, אמרתי כבר. הבעיה היא הכתיבה על מערכות היחסים שנעשית, לדעתי, באופן מגוחך. המשחק של רוב השחקנים אכן מתעלה על כל שחקן טלנובלות, הודיתי כבר.
ג) לא כתבתי, כי הסוף נחשב עבורי ל
1: הסוף שבו אליס נצלית יכול היה להיות מרטיט, אילו הוא היה מוצמד לסרט 'טוב יותר'. בסרט הזה, שבו היה אכפת לי מהדמויות והייתי מסוגל להסתכל על המסך בלי לגחך מהסלואו מושן, לידיעה שככה אליס נעלמה מחייו של דן לנצח היה פוטנציאל לנתץ אותי כליל.
שאני אנמק? מה פתאום, יש לי ''סילית''
בהודעה זו החלוקה לסעיפים תתבצע בעזרת כוכביות שמחות כגון *.
* הייתי עוד מסכים איתך אם לא היית מכניס את התסריט לעניין. אבל אתה צודק, הוא לא נורמלי, הוא הרבה מעבר לזה :)
* שינוי גישה הוא פשוט משהו שקורה בגלל הכרח,סוג של ניסוי וטעיה. זה לא אומר שאתה בתור בן אדם השתנית. אוי, זה כבר לא ממש קשור לסרט,הא?
*טוב….אני לא אתן דוגמאות אישיות, אבל יש בהחלט מקרים כאלו. האם זה חריג? כן. אבל זה קרה בסרט, לא נראה לי שהם היו כותבים את זה אם זה לא היה אפשרי במציאות*
**אמרתי את המשפט הזה רק כי זה ברור שתתווכח עליו בתגובה שלך, אני לא באמת מאמין בו.
*זאת לא כוכבית שמחה, אלא סתם כוכבית.
אפרופו הסוף
הבנתי שהסרט הוא עיבוד מדויק של ההצגה, חוץ מהסוף, ששונה. מישהו מכיר את ההצגה ויודע מה הסוף המקורי?
הדמות של ג'וד לאו
הייתה כל כך שונה בין הסצינה הראשונה לשנייה שלה – במבט, במניירות, בחיתוך הדיבור – שפשוט לקח לנו כמעט חצי סרט להבין שמדובר באותה הדמות ולא במישהו שלישי.
אז נכון, אומרים על שחקנים שהם טובים כשהם מצליחים לשחק שתי דמויות באופן כל כך שונה, שלא מזהים שזה אותו שחקן. אבל מה קורה כשזה קורה למישהו שניסה לשחק דמות אחת? נראה לי שזה לא אומר שהוא שחקן טוב אלא להיפך. לשחקן טוב הייתה צריכה להיות דרך להראות שזה אותו דן, אלא שהקריירה שלו עלתה לו לראש, או משהו כזה.
יש לי וידוי... כתבתי את הביקורת כדי שיהיה לי תירוץ לצטט את זה:
אני חושב שהיה פה מסר אנטי-בוש סמוי
הו-הו, איזו ביקורת חדה על תרבות הצריכה המודרנית במסווה של שיר Weird Al קליל וחביב:
http://www.lyricsondemand.com/w/weirdalyankoviclyrics/jerryspringerlyrics.html
במאמר מוסגר (כשרק כל הרשת שומעת), אני נאלץ להודות שאני חובב לא קטן של ל'. כן, הוא עושה הרבה שטויות. כן, הוא תרם שיר לפסקול של "ג'ורג' של הג'ונגל". אבל כשהוא מתאמץ, תענוג לשמוע אותו. ואם זה לא מספיק, הטעם שלו בטלוויזיה כמעט זהה לשלי.
מי זה ל'?
ואם זה מי שאני חושב שזה, אני מסכים (ותזכיר לי להביא לך את האוסף הכמעט-דפיניטיבי שלו).
אני מת על השירים שלו- קורעים מצחוק!
ואת Da Vinci's Notebook אתה מכיר?
http://www.davincisnotebook.com/sounds.asp
מסכים עם כל מילה של הביקורת
ואפילו שועשעתי מאד… חוץ מדבר אחד – קלייב אוון היה נהדר לדעתי. כולם היו נהדרים – אפילו ג'וליה רוברטס שבדרך כלל עושה לי בחילה היתה נפלאה פה, ונטלי אהובתי הנצחית (ואשתי לעתיד – לא יעזור לכם!) היתה כמובן נהדרת, וג'וד לאו היה מקסים אבל הסיפור היה ארוך מייגע ומייסר, העריכה היתה לא מובנת ומבלבלת וכל הסרט שלחתי הודעות SMS לאנשים שהלכו משהו כמו "תצילו אותי! תצילו אותי!"
אבל אז ראיתי את פני נטלי (ורק לי!) ונרגעתי והסכמתי לשבת בסרט עוד כמה דקות.
הכל נכון
מה שגרם לי לצאת מהסרט בהרגשה של גועל נפש קיומי טוטאלי. עכשיו רק שמישהו יסביר לי למה יומיים אחרי זה הסצנה הראשונה של הסרט, כולל השיר נתקעו לי בראש ולא יוצאים ממנו (רמז, כנראה שמדובר בפנים של נטלי פורטמן).
זה, והשיר
שהוא באמת מצוין, אם עוד לא ציינתי, וכן ציינתי.
זה, והשיר
גם אני חושבת כך, אני כל היום רק נכנסת ללינק ושומעת אותו…
גם אני
יופי, התחרות הצטמצמה
דעתי על הסרט
לפי דעתי זהו איננו סרט גרוע ,להפך, לפי דעתי הוא מהטובים שיצאו בשנים האחרונות. אבל מה שכן יש בו בעיה מיוחדת, ששותפים לה גם "אור","מיסטיק ריבר" של קלינט איסטווד וכל הסרטים של צ'רלי קאופמן…הסרט לא מרגש!
הבימוי מעולה, התסריט שנון ומתוחכם והמשחק מעולה (חוץ מאצל ג'וליה רוברטס וג'וד לאו) אבל בכל זאת יש בסרט מין אווירה מגעילה כזו כאילו הסרט שונא אותך, סולד ממך ,לא רוצה את הרחמים שלך על הדמויות, והצופה מרגיש זאת והתוצאה היא דחייה מידית של הצופה מהסרט. אז כשאתה יוצא מהסרט אתה שוכח אותו לחלוטין כאילו הוא לא השאיר שום חותם בלב שלך. ולא מצליח, כמטרת כל סרט אחר שקיים, לעורר מניפולציה רגשית אצל….
….מצד שני לנטלי פורטמן יש סצנת סריפטייז….
לפחות אצלי,
הדחיה מהסרט לא היתה בגלל חוסר תגובה רגשית אלא כי זה סרט פאקינג משעמם. דיבורים, דיבורים, דיבורים. ואיך נתמודד עם הדיבורים? עוד דיבורים!
הסרט לא שנא אותי. זו אני ששנאתי אותו.
זה לא שאהבתי את הסרט
לא אהבתי אותו בכלל, מה שלא משנה את העובדה שהסרט עצמו עשוי היטב ומשוחק מעולה…..הוא לא אהב אותי וכתוצאה מכך אני לא אהבתי אותו.
דעתי על הסרט
אני בוקשי מתרגש מסרטים, פעם בהרבה זמן לפעמים שנים לוקח שאני אבכה בסרט, אך מיסטיק ריבר ריגש אותי, ושמש נצחית ריגש אותי.
קרוב יותר לא ממש אמור לרגש לדעתי, הרגשות לא יוצאים ממש עלייך מהמסך בגלל שאנחנו עוברים אותם ומגיעים לבגידות והמשברים.
דעתי על הסרט
מסטיק ריבר לא מרגש??? זה אחד מהסרטים שריגשו אותי הכי הרבה בשנים האחרונות, כך גם שמש נצחית.
טוב לגבי אור אני לא מסכים איתך, הוא העביר בי כל כך הרבה רגשות חזקים, למעשה הוא בין המתחרים של מסטיק ריבר. כנראה שלא אותם דברים מרגשים אותנו.
גם קרוב יותר ריגש אותי.
מצטערת לנטפק...(ככה כותבים את זה?)
אין דבר כזה מאחר ו..
או היות ו..
זה צריך להיות מאחר ש.. והיות ש..
מלבד לזה, ביקורת מעולה :)
רד, זוכר את הויכוח בנושא ומי טען מה?
סרט מעולה
ניתוח נפלא !
הכי מתקרב עד כה (ל"אמת" או שמא להבנתי את הסרט?).
חוץ מדמותה של נטלי שלדעתי כבר היה פה באחת ההערות ניתוח יותר טוב על דמותה ומניעיה.
כאמור: פרשנות נפלאה – תודה ששיתפת אותנו !
שעמום אין סופי.
במהלך כל הסרט פירקתי בשיניי את כרטיסי הסרט שלי ושל אימי, יותר מדי דיבורים, יותר מדי דיבורים, אפשר לומר שהסרט מורכב מדיאלוגים במקומות שונים.
לקראת הסוף המצב קצת השתפר, אבל עדיין לא מספיק בכדי לכפר על השעמום הגדול שפקד לפחות אותי רוב הסרט.
לא אהבתי.
בכיתי
נגע לי בלב. השאירה אותי קצת ודיקי, וזה לא משהו שכל סרט עושה…השיר מושלם!
אז מה אתם אומרים שהסרט אומר?
אם בוגדים (והרי ברור שבוגדים) – צריך לספר? לא לספר? להודות אבל לא לתת פרטים? ומה צריך לעשות הנבגד – לדרוש את כל האמת או לא? לסלוח או לא?
אני אשמח מאוד לשמוע מה לדעתכם הסרט אומר על הנושא הזה. נראה לי שזה יעזור לי להבין גם טוב יותר אםזה סרט טוב בעיני או לא.
''המבקר לא הבין את הסרט''
בחיי.
קודם כל, לנושא הטלנובלה. נכון, יש פה סיפור על ארבע דמויות שבוגדות זו בזו, זו עם זו. אבל זו אינה טלנובלה. זה דיון על מהות הזיון (והאהבה והבגידה, והאמת והשקר, ועוד).
אין פה שום דבר "טלנובלי" מלבד נושא הבגידה, שגם הוא מוגש בצורה שאינה דומה בשום אופן לטלנובלה.
הסרט הזה דומה יותר לניסוי מחשבתי. הוא לא מנסה ליצור הזדהות עם הדמויות (אולי למעט ג'יין/אליס). הוא לא מנסה ליצור סצינות ריאליסטיות או דיאלוגים אמינים.
מהסצינה הראשונה, הוא מציג את הדברים כהווייתים, כאומר: באתם לראות קולנוע ריאליסטי? אתם מחפשים דמויות שמתנהגות ומדברות כמו בחיים? טעיתם בסרט.
מי שפספס את זה בסצינה הראשונה (בבית-החולים), קיבל את זה בגדול בסצינה הבאה (בסטודיו של ג'וליה). אם בשלב הזה עוד חיפשתם אמינות "סטנדרטית", כזו שבה "ציר הזמן" נע בטבעיות ודברים קורים "כמו במציאות", משהו לא בסדר במנגנוני הביקורת שלכם.
כשראיתי את הסרט, לא ידעתי שהוא מבוסס על מחזה. במהלך הצפיה סיננתי מדי פעם "או, איזו סצינה תיאטרלית". כשזה קרה בפעם השלישית או הרביעית, התחלתי להתייחס לסרט כולו כהצגת תיאטרון.
בדיעבד, לאחר שקראתי (בכתוביות הסיום) שהוא אכן מבוסס על מחזה, אני סבור שהוא עמד בגבורה במעבר בין המדיומים. יש בו בהחלט תחושה של מחזה, אבל הוא מצליח להיות מעניין גם כסרט, והרבה מזה נובע דווקא מהשונות שלו – מהעובדה שהוא לא "מתנהג" כמו סרט ממוצע.
הייתי ממשיך להתווכח על שאר הנקודות שעולות במאמר, אבל זה מיותר לחלוטין, שכן ברור לגמרי שהמבקר פשוט לא הבין את הסרט. בסדר, קורה. לכולם יש פספוסים…
הסרט לא הבין את המבקר
אני מודה: אם הייתי כותב את הביקורת היום, יתכן בהחלט שהיא הייתה נראית אחרת. ובכל זאת, היה נחמד אם היית נותן לי -מודל פברואר 2005- קצת קרדיט. אין שום בעיה עם דיון (ואני לא מוכרח לקבל את מנת הריאליזם שלי כדי להנות מסרט), אבל אם כבר דיון, אז שיהיה משהו להגיד. מה גם שקיבלתי, בזמנו, את הרושם שהתסריט כן בונה על הזדהות רגשית עם הדמויות או הסיטואציה. בזה, גם היום, הוא די צולע.
כללי המשיכה
כמה נקודות משותפות עם "כללי המשיכה" של רוג'ר אייברי.
שני הסרטים הם בעלי מבנה של אופרת סבון: ב"קרוב יותר" הדמויות מחליפות בני זוג, ב"כללי המשיכה" הן עורגות לבני אדם שהן לא יכולות להיות איתם.
שניהם לא יוצרים הזדהות רגשית לטובת ניתוח קר ומרוחק של תקשורת ומערכות יחסים.
שניהם משחקים עם הזמן הקולנועי.
שניהם יוצרים מציאות מופשטת, הראשון על ידי מיעוט הדמויות, השני על ידי שליחת מסרים סותרים לגבי זמן התרחשות הסיפור.
בשניהם יש שני גברים ושתי נשים שמדברים (ומדברים, ומדברים) על סקס. אבל כאלה יש בהרבה סרטים.
שניהם חרא סרטים.
בהחלט
שניהם "חרא" באותה צורה. ובגלל ש"כללי המשיכה" מדבר על אותם נושאים כמו "קרוב יותר" ומנקודת מבט דומה, אבל הוא סרט מאתגר יותר, אפשר בלי בעיה להגיד שהוא עוד יותר "חרא".
בהחלט 2
הדמויות בו עוד יותר דוחות, היחסים בינהן עוד יותר סתמיים, הניסיונות לזעזע את הקהל על ידי מילים גסות עוד יותר בולטים ובוטים, והגימיקים של הקפיצות בזמן עוד יותר מושכים תשומת לב לעצמם על חשבון הסיפור.
כשאנחנו מסכימים אנחנו מסכימים.
בהחלט 3
ממש כמו ב"עיר החטאים". או "מועדון קרב", כשחושבים על זה.
בהחלט 4
(אתה מודע לזה שאני לא נמנה על המעריצים של 'עיר החטאים' או 'מועדון קרב', כן?).
בהחלט (ריבוט)
אני לא מנסה לגרום לך להעריך יותר אף אחד מארבעת הסרטים שהזכרתי, כמו שאתה לא מנסה לגרום לי להעריך אותם פחות. ואת "עיר החטאים" אני לא אוהב מלכתחילה, אז גם אין צורך בכך.
הביקורת שלי - תקראו
ראשית אומר את שעל ליבי ארמדילו – מדובר כנראה בגוקר שחושב שלתקוע משפטים "שנונים" כמו "… ציפי שביט…" או "יש לי וידוי… אנסתי משולש קטלוגי!" ולספר לנו מה קורה בסרט ומי שיחק טוב ורע, בא במקום לחשוב להרגיש ולנסות להבין. יש במחוזתינו רבים שחושבים שאם הם יודעים לדקלם את שמות השחקנים בכל סרט, איך הם שיחקו ועם מי הם יצאו לפני ואחרי צילום הסרט אז יש להם זכות לבקר את הסרט ולהגיד אם הבינו או לא. אדמירלו הוא כנראה אחד מהם. לעומתו נורתון ועופר הם כנראה אנשים חושבים שעברו בחיים עוד משהו חוץ מטירונות הצה"ל.
לא סתם השיר שפותח וסוגר את הסרט הוא THE BLOWER'S DAUGHTER. מי שהקשיב אבל קלט רק את הפזמון או לא הבין את הכל יכול לטעות ולחשוב שזה שיר אהבה כמו שהסרט הוא סרט שבא לבדר כמו טלנובלה ולא כך הדבר. תרגמתי חלק מהשיר
"וככה זה
כמו שאמרת שהיה
החיים עוברים מעלי בקלות
רוב הזמן
וככה זה,
בקיצור
אין אהבה, אין תהילה
אין גיבור בשמייך
וככה זה
כמו שאמרת שצריך להיות
שנינו שכחנו את משב הרוח הקריר
רוב הזמן
וככה זה
המים קרים יותר
…..
…..
עד שאמצא מישהי אחרת"
את השיר בעצם שר אדם שלא מסוגל באמת לאהוב, אלא רק כדי לספק איזו שהיא אובססיה, עד שימצא אחרת שדרכה הוא יחיה את האובססיה. וכך גם כל הדמיות בסרט כל אחת בדרכה נקשרת לבן זוג או שנים כדי לא להתמודד, כדי להמנע, כדי לא להרגיש. וכמו בשיר זה עוזר "רוב הזמן" כי לרגע, כל אחד מהם חי, מרגיש, אוהב ואז הוא נבהל ועושה משהו כדי להרוס את זה, כדי לא להרגיש קירבה אהבה או אמפטיה (בניגוד להזדהות) לבן אנוש אחר, כי אז הוא פגיע וחלש. הסרט בנוי כך כדי שגם אנחנו הצופים לא נרגיש כלום לשום דמות, כדי שלא נחיה כדי שלא נהנה, ובסוף אנחנו כמו הדמיות מבינים איך בזבזנו את זמננו על משחקי כוח, במקום להרגיש, להיות פגיעים אבל לחיות את החיים ולא לתת להם "לעבור מעלינו בקלות".
אז אדמירלו וחברים יקרים קצת פחות צניות תחשוף אותך בצריח אולי תפגע אבל לפחות תחיה תרגיש תאהב. זה מה שהסרט רוצה לומר לכם, תצפו בו שוב זה סרט חזק!
1. לרדת על כותב הביקורת לא גורם לך להישמע יותר משכנע - להפך.
למעשה, אם היית רק קצת יותר מעליב, התגובה שלך היתה פשוט נמחקת.
2. גם זה שאתה רק אומר מה דעתך על הסרט, בלי לטרוח לומר למה אתה חושב ככה, לא משכנע אותי במיוחד.
דווקא כן עלית על נקודה מעניינת.
אבל אין לי ממש מושג מה המשמעות של כל זה.
האמת, גם לי לא
וזה מתחיל לתסכל אותי קצת יותר מן הראוי.
:-) הבעיה שלכן מתחילה ונגמרת בהנחה שגויה
העובדה ששתי הנשים אמריקאיות מקרית בעליל, ולכל היותר מקורה בעניינים של כסף וכוח, ולא בשיקולים אמנותיים.
המחזה "קרוב יותר", וגם התסריט המקורי למיטב ידיעתי, עוסק בארבעה אנגלים. עד כמה שזה אכפת למחבר, הם גם היו יכולים להיות ארבעה דנים, אסייתיים או ישראלים. הם אמורים לייצג גברים ונשים בלי חשיבות ללאום.
מאחר והמחזאי הוא גם התסריטאי, קל להבין שההסברים הקטנים למה אנה ואליס עושות בלונדון, הם שינויים לאחר מעשה (קצת כמו בסדרות של ג'יי ג'יי אברהמס) שמקורם בהחלטות ליהוקיות ותו לא.
סליחה שהרסתי לך את התיאוריה.
תבורכי
כי אני כבר הגעתי עם עצמי ללופים תיאורטיים בלתי נגמרים. לא נורא התיאוריה, העיקר שנגמרו כבר ייסורי הוורתרס אורגינל האלה.
(תגידי אגב, כתובת האימייל שלך פעילה? שלחתי לך משהו לא מזמן. זו לא דרישה פולנית למענה, רק לוודא שקיבלת
).
אם אני זוכרת נכון,
לא רק שקיבלתי את מה ששלחת, אלא אף השבתי תשובה. ואף מהאימייל היותר פעיל שלי, mika.gill@gmail.com
באמת תהיתי למה את לא עונה לי בחזרה :-)
לא קבלתי כלום
אז אני עושה ניסיון נוסף. אחד אחרון ודי לפני שאני משלחת צוות מתנקשים בכל אדם וגורם שאחראים לתקשורת האינטרנטית בעיירה השלווה כאן.
זה דווקא לא מדויק.
(היי, אני מגיבה למשהו שפורסם לפני 7 שנים!)
אליס אמריקאית גם במחזה, ואנה לא, למיטב זכרוני.
Make of it what you will.
סרט גס רוח ומגעיל
מפתיע שבמאי שיצר את אחד הסרטים הכי מופלאים " מי מפחד מוורגיניה וולף" עשה סרט כל כך סליזי, שיטחי, ריקני ויומרני. מלבד העובדה שהוא מאד אסטטי ומצולם בשיק רב, מבחינת העלילה הוא כלום! סוג של סרט אירוטי אסטטי אבל חסר ערך עליליתי מתיימר להיות איכותי.
מזמן לא הרגשתי בזבוז זמן כזה לאינטלקט. שעממום ריקני.
דיכאון
אבל הסצנה במועדון חשפנות נפלאה.