במקור: Land of Plenty
במאי: וים ונדרס
תסריט: וים ונדרס, סקוט דריקסון, מישל מרדית'
שחקנים: ג'ון דיהל, מישל וויליאמס, וונדל פירס
בשנות השישים נעשתה רפורמה חברתית מקיפה בארה"ב, והרבה מאוד בתי חולים לחולי נפש נסגרו. התפיסה מאחורי השינוי הזה סברה שהרבה חולי נפש יכולים לחיות חיים טובים יותר אם יצילו אותם מידם של המטפלים האימתניים נוסח 'קן הקוקיה', המתעללים בחוליהם/כלואיהם. ההגדרה של "משוגע", לימד פילוסוף חשוב, היא כפייה חברתית-פוליטית נגד החריגים. עם או בלי קשר, בערך מאותה תקופה עלה מספר ההומלסים פלאות, וארצות הברית זכתה למוניטין מוצדק למדי בתור ארץ המוגבלים הבלתי-אפשריים.
'ארץ האפשרויות' (באנגלית: 'Land of Plenty', על שם שיר של ליאונרד כהן), עוסק בפול (ג'ון דיהל, שחקן שלא הכרתי לפני כן), חייל לשעבר בכוחות המיוחדים, שסוחב טראומה מוייטנאם. ולא סתם טראומה: האיש פרנואיד מספיק כדי לצאת, כנראה מאז ספטמבר 2001, למשימה-מטעם-עצמו של מעקב אחרי אויבי האומה האמריקאית. הוא מתנייד סביב סביב ברכב מסחרי מהוה, המסתיר בתוכו ערמות של ציוד מעקב וצילום. פול עוקב אחרי מטרות חשודות בעיניו – המונות בעיקר את כל מי שנראה כמו ערבי – תוך דיווח בלתי-פוסק לטייפ הקלטה. לאיש אין מושג איך הוא מתפרנס.
בעודו עסוק במעקב אחרי איזה חסן, נכנסת לחייו של פול אחייניתו לאנה (מישל וויליאמס, 'דוסון קריק'), נוצריה אדוקה וטובת-לב שזה עתה חזרה מישראל (יש תרועות בקהל?), שם הייתה עסוקה במאבק נגד גדר ההפרדה (יש תרועות בסינמטק, אין בקניונים). עניין זה מתברר לנו דרך שיחותיה במחשב עם אחת יעל, אבל לא תורם שום דבר לסרט חוץ מהצהרה פוליטית אופנתית. וויליאמס, המופיעה על כל הפוסטרים כי היא הרבה יותר פוטוגנית מג'ון דיהל, מבלה את ימיה בעשיית טוב במעון להומלסים, בהרהורים על מצב האומה בווייס-אובר, ובניסיון לפצח את חומת השתיקה וחוסר הידידותיות של דודה.
בעקבות מאורע מצער כלשהו, פול ולאנה מוצאים את עצמם שותפים למסע, ובו הפרנויה של פול, והאופטימיות אוהבת-האדם של לנה מתנגשים בכל עוז, בערך. בתיאוריה, מה שתיארתי כאן היתה צריכה להיות האקספוזיציה. מעשית, מדובר בערך בשעה וחצי של סרט, מתוך שעתיים. וים ונדרס ('מלאכים בשמי ברלין'), במאי שפעם היה אופנתי להעריץ, עשה סרט ארוך, שיכול היה להיות מצוין לו היו חותכים חצי ממנו. אבל נדמה לי שהוא כל-כך אהב את הרעיון הבסיסי, שהוא ויתר על פיתוח עלילה. במשך חצי הסרט, כאשר נהיה יותר ויותר לא ברור איך פול ממשיך עם המעקב שלו ולמה, תמהתי בליבי אם יתברר שלמרבה ההפתעה הוא באמת סוכן חשאי ולא הלום-קרב עם תסמונת פוסט-טראומטית מאוחרת. ולא. הוא מוצג כדפקט אומלל, וממשיך את רוב הסרט בתור כזה, בלי לטרוח להשתנות כמעט עד הרגע האחרון, זאת למרות שהוא הגיבור הראשי בסרט. לנה גם היא לא עוברת יותר מדי התפתחויות במהלך הסרט, וברור למדי שאת ונדרס מעניינים הגיבורים שלו הרבה פחות מהאמירה על ארה"ב (אגב, למישהו נדמה שבגדי הכחול-אדום שלנה לובשת באחת מכרזות הפרסומת בסרט מקריים?). לכן הוא לא טורח להסביר אותם ולמנוע חורי הגיון, וחבל.
חבל, כי היה פוטנציאל, בעיקר בדמותו של פול, שג'ון דיהל נותן הופעה נפלאה שלו. למרות שהוא בסך הכל דמות דחויה משולי החברה וקצת פסיכי, הוא מעורר אמפתיה עד מאוד. למרות ההתבטאויות הגזעניות בהתחלה, דיהל מצליח לעשות איש אומלל שהוא בן אדם לכל דבר, ולא קלישאה מהלכת (הייתי נותן קרדיט לונדרס על זה, אבל בהתייחס לשאר הסרט אני תמה האם הוא בכלל התכוון לזה). דיהל הוא הסיבה העיקרית שבגללה אני נמנע מלקבוע שמדובר בסרט גרוע. ההופעה שלו כל כך טובה, והוא מצליח להחזיק סצינות דרמטיות, כמו גם את מעט הסצינות הקומיות על כתפיו, עד שהוא מציל את הסרט ממגרעותיו הלא מועטות. אלו כוללות את העלילה (?) הפשטנית והנמרחת, המשל המוחדר לצופה עם פטיש אויר, הצילום המעצבן (וידאו דיגיטלי עוד לא יכול להחליף את הפילם, יאמר לוקאס מה שיאמר), ורוב המוזיקה בסרט (פרט לשני שירים, היא אינה כוללת את ליאונרד כהן, וחבל).
בשורה התחתונה, לא מדובר בסרט טוב: הוא ארוך מדי, מרוח מדי ופשטני מדי, אולי בגלל שהבמאי עצמו כמעט והגדיר אותו באיזה ראיון כמנשר. וחבל, כי לו הסרט היה באורך שעה היה מדובר בסרט קצר מצוין. אבל הוא באורך של שעתיים ושלוש דקות.
גם במלאכים בשמי ברלין היתה אקספוזיציה
של שעה וחצי, מתוך סרט של שעתיים.
(בדיוק שעה וחצי. בדקתי.)
אלילים בשמי ברלין
בתור מי שהעריץ בזמנו (ומעריך מאוד עד היום) עבודות מעברו של ונדרס (מצב הדברים, מלכי הכביש, פריס, טקסס, מלאכים בשמי) ועוקב בתסכול אחר דעיכתו ההדרגתית אך מואצת, אני בונה על הסרט הזה בתור המקום שבו אנסה לברר לעצמי האם באמת מדובר בתופעה אופנתית של שנות השמונים או שוים יקירי פשוט איבד את זה.
הערה לביקורת
"דיהל מצליח לעשות איש אומלל..".
מה הוא בדיוק עושה לו ולמה אף אחד לא מדווח על כך לאמנסטי? מצד שני יכול להיות שדיהל חף מפשע והוא רק *מגלם* איש אומלל?
אויש, צודקת.
צר לי על המעידה.
רד\לונג, אפשר לתקן את זה בבקשה?
מלך שירד מגדולתו
ונדרס הוא סיפור עצוב…במאי גאון שהיה מעולה בסרטיו הראשונים("פריס,טאקסס" , יצירת המופת "מלאכים בשמי ברלין") אבל נפל אט אט כתוצאה מהצורך המוזר שלו לבקר את החברה האמריקאית. בכל שלושת הסרטים האחרונים שלו ("הקץ לאלימות", "מלון מיליון הדולר ו-"ארץ האפשרויות") הוא מבקר את האומה האמריקאית בצורה כל כך בנאלית ומתחכמת שקשה בכלל להזדהות עם הדמויות או עם הסרט עצמו.
למרות זאת,אהבתי את "ארץ האפשרויות" אבל לא בגלל ונדרס אלא בגלל מישל ווילימס הנהדרת שמשחקת נפלא בסרט
ואני אומר, ב:
תודה לאל על נוצריות אדוקות וטובות לב (עם עבר בדוסון קריק) שבאות להציל אותנו מעצמנו. מפחיד לחשוב מה היה קורה כאן בלעדיהן.
מצחיק שאתה אומר את זה
כי בארה"ב יש גם די הרבה נוצרים אדוקים וטובי לב שמנסים להציל אותנו מעצמנו על ידי תמיכה בהתנחלויות.
אמנם אלה האוונגליסטים, שתומכים בהתנחלויות כחלק מקדים ממלחמת גוג ומגוג, שבעקבותיה היהודים (אלה שלא ייהרגו) יתנצרו, ויאפשרו את ביאת ישו השנייה. כלומר, הם רוצים להציל אותנו על ידי הכנסתנו למלחמה אפוקליפטית.
אנשים יקרים.
ולמיטב ידיעתי, כשבוש בבית הלבן יש להם השפעה יותר גדולה מאשר לכל הליברלים האלה בקמפוסים שפועלים נגד גדר ההפרדה.
רק להבהיר
אני לא בעד התנחלויות, או בעד אוונגליסטים מטורללים שתומכים בהן מסיבות אפוקליפטיות הזויות (אם כי אין צורך להרחיק עד לארה"ב כדי למצוא כאלה. די בקרית ארבע).
אבל אתה מכליל – יש גם הרבה ארגונים נוצריים שתומכים בישראל בלי קשר להתנחלויות, ולפעמים אפילו בלי קשר למלחמות דת מסוגים שונים. מה שמפריע לי הוא החיבור המסיונרי המתנשא והתמוה בין שמאל נאור, נוצרים אדוקים ומוסלמים פונדמנטליסטים כנגד ישראל – בעיקר משום שעל פי הגדרתן, כל אחת מהקבוצות הללו אמורות לתעב אחת את השניה. כנראה שיש אנשים שהן מתעבות יותר.
הכללתי
רק כי חשבתי שזה במקום, כדי לאזן את ההכללה הקודמת שלך (על "נוצרים אדוקים" וכו').
החיבור בין גורמים שונים שמבקרים את ישראל לא כל כך תמוה. בלי להיכנס לדיון ארוך שלא כאן מקומו, אפשר לציין שקואליציות פוליטיות כל הזמן נוצרות על רקע מטרות משותפות, גם בין גופים ואנשים שונים מאוד. דוגמה אחת לזה בישראל, שאני נזכר בה, היא התמיכה המשותפת, של חברי כנסת דתיים ופמיניסטיות, בהגבלת שידורים פורנוגרפיים בכבלים ובלווין.
וברצינות, פספסת משהו
מעבר לכך שאני מסכים עם קהל הכותבים כאן שמאז Wings of Desire, ונדרס יקירי נמצא בירידה מתמדדת, יש כאן לטעמי נקודה מפוספסת בהערה.
הביקורת של ונדרס לדעתי בסרט אומנם הייתה מופנית לעבר ארה"ב, אבל לא רק. וכאן נכנס נושא הקונפליקט הישראלי-פלסטיני (והאיזכור ברקע של פעילות האם באפריקה). הקונפליקט שלדעתי הוא מציג דרך הדמויות הוא בין תפיסה קפיטליסטית-רפובליקאנית ובין תפיסה חברתית-דמוקרטית. כל דמות בדרכה שלה מנסה "להציל את העולם" כאשר כמעט עד סוף העלילה כל אחד משוכנע בצדקת דרכו.
בנקודת המפנה שבה עומד הדוד (ששכחתי את שמו) רגע לפני הפריצה לבית המגורים הוא אומר "לזה אדם מחכה כל חייו", ואז עוברת המצלמה לאחיינות שלו (ששכחתי את שמה) ומראה אותה יושבת עם הפקיסטני. המעבר הזה היה מכוון והמסר שלו הוא שמה שעושה האחיינית, לשם כך אדם מחכה כל חייו. לא לטובת כל הסיסמאות הגבוהות הלאומיות האלה, אלא כדי לעשות את השינוי החברתי. לחולל שינוי ברמת הפרט. לפעול אפילו למען אדם אחד, זאת התכלית. לא סתם נבחרו הסלאמז הלוס אנג'לסים האלה בסרט.
הסצינה הזאת מאירה לדעתי את הסרט באור כולל יותר, ומה שלדעתי הוא מנסה לאמר שיש להתמקד בפרט ובחברה ולא בסיסמאות הגבוהות בהם עוסק העולם כיום. וזה לדעתי הרבה יותר רחב מאשר המלחמה בעירק, והוא מתקשר גם לסבל האנושי והקושי החברתי של הפלסטינים, הישראלים והחברה האפריקאית הענייה (אם כי במינון נמוך).
זה יפה. לא חשבתי על זה.
וזה בהחלט אפשרי.
אגב, לי הייתה הרגשה, שנתמכה בתחושה שהייתה לי על סמך איזה ראיון שקראתי עם ונדרס, שהוא בחר בישראל כי זה היה אופנתי, ותו-לא.
למרות שזה לא אקוטי...
ולמרות שאני מסכימה מאוד עם הביקורת…
רק רציתי להתייחס לפסקה השנייה של הומו יאפי. כן כנראה שהמעבר ההוא מכוון, אבל מבחינתי המסר הינו אישי ולא כללי. הוא אומר "לזה אדם מחכה כל חייו" ואז פשוט מראים את "תכלית" חייו שלו, ואת "תכלית" חייה שלה. אין שפיטה ממש של אפחד מהצדדים לחיוב או לשלילה ובטח שלא מוסר השכל נוסח "זה מה שצריך לעשות כדי להיות אדם שלם/ להציל את העולם/ להביא את המהפכה {מחק את המיותר}"
תשע שנים אחר כך, המשפט הזה קפץ לי:
"(וידאו דיגיטלי עוד לא יכול להחליף את הפילם, יאמר לוקאס מה שיאמר)".
זה היה נכון ב-2005. היום – תשע שנים אח"כ – מתוך המועמדים לסרט הטוב ביותר שניים בלבד צולמו בפילם, שניים עם מצלמות פילם ודיגיטל כאחד, וחמישה – רק בדיגיטל.
איך שהעולם השתנה.