ארץ האפשרויות

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 29 בינואר 2005Posted in: ביקורות

במקור: Land of Plenty
במאי: וים ונדרס
תסריט: וים ונדרס, סקוט דריקסון, מישל מרדית'
שחקנים: ג'ון דיהל, מישל וויליאמס, וונדל פירס

בשנות השישים נעשתה רפורמה חברתית מקיפה בארה"ב, והרבה מאוד בתי חולים לחולי נפש נסגרו. התפיסה מאחורי השינוי הזה סברה שהרבה חולי נפש יכולים לחיות חיים טובים יותר אם יצילו אותם מידם של המטפלים האימתניים נוסח 'קן הקוקיה', המתעללים בחוליהם/כלואיהם. ההגדרה של "משוגע", לימד פילוסוף חשוב, היא כפייה חברתית-פוליטית נגד החריגים. עם או בלי קשר, בערך מאותה תקופה עלה מספר ההומלסים פלאות, וארצות הברית זכתה למוניטין מוצדק למדי בתור ארץ המוגבלים הבלתי-אפשריים.

'ארץ האפשרויות' (באנגלית: 'Land of Plenty', על שם שיר של ליאונרד כהן), עוסק בפול (ג'ון דיהל, שחקן שלא הכרתי לפני כן), חייל לשעבר בכוחות המיוחדים, שסוחב טראומה מוייטנאם. ולא סתם טראומה: האיש פרנואיד מספיק כדי לצאת, כנראה מאז ספטמבר 2001, למשימה-מטעם-עצמו של מעקב אחרי אויבי האומה האמריקאית. הוא מתנייד סביב סביב ברכב מסחרי מהוה, המסתיר בתוכו ערמות של ציוד מעקב וצילום. פול עוקב אחרי מטרות חשודות בעיניו – המונות בעיקר את כל מי שנראה כמו ערבי – תוך דיווח בלתי-פוסק לטייפ הקלטה. לאיש אין מושג איך הוא מתפרנס.

בעודו עסוק במעקב אחרי איזה חסן, נכנסת לחייו של פול אחייניתו לאנה (מישל וויליאמס, 'דוסון קריק'), נוצריה אדוקה וטובת-לב שזה עתה חזרה מישראל (יש תרועות בקהל?), שם הייתה עסוקה במאבק נגד גדר ההפרדה (יש תרועות בסינמטק, אין בקניונים). עניין זה מתברר לנו דרך שיחותיה במחשב עם אחת יעל, אבל לא תורם שום דבר לסרט חוץ מהצהרה פוליטית אופנתית. וויליאמס, המופיעה על כל הפוסטרים כי היא הרבה יותר פוטוגנית מג'ון דיהל, מבלה את ימיה בעשיית טוב במעון להומלסים, בהרהורים על מצב האומה בווייס-אובר, ובניסיון לפצח את חומת השתיקה וחוסר הידידותיות של דודה.

בעקבות מאורע מצער כלשהו, פול ולאנה מוצאים את עצמם שותפים למסע, ובו הפרנויה של פול, והאופטימיות אוהבת-האדם של לנה מתנגשים בכל עוז, בערך. בתיאוריה, מה שתיארתי כאן היתה צריכה להיות האקספוזיציה. מעשית, מדובר בערך בשעה וחצי של סרט, מתוך שעתיים. וים ונדרס ('מלאכים בשמי ברלין'), במאי שפעם היה אופנתי להעריץ, עשה סרט ארוך, שיכול היה להיות מצוין לו היו חותכים חצי ממנו. אבל נדמה לי שהוא כל-כך אהב את הרעיון הבסיסי, שהוא ויתר על פיתוח עלילה. במשך חצי הסרט, כאשר נהיה יותר ויותר לא ברור איך פול ממשיך עם המעקב שלו ולמה, תמהתי בליבי אם יתברר שלמרבה ההפתעה הוא באמת סוכן חשאי ולא הלום-קרב עם תסמונת פוסט-טראומטית מאוחרת. ולא. הוא מוצג כדפקט אומלל, וממשיך את רוב הסרט בתור כזה, בלי לטרוח להשתנות כמעט עד הרגע האחרון, זאת למרות שהוא הגיבור הראשי בסרט. לנה גם היא לא עוברת יותר מדי התפתחויות במהלך הסרט, וברור למדי שאת ונדרס מעניינים הגיבורים שלו הרבה פחות מהאמירה על ארה"ב (אגב, למישהו נדמה שבגדי הכחול-אדום שלנה לובשת באחת מכרזות הפרסומת בסרט מקריים?). לכן הוא לא טורח להסביר אותם ולמנוע חורי הגיון, וחבל.

חבל, כי היה פוטנציאל, בעיקר בדמותו של פול, שג'ון דיהל נותן הופעה נפלאה שלו. למרות שהוא בסך הכל דמות דחויה משולי החברה וקצת פסיכי, הוא מעורר אמפתיה עד מאוד. למרות ההתבטאויות הגזעניות בהתחלה, דיהל מצליח לעשות איש אומלל שהוא בן אדם לכל דבר, ולא קלישאה מהלכת (הייתי נותן קרדיט לונדרס על זה, אבל בהתייחס לשאר הסרט אני תמה האם הוא בכלל התכוון לזה). דיהל הוא הסיבה העיקרית שבגללה אני נמנע מלקבוע שמדובר בסרט גרוע. ההופעה שלו כל כך טובה, והוא מצליח להחזיק סצינות דרמטיות, כמו גם את מעט הסצינות הקומיות על כתפיו, עד שהוא מציל את הסרט ממגרעותיו הלא מועטות. אלו כוללות את העלילה (?) הפשטנית והנמרחת, המשל המוחדר לצופה עם פטיש אויר, הצילום המעצבן (וידאו דיגיטלי עוד לא יכול להחליף את הפילם, יאמר לוקאס מה שיאמר), ורוב המוזיקה בסרט (פרט לשני שירים, היא אינה כוללת את ליאונרד כהן, וחבל).

בשורה התחתונה, לא מדובר בסרט טוב: הוא ארוך מדי, מרוח מדי ופשטני מדי, אולי בגלל שהבמאי עצמו כמעט והגדיר אותו באיזה ראיון כמנשר. וחבל, כי לו הסרט היה באורך שעה היה מדובר בסרט קצר מצוין. אבל הוא באורך של שעתיים ושלוש דקות.

תגיות: