דמעות של גמל

מאת
קיפוד
– פורסם ב 20 בדצמבר 2004Posted in: ביקורות

במקור: Die Geschichte vom weinenden Kamel
תסריט ובימוי: ביאמבסורן דאבה, לואיג'י פאלורני

עברית היא שפה מגניבה. יש לנו מיליון מילים, בערך, לתיאור כל מיני דברים שאינם ממש חלק מחיי היום-יום שלנו. למשל, במקום שלאסקימואים יש חמישים ושתיים מילים שונות לשלג, לנו יש מילים שונות לתיאור פעולת הקטיף. 'מסיק', 'בציר', 'גדיד', 'אריה' – אם לנקוב בכמה. עוד עדות לעושר השפה נמצא במעדנים השונים שאינם מוגשים אף במשובחות שבמסעדות. רפרפאות, תופינים, חמיטות, צפיחיות, ועוד ועוד. למה אני טורח להזכיר את זה? כי בביקורת הזאת סוף-סוף תהיה לי הזדמנות להשתמש במילה נדירה למדי. "נאקה".

לא, "נאקה" איננה הצליל שאתם משמיעים בעת שאתם מגלים שנכנסתם בטעות לאולם בו מוקרן הסרט החדש של האחיות אולסן. הנאקה היא אשתו של הגמל, כפי שכל מי שלמד לפסיכומטרי זכר ליומיים או שלושה פעם. והסרט למענו התכנסנו כאן היום הוא סרט על נאקה, ועל הבכר שלה (בכר – גור גמלים. כן, גם זה בעברית). והבכר בוכה. והבכר בוכה.

אני לא יכול לומר שאיני מבין אותו, במקצת. קודם כל שולפים אותו החוצה מרחמה של אימו, רק כדי להסביר לו שהוא תקוע בכפר קטנטן במונגוליה, במדבר הגובי. ונכון, המשפחה המטפלת בו נחמדה מאוד ולבושה יפה, אבל חיבור לאינטרנט אין להם. עזבו אינטרנט, אפילו הטלויזיה לא הגיעה לאותו ישוב. ועזבו טלויזיה, הסיבה העיקרית לכך שהבכר בוכה היא שאמו הנאקה לא אוהבת אותו, ולא מוכנה להיניק אותו. נו, אתם לא הייתם בוכים?

באופן רשמי, מדובר בסרט דוקומנטרי, אבל קשה לי להאמין שכך הדבר. קשה לי להאמין ששני סטודנטים בבית ספר לקולנוע בגרמניה הגיעו לאמצע שום מקום במונגוליה, ושם במקרה חזו בלידת גמל, ובילדים הנשלחים לעיר הקרובה להביא משם איזה מומחה, שינגן לאמא עד שתכנע ותסכים להיניק את בכרה בכורה. הסיכויים לכך מופרכים מדי. אני כן מאמין שהיוצרים ניסו לתעד את הוויי השבטים הנודדים המונגולים, ולשלב אותו בעלילה שבנו. אני כן מאמין שבני המשפחה משחקים את עצמם, ומשתלבים בעלילה הפשוטה שהוכתבה להם. דוקומנטרי זה לא, אבל מבחינה אנתרופולוגית, זה בהחלט מעניין. מעין פרק ארוך להחריד של נשיונל ג'אוגרפיק, על משפחה מונגולית.

אך בעוד אורחות המשפחה ומשק החי שלה מספקים ענין רב, הרי שהעלילה לא ממש. נולד גמל, הוא בוכה, והילדים נשלחים להביא את המומחה. באמת, זה הכל. והם לא מדברים הרבה, המונגולים הללו. אנשים רגועים וחייכנים. טוב להם גם בלי אינטרנט וטלויזיה, על אף שהילדים פותחים עיניים גדולות בעיר הגדולה למראה אחת כזאת. כך שסרט כמו 'דמעות של גמל' צריך לראות במצב רוח מונגולי. רגוע, זורם, ולא ממהר לשום מקום.

אלמלא היה מדובר בסרט כמעט דוקומנטרי, הייתי משבח את התפאורנים, את המלבישים, ואפילו את המלחינים והנגנים. אבל נראה שהבגדים המפוארים שהם לובשים שם הם אכן בגדי היום יום שלהם, ושהמוזיקה המהפנטת הזאת היא אכן המוזיקה העממית שלהם. הם אפילו גרים באוהלי חמישה כוכבים עם ארבעה כיווני אוויר צלול.

אין ספק שמדובר בסרט מיוחד, וכבר בעבור זה מגיעות לו נקודות זכות. אבל למה – הו למה? – למה הוא איטי כל כך, ולא קורה בו כלום? אני בטוח שלא צופה אחד או שניים יחפשו בשלט את כפתור ההרצה קדימה, רק כדי להתאכזב מכך שגם אם זכרו להביא את השלט מהבית, הוא לא תואם למקרנות הקולנוע. אותם צופים קצרי רוח יוכלו אמנם לשאול את הסרט מספריות ה-DVD השכונתיות (חלקן כבר מחזיקות עותקים ממנו), אך אני מאמין שחווית הצפיה תפגע. מסך הטלויזיה בסלון, גדול ככל שיהיה, עושה עוול לנופים עותקי הנשימה.

וכן, גם אם בשורה התחתונה לא נרשמה התלהבות אדירה מצידי מהסרט האמור, הרי שמנופי מונגוליה נרשמה גם נרשמה. אלמלא הייתי יודע כבר את יעדן של שתי החופשות הקרובות שלי (מוזר. לתכנן שבוע קדימה אני לא יכול, אבל אני יודע היכן אהיה בקיץ עוד שנתיים), הייתי כבר בדרך לרכוש את מדריך Lonely Planet למונגוליה, לתכנן מסע לשם. מישהו רוצה לחבור אלי?

תגיות: