הכלה הסורית

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 4 בדצמבר 2004Posted in: ביקורות

במאי: ערן ריקליס
תסריט: ערן ריקליס וסוהא עראף
שחקנים: היאם עבאס, מכרם ח'ורי, קלרה ח'ורי, אשרף ברהום, איאד שיתי

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרמה הסורית, ושינתה את שמה לרמת הגולן. כמעט כל תושבי הרמה הדרוזים שנותרו בה, סרבו להכיר בשלטון החדש ולקבל אזרחות ישראלית. עד היום הם ממשיכים לראות בסוריה את מולדתם, ומקיימים בכל דרך אפשרית קשרים איתה ועם קרוביהם בה, מהם הופרדו במלחמה. בין השאר, הם גם מתחתנים עם אזרחים סורים. המלכוד: מרגע שהוחלט על חתונה, הדרוזי או הדרוזית תושבי הגולן מקבלים מישראל כרטיס לכיוון אחד לסוריה. כשהם מממשים אותו ועוברים לצד השני של הגבול, הם מתנתקים ממשפחתם, שנשארת מאחור.

'הכלה הסורית' מתרחש ביום של חתונה כזאת. מונה (קלרה חורי) ממג'דל שאמס, היישוב הדרוזי הגדול בגולן, אמורה לעבור את הגבול מישראל לסוריה. שם, היא אמורה להתחתן עם טלאל מדמשק, שחקן בסדרת טלוויזיה סורית מצליחה. לפני שמונה עוזבת, החמולה שלה עורכת לה מסיבת חתונה, שהיא גם מסיבת פרידה-לתמיד. כרגיל בדרמות, מפגש משפחתי חשוב כזה, שמפגיש בין כולם אחרי זמן רב, מנקז אליו את כל הבעיות הבלתי פתורות. כך למשל אחותה של מונה, אמאל (היאם עבאס), לא מסתדרת עם בעלה, המשוכנע שנשים צריכות לעשות מה שאומרים להן. או למשל אביה של מונה, חאמד, נעצר בעבר בעוון פעילות פרו-סורית ועתה הוא צריך להתעמת עם שוטר כוחני כדי להיפרד מבתו בגבול (אגב, את חאמד מגלם מכרם חורי, אבא של "מונה" גם בחיים, ושחקן וותיק, מוערך ומצליח במיוחד. ההוכחה האולטימטיבית: הוא הופיע בפרק של 'הבית הלבן'!). חאמד גם מסוכסך קשות עם בנו, חאתם (איאד שיתי, 'זינזאנה'), אחיהן של מונה ואמאל. חאתם בגד בערכים המקומיים כשעזב את הגולן, ועכשיו הוא עוד מופיע לחתונה עם אשתו ובנו מרוסיה, רחמנא ליצלן. כל אלה הם רק חלק מהעימותים, שמתפרצים בזמן החינגה לכבוד החתונה.

עם תום המסיבה, מונה והמשפחה מגיעים לגבול, כדי שמונה תעבור לצד השני, תפגוש את ארוסה לראשונה, ותתחתן איתו. במעבר הגבול מגלה המשפחה, שלביורוקרטיה האכזרית של ישראל וסוריה יש בשבילם כמה הפתעות חדשות ומייאשות. מדובר בתסבוכת שלמה, שמעמידה בספק את האפשרות שמונה תעבור את הגבול.

יש ב'כלה הסורית' הרבה דברים טובים. נופי הגולן מצטלמים נהדר, והכפר הדרוזי נראה אותנטי לחלוטין. אין הכוונה לכך שהסרט נראה כאילו צולם ברחוב אקראי במג'דל שמס במצלמת וידאו, כי ללא ספק ההפקה מושקעת. השחקנים טובים, וגם אם הם מתנהגים בצורה מלודרמטית מדי, אפשר לסלוח להם – אחרי הכול זאת מלודרמה.

אבל הבעיה העיקרית עם הסרט – וזו בעיה גדולה – היא התסריט, שנכתב על ידי ערן ריקליס וסוהא עראף (לא אלמנת הראיס). הסרט מורכב מהרבה מאד סיפורים קטנים, אולי הרבה מדי, ולאף אחד מהם, בסופו של דבר, לא מוקדשת הרבה תשומת לב. אנו אמנם לומדים על הדמויות במהלך הסרט, אבל לא מספיק, ולכן, כפי שקורה לעתים קרובות בסרטים מרובי דמויות, היה קשה – לי, לפחות – לפתח הזדהות עם מי מהן. ריבוי הסיפורים גם גורם לכך שיש הרבה סיטואציות קטנות שלא מתחברות ברובן, ויותר מדי פעמים הסרט מתחיל להתעסק עם נושא כלשהו, ואז פשוט עוזב אותו בלי לחזור אליו מאוחר יותר. רוב הבעיות השונות בתוך המשפחה לא נפתרות ולא מגיעות לשום שיא, מה שגורם לסרט להיראות כמו פרק אחד מתוך סדרה.

הדמות שהכי קרובה להיות דמות ראשית היא לא מונה, שנשארת פאסיבית כמעט לגמרי לאורך כל הסרט, אלא אמאל אחותה. היה מדויק יותר לקרוא לסרט 'אחותה של הכלה הסורית'. לאמאל יש, כאמור, עימות עם בעלה, אבל מלבדו היא לוקחת על עצמה גם חלק מהבעיות של בני המשפחה האחרים, בוחשת בקלחת ועושה כמיטב יכולתה כדי שהמשפחה כולה תוכל ליהנות מהיום האחרון עם מונה. היאם עבאס מגלמת את אמאל בצורה משכנעת, ולפעמים מרגשת. אבל איכשהו, גם איתה לא קורה הרבה בסופו של דבר, ולכן כל הצילומים שלה מתייסרת משאירים תחושת ציפייה לפואנטה שלא באה.

הבעיה הגדולה ביותר היא הסוף המבלבל של 'הכלה הסורית'. הסרט בונה מתח, מכניס את הדמויות למצב קשה במיוחד, ואז, כדי לצאת ממנו בסוף, מעמיד פנים שלא מדובר פה בדרמה מציאותית, אלא בפנטסיה. לפעמים, בסרטים שמזגזגים על הקו בין אירועים הגיוניים לאירועים בלתי-הגיוניים, זה עובד. במקרה הזה לא: עד אותו רגע, הסרט הוא ריאליסטי לגמרי, והסוף ה"לא הגיוני" נראה מלאכותי ומאולץ.

כל אלה מפריעים ליהנות מהסרט כחוויה בידורית, אלא אם כן אתם יודעים ליהנות מפרטים קטנים בנפרד – סצינות נפרדות, אמינות, שמשוחקות טוב, אבל לא מתחברות להרבה. אבל ברובד אחר, כשמתייחסים ל'כלה הסורית' כאל הצהרה חברתית-פוליטית מעוררת מחשבה, לסרט יש אמירה ברורה. מאז נסיגת צה"ל מלבנון, אין בישראל דיון ציבורי על עתיד הגולן. 'הכלה הסורית' הוא תזכורת לכך שגם בגולן, כמו בשטחים, עם האדמה הכבושה הגיעה ב-1967 אוכלוסיה כבושה. האוכלוסיה הזו עלולה יום אחד לפתוח בהתקוממות כללית (אחרי הכול, גם השטחים היו שקטים לפני 1987). אבל האם התזכורת הזו תביא, כמו שאולי רצו היוצרים, לחשיבה מחדש של הצופים הישראלים על יחס העלות/תועלת שבשליטה בגולן? בכלל, כמה טעם יש בהצהרה חברתית-פוליטית של סרט? קשה להאמין שאמירה של סרט יכולה להשפיע משמעותית – שאלו את מייקל מור על 'פרנהייט 11/9'. לא, הכי סביר שההשפעה היחידה של 'הכלה הסורית' תהיה שיום אחד, נוכל להסתכל בו ולהגיד "וואללה, אפשר היה לנחש שתהיה אינתיפאדה דרוזית בגולן לפני שהיא התחילה".

תגיות: