במקור: Bridget Jones: The Edge of Reason
במאית: ביבן קידרון
תסריט: הלן פילדינג, ריצ'רד קרטיס, אנדרו דייויס ואדם ברוקס
על פי ספרה של הלן פילדינג
שחקנים: רנה זלווגר, קולין פירת', יו גרנט, סאלי פיליפס, ג'אסינדה ברט
לברידג'ט ג'ונס יש כל מה שבחורה יכולה לרצות בחיים – בוס תובעני, חברים מעצבנים, אמא מפדחת, ותחת ענק שכולם צוחקים עליו. יש לה גם חבר מקסים, שמספק לה פעילות מינית כל בוקר, ואף לא שפשפת אחת להתלונן עליה. את ברידג'ט פגשנו לראשונה ב'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'. אז היא היתה עסוקה בעיקר בסוגיות כבדות משקל (תרתי משמע), צריכה מוגזמת של אלכוהול, ועישון מסיבי. היה לה גם קטע עם הבוס שלה, והיתקלויות לא נעימות עם ידיד של ההורים. אבל כל זה מאחוריה עכשיו. כי עכשיו, כמו שהיא מצהירה בגאווה, זו שנה חדשה, ויומן חדש. היא נמצאת כבר חודשיים במערכת יחסים, והיא מאושרת. באמת.
כדרכן של בחורות קלאמזיות בעלות בטחון עצמי נמוך, שלא שלמות עם הגוף שלהן, ברידג'ט חושדת שהחבר שלה מעדיף פרגית אחרת, חיננית, מושלמת ובעלת שיק מהאגדות. הוא, כדרכם של גברים, לא מבין מה עובר עליה. אז הם מתווכחים, והרבה, והכל בבריטית מנומסת. כלומר, היא מתלוננת, מקטרת, מברברת ודוהרת. והוא – מתנצל, מתגונן, מתרפס. ומהסס.
במה שהיה יכול להיות פתרון נוח, אלמלא הוא מתרחש אחרי נצח, הבוס של ברידג'ט שולח אותה לתאילנד, לצילומי כתבה תיירותית. בן הזוג שמשודך לה לנסיעה, הוא לא אחר מהרב-שגל יו גרנט, אקס מיתולוגי ואחד שמנסה למצות מכל מצב את נוזל הסיכוך.
בקיצור, מן הפח אל הפחת. מצנון יבש ומעונב, בדיוק מה שרשם הרופא, לייצוג הבריטי של דודו טופז – רווק נצחי הולל, הבטוח בעצמו עד כדי בחילה, ועד כדי התעלמות הכרס הרופסת ומהקמטים בזוויות העין.
יש רק בעיה אחת: זה לא מעניין. לאורך כל הסרט ברידג'ט ג'ונס מתחבטת ומתלבטת, מתלבטת ומתחבטת. די, כמה אפשר? במקום לדבר – עשי משהו, זרקי לנו איזו עצם. ואכן, מדי פעם זורקת לנו הג'ונס משהו שיפיל אותנו מהרגליים: בדיחות. משומשות. לעוסות. עייפות. סתמיות. מבזות.
באיזשהו שלב, הקסם האישי של ברידג'ט שהכרנו בסרט הראשון, התחלף בשטיקים של פרחה אהבלה. הרבה יותר מדי מהסרט מתבסס על התחת הגדול של ברידג'ט, ועל הנטייה שלה להשפיל את עצמה (ואחרים) בכל סיטואציה אפשרית. דוגמה מקרית: ברידג'ט צריכה להגיע לאירוע מעונב חשוב במיוחד. בחפזונה כי רב, היא משאירה את מלאכת האיפור לזמן הנסיעה במונית. המצלמה מראה לנו כל מהמורה ומהמורה שעוברת המונית, אבל ברידג'ט לא שמה לב לקפיצות בדרך. אנא ילדים, נחשו מה תהיה הסצינה הבאה בסרט. בדיוק. ועוד דוגמה: ברידג'ט עולה ברכבל לפסגתו של הר מושלג, לאחר שהתרברבה כי היא גולשת סקי מיומנת. חמש שניות לאחר מכן, היא מוצאת את עצמה על הפנים. מה קורה לאחר שהיא נעמדת על רגליה? נכון, היא מתדרדרת במורד ההר, בצווחות אימה. יופי, נחמה.
בדיחות אחרות מחזירות את ברידג' לפטפטת שהיא אוהבת כל כך, במשחקים ההו-כה-משעשעים, "מה הדבר-הלא-נכון-בזמן-הלא-נכון הכי נוראי שברידג'ט יכולה להגיד?", ו-"מה הדבר הבא שתאמר ברידג'ט, שיכניס אותה לצרות גדולות אפילו יותר?". כשזה נעשה טוב, עם אצבע רגישה על הדופק, משחק ההשפלות הזה יכול אפילו לשעשע מדי פעם. אבל לא כשזה מגיע במינונים גדולים מדי. אני מצטערת, אם כל סצינת מפתח נפתחת במשפט כמו "הפעם, דבר לא יכול להשתבש!", התגובה היחידה שלי לפדיחה שתבוא מיד היא "הו, כמה מפתיע". אני לא רואה טעם להעמיד פנים שאני מופתעת מהברוך הנוכחי, או לצחוק ממנו.
יש משהו עצוב בידיעה שאת חיה מבדיחה לבדיחה, בניסיון נואש להצחיק מישהו. יש משהו עצוב בידיעה שאנשים צוחקים ממך, לא איתך. והכי עצוב זה לגלות שאת לא מצחיקה. שהקסם כבר לא עובד בפעם השניה. לרוע המזל, זה בדיוק המצב ב'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים'. כשסרט שלם עובד על הנוסחה הזו, הוא צריך להציע לי משהו אחר, למשל מסר מעורר מחשבה או אמירה כלשהי, כדי שלא אאבד עניין. ל'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים' אין את זה. אפילו לא פסקול, שיקל על הכאב. גם הוא, כמו הבדיחות, טחון ולעוס. במקום לשרת את הסרט, מכתיב לו הפסקול הגלגל"צי את הקצב.
לא צריך לראות את הסרט הראשון טרם הצפייה ב'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים'. גם בלעדיו אפשר להבין טוב מאד מי נגד מי ולמה. מצד שני, לא צריך לראות את 'ברידג'ט ג'ונס: עובדות החיים'. נקודה.
!Damn right (וגם אהרו''כ)
ממש הפתיע אותי עד כמה הסרט השני איכזב לעומת הסרט הראשון שהיה מקסים. בשום פנים ואופן לא הצליחו לגרום לה להראות חמודה וכל ההקצנות האלה ממש הזיקו לה. אין לי מושג אם זו אשמת היוצרים או אשמתה של רנה זלווגר אבל גרמו לה להיראות כמו אווזה צולעת בהריון (כן אני יודעת שהן לא נכנסות להריון אלא מטילות ביצים, זה לא חשוב).
באופן יותר מפתיע הקטע היחיד שקצת קצת שיעשע אותי היה שיחזור כמעט מדויק של המכות בין שני הגברים, מן הסתם שניהם היו מחזיקים סרט שלם בלי האווזה ללא בעיות.
רנה היא לא האווזה היחידה
ב"אהבה זה כל הסיפור" הגעתי למסקנה שגם פירת' וגרנט ממחזרים את אותם שטיקים אידיוטיים סרט אחרי סרט עד שבא להקיא.
אוך אם הביקורת הייתה יוצאת שש שעות קודם לכן!
בדיוק ניסיתי לשכנע ידידה שלי *לא* לראות את הסרט הזה, וחיפשתי ביקורת באתר בשביל להוכיח לה.
דווקא הסרט היה בסדר
החצי הראשון והמצחיק היה מצחיק
בעיקר קטע השלג
לדעתי הפעם ההשמנה של זלווגר רנאה לי יותר מדגי שמנה לדעתי עכשיו היא היתה יותר שמנה מאשר בסרט הראשון.
אני אהבתי בסופו של דבר את הסרט
אולי נופל מקודמו אבל לא רע כפי שאתם מתארים אותו
אחלה ביקורת
אני אישית מסכימה עם כל מילה.
ברידג'ט לא אמורה להיות מטומטמת, היא לא מטומטמת בספרים וגם לא ממש בסרט הראשון.
כאן היא נעל בית. כל הסרט תהיתי מה קולין פירת עושה איתה בכלל.
חבל.
611 מילים זה לא רע
בהתחשב במבוכה שהסרט הזה גורם לצופה הממוצע, לפי הסיבות שתיארת בביקורת.
סתם מתוך תהיה – מה הביקורת כללה כשהיית על 250 מילה?
כמה עצוב
עשיתי מעשה ממש לא חכם- קראתי את הספר השני לפני הסרט. ולמה זה לא חכם? בגלל שהספר פשוט ענק! כבר מהעמוד הראשון צחקתי! ולא מבדיחות מפגרות בכלל. הספר השני שנון בהרבה מהראשון, מלא בהרבה יותר התרחשויות מצחיקות ולא פלא שבוקר אחד, אחרי שבלילה קראתי את הספר, אמא שלי שאלה אותי איזה סרט מצחיק ראיתי באמצע הלילה בגלל שהיא שמעה אותי צוחקת.
איכשהו בסרט הזה פשוט הצליחו להוריד את כ-ל החלקים הטובים בסרט! זה היה פשוט כשרון מטורף! יותר מזה באמת שלא יכלו להרוס! שינו ל-ג-מ-ר-י את דמותה של רבקה ממש ברמה שזה עצבן; במקום שיהיו ריבים מסיבות מצחיקות ומטורפות בין מארק לברידג'יט, בעיקר קטע אחד ממש קורע, כל הריבים שלהם די אותו דבר; בסקי במקום קטע מצחיק לאללה שמראה כמה ברידג'יט לא יודעת מה היא עושה, הראו קטע צפוי שלא היה בספר; לא הייתה בכלל התייחסות לראיון קורע שברידג'יט עשתה בספר לקולין פירת' (יאפ- מארק.) למרות שיכלו בקלות לעשות מזה משהו מצחיק והשאלה בסוף בכלל שונתה!
לא הייתה בדיחה אחת שממש אהבתי בספר והייתה בסרט! וזה הדבר שהכי אכזב אותי- הגיעו בסרט לסיקוונס שהיה ענק בספר, חיכיתי בהשתוקקות לראות את הקטע שכ"כ הצחיק אותי, ובמקום זה קיבלתי משהו שונה לגמרי… והדבר היותר מעצבן היה שכל האולם פשוט נקרע מצחוק ברמות מטורפות, ואני פשוט בהיתי בחברה שלי (שגם כן קראה את הספר) במבט של "למה כל האנשים האלה צוחקים כשככה שוחטים לנו את הספר מול העיניים?".
מיחזור
אהבתי מאוד את הספר הראשון בסידרה אבל לעזאזל!! הספר השני הוא מיחזור שלם של הראשון מיחזור אחר מיחזור , חיקוי אחר חיקוי – מלווה בקלישאות פה ושם שרק הורסות עוד יותר (מת על האתר הזה פעם ראשונה שאני כותב פה…)
קצת ראיתי את זה בא
הסרט הראשון היה חמוד ונוגע, אבל סבל ממשהו שלא ממש ידעתי שסרט יכול לסבול ממנו- עודף הומור עצמי (בד"כ סרטים סובלים מהבעיה ההפוכה). יש גבול לכמה שבן אדם יכול לצחוק על עצמו!!! בסצינות בהן ציפיתי מברידג'ט להפגע עד עמקי נשמתה, כמו שאני הייתי עושה אם אנשים היו מזלזלים בי כמו שזלזלו בה בסרט- היא רק הסמיקה במבוכה. אז נכון, גם אני זללנית, חסרת טקט ולא מתה על עצמי, אבל בסצינות מסוימות, פשוט לא יכולתי להתחבר למאזוכיזם של ג'ונס, ואפילו הרגשתי שאני בוגדת באחוות הבנות הזללניות וחסרות הטקט שלא מתות על עצמן. וזה עוד בסרט הראשון, שהיה סה"כ חביב מאוד.
בסרט השני זה כבר מ מ ש יצא מפרופורציה, וברידג'ט הפכה למאזוכיסטית ממדרגה ראשונה, אחת שעושה ואומרת דברים מפגרים כי היא יודעת שהם מפגרים ומאוהבת בפיגור של עצמה. לא ההרגלים המגונים, לא הנטיה לומר ולעשות את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון, לא המראה המגושם ולא הידיים השמאליות הם הבעיה של מיס ג'ונס, אלא פשוט מאוד הסירוב שלה להשתנות. אפשר ממש לקרוא לזה נרקיסיזם!
אין לה סיבה לרצות להשתנות.
תכל'ס, הפידבק היחיד שהיא מקבלת מהסביבה, זה שההתנהגות הזו גורמת לאנשים לריב עליה.
די עצוב
אם תהיה אהבל, ותראה לאנשים שהמניע להתנהגות שלך הוא לא רוע אלא טיפשות,תקנה את לבם, או לפחות את סלחנותם ורחמנותם. זו הסיבה שביסודי נהניתי לשחק אותה קצת אהבלה, כי מה שהמורים הענישו עליו תלמידים אחרים, לי הם עשו הנחות ונתנו ליטוף מלא חמלה על הראש. ואז ראיתי "דאריה" (הסרט המצויר הזה על הילדה הצינית שלא אכפת לה מה כולם חושבים עליה) והבנתי שאפשר גם אחרת, ושלא כולם חייבים לאהוב אותי. מקווה שזה לא נשמע משתפך מדי.
המוזיקה
מה שבאמת הפריע לי בסרט היתה המוזיקה. לא מספיק שהם דוחפים לנו את הסיפור בגרון אבל מקצינים את המוזיקה לרמה מגוחכת לגמרי.
סקופ! מתוכנן כבר סרט ההמשך השלישי בסדרה
הסרט יענה לשם: "היומן של ברידג'ט מת מצחוק", עם… ניחשתם! לזלי נילסן הבלתי נלאה בתפקיד בן זוגה החלומי של ברידג'יטנו הסופגניה האהבלה.
ובא לציון גועל נפש.
יאמר לזכותה של רנה זלווגר
היא לא רצתה לעשות את הסרט עד שהציעו לה סכום לדבריה כבר לא יכלה לעמוד בפניו.
ובאמת, אם משלמים לבנאדם כ"כ הרבה לסרט, למה שהוא יתנדג?
(אפילו שיש שחקנים שיחליטו לא להציק לקהל ולא משנה מה כמה מציעים להם..)
לפחות ככל הזכור לי,
לא היתה לה בעיה להופיע בסרט. היא רק לא רצתה להשמין בשבילו.
אבן מאבני הכותל... חחחח....
אכן, הייתי משריצה לו צאצא.
מתפדחת ברידג'ט כשהיא מגלה שהתחת שלה זכה לקלוז אפ חושפני בשידור חי.ביג דיל! אם זה היה קורה עם הבטן, זה היה ממש טראגי, והייתי מבינה אותה.
.
אגב- למה שמנות בקולנוע אף פעם לא משמינות בבטן? תמיד בתחת! זה מונע ממני להזדהות עם הגיבורה- הרי תחת גדול זה כמו חזה גדול, רק מאחור. זה סקסי ויפה.
לעומת זאת, בטן צמיגית ונשפכת,היא דבר דוחה ומגעיל, שמאמלל את חייה של האשה שקוללה בכזה דבר.בסרט הראשון
סוף
אז זהו- כל הכבוד לביונסה וג'יי לו, שהוכיחו שלהשמין בישבן זה יפה, אבל עכשיו נראה אתכן, פמניסטיות,משמינות גם בבטן!
זה עניין של מבנה גוף
אני מקווה שאת מודעת לזה.
לרובן המכריע של הנשים יש בעיה גדולה יותר עם הישבן, בעוד השמנה באיזור הבטן נחשבת בגדול לבעיה של גברים.
ברור שיש יוצאים ויוצאות מן הכלל, אבל ברמת העיקרון, ככה זה.
תחת גדול מציק להרבה יותר נשים.
לדעתי זה יותר עניין של תפיסת ה''שמנה''.
גם בחורה די רזה יכולה לקטר על התחת הגדול שלה, בעוד שבטן פשוט אין לה. נכון שמבנה הגוף משחק תפקיד, אבל אפילו עם מבנה גוף טוב (שמשמין בעיקר בתחת ובחזה ויוצר צורה נשית ויפה), בסופו של דבר גדלה גם בטן.
פשוט הסטנדרטים של "שמנה" הם כבר כל כך מגוחכים שהבנות צריכות למצוא בכוח *משהו* שקצת בולט בגוף שלהן כדי להיטפל אליו.
שמנה זה מושג מאוד יחסי
רנה זלווגר גם לאחר שהעלתה משמעותית במשקל רחוקה מלהיות פרה.
63-62 קילו זה ממש לא שמנה (מה לעשות שביומיום זלווגר דקיקה ושוקלת כ- 48-47 קילו בעין לא מזוינת).
יש צדק בטענתך לגבי ההשמנה באיזור הישבן ולא באיזור הבטן- אני גם כן תובעת את עלבונה של הכרס הנשית !
ההשמנה המשמעותית של ברג'ט – זלווגר, היא באזור הפנים – ממש אבו נפחא.
גם לפני כן היו לה פנים עגולות, אבל כמה קילוגרמים טובים עשו דרכם במעלה הבטן, דרך הצוואר בואכה פניה היפות וזה ממש נראה טוב מול המצלמה – עם פנים כאילו תפוחות, לך תוכיחי שהגוף לא מאוד מלא (לפחות לפי אמות המידה הנורמליות שלי)
בסרט הראשון
רנה הייתה פשוט יפה. ראיתי אותה שם ואמרתי שלמרות שהאישה הזאת טיפה שמנמנה בגוף היא עדיין נראית טוב. בניגוד לדיעה הרווחת אנשים לא מתים על דקיקות היום. בכל מקרה, זלווגר נראית הרבה יותר טוב בברידג'ט ג'ונס הראשון מאשר בשיקגו נגיד.
בספר, היא שוקלת 62-64 קילו
לדעתי בפועל רנה זלוויגר שוקלת בסרט פחות.
62-64 קילו על בחורה שעוברת מולכת ברחוב, זה "טיפל'ה מלאה". אבל בגלל האפקטים של המצלמה ובגלל מה שהתרגלנו לראות על מסך גדול, 64 קילו על רנה זלוויגר בסרט, היו גורמים לה להיראות כמו פרה אמיתית.
אני לא מבינה על מה אתן מדברות...
המשקלים שאתן מדברים עליהם אולי נכונים על בחורה בגובה 1.50, איזו בחורה בגובה ממוצע של 1.65 אתם מכירים ששוקלת 46 קילו והכל בסדר אצלה מבחינה בריאותית?
לי זלווגר נראתה בסרט הזה בסביבות ה-70 קילו. זה לא היה רק ישבן גדול, גם הידיים, הירכיים והבטן שלה היו שמנות.
אז זהו, ש...
מה שנראה טוב מבחינה מסכית, בדרך כלל לא עובד מבחינה בריאותית.
נטלי פורטמן כמובן
אני מסופק מאד אם הבחורה שוקלת יותר מ43 ק"ג (לא כולל משקפי השמש), והיא בערך בגובה 1.60+
איפה קראת את זה?
במעריב לנוער?
באמת, 43 קילוגרם זה תת משקל רציני, ונטלי פורטמן אמנם בחורה קטנה, אבל לא אנורקסית.
טוב מראה עיניים
היא בחורה מאד מאד קטנה. דקיקה אפשר לומר. אפשר בהחלט להסתכל עליה בסיטואציה מסויימת ולראות אוויר. הבחורה כמעט שקופה. או אם תרצי, אפשר בהחלט לתאר שני מקלות סנוקר מתחת למכנסי הג'ינס.
בואי נגיד את זה ככה, היא נמצאת איפהשהוא במאיון התחתון של המשקל הנשי (אם כי חובה לציין, שאני לא ממש מכיר אנורקסיות).
בסרטים היא אף פעם לא עשתה עלי רושם כזה.
אם זה נכון, יהיה מעניין לראות אותה מנסה לגלם אישה בהריון ב'פרק 3'.
לא ממש
זה כמו הציור של הנחש שבולע פיל בנסיך הקטן, רק במאונך.
כי המצלמה מוסיפה מידה אחת לפחות
טוב מראה עיניים
טוב, בנים לא באמת יודעים להעריך משקל של בחורה לפי מראה עיניים. זה בעיקר בגלל שבנות בדרך כלל יגידו להן שהן שוקלות הרבה פחות ממה שהן באמת… P:
בכל אופן, לשם השוואה כלשהי, המשקל הממוצע של הילדות בכתה שלי בגיל 10 היה קצת פחות מ-40 קילו. בחורה ששוקלת ככה בשנות העשרים לחיה, והיא לא ננסית, זה לא ממש בריא.
היתה איתי בצבא מישהי שגם היא 1.60, דקיקה על רגלי סנוקר, והיא שקלה 49 קילו.
בשביל מה יש גוגל?
כולם מסכימים שהיא 1.60 מ'. אבל לגבי המשקל – התשובה משתנה מאתר לאתר.
באתר אחד דיברו על 104lb (כלומר, 47 קילו), אחרים הזכירו 110lb (כמעט 50 קילו), והרוב טוענים שהיא שוקלת 114lb (שזה 51.7 קילו).
תמיד אני טוען
שאין כמו נתונים יבשים (בכל מקרה, אני מצדד באתר של ה47 ק"ג).
בשביל זה יש גוגל!
אלה באמת משקלים הרבה יותר הגיוניים.
תודה על הגיגול.
וואו, כמה מגיבים
פחדתי לפתח את דיון המשקל כדי לא לצאת קטנונית, כי כבר קרה שהכנסתי תסביכים שלי לדיונים על סרטים, מה שעצבן אנשים רבים. (ויצא לי לראות את זה מהצד בביקורת "אהבה זה כל הסיפור") אבל אני שמחה שהיו עוד מגיבים שהפריע להם כל עניין המשקל בסרט. הייתי רוצה לדעת מה המשקל האידיאלי לכל גובה. אני שמה לב פחות למספרים, יותר למראה. פחות לכמות הקילוגרמים, יותר למיקום שלהם בגוף.
)- שחקנית שצריכה לרדת לתת משקל בשביל סרט (תפקיד של אנורקסית או משהו כזה)- איך היא יכולה לעשות את זה בלי להזיק לבריאות? זה יותר מסוכן מלהשמין בשביל סרט? טוב, רוב השחקניות בהוליווד נראות כאילו הן מכינות את עצמן לתפקיד כזה (או מגלמות אותו) כל הזמן.
ולנושא אחר (
זה בעיקר מטריד אותי
בסרטי שואה… נגיד בסרט על אנה פרנק, בסוף רואים שהרגל שלה דקה ברמה שנראה שעוד שניה היא נשברת… החשקנית נדרשה לשקול 20 קילו?!!? כלומר זה היה מצב מוגזם לחלוטין, שאין שום סיכוי שבעולם, גם עם השמירה הכי קפדנית, שאפשר להגיע למשקל הזה ולהיות בריאה…
אה...
אולי זו לא היתה הרגל האמיתית של השחקנית?
בכולופן, בשביל סרט אפשר להרזות כמו שאפשר להשמין. השחקנים מקבלים מספיק התראה מראש בשביל לדעת אם הם צריכים להתחיל לבלוס או להשקיע יותר שעות ביום במכון הכושר.
אפשר לעשות היום הרבה דברים במחשב
אבל בעבר זו באמת הייתה בעיה לא קטנה.
אני בטוחה שהרבה שחקנים עשו דברים כאלה בשביל תפקידים.
מישהו כתב באחד הפתילים האחרים שבראד פיט שבר שיניים בשביל פייט קלאב. האמנם?
את זה כבר ראית?
כתבה מספר 2374
לכוכבת הוליוודית יש דיאטן צמוד,
כמו שיש לה מאמן צמוד, כמו שהיא זוכה לטיפול הרפואי הכי טוב. לא שזה הופך את התת-משקל שלה לבריא, אבל התנאים שבהם היא מרזה ו/או שומרת משקל הם מאוד מבוקרים.
אהמ, לא ממש.
הן עולות ויורדות במשקל בדרך כלל במהירות גדולה מדי, וכלל לא בריאה.
שנאמר בE! במצעד המייקאוברים הכי מדהים בעולם: "הוא העז לרדת במשקל באמצעות דיאטה נכונה וכושר מוקפד? בהוליווד?! איך הוא מעז?"
וזה לא דיאטן צמוד, זה שף צמוד.
ממילא
היומרה לכתוב באתר את משקלו של סלב כלשהו היא קצת מטופשת. משקל זה דבר שמשתנה מיום ליום, ולפעמים משעה לשעה. אני לא חושב שהאנשים בימד"ב, או כל אחד מהאתרים האחרים, מקבלים דיווח שוטף על משקלה של הגב' פורטמן, או כל שחקנ/ית אחר/ת, לעדכון בזמן אמת.
משקלו של אדם אמנם משתנה במהלך היום,
אבל כללית, יש טווח כלשהו שלא משתנה באופן דרסטי במהלך תקופת זמן נתונה (חודשים או שנים, תלוי באדם). אז כל עוד המשקל הזה מעודכן לשנה האחרונה (לא בדקתי) – זה עוד קביל.
התעלמתם מהנקודה של אינדי:
להגיד "היא בטח לא שוקלת ככה כי זה לא בריא" לא עובד עם כוכבות הוליוודיות. הן שוקלות, בממוצע, פחות ממה שבריא, וזה מה שהופך לסטנדרט על המסך. כך שבחורה במשקל נורמלי, למשל אני, תראה על המסך כמו בהמה טיבטית על דרך הקונטרסט.
(איזה דז'ה וו. כמה פעמים עשיתי את השיחה הזאת בפורומי באפי בנוגע לטארה…)
דווקא כן ראיתי את מה שאינדי כתבה
אבל זה עדיין לא משכנע אותי שכל כוכבניות הוליווד הן אנורקסיות מכורח המציאות. 49 קילו זה גם משקל נמוך, שמי שנמצאת בו תראה נורמלית לחלוטין על המסך. עניין הלהראות שמן יותר על המסך מאשר במציאות לא עובד רק על נשים, אז מה, גם כל כוכבני הוליווד הם בעצם שחיפים דקיקים, שרק על המסך נראים חסונים?
זה לא עד כדי כך קיצוני…
הממוצע של הכוכבות בהוליווד הוא מאור רזה
יחסית לממוצע הכלל אנושי. יש שם גם הרבה בחורות ששוקלות מתחת לקו הבריאות. כמובן שלא כולם. יש הרבה בחורות רזות שנראות בריאות לגמרי ואוכלות רגיל וליתר העולם נותר רק לקנא. בחורה בגובה 1.60 ששוקלת 45 קילו, היא לא אחת מהן.
בתעשיית הדוגמנות זה הרבה יותר חמור מבתעשיית הקולנוע והבידור. גם יש שם יותר בחורות על סף מוות מרעב, וגם יש שם פחות יציאות חביבות ודשנות, כמו נינט. אבל מי ראה את נינט במציאות? סופגנייה? או פשוט בחורה ממוצעת? הסיבה היחידה שמציינים אותה בתור דוגמא מלאה, זה בגלל שנורא נדיר למצוא על המסך כאלה.
חבל על הויכוח בדבר משקלה של נטלי פורטמן
אתם מוזמנים להגיע לאוניברסיטה העברית בירושלים – נטלי פורטמן לומדת שם בימים אלה במסגרת תכנית חילופי סטודנטים – ולהתרשם במו עיניכם האם הכוכבת ההוליוודית בולטת ברזונה או שמא משתלבת בנוף הכללי.
הבנתי ממדורי הרכילות שהיא לומדת היסטוריה, לכן אני מכוונת אתכם לפקולטה למדעי הרוח, גוש 3 (אם זכרוני כבוגרת הפקולטה, אינו מטעני).
דיווח ממי שראה אותה יתקבל כאן בברכה.
אה, אבל זו היתה הסיבה לויכוח.
נורטון, שעובר באוניברסיטה, טען שהיא רזה מאד. בנות האתר אמרו לו שהוא גבר ולכן לא מבין כלום.
ולחשוב שאני נמצא *כל יום* באוניברסיטה
ואפילו מסתובב גם באזור ההוא. לא מספיק, מסתבר.
לא בנטלי עסקינן
השאלות לדיון הן:
1. מהו משקל שנחשב רזה מאוד לגבהים של 1.50-1.60?
2. האם משקל נורמלי נראה כמו משקל יתר על מסך הקולנוע, בגלל שהתרגלנו לבנות רזות מידי ובגלל אפקט המצלמה-מוסיפה-2-קילו?
ובכן,
בין מטר וחמישים לבין מטר ששים קיים הבדל גדול.
לבחורה בגובה מטר חמישים שהיא רזה, משקל שנע בתחומי ה40 קילו הוא לא כזה קיצוני. כמובן, תלוי איפה על סקאלת ה40 קילו הוא נמצא. גם המידה ה"נורמלית" בשביל בחורה מתחת למטר שישים היא מידה 36 (בעוד אצל בחורה מעל מטר שישים, זו מידה רזה, ומעל מטר שבעים, זה מתחיל להיות גובל בפלילי).
לבחורה בגובה מטר שישים, משקל מתחת ל48 קילו הוא תת משקל. במיוחד אם היא עברה כבר את גיל 12. משקל נרומלי ותקין עבור בחורה כזו נע בין 50 ל56 קילו.
הרבה מכוכבות הוליווד לובשות מידה שנעה בין 0 ל-2 האמריקאית (מקביל בקירוב ל32 של הארץ), 4 היא כבר מידה כמעט גבולית ומינימלית לשחקנית (למעט אחת שהיא על תקן "שמנה") ו-6 היא מידה יוצאת דופן, שמתהדרות בה בחורות שהוכיחו את עצמן מזמן (דרו ברימור, ליב טיילר בזמן צילומי סרטים, כריסטינה ריצ'י).
נא לא לבלבל בין מידות 1-4 הישראליות בחברות מסוימות, שכן 2 של חברה כזו הוא בערך 38 רגיל).
that said, יש יוצאי/ות דופן.
אנשים מסוימים בורכו במבנה גוף ממש ממש ממש צר (אני קוראת לזה "גוף דוגמנית"). במקרה כזה, מה שנחשב תת משקל לבנאדם רגיל, הוא משקל בריא שלהם. יש לי חברה כזו שלרב היא 1.77 מ', ושוקלת בין 52 ל-54 (שאמור להיות משקל אידיאלי לבחורה 1.62 מ') – והיא בריאה לגמרי.
רב הזמן, זאת אומרת.
מתישהו היא סבלה מתקופה אנורקסית, ואז היא ירדה ל48 קילו, ונראתה כמו שלד מהלך. בהתחשב בזה שהיא ג'ינג'ית לבנה זה היה אפילו יותר קריפי ממה שזה נשמע.
נראה לי הגיוני
...עוד באותו לילה
התגנב צוות מובחר אל הפקולטה להיסטוריה. לאחר שהסיחו את דעתו של השומר באמצעות ברווז גומי, הם התגנבו אל נקודה ברצפה שחושבה סטטיסטית מבעוד מועד כבעלת הסבירות הגבוהה ביותר לפעול לצרכיהם. שניים מלובשי השחורים שלפו בזהירות ארבע בלטות מהרצפה, והשלישי התקין מתחתם מאזניים אלקטרוניות ושדר אלחוטי. המרצפות הוחזרו אז למקומן בדיוק רב, וצוות הקומנדו התפזר אל תוך האפלה. למחרת בבוקר עקב משקיף (מוסווה בכשרון כברווז גומי) מגג הפקולטה לכלכלה, בציפיה לשעת הכושר. כשראה את המטרה מתקרבת אל השטח שסומן על ידי לייזר, החווה בידו לצוות התקשורת, שלחץ על הכפתור האדום בדיוק ברגע הנכון – ועל המסך הופיע, בספרות ירוקות שגובהן עשרה מטרים, משקלה המדויק של נטלי פורטמן.
"עבודה טובה בויז" בירך ראש הצוות (שם קוד "ברווז גומי") את אנשיו. "עכשיו נצא לברר את האיי. קיו. של מאיה בוסקילה".
שאגב
לא ברור שהוא שונה מהותית מהמשקל של נטלי פורטמן.
חשבתי שהתכוונת לגובה
קודם נברר את מי זייף את ''כוכב נולד 2''
ואחר כך נבדוק ירח מי שותל במשפטים שלי מילים מיותרות
עכשיו •זה• כבר בלתי ניתן לשקילה.
או למציאה, אם אתם מתעקשים.
אהא!
אבל האם זה כולל את משקפי השמש?
באמת?? היא נראית
הרבה פחות… האמת שהרבה הרבה פחות… אני לדוגמה רזה, אבל ממש לא נראית אנורקסית או משהו, ואני 1.68 ששוקלת 50-51… שזה תת משקל ממש ממש גבולי (עוד קילו אחד ואני במצב תקין)… והיא נראית הרבה יותר רזה ממני…
עלי לשוב ולומר- סרט טוסטר!
סרט טוב, וממש *מעולה* ללכת לראות עם החברות ביום שישי בערב- מצחיק, נשי, וברגעים של חיבה עזה לא יכולתי מלהתאפק ולפלוט "איזה חמווווד!" על קולין פירת' הראוי לחיבוק.
הממ, טוסטר בתור בריג'יט ג'ונס. דווקא יכול לעבוד.
"היא קלתה את החלה הזאת בשבילי!"
"לא, בשבילי!"
*בום*
דבר אחד לא הבנתי.
בסרט מי שמשחק את מארק דארסי הוא קולין פירת' נכון? אז למה אומרים את השם של השחקן הזה כל פעם בספר. הרי הסרט מבוסס על הספר ולא ההיפך!
בזמן כתיבת הספרים,
הרבה לפני צאת הסרטים, הלן פילדינג הסופרת לא ידעה שקולין פירת' יהיה מארק דארסי בסרט. בספר השני
ברידג'ט נוסעת לראיין את קולין פירת' ברומא ועושה צחוק מעצמה. סוף 
אני מניחה שיכלו להעביר את הסצינה הזאת לסרט, אבל זה היה הורס את כל הקטע שברידג'ט פוגשת את מיסטר דארסי (הרי קולין פירת' שיחק את מיסטר דארסי באמת).
אני עכשיו באמצע קריאת הספר השני.
ברידג'ט מדברת עם חברה שלה בטלפון וחברתה שואלת אותה אם יש לה מרואיין והיא אומרת שהיא רוצה לראיין את מר דארסי ואז חברתה אומרת לה "מי? קולין פירת'?" ואז ברדיג'ט עושה "כן! מר דארסי!". מה הפשר?
אוקיי,
קולין פירת' שיחק את מר דארסי במיני סדרה "גאווה ודעה קדומה", והפך לסוג של אליל בנות. בעקבות הסדרה קולין פירת' נהיה משויך באופן אוטומטי למר דארסי, יש אפילו שמכירים אותו אך ורק כמר דארסי.
מקרינים את הסדרה בשידור מחזורי מדי פעם, כדאי לך לראות
אוקי
בעולמה הקט של בריג'יט קיימים שני מרי דארסים:
1. מר דארסי 'הספרותי' שהוא דמות מתוך הספר 'גאווה ודיעה קדומה'. כאשר עיבדו מיני סדרה לספר, קולין פירת' הוא זה ששיחק את מר דארסי.
2. רצה הגורל וחברה העו"ד של בריג'יט – במקרה לגמרי, נושא את אותו השם.
זה שליהקו את קולין פירת' לשחק שני מרי דארסים שונים בשני סרטים שונים הוא צירוף מקרים חביב ומשעשע (שלדעתי יכלו לשחק איתו קצת בסרט וחבל שויתרו על זה).
זהו לא בדיוק צירוף מקרים
הלן פילדינג ביססה קלות את דמותו וסיפורו של מר דארסי שלה על דמותו וסיפורו של מר דארסי של ג'יין אוסטן ("גאווה ודעה קדומה") ולמיטב ידיעתי זה היה חלק ממה שהביא לליהוקו של קולין פירת' לסרט.
גרסא מצולמת לראיון שברידג'ט ג'ונס עורכת עם קולין פירת' דווקא נעשתה במהלך צילומי הסרט, אך נערכה החוצה ותופיע בדי.וי.די.
כגודל הציפיות - גודל הכריות
אולי בגלל שלא ראיתי את הראשון, הגעתי ונהנתי. הסרט משיג איזון נאה בין ההזדהות ובין ההתנשאות על הגיבורה. והוא פשוט מצחיק.
עצה, בבקשה בבקשה, לפני שאתם הולכים לראות את השני [אם תעשו זאת], אנא צפו בראשון, אחרת זה יראה כאילו והשני הרבה יותר טוב, אבל ברגע שאתם נזכרים בראשון, הסרט השני מתגמד עד כדי נקודה זניחה ביקום, והסרט השני כן מבדר, וכן כיפי, אבל הראשון הרבה יותר, וזו רק אצלי ההרגשה שהפרצוף של רנה בראשון הרבה יותר נחמד מבשני, בשני היא נראית מוזר ומעצבנת, הו וול, לפחות מרק דארסי היה שם, ומה צריך יותר ??
אאה.. עלילה?
פלצנים, נמאסתם!
אין אמירה, המוזיקה מוכתבת על ידי עורכי גלגל"צ והספר לא מגיע לקרסולי הספר. נו באמת. איזה מזל שלא קראתי את הביקורת הקטלנית והמתנשאת שלכם לפני שהלכתי לסרט; אז נכון, אין אמירה, המוסיקה דביקה כמו חומר להסרת שיערות ברגליים וחוץ מיזה שהגיבורה הגדילה לעשות בטמטום ובנמיכות קומה. אמה -מה, הסרט מצחיק (בייחוד כשלא רואים ת'ראשון), מהנה, מהווה אחלה בילוי-נשים ומבלי להיות בעלת ישבן לונדוני לבנון ובעל שטח פנים גדול במיוחד (מה לא עושים בשביל כסף), מצאתי מדי פעם נקודות להזדהות עם הגיבורה ובייחוד קיבלתי חיזוק להתייחס פחות לתגובות של החברה המרובעת שאני חיה בתוכה (במקרה גם באירופה), ובכל מקרה לא להתחתן עם עורך דין (שוב….). לכן, המלצתי הכנה, לכו, תהנו, ותאכלו הרבה בן וג'ריס.
בדיוק אתמול ראיתי את הסרט הזה,
כי אימא שלי הביאה אותו מהבלוקבאסטר, הייתי תקועה אצל הוריי בבית ויש להם הוט, ומדובר בסרט רע. מה שהיה חמוד בסרט הראשון הופך למעיק ומפגר בסרט השני. אם קולין פירת לא היה כזה מתוק, הייתי קוראת הרבה יותר עיתון במהלך הסרט.