מהי רמת הסיבולת שלך לאלימות בסרטים?
11  |
אלימות? לא בבית ספרנו (חזרזיר: הסרט) |
| 30 |
בלי דם, אם אפשר (מלחמת הכוכבים) |
| 52 |
קצת אלימות עוד לא הרגה אף אחד (אינדיאנה ג'ונס) |
| 88 |
שישפכו קטשופ חופשי, אבל יעצרו בזה (שליחות קטלנית) |
228  |
איברים כרותים ומעיים שפוכים? בסדר, זה רק סרט (להרוג את ביל) |
| 181 |
כמה שיותר, וכמה שיותר ריאליסטי (להציל את טוראי ראיין) |
מספר מצביעים: 590
ומאחר ונראה שאני הראשון שהצביע לאופציה האחרונה...
הסבר: סף-הסיבולת שלי לאלימות בקולנוע הוא גבוה בצורה יוצאת-דופן. ישנתי טוב מאוד בלילה אחרי "להציל את טוראי ראיין". ההפרדה "זה רק סרט" כנראה יושבת אצלי עמוק מאוד בתת-מודע (להבדיל, עם תמונות זוועה אמיתיות, מהסוג שמתפרסם לא מעט בתקשורת, יש לי בעייה קשה. אבל זה סיפור אחר).
כמובן שכמה שיותר
קצת אלימות עוד לא הרגה אף אחד…
לא הבנתי,
אתם שואלים מה רמת האלימות האופטימלית לסרט, או מה רמת האלימות המקסימלית שאני מוכן לראות?
ועדיין אף אחד לא ענה?
השאלה היתה מהי רמת הסיבולת שלך. כלומר, מהי רמת האלימות שמעליה כבר לא יהיה לך נעים לצפות בסרט.
אוי, זה היה נוראי. כל כך כאב לי בשבילו!
קטשופ נשפך זה די והותר.
בתור ילדה לובשת-שחורים עם יומרות לחתרנות, חשבתי שלהירתע מאלימות זה לאנשים זקנים ומקובעים, או לכוסיות, או משהו. אז ראיתי הרבה סרטים שבעצם נורא הגעילו אותי. הא.
מאז הספקתי להבין שמה שמגעיל אותי מגעיל אותי, ואין לי שום אינטרס להפוך ל-desensitized, מכיוון שאני לא מתכננת קריירה כרוצחת שכירה.
ולמה לא, בעצם?
וברצינות- האם לסרטים יש באמת כ"כ הרבה כוח, עד שהם יכולים לשלול מאדם את האנושיות שלו?
אני יודע שזה ויכוח ישן ונדוש אודות מה אנשים "לוקחים" מהסרט שהם רואים, ועד כמה הם מסוגלים לעשות את ההבדלה בין הסרט למציאות, אבל אני באמת מוצא את זה חשוב, דווקא בסקר הזה. כלומר, את חושבת (ואין כאן שום נימה של סרקזם, רק התעניינות גרידא) שעודף צפיה בסרטים עם אלימות ריאליסטית ידחפו את רף הגירוי של הצופה לנקודה בה הוא יאבד חלק מצלם האנוש שלו? (ואם כן, האם מאוחר מדי לפנות לטיפול?)
זה באמת ויכוח ישן ונדוש...
אאז"נ גם לאריסטו היה משהו להגיד על זה (משהו כמו "אתה נהנה מזה כי זה לא באמת; אם זה היה באמת, היית מגיב אחרת, אלא אם אתה דפוק").
אני לא באמת חושבת שאי-זעזוע מאלימות קולנועית יגרור אי-זעזוע מאלימות אמיתית. אני כן חושבת שתהליך ההתרגלות לאלימות קולנועית עושה איזשהו שינוי בנפש, אבל אני לא יודעת להגדיר אותו, אני לא יודעת לומר עד כמה הוא ספציפי לתרבות שלנו (דורות אחרים במקומות אחרים נהנו מקרבות גלדיאטורים או מלינצ'ים פומביים), ובטח שאני לא יודעת לומר אם הוא *מזיק*.
מה שאני יודעת הוא שאני, ספציפית, עברתי את התהליך הזה עד נקודה מסוימת. (הנה, הנקודה הזו –> .) משם והלאה אלימות קולנועית *כן* מזעזעת אותי, ואני מקבלת את זה – אני לא אנסה להתרגל לאלימות קשה יותר בכוח.
בוג'י, אבל מספיק קרוב.
כתבה מספר 1824
גיחי.
ויש על זה גם פתיל
כאן-
כתבה מספר 1196
נעצרתי בקיל ביל
אין לי בעיה עם גלונים של דם ואיברים כרותים, רק שלא יהיה יותר מדי מציאותי. טרנטינו דאג שקטעי האלימות (בערך חצי מהסרט) יהיו לרוב מוגזמים ולא מציאותיים, כך שלא הייתה בעיה לצפות ולהתרשם תחת המנטרה "זה רק סרט, זה רק סרט…". אחד המערכונים האהובים עלי של מונטי פייתון מציג פיקניק פסטורלי שהופך למרחץ דמים בדרכים הכי מטופשות שניתן להעלות על הדעת (בכנות, כמה אנשים באמת נהרגים מפסנתר שלא נופל עליהם?). לעומת זאת, ב"בלתי הפיך" נשברתי כשנראה שמנסים לתת לסרט מראה מציאותי בכח, עד כדי אונס (pun not intended) העלילה. אני מאמין שאצליח להסתדר גם בלי לראות את הפסיון של ישו, או את "מכסחי החמורים" של פון-טרייר.
אני דווקא בסדר עם כל דרגות האלימות
עם העדפה ברורה לריאליזם בוטה. המון פעמים התעצבנתי על סרטים כי הרגשתי שהם הופכים אלימות לנקייה ומצועצעת.
מצד שני כמובן, מה שחשוב לי באמת זה דברים שוליים כמו עלילה, משחק, דיאלוגים ובימוי, אבל אני קצת מוזר ככה…
מבחינת סיבולת,
הרמה שלי היא די גבוהה.
"טוראי ריאן" ו"הפסיון" אמנם הטרידו אותי, אבל אני מאמין שהגרפיות שלהם הייתה במקום.
למרות זאת, מבחינת העדפות, אני נהנה הרבה יותר מסרטים שנעצרים איפה ש"שליחות קטלנית" מתחה את הקו. אני לא אוהב להרגיש בחילה בסרטים.
"קיל ביל" היה הסרט הראשון שהראה דם משפריץ ואיברים נכרתים אבל הצליח לא לגרום לכל הצופים לנוע באי-נוחות בכיסאות. כך שאמנם מאוד נהניתי בו, אבל הוא עדיין לא שייך לקבוצה גדולה של סרטים שעשתה את זה.
אם וכאשר עוד סרטים יוכלו לשחק על הקו הדק שבין אלימות מוקצנת לאלימות גרוטסקית, אני אוכל להגיד ששם אני נעצר.
טוראי ריאן, ולא כי אני סוגדת לאלימות
לדעתי צריך להתאים את רמת האלימות בסרט בהתאם למטרה שהוא מנסה לשרת.המטרה של "טוראי ראיין" היה להציג את הכאב שבמלחמה ובנוסף להציג בפעם הראשונה בקולנוע מלחמה כמו שהיא באמת נראית בשטח ולכן לדעתי רמת האלימות בו שירתה נהדר את הרעיון שהוא בא להעביר. לעומת זאת אני מרגישה לפעמים שבסרטי אלימות שונים האלימות שם לשם עצמה, היא לא משעשעת במיוחד אף אחד אלא הושמה סתם כדי למשוך את ילדי ד'3 (הומאז' לסקר קודם) על מנת שהבנות יצרחו והבנים יצעקו בהתלהבות "היי- דם… איבר כרות… בוגה בוגה בוגה"
ולראות סתם אלימות ללא מטרה (אפילו של הומור) ממש אבל ממש לא עושה לי את זה.
זה לא סקר טוב
הרעיון של הסקר מעניין, אבל רמת האלימות תלויה בסרט. בקיל ביל חלק מקטעי האלימות נעשו בצורה מצחיקה כך שזה לא ממש הפריע, אבל בסרטי מלחמה תמיד חשוב שהאלימות תיהיה ריאליסטית.
אולי חשוב שהאלימות תהיה ריאליסטית,
אבל זה עדיין לא אומר שאלה סרטים שכיף לך, או נוח לך, לצפות בהם. אתה רוצה להגיד לי שרק בגלל שהריאליסטיות של הסרטים האלה חשובה, אז לך, כצופה, אין בעיה לראות אלימות כל כך גרפית?
נעצרתי בקיל ביל,
למרות שטוראי ראיין לא עשה לי כלום. ראיתי אותו עם אחותי, ילדה רגישה משהו, שאחרי סצינת הפתיחה אמרה יפה סליחה, והלכה להקיא. עכשיו היא לא מוכנה לראות את קיל ביל. אז אני מניחה שהצבעתי הצבעת הזדהות.
נעצרתי בקיל ביל,
גם אני כמעט והקאתי, אבל לא בגלל כמויות הדם והאיברים הכרותים/שפוכים. זה היה תיאור ריאליסטי להחריד של מלחמה בקטע שהראה כמה זולים חיי אדם ואיך כל מה שמקודש הופך לעיסה ברגע אחד. רציתי להקיא ולבכות ולמות. אחרי שרואים את זה ויודעים שיש דיוק היסטורי לא מבוטל, לא מתחשק לחיות.
לי אלימות ממש לא מפריעה, דם אברים מרוטשים, הכל הולך
למה אתם שואלים? כי אני רואה סרטים כאלה מגיל שמונה בערך. אלימות זה לא דבר מגעיל כל עוד אתה זוכר שזה רק סרט וזה לא המציאות, ואסור להתנהג ככה לאנשים בעולם האמיתי. (אלא אם הם ממש מעצבנים אותך)
ריאליזם? זה מגעיל אותי!
אין לי שום בעיה עם אלימות בסרטים, מבחינתי The More The Merrier, אבל לא ריאליזם. אני אוהב סרטים שמשתעשעים עם דימויים אלימים ("Braindead" של ג'קסון הוא דוגמה מעולה נוספת) ולא משחזרים אותם בריאליסטיות על מנת כדי שאני כצופה ארגיש את ההרגשה האמיתית. זה לא אומר שמבחינת סיבולת אני לא יכול לצפות (ואני קצת חוטא לסקר), אבל זו לא כוס התה שלי ולכן, "זה רק סרט".
העם עם החרדל
לא שלא נהניתי בקיל ביל, האהבה נושכת, עיר האלוהים ועוד כמה, אבל סרטים שמצליחים להגיד משהו בלי גלונים של קטשופ, אני מעריכה יותר.
מה שכן, ודיעה זו כבר הצגתי בעבר, זה שאלימות רדודה ופלסטית היא, בעיני, האופציה הפחות עדיפה. כך שלמות שלא הצבעתי לטוראי ראין, אני מאוד מעריכה את מה שהוא ניסה לעשות, וזה להראות שמלחמה זה באמת דבר נורא, עם הרבה דם ומוות ופחד, ולא הדבר הכאילו-נורא, או הנורא-למישהו-אחר שהציגו בסרטי מלחמה אחרים.
אם אתם הולכים כבר לדבר על נושא נורא, כמו מלחמה או השואה או משהו כזה, אז אפשר אולי בלי דם, אבל עם רגשות אמיתיים. לא לטייח.
אני הראשונה להודות שהיא מעדיפה את מלחמת הכוכבים
זה לא שאני עוצמת את העיניים באחרים, אבל יש לי תחושה של "לא נוח לי", ברמות האלימות שמעל מלחמת הכוכבים.
אבל אני עדיין נהניתי משליחות קטלנית וגם מקיל ביל.
את טוראי ראיין לא ניסיתי, כי היה לי חשד סביר ששם אני באמת אעצום עיניים.
אם המדד הוא עצימת עיניים
אז גם אני הייתי אמורה להצביע למלחמת הכוכבים. באינדיאנה ג'ונס כבר עצמתי עיניים פעמים רבות מספור…
נראה לי שזה באמת מדד טוב, אבל לא חשבתי עליו כשהצבעתי. טוב שלא "כל קול קובע" בסקר הזה…
אה, ועוד משהו
לפעמים סאדיזם בלי דם הוא הרבה יותר גרוע מאלימות עם דם. בהרבה סרטים שלא רואים בהם שום איבר כרות או פצע, מתגלה אכזריות אנושית שממש לא נעים לראות שיש במוח של התסריטאי, כשהסיבה לחשיפתה, בדרך כלל, היא כדי להגיד "תראו כמה רחוק אני יכול להגיע על ציר הזעזוע".
כך שאלימות בסרטים כדאי למדוד על כמה צירים: ציר הדם, שעליו דיברנו, ציר הסאדיזם, ציר ההומור (שמאפשר הכל, ראו קיל ביל ומונטי פייתון), וציר ה"למה בכלל רצית להראות לי את זה?".
זה תלוי.
ריאליזם? פוסט מודרניזם!
הרי לכם אבסורד: אין לי שום בעיה עם אלימות בסרטים, אבל הליכים רפואיים פשוטים (כמו בדיקת דם) מעוררים בי חלחלה ובחילה. אני ישנה טוב מאוד בלילה אחרי צפייה במרחץ דמים קולנועי, ודווקא סרטים שמדברים על העולם שמעבר (אלו של שאמאלאן, לדוגמא) גורמים לי לטפס על הקירות. כשצפיתי ב"נבואות איש העש", שהיה חף מזוועות גרפיות,כמעט ונמלטתי מהקולנוע באימה. ככה זה.
בסרטי מלחמה או פשיעה כמו ראיין ושות', הריאליזם מבחינת האלימות הוא הכרחי. טרנטינו הפך את האלימות לגרוטסקית בסרטים הראשונים שלו, וזה היה כל היופי. את "קיל ביל" אני מסרבת לראות מטעמי אידאולוגיה: לא ממש בא לי לחרבן לעצמי את החיבה לטרנטינו, שהפסיק לעשות סרטים ועכשיו סתם בודק את הגבולות של עצמו.
פעם כל רמז לאלימות היה מזעזע את הציבור. ואז הגיעה התקופה של אלימות כחלק מהבידור ומעוז האפקטים (מת לחיות, נשק קטלני), ואחריה אלימות צינית וגרוטסקית, קרת רוח ומודעת לעצמה (כלבי אשמורת, ספרות זולה, פארגו) ועכשיו נדמה שכולם מנסים לזעזע קהל שכלום כבר לא מזיז לו ועושים אורגיית קטשופ אחת גדולה.
לא עדיף להשקיע בסיפור טוב, תסריט ומשחק?
''אורגיית קטשופ אחת גדולה''
אז ככה נוצרו בקבוקי הקטשופ הקטנים?
הקטשופים האלו, רק עוזבים אותם לבד בלילה וכבר הם מאבדים את הגבולות.
את מחרימה את 'קיל ביל'
בגלל דעתך על הסרט שלא ראית בגלל שאת מחרימה אותו?
את מחרימה את 'קיל ביל'
שמעתי על הסרט מספיק כדי להבין שהצפייה בו פשוט תעשה לי רע. זה יהיה כמו לראות את מטריקס 2 ו – 3 ולא לעצור בראשון, כמו שהיה צריך. זה יהיה כמו לראות עיבוד קולנועי גרוע לספר אהוב. אהבתי את טרנטינו בנעוריו, כשעשה סרטים גאוניים במקום לנסות להדהים. אני מעדיפה שזה יישאר כך.
נקודה קטנה נוספת: אני לא מחבבת סרטי קונג פו.
(למרות ש"רומן על אמת" הוא אחד הסרטים האהובים עלי).
אלימות עדיין מזעזעת את הציבור.
פשוט מפני שרוב הציבור לא רואה הרבה קולנוע אלים. זאת גם הסיבה שהרבה סרטים עדיין משתמשים באלימות גרפית כדי לעורר רגש אצל הקהל. כך אפשר לעשות סרט ריק מתוכן או הישג אמנותי ועדיין לגרוף הצלחה קופתית, לפעמים גם ביקורתית.
נקודה טובה
לפעמים אם למישהו אין משהו חשוב להגיד, הוא יכול להסתיר את זה בנחלי קטשופ וראשים כרותים מתעופפים.
אני ממש מתלבטת כאן
מישו יכול אולי לתת לי דוגמא מקבילה לאופצית 'שליחות קטלנית'? (היות ולא ראיתי שום סרט מהסדרה)
(:
מה לגבי ''לאון''?
או גלדיאטור, או חנות קטנה ומטריפה? בכל הסרטים האלה (אאל"ט) נהרגים אנשים חופשי, אבל לא רואים משהו יותר מזעזע מדימום קשה. למען האמת, במקרה של לאון, יש כמה סצנות מזעזעות, אבל יותר ברמה הרגשית מאשר ברמת הרטבים.
החלוקה היא סובייקטיבית
לא כל סרט אפשר לשייך "רשמית" לכל אחת מרמות האלימת. בין הסרטים שציינת, ל'חנות קטנה ומטריפה' מגיע מקום הרבה יותר נמוך, אני חושב – קורים בו דברים נוראים, אבל לא ממש רואים שום דבר. הדבר הכי מטריד בסרט, ויזואלית, הוא הצילום מתוך פה בטיפול אצל רופא שיניים. את 'גלדיאטור' אני לא ממש זוכר, אבל אם אני לא טועה יש גם ראשים נכרתים ויתר חבלות שעשויות להעלות אותו יותר לכוון 'קיל ביל'.
תודה לכולכם!
'טרויה', וגם סדרת 'מת לחיות'.
מעניין אותי מה תהיינה התשובות בסקר דומה, על סקס
או שכבר היה סקר כזה? אני שואל כי אחת הטענות נגד צנזורה על סקס היא שאין צנזורה ראויה על אלימות, ושמדובר בצביעות חברתית. האם לדעתכם זה אכן כך?
לא היה סקר שעסק רק בסקס,
אבל היה את זה:
כתבה מספר 1196
טוראי ריאן?
לדעתי טוראי ריאן מזמן כבר לא נחשב הסף לאלימות בקולנוע. לדעתי הסף כרגע נמצא ב"בלתי הפיך".
מצד שני עוד לא ראיתי את הפסיון של ישו..
לא טענו ש'טוראי ראיין'
הוא הסרט האלים ביותר שנוצר אי פעם. לא ראיתי את 'בלתי הפיך' או את 'הפסיון של ישו', אבל מהתגובות אליהם אני חושב ששני אלה ו'טוראי ראיין' שייכים שלושתם לאותה "מדרגה" – כלומר, סרטים שמציגים אלימות קשה, מפורשת וריאליסטית מאוד, בלי לרחם על הצופה או לחסוך ממנו שום דבר.
לצערי, כמו שחשבתי
את האמת? התוצאות, כמו שהן נראות עכשיו, היו מאוד-מאוד צפויות (אתר שתשעים אחוז ממשתתפיו חושבים שקיל ביל הוא גאוני, וכו') אבל אני עדיין מאוכזבת.
כי… השאלה היא, לפי דעתי, לא אם אפשר לישון טוב בלילה, אלא מה קורה לנשמה שלך (תסלחו לי על הקלישאיות). אני באמת ובתמים חושבת שאלימות בסרטים מטמאת את הנפש. זה לא כלכך פשטני כמו לראות סרט אלים וללכת להרביץ לאנשים, אנחנו יצורים קצת יותר מסובכים. זה ש… נהיה פחות אכפת לנו מדברים. הרגישות שלנו לעולם מתקהה. כל פעם קצת ובלי להרגיש, אבל אני חושבת שלראות קרב מכות ואיברים שפוכים ולתת לעצמך תירוצים כמו "זה בשביל ההומור" או "זה בשביל להמחיש את הרעיון" זה פשוט לא שווה את המחיר.
רק כדי לוודא שהבנתי -
את גם נגד סרטים מצוירים כמו 'מי הפליל את רוג'ר ראביט', וכל סרטוני באגס באני, טום וג'רי, סילווסטר וטוויטי, והרואד ראנר וקויוטי?
רק כדי לוודא שהבנתי -
אני חשה רמה מסוימת של לעג ציני בתגובתך…
בכל אופן, לשאלתך: לא, אני לא באופן מוחלט נגד כל סוג אלימות בכל סוג של סרט, בכל זאת אלימות היא גם חלק מהחיים, על אף שבחיים המודרניים היא תועלה לכיוונים מאוד לא חיוביים.
אבל אני חושבת שהסרטים של היום עברו כל גבול הגיוני. יש הרבה מאוד סרטים שאלימות היא החלק המרכזי בהם, בשביל זה אנשים באים לראות אותם.
זה שסרט הוא מצויר לא נותן אוטומטית הכשר לכל מה שנעשה בו. אהבתי מאוד את "מי הפליל את רוג'ר רביט", ולעומת זאת יש לי מה לומר על רואד ראנר וקויוטי.
לא הייתי צינית לרגע.
עניין אותי אם מפריעה לך האלימות רק כשהיא גרפית, או שאת נגד אלימות גם כשהיא "יבשה" – מציגה את האקט עצמו, אך לא את התוצאות שלו. הדוגמאות שהצגתי בשאלה נועדו ליישב את מה שעבורי – כמישהי מבחוץ – נראה כגורם לסתירה. עתה משענית, נראה לי שאוכל להגיב בצורה עניינית לטענותיך במקום סתם לזרוק טיעונים באוויר.
עד כמה ששמתי לב, מרבית אלו שחשבו ש'להרוג את ביל' הוא יצירת מופת, לא התלהבו בגלל כמויות הדם והאברים הקטועים, אלא בגלל הצורה בה הסרט הציג את עצמו, בגלל הסגנון שהוא הביא. אם תשימי לב, בתגובות לחלק הראשון, אנשים ביכו את היעלמם של הדיאלוגים. בתגובות לחלק השני אמנם היו כאלה שטענו שהיו פחות מדי קטעי אקשן (אקשן, לא קטיעות גפיים או אלימות!), אך באופן כללי, התגובות התלהבו מהדיאלוגים שחזרו.
לגבי 'רוג'ר ראביט' ושאר סרטים מצוירים – אני לא חושבת שהאלימות שם שונה מהותית מזו המוצגת לנו בסרטים "אמיתיים", ואולי היא אף יותר גרועה.
בסרטים מצוירים האלימות מוצגת כמעט תמיד כדבר טוב ומתבקש, שאין לו השלכות של ממש פרט לרגעי צחוק מתגלגל. זו אלימות בשביל ההומור נטו. אני לא רואה במה המרדפים של קויוטי המתוק אחרי הרואד ראנר המגעיל שונים מהדינמיט שטום דוחף לפיו של ג'רי (או טוויטי לפיו של סילבסטר), ולמה זה יותר גרוע ממישהו שרץ לתוך קיר (או שנופל עליו מקרר, או מתפוצץ עליו הבית, או כל דבר אחר) ב'רוג'ר ראביט'.
כמו שאת טוענת שהאלימות ב'קיל ביל' מקהה את הרגישות של אנשים בוגרים, כך ניתן לטעון ש'מי הפליל את רוג'ר ראביט' מציג לילדים רכים, שעוד לא יודעים להבדיל בין אמיתי לדמיוני, מציאות בה הם יכולים להפיל בשביל הצחוקים ארון על החברים שלהם, וכלום לא יקרה.
יש לי עוד הרבה, אבל אני לא רוצה להתפזר, וממילא – צריך להתחיל מאיפושהו.
לחשמל את הדודה
אלימות לא מאוד מפריעה לי בדרך כלל, אבל אחד הדברים שבאמת עושים לי בחילה הוא אותם סרטים מצולמים שהיחס לאלימות בהם הוא כמו בסרטים מצוירים. בסרטים מצוירים, אפילו ילדים קטנים יכולים לעשות את ההפרדה בין הסרט ובין המציאות – אחרי הכל, שום דבר שם אפילו לא נראה דומה למציאות (הייתי מפיל על הדודה המעצבנת כספת של אקמי, אבל איפה אני אשים כספת? ואיך אני אמור לתלות אותה מהתקרה?). בסרטים בנוסח 'שכחו אותי בבית', הילד (המצולם) יכול בהחלט לחשמל את הדודה המעצבנת בעזרת חוטי ברזל שידחוף לשקע, היא תקבל זרם, ואז כל השיער שלה יעמוד בצורה מצחיקה! הא הא! אלה סרטים שמיועדים לילדים, וילדים מאמינים למה שהם רואים. לכי תסבירי להם אחר כך שזה רק סרט ושזה לא ככה באמת. זאת האלימות הזאת שיכולה לעשות נזק אמיתי.
ויותר טובים הקטעים שמראים ב'פספוסים'?
יצא לי פה ושם לראות כמה קטעי תוכניות, ובכל תוכנית כזו יש סוג סרטים מסוים שחוזר על עצמו: סרטי חתונות.
חי, חי, החתן והכלה עומדים על פלטה/יושבים על כסא שמונף באוויר/עושים משהו אחר, והו, הו, איזה קטע, הם נפלו ונמעך להם כל הפרצוף! עכשיו בואו נשים איזה אפקט מוסיקלי משעשע, וכולנו ביחד נצחק מזה, ונשלח עוד ועוד סרטונים כאלה!
אם כבר, זה מזיק באותה מידה.
תשמע,
לאחרונה, עם כל יום שעובר, אני פחות ופחות מאמינה שצריך לתת קרדיט לדור הצעיר. אז לך תדע, אולי הטמבלים הקטנים גם מאמינים שאפשר לחבוט במישהו עד אובדן חושים, וכל מה שיקרה לו זה שהוא יראה ציפורים חייכניות, ואז יקום כאילו כלום.
מייקל מור פעמיים באותו בוקר
זוכרת את הילד בן השש מבאולינג לקולומביין שירה בבת הכיתה שלו, וכולם הסבירו את זה פשוט בכך שלא היה לו מושג שהיא תמות?
יש איזה שהוא היגיון בכך שלא נותנים רובים לילדים. גם גיל 18 הוא לעיתים קצת מוקדם מידי. אולי הקריטריון הוא שלא צריך לתת רובה למי שלא איבד לפחות אדם יקר אחד.
מייקל מור פעמיים באותו בוקר
is that not the perfect visual image of life and death? A fish flapping on the carpet, and a fish not flapping on the carpet
סרטים מצויירים
אבל פעם אחת ראיתי מרתון טום וג'רי. אח"כ אמרתי לבעלי שלדעתי ילדים לא אמורים לראות את זה. יש שם את כל סוגי האלימות והכאב. אז מה אם זה לא אמיתי? זה עדיין ברור מאוד. ולדעתי, לילדים זה כן אמיתי. בהחלט הייתי מחכה עם הסרט רוג'ר רביט עד שהילד יגדל קצת.
מי הפליל את רוג'ר רביט, אגב, לא מיועד לילדים קטנים
זו באמת בעייה
ילדים שחיים על דיאטה מאוד מועשרת של קרטונ'ס, בגיל מאוד צעיר כשהם אינם יודעים להפריד בין דמיון ומציאות, עלולים לעשות צרות גדולות אם יש להם הכלים והכוח לכך.
הילדים הרכים באמת לא יודעים את הגבולות שלהם, עם קרטונ'ס או בלי. אני זוכרת שאח שלי נשך לאיזו ילדה בגן את האף כי לא היה לו מושג שזה כואב. לא בגלל שהוא ראה את "שתיקת הכבשים", אבל אני מניחה שזה לא היה *עוזר*, לא ככה?
אני מניחה שאעדיף להראות לילדים הקטנים שלי את הטלטאביז ואת ערוץ הופ עד גיל 3-4 לפחות. תגידו שאני שמרנית? אולי. אני פחדתי מטלוויזיה עד גיל 6, כי פעם ראיתי שם את ערפאת. חיי נטולי הטלוויזיה לא יצרו לי בעיות חברתיות, עד כמה שאני זוכרת, והיום אני נהנית מקיל ביל כמו כולם, אם כי עדיין לא הייתי רוצה להתחלף עם מי שהרגיש צורך ליצור אותו.
לא הייתי צינית לרגע.
אוקי, אני שמחה שלא.
א. אז אם את שוללת את הקישור שלי בין קיל ביל לתוצאות הסקר, איך בכל זאת תסבירי אותן?
ב. אנחנו בהחלט מסכימות! אני חושבת שלסרטים מצוירים יש השפעה על ילדים, והיא לא קטנה. ההבדל מבחינתי בין רואד ראנר ("המגעיל"? :) לרוג'ר ראביט הוא בשירות הרעיון. לסרטי הרואד ראנר אין שום עלילה פרט לנסיון להרוג. ל"מי הפליל את רוג'ר ראביט" יש עלילה שהאלימות היא חלק ממנה.
מגמתיות
כשאתה אומרת "לסרטי הרוד ראנר אין שום עלילה פרט לניסיון להרוג", את שוכחת להוסיף "שנכשל תמיד, וגורם למי שנוקט באלימות, ורק לו, סבל רב".
אני כל כך עילג שזה לא יאומן.
כמו שאחרים אמרו פה -
נולדנו לתוך מציאות מסוימת, ומה לעשות שזו מציאות אלימה "קצת" יותר מפרק ממוצע של הטלטאביז. 'קיל ביל' היה רק דוגמה מייצגת לסוג הסרטים המתואר, ודווקא הצגת האלימות הבכוונה-לא-אמינה שלו אמורה להפריע לך פחות מסרטים כמו 'שליחות קטלנית', בהם האלימות אמנם רווית דם ו"מציאותית", אבל לא נראה שהיא מפריעה לאנשים (אלה שבסרט, שנפגעים אך לא מתים).
אם אלימות בשירות הרעיון של הסרט היא בסדר, אני מניחה שזה אומר שאינך יוצאת כנגד סרטים כמו 'להציל את טוראי ראיין' או 'הפסיון של ישו'. כמו שכתבו פה בתגובה אחרת – הם מדגימים היטב את הכאב ואת זוועות המלחמה (או לפחות, זה מה שאומרים. לא הזדמן לי לצפות בסרטים האלה).
כמו שאחרים אמרו פה -
לרד (הבדרך-כלל לא עילג :) – מה שאמרת על סרטי הרואד ראנר הוא נכון, אבל עדיין יש לי בעיה עם העובדה שזו העלילה של כל הסרטים. אלימות חסרת הסבר (פרט ל..הממ.. "אבולוציה"?), המופנית כלפי מיפ מיפ וכלפי קויוטי שהיא הפואנטה המצחיקה של כל סרט וסרט.
ללונג – זו בדיוק הנקודה. האלימות בעולם לא דומה לאלימות בסרטים, לא בקיל ביל ולא בשליחות קטלנית. ולכן, על אף שלא אצפה בטוראי ראין ושכמותו (זה מכאיב לי מדי), אני אעדיף אותם על "שליחות", כי האלימות בהם יותר קרובה למציאות ומוצגת בהקשר מזעזע ולא בהקשר מגניב.
לצערי, כמו שחשבתי
את צודקת במובן מסוים. אין ספק שהפכנו קהים ואטומים לאלימות על כל סוגיה, ואולי יש לזה חלק בעלייה במפלס האלימות שנמצאת סביבנו ובתוכנו.
אבל, וזה אבל גדול, יש לא מעט סרטים שמנסים, באמצעות האלימות הריאליסטית, להציב לנו מראה גדולה מול הפרצוף המכוער שלנו, בתקווה שזה יזיז משהו.
בא לי להטפל למילה
אני לא מבין את עניין עם "לטמא את הנפש", מה זה אומר? ואם אתגבר לרגע על קשיי ההבנה שלי, האם בבסיס האמירה הזאת יש הנחה שלבני האדם יש נפש טהורה? ולמי? ולכמה? ואיך מודדים את זה? ואם העניין הוא יותר מורכב – אנחנו יצורים מסובכים, אז אולי האלימות טבועה בנשמה?
(אגב תירוצים, אני לא חושב שזה תירוץ לומר שהאלימות טבועה בתרבות האנושית מקידמת דנן ואם זה ישתנה אי פעם זה כבר סיפור בפני עצמו.)
בא לי להטפל למילה
שאלת לא מעט שאלות, חלקן די פילוסופיות שהתשובה עליהן לא פשוטה…
אעשה כמיטב יכולתי.
"לטמא את הנפש", לדעתי, פירושו להקהות את הרגישות לאלימות שנמצאת בעולם. אין לי הגדרה מדויקת לנפש טהורה, או אם לבני האדם יש כזו, אבל אני חושבת שלסרטים יש תפקיד בעיצוב האישיות שלנו, ואם אני חושבת מהי מבחינתי אישיות עדיפה, הרי שרגישות גבוהה ורמת דחפים אלימים נמוכה תהיינה שתי תשובות אפשריות.
האלימות טבועה במין האנושי, זה נכון. אבל איזו מין אלימות? בתקופות המוקדמות ביותר של המין האנושי, האלימות שימשה כאמצעי להישרדות המין – ציד וכו'. בזמנים המודרניים, הדחפים עדיין קיימים אבל הבשר כבר לא מסתובב חופשי בסוואנה. לכן הדרך צריכה להיות לתעל אותם לכיוונים פרודוקטיביים (ספורט למשל) ולא לתת יד לרמת האלימות הגבוהה בסרטים בטענה ש"זה חלק מהתרבות האנושית".
לאלימות לא רק חלק בתרבות האנושית
אלא כמו בנשמתו של האדם, היא כמו טביעת אצבע. סיפורם של קין והבל מבהיר לאן קנאה וצרות עין יכולה להוביל, והטקסט הקאנוני הזה מתאר את מצבה של האנושות בראשיתה, כלומר האלימות היא מצב אנושי בסיסי. את לא רוצה לתת יד לסרטים אלימים? בואי נגיד שזה לא יעצור את מדינת טקסס מהוצאות להורג כפתרון לאלימות. המאבק להתגבר על הדחפים והיצרים עבר כל כך הרבה התמודדויות היסטוריות שהוכיחו עצמן ככושלות ואפילו אלימות בעצמן – יש כאן משהו הרבה יותר עמוק, מסתורי ולא מובן.
לאלימות לא רק חלק בתרבות האנושית
אבל זה לא מה שאמרתי.
לא אמרתי שאלימות בסרטים מעלה את מפלס האלימות בחברה. אמרתי שהיא מקהה את רגישותינו לעולם שסביבנו. ולא, אני לא מאמינה שזה יעצור את מדינת טקסס (עד כדי כך אתה מאמין שאני תמימה?), אני חושבת שבאופן עקיף, בתהליך איטי שקשה להוכיח, אלימות בסרטים מורידה את המוטיבציה לעשות משהו כדי לשנות את האלימות שבחוץ.
קהות של רגשות כלפי העולם סביבנו
קיבלתי את ההערה – הייתי צריך שכנוע עצמי בקשר לסוגיה ההיא, סורי.
בנוגע לסוגיה – אם הרגישות כלפי הסבל האנושי נחלשת וזה מוביל לחוסר רצון לעשות שינוי, אני דווקא נוטה לראות את העולם המודרני ואת תרבות ההמונים (שכמובן כוללת אלימות בתוכה) כגורמים לכל אלה.
ובסרטים עם אלימות אני לפעמים מוצא את עצמי דווקא מזדהה עם הדמויות, מתרגש ממה שעובר עליהן. אפשר לומר שזה לא מחזק את הקשר בין אלימות להתקהות החושים.
קהות של רגשות כלפי העולם סביבנו
א. לא הבנתי אם אתה רואה את העולם המודרני כגורם לחוסר הרצון לעשות שינוי, או להיחלשות הרגישות… :) אבל כך או כך – זה רק מחזק את הטענה שלי, אז לא כלכך הבנתי את הנקודה.
ב. השאלה היא לא אם אתה מזדהה עם דמויות בסרטים אלימים, אלא האם האלימות היא זו שעוזרת לך להתרגש ממה שעובר על הדמויות (ואשמח לדוגמא בנדון).
קהות של רגשות כלפי העולם סביבנו
א. הטענה שלך נראתה לא מגובשת מספיק. אפשר לומר שהנחתי את הקונטקסט הכולל כדי להבהיר את מה שאמרת.
ב. ואם מה שעובר על הדמויות היא סיטואציה אלימה? אני מפספס אותך איפשהו. בכל אופן, אני מבין שהיכולת להכנס לנעליו של האחר היא הבסיס להזדהות, לאמפתיה, והיא זאת שמובילה לעזרה לזולת. אני לא הבנתי אם את מתכוונת לומר שכשסרט מציג דמות החווה סיטואציה אלימה, נוצר ניתוק בין ההזדהות שלי עם הדמות לבין התחושה האלימה שאני חווה, או אולי היכולת לאמפתיה מתאדה למראה דימויים אלימים?
קהות של רגשות כלפי העולם סביבנו
א. אה! אז יופי. :)
ב. כמו שהסבירו הבנות מתחתיי, ההבדל הוא ההקשר. לפעמים אלימות שעוברת הדמות עוזרת לך להכנס לנעליה ולהזדהות איתה. אבל לפי דעתי, מה שקורה בהרבה מאוד סרטים היום, הוא שאלימות היא בידור. היא "מגניבה" (מטריקס), "מצחיקה" (לוק סטוק למשל), מגניבה ומצחיקה (סרטי ג'קי צ'אן) ולא מוצגת בהקשר האמיתי שלה – גרימת כאב וסבל. ואם היא כן, זה תמיד כלפי ה"רעים", אז מגיע להם.
אני שוב אכניס לדיון את 'קיל ביל',
כי יש בו תהליכים נפשיים שעוברים על הדמויות, וגם המון כאב פיזי. בתיאורים שלי עשויים להיות תיאורים שיחשבו כ
, אז ראו הוזהרתם.
בתחילת 'להרוג את ביל' הראשון, אומה יוצאת מהתרדמת, מגלה שאינה בהריון וזועקת מרה. הסצינה הזו מייצגת עבורי את הפן הנפשי של הסרט, והנסיון להעביר אותו אל צופי הקולנוע. אז נכון, היא צועקת, והיא מתעוותת, אבל אני, כצופה, ראיתי כבר לפני כן שאין לה בטן וידעתי שהיא לא בהריון. תיארתי לעצמי שההריון הזה היה חשוב לה (היא הרי לקחה את זה קשה מאוד), אבל כיוון שעוד לא הכרתי את הסיפור כולו, לא ידעתי עד כמה הדמות חרדה לגורל התינוקת הזו, וגם כשלבסוף כן ידעתי (אחרי הצפיה בחלק השני) – לא הרגשתי את זה בעצמי.
כיוון שכך, כשאומה צעקה, אמרתי לעצמי בעצב "אוי, איזו מסכנה", אבל לא הרגשתי את זה יחד איתה. לעומת זאת, ואני אקפוץ לחלק השני לשם הדוגמה, כשבאד ירה לה כדור מלח בחזה, שרף לי בשבילה, כאב לי בשבילה, התכווצתי בכסא בשבילה. וכשאומה (ופה זה
בלי "אם" ו"אולי") עקרה לאל דרייבר את העין, פלטתי יללה מבועתת. כך שכן, במקרה הזה, האלימות עזרה לי (אם "עזרה" היא המילה) להתרגש ממה שעבר על הדמויות.
אגב, יש לזה הסבר – קל יותר להעביר במדיום הקולנועי תהליך פיזי מאשר תהליך נפשי. וזה משהו שניתן לראות גם ב'הארי פוטר והאסיר מאזקבאן' (שוב,
למחמירים): קל לראות מה שעובר על הארי ברמה החיצונית, אבל כשהסוהרסנים מתקרבים אליו ושואבים ממנו את שמחת החיים – זה לא עובר טוב. או לפחות, אני לא הרגשתי את זה יחד איתו.
רגע, הסתבר לי שאני צריכה להבהיר משהו.
'קיל ביל', אומה מתעוררת מהתרדמת. לי היה ברור שחלפו ארבע שנים, אבל היא קודם כל מסתכלת על הבטן (ולכן אמרתי שההריון הזה היה חשוב לה מאוד), ורק אחר כך נזכרת לבדוק מה התאריך. אז באיזשהו מקום, אמרתי לעצמי, "רבאק, היא באמת חשבה שאחרי כל השנים האלה היא עדיין תהיה בדיוק באותו מצב – בהריון?". לזה התכוונתי כשאמרתי שלא הרגשתי בעצמי את הכאב שלה.
רגע, הסתבר לי שאני צריכה להבהיר משהו.
לונג ג'ון יקרה,
במקרה שתיארת, אכן אלימות גרמה לך ליתר הזדהות עם הדמות ואפילו להרגשת הכאב שהיא חשה. אבל בואי נדבר גלויות, כמה אנשים חושבים שקיל ביל הוא מגניב כי יש בו מלא אלימות? או שליחות קטלנית? או הנוסע השמיני? או עוד אלף סרטים (שלא ראיתי)?
כמו שכתבתי למעלה, אלימות יכולה לשרת רעיון עלילתי. אני לא נגד. אבל את הגבול שלי זה עבר מזמן.
שוב, זה נורא תלוי
מה הסרט מנסה לעשות. האם הוא בא להראות אלימות כדי להגיד שזה דבר נורא? שזה דבר לא כל כך נורא? שזה דבר מוצדק בנסיבות מסויימות? שמותר להרוג דמויות ללא פנים אבל אסור להרוג דמויות ראשיות? שמותר לפצוע (שליחות קטלנית) אבל אסור להרוג?
חלק מהסרטים הללו יקהו רגשות כלפי אלימות, ואז יבואו אחרים ודווקא יחדדו אותם. ולא סתם שבירת רגליים במיזרי מזעזעת יותר מכל הדם בקיל ביל.
אני חושבת שאת לא צודקת מסיבה אחת בלבד
גם בעבר בטרם היות קולנוע וטלויזיה היתה קהות חושים איומה כלפי אלימות.
אני לא מדברת אפילו על מלחמת העולם השניה, אלא על תקופות יותר מוקדמות.
דווקא בתקופה שלנו בעולם המערבי לפחות אנשים מזדעזעים מדברים שפעם לא היו מקדישים להם בכלל מחשבה שניה.
אז אני חושבת שהתיאוריה שלך לא נכונה – למרות שיש בה דברים חשובים.
אני חושבת שזה גם חשוב איזו אלימות היתה בסרט. האם סרט כמו מצור ימי, שם הגיבור אחרי כל מה שהוא עובר יוצא נקי ומצוחצח וחוטף איזו שריטה קטנה – או שהוא יוצא מפורק כמו במת לחיות ובעצם מראה לצופה בדיוק לאיזה מצב מובילה אלימות קשה.
אני חושבת שאת לא צודקת מסיבה אחת בלבד
יעל, כשאת באה להפריך את התיאוריה שלי בהנחות כה חותכות כמו שעשית, אני צריכה דוגמאות… מה זה "תקופות יותר מוקדמות"? "אנשים מזדעזעים מדברים שפעם לא היו מקדישים להם מחשבה"? יהיה לי מאוד קשה לענות על הטענות שלך ללא דוגמאות.
לגבי הפסקה האחרונה – היא שייכת לדיון ה"הקשר", עליו גם אני וגם אינדי כתבנו למעלה.
בא לי להטפל למילה
מישהו פעם כתב, אני חושב שזה היה אפילו פה בעין הדג, דווקא בהקשר של הומור שחור ש"מי שלא אוהב הומור שחור הייה צריך להיוולד בפלנטה שבה לא המציאו תאי גזים" ואני חושב שזה רלבנטי גם פה. את לא יכול לחיות בעולם שבו דברים כמו השואה מתרחשים ושדווקא הקולנוע יהיה בועה שבה כולם נחמדים לכולם. כדי לומר משהו על העולם בו אנו חיים חייבים לפעמים להשתמש באלימות כי מה לעשות, בני אדם הם לא הכי נחמדים.
אבל זה רק חלק ממה שלונה אמרה.
בתגובות המאוחרות שלה היא הסבירה שהיא לא מצפה מסרטים שיהיו נטולי אלימות לחלוטין, אלא רק נטולי אלימות שאין לה הצדקה. כלומר, אם 'להציל את טוראי ראיין' מנסה להגיד משהו באמצעות האלימות, אז האלימות בו מוצדקת, הגם שהיא קשה. לעומת זאת, יש סרטים רבים בהם לאלימות אין תפקיד פרט לשעשוע (בהגזמה: "אוי, דרסתי אותו, כמה זה מצחיק!"), ונגד סוג האלימות הזה יצאה לונה.
זאת לא הגזמה.
אין גבול?
באופן אישי, אפילו טוראי ראיין לא גרם לי להסב את המבט מן המסך ואני חושב שגם סרט סנאף לא יגרום לי לבחילה. (היחיד שראיתי זה ההוצאה להורג של האמריקאי בעירק – איכות מחורבנת)
אחרי שרואים את הדבר האמיתי מטר ממך, שום דבר שניתן להצגה על מסך קולנוע (או טלויזיה או מחשב) כבר לא יגיע לרמה הזאת.
מצד שני, אני לא יכול לראות מחט נכנסת לגוף. בכל סצינה של זריקת הרדמה או של שימוש ורידי בסמים (למשל ספרות זולה) אני עוצם את העיניים.
יאדה.
הסצינה הקשה ביותר שראיתי בקולנוע (וראיתי את בלתי הפיך, וטוראי רייאן) היא –
ספוילר להיט.
הקטע שבו נטלי פורטמן מחליטה לחתוך לעצמה את הורידים במקלחת. זה הכניס אותי להלם של כמה דקות טובות.
ממש להיט, הספוילר שלך.
ולא בכדי
הצבעתי לאופצייה האחרונה, מכיוון שדברים שקורים בחיים עולים פי עשרות מונים על כל מה שיש על המסך, אז בחייכם.
אם אני מבין נכון את התגובה שלך
זה שהמציאות יכולה להיות הרבה יותר אלימה וקשה ממה שרואים בסרט, אמור להשפיע על רמת הסיבולת שלנו בקולנוע? מה לגבי הצורך הבריא להפריד בין מציאות ודמיון? אני לא אוהב סרטים שמנסים להיות מציאותיים בכח, אבל אין לי בעיה עם אלימות מוגזמת וקריקטוריסטית. אני יודע שסרטים כמו להרוג את ביל וסליפי הולו רחוקים מלהתיימר להיות אמינים מבחינה פתולוגית ולכן אין לי בעיה לצפות בהם. לעומת זאת, בסרטי סנאף, או בדיווח לא מצונזר מזירת פיגוע אני לא אצפה.
זה שהמציאות קשה זה דבר אחד, אבל אני לא רואה איך הוא משפיע עלי כצופה ביצירה בדיונית. באותה מידה, יש הבדל בין סרטי פורנו לסצנת סקס אירוטית שהיא בברור לא אמיתית. מעט מאוד אנשים מעל גיל 13 (ועם אינטרנט מהיר) יצפו בשני הקטעים מאותה מטרה. אירוטיקה יכולה להדליק אותם ולהמריץ את ההורמונים, אבל אם מדובר רק בסצנה של דקה, הרוב יתרכזו גם במסביב. כנ"ל לגבי אלימות, כשמוצג קטע קשה בחדשות או באינטרנט (ומבחינתי, זו גם זריקה לוריד, או שבירת עצם), רוב האנשים יזדעזעו במידה אחרת מבמקרה בו ידוע שמדובר בסרט והכל פעלולים. לפחות, זה מה שנראה לי.
לדעתי נקודה חשובה שעולה מהדיון
הזה היא ההקבלה או אי ההקבלה בין הסיבולת של אנשים לאלימות בקולנוע לבין הסיבולת שלהם לאלימות בחיים. התרשמתי לפי רוב התגובות, במיוחד האחרונות, שיש הקבלה כזו. אני אחת מהבודדים שבחרו בקטגוריה של "חזרזיר: הסרט", כלומר הסיבולת שלי לאלימות בסרטים היא מאד נמוכה. וגם החשק שלי להיחשף אליה. למעשה, אני כנראה אלך לראות את קיל ביל 2 בלי לראות את קיל ביל, פשוט כי אני לא אראה שלושת רבעי סרט בגלל האלימות. לא יעזור שהיא מוקצנת ומגוחכת, זה עדיין יגרום לי לסיוטים בלילה. מן הסתם אני אראה את רצפת האולם יותר מאשר את המסך (מה שכבר קרה בסרטים דוגמת פרויקט המכשפה מבלייר).ואכן, גם בחיים הסיבולת שלי לאלימות היא כמעט אפסית, מה שמחייב אותי להתנזר מעיתונים, חדשות וכולי. כשאני רואה חתול דרוס על הכביש אני כמעט מקיאה, במיוחד אם אני צריכה לנהוג מעליו (כבר קרה שהשארתי את האוטו בחניון של מעריב כדי לא לעבור על גופה מהבילה של חתולה שזה לא מכבר נפחה שם את נשמתה). כשאני רואה אנשים מגלים אלימות בחיים כל הישות שלי מתכווצת.
הכוונה היא לאלימות פיזית. עם אלימות מילולית אין לי בעיה.
אני מסכימה עקרונית עם לונה לגבי התקהות והיטמאות הנפש מצפייה באלימות, אבל במקרה שלי איזה התקהות ואיזה נעליים. אם כבר, רק ההיפך.
אני חושב
שאתה לא קראת את השאלה או לא הבנת אותה, אז בחייך.
האלימות והמסר
הצבעתי לאופציה האחרונה. אני לא יוצא לסרט, או לצורך העניין אפילו יוצא מהמיטה, כדי לראות מציאות מיופה ונחמדה שלא סוטה יותר מדי ממה שאני כבר יודע. אם לבמאי או לתסריטאי יש משהו להגיד לי, אני מעדיף להיות מסוגל לסמוך עליהם שיגידו את זה גם — ובייחוד — אם זה יגרום לי להתנועע בחוסר נוחות בכורסא ולתהות אם זה באמת סרט עלילתי או סרט סנאף / פורנו / תעמולה פוליטית חתרנית / שטיפת מוח. שיסמכו *עלי* שאבין את ההבדל.
כן, ובדיוק זו
דוגמא לספר/סרט שעושים שימוש באלימות בצורה שבאמת נועדה להגיד משהו, והיא רחוקה מלהיות מוגזמת.
זו דוגמא לשימוש באלימות שבאמת מנסה להגיד משהו, ואפילו מצליח – לא מקהה את הרגשות, אלא להיפך.
האלימות והמסר
יש משהו שצרם לי במה שאמרת…
האם סרט ללא אלימות חייב להיות "מציאות מיופה ונחמדה"? (דוגמא: ב"אבודים בטוקיו" אין אלימות, ובכל זאת המציאות שם לא כל כך נחמדה.)
ועוד: הנקודה בדיון עד עכשיו הייתה, שבהרבה מקרים אלימות *לא* גורמת לך להתנועע בחוסר נוחות בכיסא. כי אתה כבר רגיל.
את לא יכולה לכפות עליו את דעתך.
הנקודה שלך היתה שאלימות גורמת לקהות הרגשות. הנקודה שלו היא שכשהוא יוצא לסרט, הוא מצפה למשהו ש*יגרום* לו להרגיש (כלומר, האלימות היא זו שמובילה לרגש).
כמובן, ניתן לטעון שעדי צריך את זה כי הוא כבר כל כך רגיל לאלימות, עד שהוא חייב אותה יותר ריאליסטית ויותר מגעילה, אחרת זה לא יעשה לו כלום. ומצד שני, יכול להיות גם שאלימות לא מקהה את הרגשות של עדי אלא גורמת לו להרגיש משהו שבמציאות היומיומית שלו איננו קיים.
את לא יכולה לכפות עליו את דעתך.
בהחלט לא מנסה לכפות את דעתי, אני רק שואלת האם כאשר יש סרט ללא אלימות או עם רמות נמוכות שלה, אין שום סיכוי שעדי יתרגש או יתנועע על כסאו בחוסר נוחות.
האלימות והמסר
כתבה מספר 2018
אני חושב שזה עונה על השאלה השנייה שלך. לעניין הראשונה: הרבה דברים יכולים לגרום לי להתנועע באי-נוחות, למרות שספציפית את "אבודים בטוקיו" לא ראיתי. אבל הסקר עוסק באלימות ולכך התייחסתי. "הגיבור השרירי ובעל חוש הצדק המפותח שולח אגרוף רב-עוצמה לכיוון הנבל הראשי כך שזה נופל בצרחות לתוך הכבשן. כותרות." זה קיטש בדיוק כמו המשפחה המושלמת בסיטקומים המשפחתיים. הוא לא מזעזע בכלל, לא אותי ולא אף אחד אחר, ולא בגלל שאיבדנו את הרגישות, אלא בדיוק בגלל שהוא קיטש. מבחינת התוצאה, הוא אלים הרבה יותר מסצינת כריתת האוזן ב"כלבי אשמורת" (שום דבר שניתוח פלסטי לא יכול לתקן). מה שמזעזע בסצינה ההיא אצל טרנטינו היא לא האלימות אלא החיבור שלה לדמויות ולצופה. האלימות הופכת להיות חלק מהסיפור ולא קישוט הוליוודי.
רוצה סצינה קולנועית לא-אלימה שבכל-זאת זיעזעה אותי? "קחו את ג'וליה, לא אותי!".
מזכיר לי ראיון עם מה-שמו
שביים את Love, Actually ושאר סרטים רומנטיים: "למה כולם מתלהבים מה'ריאליזם' של סרטים על אנשים שעוברים סדרה של טרגדיות נוראיות? מה קורה יותר בחיים – זה, או התאהבות?"
(שאלה לא קלה, האמת.)
אז הבחירה שלי
חשבתי הרבה לפני שהצבעתי ובסוף בחרתי באופציית שליחות קטלנית.
לדעתי צריך לעשות כאן הפרדה גדולה. יש את הסיבולת שלי ויש את מה שאני מרגישה כשאני רואה את זה.
באופן עקרוני, סף הסיבולת שלי בדומה לרבים אחרים פה הוא מאוד גבוה. לפחות זה מה שנראה לי. פעם, לפני שנים לא רבות, עוד הייתי סובלת סרטים רוויי אלימות בשיא הקלילות, והיום משום מה, אני כבר לא. אבל ברמה העקרונית, אני מסוגלת לצלוח סרט ברמה של 'להציל את…'.
מצד שני, היו המון סרטים שהם לא ברמה של 'טוראי ריאן' מבחינת האלימות שגרמו לי להרגיש מאוד לא נוח. גם שמתי לב שאנשים כתבו פה על דברים קטנים שגרמו להם להרגיש לא נוח, ואני מאוד מזדהה עם זה. לא ברור למה.
סרט כמו 'אני יודע מה עשית בקיץ האחרון' לא הטריד אותי במיוחד בכיתה ז' (חוץ מאולי דבר מאוד מסוים) ואילו היום, אני מוצאת את עצמי מוטרדת ממנו.
ובפאזה אחרת לגמרי, סרטי מלחמה מסויימים ממש לא הרתיעו אותי ביחס לסצינות מסויימות מ'אפקט הפרפר' למשל.
דבר מוזר. ההורים שלי די מחבבים סרטי אקשן. לא יודעת למה, זה בטח לא מתוך משו עמוק ומלא תובנה, אבל הם פשוט אוהבים להעביר עם זה את הזמן. הי'ה יוצא לי לפעמים לשבת איתם באחד מהסרטים האלה וכמעט תמיד, בשלב מסוים, הי'ה קורה הדבר הבא.
משו מתפוצץ/מישו חוטף מכות-מועף וההורים שלי מצקצקים בלשונם כאות לזעזוע. שאלתי את עצמי שוב ושוב, מה הקטע שלהם?
בגלל זה אני חושבת שזה מאוד תלוי בבנאדם ובסרט. הכל תלוי.
אבל מה, מהמון סרטים מאוד לא נוח לי. ת'כלס, כבר מסרט ברמה של שליחות קטלנית נהי'ה לי רע. אני חושבת שהריאליזם זה הדבר שמפריע לי באופן אישי. כמה שהוא אולי "טוב" ומעצים את הסרט, ולמרות שאתה יודע שזה לא ריאליזם ממש, זה עדיין קשה לי. כנראה אובר הזדהות עם הדמויות.
הריאליזם עצמו בקולנוע הוא נושא בעייתי ואני לא אכנס אליו כי נראה לי בכל אופן, שהוא לא מהות הסקר.
אז למה הצבעתי לשליחות קטלנית?
פשוט מאוד. כי זה כן מזעזע אותי איפשהו. בוא נגיד ככה, לא ראיתי את קיל ביל ואני לא מתכוונת לראות. לדעתי, האלימות בסרטים דופקת לנו משו בשכל. לא משנה כמה נגיד לעצמנו שזה לא אמיתי, לא משנה כמה שננסה לשכנע את עצמנו שזה לא עושה לנו כלום, זה כן. אף אחד כאן לא ישלוף מסור חשמלי מהמחסן ויתחיל לזנק על אנשים בצחוק מרושע רק מלראות את 'המנסרים מטקסס' (לא שזה מה שקורה בסרט, לא ראיתי אותו, אז אין לי מושג, אבל אני מתארת לעצמי מהשם של הסרט…מה לא? טוב באחד מהם זה בטח קורה). אבל אנחנו הרבה יותר מורכבים מזה.
אני גם לא אומרת שאם תראו 300 סרטים רוויי אלימות של טרנטינו ברצף ויחלקו לכם סכינים בצאתכם החוצה תתחילו להוריד ראשים של עוברי אורח תמימים.
זה יותר מסובך מזה, אבל הנקודה היא שזה כן עושה לנו משו.
אני לא אחת שמנתקת את עצמי מאלימות בכלל (קשה לעשות דבר כזה כשרואים באפי) אבל זה כבר מהסיבות שלי. אני גם חושבת שזה תלוי ברמה של המציאותיות, כי כמו שלונג ג'ון אמרה, אני לא יודעת כמה סרטי באגס באני משפיעים עלינו (למרות שזה לא לגמרי מטורף להגיד שהם כן), אבל רוב הסרטים היום מלאים באלימות שכבר מזמן עברה את תחום האלמר-פאד. אז אני מנסה לא להרוס את עצמי יותר מידי.
לא נורא, זה רק סרט.
(:
____________
מבקשת סליחה על האורך של ההודעה. זה לא היא, זאת השעה…
מצחיק, גם אצלי סף הסיבולת ירד
בתור בת עשרה, לא הייתה לי בעייה לראות את הסרטים האלימים ביותר- התפוז המכני, איש נשך כלב, רוצחים מלידה כלבי אשמורת וכו' וכו'.
כיום, מצאתי את עצמי מכסה את העיניים בסצנה אחת של קיל ביל 1 (את השני לא ראיתי)- שראיתי בכלל בדויד ולא בקולנוע.
מצד שני, כשראיתי את "היום שאחרי מחר", בסצינה של ההצפה של ניו-יורק, תהיתי בקול לאן נעלמו כל הגופות, כך שלפעמים אלימות סטרילית מידי גם מפריעה לי (אבל ברמה אחרת).
שוב מאשימים אותי?
כבר חשבתי שגמרנו עם זה, לא?
אוף, השעופוביה הזו תעשה לי צמרמורת.
מוזר, אבל אלימות בסרטים אף פעם לא הטרידה אותי במיוחד. כנראה שיש לי שורשים יפניים.
עוד שאלה
אני חושבת שיש כאן איזו שהיא הסכמה על כך שאלימות יכולה לשרת מסר. אבל מדוע כל כך הרבה סרטים מבוססים על כאלה מסרים אלימים?
אני חושבת לרגע על טרנטינו – ברור הרצון שלו להגיד משהו על אלימות וכאב, אבל למה דווקא על זה? מה עבר על קוונטין הקטן שגרם לו להיות כל כך עסוק באלימות? ולמה ה כל כך מצליח?
עוד שאלה
לא אתיימר לנתח את טרנטינו פסיכולוגית, אבל השאלה הראשונה היא שאלה טובה מאוד.
נראה שאלימות היא מסר מאוד-מאוד מצליח – אני לא כלכך בטוחה למה. בואי נסתכל דקה על משחקים וסרטים פופולריים בקרב ילדים בגן עד יסודי – זה התחיל בפוקימון, המשיך בבייבלייד, כרגע יש קלפים שנקראים "יוגיו", ולכל אלה משהו משותף: יצורים טובים נגד רעים או טובים פחות, מלחמות כשהמטרה היא לנצח. תוסיפי לזה כמובן בובות חיילים למיניהם. אם נסתכל על הסרטים – חלק ענקי מהסרטים שמופקים כיום מתבססים על אלימות.
קשה מאוד לענות על השאלה, אבל הסבר אפשרי יכול להיות: הדחפים האלימים שלנו כיום מודחקים ע"י החברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שאסור להרביץ. אבל הם עדיין קיימים, צריכים לצאת מאיפשהו, וצפייה בסרטים אלימים היא אחת הדרכים.
היה לי ברור שמה שיהיה עם הסרט- "להרוג את ביל" יוביל..!
לא כל כך ברור.
כמעט הצבנו מולו באחת הדוגמאות את 'שר הטבעות'…
זוכרים את ''A team''?
סדרה שבה מכוניות התפוצצו כל כמה דקות, אבל איש מעולם לא נשרט. יש בזה משהו מגוחך ולא אמין, ולכן אם סרט כמו "להציל את טוראי ראיין" מנסה לשחזר קרב, אז זה שמישהו ירים את הרגל שלו מהחול אחרי שנחת עליו פגז, זה גם מוסיף אמינות לסרט. לא בטוח שצריך ללכת כ"כ רחוק, אבל אם אתה מספר סיפור ועוד באופן ויזואלי, אתה לא תמיד יכול להתעלם מתופעות לוואי שקורות כתוצאה מהעלילה. מקווה שהייתי ברור…
סליחה על התגובה המאוחרת, אבל למה העיסוק המוגבר בטרנטינו (שהאלימות שלו היא "קולנועית", צבעונית, כמעט תמיד "לא-אמיתית" או "לא ריאלית" במופגן, ואני מדברת בעיקר על קיל ביל)? כשעניתי על המשאל חשבתי בעיקר על אלימות כמו זו שמציג (ומציע) "מועדון קרב". סוג של גאולה, יחסית ריאליסטית (כלומר, לא רק תיאור מדוקדק ופרטני, אלא כזה שכמעט כל אחד יכול לנסות לממש), באגרופים. והספר אפילו קשה יותר מהסרט, ימח שמו של פאלאניוק ("חור התחת" בלחי של הגיבור מנע ממני שינה, בריאות ושמחת חיים למשך זמן רב). לדעתי האלימות מפחידה הרבה יותר כשהיא מופיעה בדמות אלימות שעלולה לגעת בנו ממש, שאותה אנחנו מכירים "מהחיים". ולכן האלימות של קיל ביל נתפסה אצלי כמשחק, כאמצעי הבעה (לא תמיד אסתטי…), ואילו האלימות של "טוראי ראיין" (אגב, סרט איום ומחורבן מכל בחינה אחרת) ובעיקר זו של המועדון היתה מצמררת, מפחידה, בלתי נסבלת.
אפקט הפרפר
אני חייב לציין שמהסרטים של הזמן האחרון, האלימות באפקט הפרפר הייתה דיי מזעזעת. אבל במובן הטוב, זה לא היה גרוטסקי, אבל זה עדיין גרם לתחושת גועל וחוסר נוחות בכיסא..
מאמר שקראתי פעם...
העלה דווקא נקודה הפוכה למחשבה המקובלת. לטענת הכותב, דווקא אלימות לא מציאותית שמוצגת במדיה, היא זו שמגבירה את האלימות במציאות, כי אנשים לא מבינים שהשפעות האלימות שהם רואים בסרטים נמוכות בהרבה מההשפעות האמיתיות.
אם מישהו יטיח את ראשך בקיר, ממש אין מצב שתתאושש באופן מיידי כדי להחזיר לו. כנ"ל לגבי לחטוף יריות בחזה (גם עם שכפ"ץ).
למה וויכוח?
אלימות, כמו דיאלוגים,הילוכים איטיים וקיאנו ריבס, זה אלמנט קולנועי שיכול לתרום המון לעיצוב הדמויות ולקידום העלילה, כאשר המנעות מוגזמת תיצור סרט לא שלם ולעתים גם נלעג. מצד שני ברור ששימוש מופרז או חסר הקשר רק יפגע בסרט. (נראה לי שצעקה דימם יותר מדי אפילו אם זה היה סוג של מחווה). נכון, לאלימות יש סוג של משיכה ולכן דוחפים אותה לעתים קרובות ללא סיבה של ממש, אבל, כאמור, זו בעיה פילמוגרפית ולא חברתית.
אף פעם לא ראיתי סרט
שיצא נלעג בגלל הימנעות מוגזמת מקיאנו ריבס.
אפקט הקיאנו
כן, אבל גם את הנסיכה הקסומה היו אנשים שאהבו אפילו שלא היו שם הילוכים איטיים.(אני מנצל את התגובה פשוט כדי לכתוב עוד כמה דברים)
זו בעיקר שאלה של הקשר ותזמון. עירום כלשעצמו כמעט תמיד ישמח אותי,אבל, כשברור שהמפיק דחף את הסצינה הזו כדי למכור יותר כרטיסים או שהבמאי הכניס אותה פשוט כי הוא חרמן, הסרט מקבל טעם לוואי של אסקימו לימון. ככה גם באלימות, כמעט ולא נתקלתי בסצינה שגרמה לי לעצום עיניים אבל נתקלתי במספיק סצינות שגרמו לי לשאול מה הקטע?
אגב בהמשך לדיון על השפעת האלימות, "סרטים לא יוצרים פסיכופתים, הם רק עוזרים להם להם היות יותר יצירתיים" מספיק מזוועות האנושות קרו הרבה לפני המצאת הטלוויזיה וגם זוועות מודרניות – רואנדה, סיירה ליאון – קרו בלעדיה. אני מסכים שחשיפה ממושכת לאלימות גורמת לקהות מסוימת, אבל זה בעיקר יוביל לאדישות ולא לרוע.
את טוראי ראיין ואת קיל ביל עברתי בקלות
מה שלי עשה צמרמורת שראיתי את הסצינה ובהמשך אותו ערב היתה סצינת
ההוצאה להורג עם ספוג יבש בגרין מייל. אין כאן דם או איברים כרותים, אך בכל זאת זו סצינה הרבה יותר חזקה מכל דבר שאני יכול לזכור.
ודי דוחה, לדעתי
לא היתה שום סיבה להפוך את הסצינה הזאת לכל כך ארוכה ומפורשת, מלבד להגעיל את הקהל.
בספר זה מתואר יותר גרוע
בשביל זה?
הוא הבחיל אותי גם בלי הסצינה הזאת. למעשה הוא אולי הדמות הקולנועית הכי שנואה עלי אי פעם. זה היה מכוון, כמובן, אבל הוא ממש הרס לי את הסרט.
ו"אבל ככה זה היה בספר" זה, כמובן, לא תירוץ לכלום.
אני חושבת שהאופי שלו היה ברור
(יכול להיות שזה ספויילר) למשל, רואים שהוא שובר אצבעות לאסיר סתם בלי סיבה. חוץ מזה יש דרכים להעביר מסר אלים בלי להראות את כל ההתפתלויות של הנידון למוות. הקהל שהקיא, למשל, היה מגעיל למדיי, והעביר לבדו את המסר.
הצבעתי לריאן,
אבל נחרדתי הרבה יותר מהאלימות בKILL BILL, אבל עדיין היה נחמד
איפה מכניסים את
של פיטר ג'קסון?
שם לא רציתי יותר.
וחייבת להוסיף
שאת ראיין מאוד אהבתי.
אז כמה שיותר, אבל לא בהכרח ריאליסטי.
אולי אני מתבלבלת בין אלימות לגועל. לא יודעת.
איפה מכניסים את
ב"איברים כרותים ומעיים שפוכים? בסדר, זה רק סרט" – לחלוטין.
הצבעתי לשליחות קטלנית
חזרזיר לא מתאים כי יש עוד סוגי סרטים מלבד סרטי ילדים ודרושה קצת אלימות כדי להפוך את הסרט ליותר אמין.
כנ"ל לגבי מלחמת הכוכבים. קצת מוזר לראות מישהו משופד על חרב בלי אף טיפת דם (מזכיר לי סרטי דיסני)
שליחות קטלנית הכי מתאים כי יש פגיעה, ויש סימן לפגיעה. זה כל מה שאני צריכה.
קיל ביל וטוראי ריאן הם יותר מדי ריאליסטיים בשבילי (אם כי, אהבתי את שניהם בכל אופן)
באתי לסרט כדי להנות ולא כדי לצפות בניתוח לב פתוח (למרות שיש אנשים זאת בהחלט כוס התה שלהם)
בשביל לראות אברים פנימיים משתזפים בשמש תמיד אפשר לראות סרט תעודי בערוץ 8
ריאליסטי?
קיל ביל ריאליסטי?
ריאליסטי?
אהמ…
יחסית לחזרזיר, אז כן.
בכל אופן, אם אדם ממש צועק מכאב כשארבעה חיצים תקועים בו, א זה ריאליסטי מדי בשבילי.
חוץ מזה, מה לא טוב בקיל ביל?
אולי הרבה יותר דם ממה שאמור להיות, אבל בסך הכל, זה נראה די אמין…
ריאליסטי?
על השאלה שלך אני צריכה לתת תשובה בביקורת על קיל ביל.
ובכל מקרה – 'אמין' זו ההגדרה האחרונה שאפשר להשתמש בה.
הצבעתי לאלימות ריאלסטית
במלחמת הכוכבים הסיבה שאתה לא רואה טיפת דם זה מאחר שה- Lightsaber היא לייזר וברגע שהוא מפרידה את הגדם מהגוף היא גם מחטה וחוסמת את הפצע – כמו פצע סגור ולא פתוח.
דרך אגב אני לא מבין כאלו שאומרים ש- "זה יותר מדיי ריאלסטי בשבילי". מה אתם לא אוהבים בזה – אתם מעדיפים לחיות בעולם מזוייף או לחיות בעולם שבו מה שקורה הוא אכן קורה… כל אלו שתומכים ב- "זה יותר מדיי ריאלסטי בשבילי" שילכו למטריקס ויהנו לברוח..
במלחמת הכוכבים
הסיבה שלא רואים טיפת דם היא כדי שהסרט יהיה ידידותי לילדים ויוכל לקבל דירוג PG. כל השאר תירוצים.
ואנחנו לא מדברים פה על העולם האמיתי, אלא על סרטים.
אבל אנחנו לא חיים בעולם של הסרט
אנחנו חיים בעולם נפרד שבו הסרט הוא רק אמצעי בידור ו/או לימוד. אף אחד לא מכריח אנשים לצפות בסרטים אלימים. זה בניגוד למציאות, בה רוב האנשים (השפויים, לפחות) מנסים להימנע מלחזות אפילו בשפה שסועה (פציעה פופולארית בקולנוע).
העולם האמיתי שלך
הוא עולם שבו כל עשר דקות מישהו נורה?
בעולם האמיתי שלי, אף פעם ל ראיתי מישהו מת מול העיניים שלי, ואני מעדיפה שזה ימשיך כך. אפילו לראות את הגופה של סבא שלי בתכריכים היה לי מאוד קשה. אז אני לא אבחר סרט כמו קיל ביל בגלל שזו המציאות.
לא שאני היפי...
לא שאני היפי אבל אין לי ממש כוח לדם ואש וכו'
בדרך כלל כשזה מופיע אני יותר מתמקד בפופקורן!
הכל תלוי בהקשר
הסצינה ב'להציל את טוראי ראיין' ממש לא הפריעה לי, אני ארחיק ואומר שהיא הסצינה הכי טובה בסרט.
אבל לא נראה לי שאני אחזיק מעמד ב'סאלו'
אם אני אחשוב שלאלימות יש הצדקה (מלחמה) אני אסבול אותה, ואולי אפילו אהנה.
עצם זה שאני לא מבין את הסיבה לאלימות, הופכת אותה לבלתי נסבלת…
הכל תלוי בהקשר
על איזה סצינה שראיין אתה מדבר?
ומתי ראית סרט שלאלימות בו לא היתה מטרה בכלל?
הכל תלוי בהקשר
סצינת הפתיחה כמובן..
אני לא אומר שלאלימות בסרטים אין מטרה, אני מדבר על אלימות שאני לא מבין את המניע מאחוריה, או יותר נכון – קשה לי לקבל אותה.
חשבתי כרגע על דוגמא:
ניקח שני מקרים
האחד אסיר שיודע מידע שעשוי להציל חיים והדרך היחידה להוציא את המידע ממנו היא דרך עינויים.
והמקרה השני על אסיר שיש לו סוהר סדיסט שפשוט מתעלל בו.
את שניהם יענו באותה דרך ואני אראה בדיוק אותו דבר, עדיין יהיה לי יותר קשה לראות את המקרה השני.
אבל יהיה סרט יותר טוב על המקרה השני.
אם כבר מדברים על אלימות
ריאליסית מה דעתכם על סרטיו
של טקאשי קיטנו
אם כבר מדברים על אלימות
טקאשי קיטאנו.
עצרתי על תגובה זו מכיוון שלפני שלושה ימים ראיתי את "אחי" של קיטאנו.ללא ספק אחד הסרטים היותר אלימים וקשים לצפייה שנוצרו בעיני.ואם אני אומר שאפילו לסרט יפני הוא אלים( ותחשבו כמה שהיפנים אלימים) אז הוא באמת מאוד אלים.אבל הסרט מאוד טוב והאלימות בו הכרחית על מנת להראות את מסירותם של האנשים ליאקוזה\מאפיה.וטקאשי עושה טריק מעניין- רוב האלימות בסרט נראית מחוץ למסך למעט מספר כריתות של אצבעות…במקום שתראה את הדמות חותכת לעצמה את הבטן,אתה רואה את ההתחלה של החתך ואז את הבעות פניה של הדמות הנחתכת.
*דרך אגב: אני הולך לראות היום את זאטואיצ'י!!!cant wait!!
האמת, אני ךא בטוח שסרטים יפניים באמת אלימים כל כך.
נראה לי שניסוח נכון יותר יהיה שהסרטים היפניים שאנחנו רואים הם מאוד אלימים.
ביפן נעשים סרטים מכל ז'אנר וז'אנר. אבל האם המפיצים מביאים לנו קומדיות יפניות? או דרמות? או קומדיות רומנטיות? כנראה שמה ש"הקהל המערבי" מוכן לקבל מהתרבות היפנית זה רק את סרטי האלימות, האימה, והאנימציה. אני לא חושב שיש מקום להאשים את יפן בכך.
הקולנוע היפאני אכן אלים יותר ממקבילו המערבי.
מהבחינה שהאלימות בו נוטה להיות הרבה יותר גרפית מבסרטים במערב.
מצד שני, יפאן היא מדינה שרמת האלימות והפשע בה הן מהנמוכות בעולם. היא אמנם זינקה בעשור האחרון, עם המשבר הכלכלי, ועדין – היא נמוכה בהרבה מזו של ארה"ב, לדוגמה.
האלימות בסרטים יפנים אלימים אכן חריפה יותר
מהמקבילות המערביות שלה.
אבל לי אישית אין מושג איזה אחוז מההפקות היפניות – יודע מה, מהבלוקבאסטרים היפניים – הוא אכן אלים.
אבל גם מבט על הבלוקבאסטרים יהיה מטעה, כי בסרטים רומנטיים או בקומדיות מושקע פחות כסף, ולפיכך משווקים אותם בפחות אגרסיביות.
אז איך אפשר לדעת? אולי לשלוח את מה-שמה יגנדורף לראיין את שר התרבות של יפן?
לפני שבוע הייתי בהרצאה מקסימה של פרופסור מאוניברסטת מייג'י
(שמו נשמט מזכרוני, לצערי) שעסקה בסרטי גודזילה. הוא התייחס לנושא האלימות בקולנוע היפאני, והודה בעצמו שהקולנוע הזה אלים יותר ממקבילו המערבי.
כהודאה כזו באה מפי מישהו מהמדינה עצמה, אני נוטה להאמין לה.
טוב, שאלה טיפשית
אומרים "קטשופ קטשופ". האם קטשופ באמת משמש בתעשיית הסרטים כתחליף דם? זה נראה לי די לא כלכלי, צריך לגדל עגבניות והכל (ולהוסיף סוכר!)
ואם לא קטשופ, במה בעצם משתמשים? יש משהו אחיד, או שכל אמן פעלולים והשטויות שלו? האם הדם של קיל ביל הוא הדם של טוראי ראיין?
זה כמו שתשאלי אם יש מחשב אחיד
יש סרטים שמוסיפים דם בCGI. הרבה סרטים גם סוחרים חברת אפאקטים ולא עושים אותם בעצמם, וחברות האפקטים קונות או מייצרות דם וחומרים רבים אחרים. יש חברות שמייצרות חומרים לחברות האפקטים, אבל דם ודברים אחרים זה בעיקר משהו שמומחה אפקטים טוב יודע להפיק, ז"א אומרת לעשות כך שדם יראה אמיתי שזה תהליך שהוא הרבה יותר מסובך מסתם לפתוח אריזה אם קצת צבע, כפי שניתן גם לראות על פי כל הסרטים שבהם דם נראה רע.
לא עניתי בדיוק על השאלה, אבל מקווה שתרמתי משהו.
-האשף הדגול
מחפש מתכונים?
http://www.exposure.co.uk/eejit/blood/blood.html
עוד מתכונים -
http://www.shades-of-night.com/painneck/blood.html
(והפעם, יש דגש גם על הטעם!)
אאא...
סרטים די משפיעים על החשיבה, ועל "דרך התגובה", כך שעדיף פ ח ו ת אלימות, אם אפשר.
השיא שלי זה הפסיון של ישו
שני האופציות האחרונות..
האופצייה האחרונה שמקבלת משמעויות שיא בטוראי ראיין..
עושה לפעמים סיוטים..
האופצייה השנייה עם האיברים…
(קיל ביל,חניבעל) לפעמים מזעזעת..
אבל שיא השיאים מבחינתי ..
ממעמקיי הגיהנום.. והפסיון של ישו..
(פשוט מבחיל, מפחיד)
אבל עמדתי גם בזה..
ואני? אני בשלי.
בסרטים, מאז שראיתי סרט כלשהו שלא מתחשק לי לדבר עליו כי זה יעשה לי איכס בבטן, אבל בואו נציין כי יש בו חלומות ויש בו רקוויאם, התחלתי לעשות את הפרדת הדמיון והמציאות. לכן, נגיד, אני לא ארוץ עם חברת האטורי האנזו על העורק הראשי של חברי לספסל הלימודים, אבל תהיה לי שינה מתוקה גם אם אני אראה את הכלה המגואלת בדם עושה כן.
אבל…
זה לא אומר שהרגישות שלי לאלימות הוקהתה. לא. הספיק לי לקרוא את הכתבה על האמא הזוועתית מבית שמש כדי לשחזר את הלילות חסרי השינה שעברו בגל הרקוויאם.
וכמובן, היה את יואב ליצשטיין. אני אישית לא מכיר את יואב, אבל אני יודע מי הוא. הוא היה המאבטח של משחק כדורסל, ואיבד שלוש אצבעות כשהחזיק בידו רימון צבע, או משהו. כשראיתי את התמונה שלו רציתי להתפנות לשירותים, ולא בגלל צרכים.
בשורה התחתונה: כל עוד זה גרוטסקי, זה בסדר. עלי זה לא משפיע. החיים הם אלה שמשפיעים.